משתמש:Ommnia/פרשת דיר יאסין

קרב דיר יאסין

מערכה: המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות
מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריכים	9 באפריל 1948
מקום	הכפר דיר יאסין
עילה	כיבוש הכפר ופינוי תושביו במטרה ליצור רצף טריטוריאלי במערב העיר ולהגן על הכביש מירושלים לתל אביב
תוצאה	הכפר נכבש. נהרגו כ-100 מתושביו
הצדדים הלוחמים כוחות של אצ"ל ולח"י תוך סיוע של ההגנה והפלמ"ח לוחמים מתושבי הכפר מפקדים בן ציון כהן ("גיורא") מטעם האצ"ל והלח"י דוד שאלתיאל מטעם ההגנה כוחות 120 לוחמי האצ"ל והלח"י כ-70 עד 80 לוחמים תושבי דיר יאסין אבדות 5 הרוגים ו-30 פצועים בין 100 ל-110 הרוגים וכ-100 פצועים

פרשת דיר יאסין (או טבח דיר יאסין) הם שמות אפשריים לאירועים שהתרחשו בכפר הפלסטיני דיר יאסין במהלך אחד הקרבות במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות. הטענה כי במהלך הקרב ביצעו אנשי הלח"י ואצ"ל טבח בתושבי הכפר שלא היו מעורבים בקרב שנויה במחלוקת. הנושא נידון בהרחבה באקדמיה ובחברה הישראלית, הפלסטינית והבינלאומית עד לימינו, והוא שימש את כל הצדדים לצרכים פוליטיים.

מצד אחד טוענים משתתפים בקרב, לוחמים ואף אחדים מבין התושבים כי אין לא התרחשו בכפר פשעי מלחמה, לא התקיימו מעשי אונס הרג האזרחים לא היה מתוכנן. מצד שני טוענים אחרים, בהם גם כן לוחמים תושבים והיסטוריונים ביקורתיים (ישראלים, פלסטינים ואחרים) כי מדובר בטבח. הנסיבות שהובילו אל הקרב, מהלך הקרב והאופן בו נהרגו כה רבים מתושביו שנויים במחלוקת, אף שאין אין מחלוקת של ממש על כך שהשמועות על שהתרחש בקרב, בין אם היו נכונות או לא, הטילו אימה על האוכלוסייה הפלסטינית, האיצו את בריחתם של תושבים ערביים רבים מבתיהם ומישוביהם והייתה לו השפעה מכרעת על מה שמכונה כיום בעיית הפליטים הפלסטינים.

דיר יאסין היה כפר פלסטיני ממערב לירושלים. הוא נכבש ב-9 באפריל 1948 על ידי אנשי האצ"ל והלח"י לאחר קרב קשה. על פי הערכות שונות נהרגו במהלך ההשתלטות על הכפר בין 81 ל-120 מתושביו, בהם גברים, נשים, זקנים וילדים, שנהרגו נהרגו כתוצאה מירי אש חיה, השלכת רימונים או פיצוץ בתים בכפר על יושביו. האירוע זכה לפרסום כמעט מיידי. הקרב הסתיים בכיבוש דיר יאסין והחרבתה. תוך פרק זמן קצר טענו גורמים בהנהגת היישוב העברי, אבל בהנהגה הערבית-הפלסטינית, כי בכפר התבצע טבח מכוון באזרחים שלא היו מעורבים בלחימה.

רקע

המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות

ערך מורחב – המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות

ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה תוכנית החלוקה שקבעה את סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל והקמת שתי מדינות עצמאיות בשטחה – מדינה יהודית ומדינה ערבית-פלסטינית. עוד נקבע כי ירושלים, בה התגוררו אז כ-16% מכלל היהודים בשטחי המנדט הבריטי, תוכרז שטח תחת פיקוח בינלאומי. מדינות ערב וההנהגה הפלסטינית דחו החלטה זו. התסיסה ברחבי הארץ הובילה לפרוץ מלחמת העצמאות, שבמהלכה החלו לתקוף את היישוב היהודי כוחות בלתי סדירים, אליהם הצטרף צבא ההצלה הערבי, שהורכב ממתנדבים ממדינות באזור, שחדרו אל תוך שטחי המנדט הבריטי כדי להילחם לצד הכוחות הפלסטינים. הם התמקמו בנקודות אסטרטגיות לאורך כביש ירושלים-תל אביב , שהיה עורק אספקה יחיד לירושלים וירו לעבר שיירות ההספקה. ארגון "ההגנה" יזם את מבצע נחשון, שנועד לפרוץ את הדרך לירושלים ולשבור את המצור. כדי לאבטח את הציר הוחלט להשתלט על הכפרים הערביים הסמוכים לכביש ירושלים-תל אביב ולגרש את תושביהם. בין הכפרים שנבחרו כיעדי המבצע היה הכפר דיר יאסין.

דיר יאסין

מפה של אזור ירושלים משנת 1943 שמראה את מיקום הכפר

דיר יאסין שכן כשלושה קילומטרים מהקסטל וכקילומטר משכונת גבעת שאול, באזור שבו שוכן כיום כפר שאול (בסמוך לשכונת הר נוף של היום). הכפר ניצב בגובה של 800 מטר מעל פני הים על גבעה שחלשה על כביש ירושלים-תל אביב. לפי סקר הכפרים הבריטי משנת 1945 מנה הכפר 610 תושבים, ולפי מקורות ערביים עד אפריל 1948 היו במקום 708 תושבים. לדברי פרופסור אליעזר טאובר, על בסיס מספר הניצולים והמספר המקובל של ההרוגים, היה מספר תושבי הכפר כאלף.

עוד במהלך 1947 חתם הכפר על הסכם אי-לחימה עם שכונת גבעת שאול הסמוכה. התושבים מנעו מלוחמים ערבים לא סדירים (אנשי ה"כנופיות") להשתמש בכפרם כבסיס לתקיפה, אולם במחצית הראשונה של ינואר 1948 נכנסו לוחמים לכפר, ואחד התושבים נהרג בחילופי אש עמם. תושבי הכפר הזעיקו את המשטרה וסילקו ממנו קבוצה של אנשי הנג'אדה, שהגיעו מירושלים וניסו להתמקם בטחנת הקמח בכפר. בעקבות תקרית זו פנו התושבים לש"י כדי לחדש את הסכם אי הלחימה. ב-20 בינואר 1948 התקיימה פגישה בין נכבדי דיר יאסין לנכבדי גבעת שאול ונחתם הסכם ליחסי שכנות טובה. תושבי דיר יאסין התחייבו לסלק בעתיד כוחות מזוינים מהכפר או לדווח על כניסתם במקרה שלא יצליחו לסלקם. בתמורה הסכימו תושבי גבעת שאול לספק מעבר בטוח לתושבי הכפר, שדרכם לירושלים עברה בתוך השכונה^{[דרושה הבהרה]}. בצד היהודי, אושר ההסכם על ידי מפקדת מחוז ירושלים של ההגנה. מוח'תאר הכפר דיווח על ההסכם לוועדת החירום הלאומית (הערבית) בירושלים, שלא הביעה התנגדות^{[דרוש מקור]}. בעקבות זאת מנעו אנשי הכפר מלוחמי צבא הג'יהאד הקדוש ואחרים להתמקם בכפר או להשתמש בו כבסיס להתקפה על גבעת שאול. בתגובה, ירו לוחמים לא סדירים בכבשׂים של הכפר. במרץ 1948 הניאו אנשי הכפר את עבד אל-קאדר אל-חוסייני מלתקוף את גבעת שאול, ומאוחר יותר סירבו להלין בכפרם את לוחמי צבא ההצלה. בשלהי חודש מרץ הם סירבו גם לנוכחות לוחמים עיראקים וסורים, על אף דרישתו של הוועד הערבי העליון.

יואב גלבר הטיל ספק בכך שההסכם בין תושבי דיר יאסין לתושבי גבעת שאול המשיך להיות בתוקף גם בתחילת אפריל 1948, נוכח שינוי הנסיבות והתגברות העוינות בין ערבים ליהודים ברחבי א"י^{[דרוש מקור]}. ב-2 באפריל פרץ קרב יריות ממושך בין אנשי הכפר לשכונות היהודיות הסמוכות בית הכרם, יפה נוף ובית וגן, ובימים שלאחר מכן נורו יריות מן הכפר לעבר מוצא ולעבר כביש ירושלים-תל אביב. ב-8 באפריל הצטרפו כמה מצעירי הכפר לפזעה שהוכרזה בכפרי הסביבה והשתתפו בהתקפת הנגד הערבית על הקסטל.

יהודה לפידות, לוחם אצ"ל ומי שהיה סגן מפקד המבצע לכיבוש הכפר, מערער על הסברה כי היחסים בין תושבי דיר יאסין לשכניהם היהודים היו שלווים ערב ההתקפה על הכפר. הוא טוען שהיו מספר התנגשויות בין תושבי דיר יאסין לתושבי גבעת שאול, נחפרו שוחות מסביב לכפר, כוחות ערבים בלתי סדירים הוצבו בו וכ-100 חמושים הגנו עליו. לפידות טען עוד כי תגבורת של לוחמים ערבים, שכללה אנשי "כנופיות" ומתנדבים עיראקיים, זרמה אל שדה הקרב בקסטל דרך הכפר, וכי מוכתר הכפר נפגש בחשאי עם איש הקשר של הש"י, והודיע לו שאין לו שליטה על הכנופיות שנכנסו לכפר, וכי ההבטחה שדיר יאסין לא תהיה מעורבת בלחימה אינה עוד בתוקף.

איתמר רדאי דוחה את הטענה כי דיר יאסין הייתה בחירה אסטרטגית משום שהכפר אינו ממוקם על אם הדרך לקסטל. למעשה, הכפר שכן בקצה דרך ללא מוצא במרחק של למעלה מקילומטר בקו אווירי מכביש ירושלים־תל אביב, ורק שבילים הרריים הובילו במורדו התלול לעבר הכביש, שממילא היה מחוץ לטווח הנשק הקל שהיה בידי תושבי הכפר.

מחקר שנערך באוניברסיטת ביר זית מאשר, כי אנשי דיר-יאסין השתתפו בפעולות אלימות נגד מטרות יהודיות וכן בקרב על הקסטל. בכניסות לכפר נחפרו תעלות מגן ולמעלה מ-100 גברים אומנו וצוידו ברובים ובמקלעים.

גלבר וטאובר דחו גם את הטענה שבכפר נמצאו לוחמים זרים. ההיסטוריון אורי מילשטיין סבור כי לוחמים לא סדירים השתתפו בקרב בכפר, בעוד שלדברי ההיסטוריון בני מוריס, ייתכן שקבוצת לוחמים ערבים בלתי סדירים אכן הוצבה בכפר והשתתפה בקרב, אף שהעדויות לכך אינן חד-משמעיות.

ההכנות לקרב

היוזמה והאישור לתקוף

דוד שאלתיאל, מפקד העיר ירושלים מטעם "ההגנה"

מכתבו של דוד שאלתיאל ליהושע זטלר (מפקד כוח הלח"י שהשתתף בהתקפה)
"אל: שפירא [כינויו של זטלר] מאת: ממ"ז נודע לי שאתם מתכוננים לבצע פעולה על דיר-יאסין. ברצוני להעיר את תשומת לבכם לעובדה, שתפיסת דיר-יאסין והחזקתו הנם שלב אחד בתוכנית כללית שלנו. אין לי כל התנגדות שאתם תבצעו את הפעולה בתנאי שיש בכוחכם להחזיק בו. אם אין לאל ידכם לעשות זאת, הריני מזהיר אתכם מפני פיצוץ הכפר, אשר יביא בעקבותיו לעזיבתו על ידי התושבים ותפיסת החורבות והבתים העזובים על ידי כוחות זרים. מצב כזה יכביד במקום להקל על המערכה הכללית וכיבוש שני של המקום יהיה כרוך בקרבנות גדולים של אנשינו. נימוק נוסף שברצוני להביא בפניכם הוא, שאם יימשכו למקום כוחות זרים, יהיה בזה משום הפרעה לתוכנית להקים אווירודרום [שדה תעופה] במקום".

אנשי האצ"ל והלח"י פנו לדוד שאלתיאל, מפקד העיר ירושלים מטעם "ההגנה", וביקשו אישור לתקוף את הכפר. שאלתיאל אכן אישר את ההתקפה, בתנאי שאנשי האצ"ל והלח"י לא ינטשו אותו לאחר כיבושו, אלא יישארו בו כדי למנוע מכוחות ערבים להיאחז בחורבות הכפר. במכתבו ליהושע זטלר, מפקד כוח הלח"י בירושלים, כתב שאלתיאל שכיבוש הכפר וההיאחזות בו משתלבים בתוכנית המערכה הכוללת של פיקוד ההגנה באזור ירושלים. בראיון שנערך עמו ב-1960 התייחס שאלתיאל למכתב, וטען כי התנגד להתקפה על דיר יאסין. "כשנודעה לי תוכניתם על כיבוש דיר יאסין, התחננתי לפניהם לבל יעשו זאת, משום שכפר זה אינו מסוכן באותה שעה". לדבריו, בסופו של דבר לא נותרה לו ברירה מול התעקשותם של אנשי האצ"ל והלח"י ולכן אישר בדיעבד את הפעולה, אף על פי שהעדיף לשלוח את לוחמי האצ"ל והלח"י לסייע ללוחמי "ההגנה" בקרב על הקסטל.

ההיסטוריון הצבאי מאיר פעיל, שהיה באותה עת קצין מודיעין בפלמ"ח, טען כי הוא התנגד להפרת הסכם השלום עם הכפר, אולם לדבריו שאלתיאל אמר לו כי אין לו היכולות לעצור את כוחות האצ"ל והלח"י.

גלבר טען כי נוסח המכתב סותר את עדויותיו המאוחרות של שאלתיאל, בהן טען כי הפעולה נכפתה עליו בניגוד לרצונו מבלי שיוכל למונעה.

התכנון והתדרוך לפני הקרב

למפקד הפעולה התמנה בן ציון כהן ("גיורא"). בני מוריס טען כי בפגישות שנערכו לצורך תכנון הקרב הוחלט כי יש לגרש את תושבי הכפר לאחר כיבושו. יהודה לפידות טען כי אנשי הלח"י הציעו להרוג את כל תושבי הכפר שלא יברחו, על מנת לעורר אימה ולפגוע במורל הפלסטיני, אולם פיקוד האצ"ל דחה את ההצעה.

טאובר טוען שהבחירה בכפר לא הייתה שרירותית וכי דוד שאלתיאל הציע לאנשי האצ"ל והלח"י לתקוף את עין כארם או את קאלוניא (הסמוכות לדרך לתל אביב ותושביהן, להבדיל, השתתפו בקרבות), אבל הם דחו את הצעתו משום שהאמינו שלהתקפה על דיר יאסין תהיה השפעה פסיכולוגית וכי מדובר במטרה קלה.

הלוחמים שנועדו להשתתף בפעולה תודרכו ב-8 באפריל, מספר שעות לפני תחילת ההתקפה. 40 לוחמי לח"י התכנסו בגבעת שאול ו-72 לוחמי אצ"ל התכנסו בבסיס "עץ חיים" בכניסה לירושלים. לדברי לפידות האווירה בקרב אנשי האצ"ל הייתה חגיגית ומצב-הרוח היה מרומם. הייתה זו הפעם הראשונה שמספר כה גדול של לוחמי הארגון נפגשו בגלוי, מבלי לחשוש מכוחות הביטחון הבריטים. שיתוף הפעולה בין שני הארגונים, האצ"ל והלח"י, הגביר את תחושת הסולידריות ביניהם, ובהתאם לכך נבחרה הסיסמה "אחדות לוחמת" לסמן את תחילת המתקפה.

מרדכי רענן, מפקד האצ"ל בירושלים, הדגיש בדבריו ללוחמים כי חל איסור לפגוע בנשים, ילדים, זקנים ושבויים. הוא הוסיף ואמר כי תושבי הכפר יוזהרו בעזרת רמקולים על המתקפה הקרבה, על מנת לתת להם הזדמנות לנוס על נפשם, וכי הדרך לעין כארם, שיועדה להיות נתיב מילוט לתושבי הכפר, תישאר פתוחה לשם כך^{[דרוש מקור]}.

מהלך הקרב

בשעה 04:00 בבוקר 9 באפריל 1948 הותקף הכפר. אנשי האצ"ל תקפו משכונת בית הכרם מכיוון דרום-מזרח ואנשי הלח"י מבית-החרושת לעורות בגבעת שאול מכיוון צפון-מזרח, בפיקודו של פתחיה זליבנסקי. כיתה של האצ"ל בפיקודו של טרייביש הוצבה על רכס השראפה (הר הרצל) שחלש על הכפר ועל הדרך לעין כארם, שיועדה להיות נתיב מילוט לתושבי הכפר, ומאוחר יותר הציב שם גדוד "מוריה" של "ההגנה" חוליית מקלע לחסום תגבורת ערבית מעין כארם.

בקרבת מקום, בגבעת שאול, הוקם חפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) של "ההגנה" שבו נמצא מפקד ירושלים דוד שאלתיאל ביחד עם מפקד גדוד "מוריה", זלמן מרט. במקום נמצא משוריין לחילוץ נפגעים. על פי עדותו של סגן מפקד הכוח, יהודה לפידות, לפני תחילת הקרב התכוונו כוחות אצ"ל ולח"י לוותר על אפקט ההפתעה ולהודיע לתושבי הכפר על תחילת התקיפה, כדי שלנשים ולילדים יהיה מספיק זמן לברוח מהכפר. למעשה הקרב התחיל סמוך לשעה 4:45 לפנות בוקר, לפני השעה המתוכננת, לאחר שכוחות אצ"ל התגלו על ידי שומרי הכפר. המשוריין (בו ישבו עשרה לוחמים, חציים מלח"י וחציים מאצ"ל) נושא הרמקול, יצא מגבעת שאול סמוך ל-5 בבוקר, לאחר שהקרב כבר החל. המשוריין הופעל אך נתקל בכניסה לכפר בתעלה שנחפרה לרוחב הדרך, וההודעה שנמסרה בו הושמעה, אך לא ברור אם היה מי ששמע אותה^{[דרוש מקור]}. עם זאת, לשמע היריות הראשונות ברחו תושבים רבים מבתיהם לעבר המורדות הסמוכים.

במהלך הקרב, לאחר שלוחמי אצ"ל ולח"י לא הצליחו לכבוש את בית מוכתר הכפר, חבר אליהם כוח של ארבעה אנשי פלמ"ח עם מרגמת 52 מ"מ (2 אינץ'), שירתה על הבית בניסיון להכניעו, אך גם ניסיון זה לא הועיל והלוחמים הערבים המשיכו להילחם גם לאחר שרוב הכפר נכבש ותושביו ברחו או נכנעו. בצהרי יום שישי תוגברו התוקפים ב-12 אנשי פלמ"ח מלווי שיירות, שהיו חמושים בשתי מרגמות 52 מ"מ ובשלושה מקלעים. הם פעלו בכפר וכבשו בתים, עד ששאלתיאל פקד עליהם לעזוב את הכפר. על אף שמטרת המבצע הייתה לכבוש את הכפר ולפנות את האוכלוסייה ממנו, התפתחו הדברים לכדי קרב, שבמהלכו נהרגו רבים מתושבי הכפר, ובהם נשים וילדים. ללוחמי האצ"ל והלח"י, שלא היו מאומנים או מנוסים בלחימה ביום ובתקיפה של כפר ערבי, נגרמו 5 הרוגים ו-14 פצועים. הקרב הסתיים בשעות אחר הצהריים.

במהלך הקרב נמלטו מאות מבין תושביו לכפר הסמוך עין כארם. מי מהם שנותרו בכפר נכנעו ונלקחו בשבי, רובם היו נשים וילדים. הם הועמסו על משאיות והוסעו דרך רחובות ירושלים המערבית אל שכונת הגבול מוסררה, מצפון לחומת העיר העתיקה, שם הורדו מהמשאיות ואולצו לצעוד ברגל למזרח ירושלים. מראה הניצולים עורר כעס בקרב תושבי העיר הערבים.

האצ"ל חשש כי חיל האוויר הבריטי יתקוף את הכפר והודיע להגנה כי לא יוכל להחזיק בו. ראש משלחת הצלב האדום, ז'אק דה-רנייה, הגיע לכפר ב-11 באפריל בבוקר עם אמבולנס ומשאית, לפי בקשת הפלסטינים. לאחר סיור בכפר הוא תבע להעמיס על המשאית גופות של הרוגים ויצא משם לאחר שחילץ שתי ניצולות: ילדה ותושבת זקנה. לאחר שהפלסטינים סירבו לקבל את הגופות הוא חזירן לאחר 24 שעות לכבר וביקש מהנוכחים לקוברן בקבר אחים כדי שלא תפרוץ מגפה, אך במקום לקוברן הם ניסו להיפטר מהן בהצתתן באש^{[דרוש מקור]}. שלושה ימים לאחר הקרב החליפה את כוחות האצ"ל, שחששו מתגובה בריטית, יחידת גדנ"ע של "ההגנה" בפיקודו של יהושע אריאלי והם קברו את הגופות שנשארו בכפר.

הנציב העליון, אלן גורדון קנינגהם, התייעץ עם מפקד הצבא הבריטי, גורדון הולמס אלכסנדר מקמילן כדי לקבל את תגובתם. מקמילן, כדרכו בסוף המנדט הבריטי, סירב לסכן את כוחותיו שלא למען אינטרסים בריטיים טהורים. קנינגהם פנה למפקד חיל האוויר המלכותי שלו בבקשה להפציץ את הכפר מהאוויר, אלא שהלה הודיע כי יום קודם לכן נשלחו כל המפציצים הקלים למצרים, והתחמושת שלהם נשלחה לבסיס חבניה שבעיראק, ונדרשת יממה לכל הפחות על מנת לרכזם שוב. כיוון שבינתיים כבר עזבו כוחות אצ"ל ולח"י את הכפר לא היה טעם בניסיון להחזירם.

עדויות לגבי הרג נשים וילדים

לוחם הלח"י, עזרא יכין, שהשתתף בקרב, מונה כמה סיבות לכך שבמהלך כיבוש הכפר נהרגו גם חפים מפשע. לדבריו, בקרב התושבים הפלסטינים היו גם נשים לוחמות, ולוחמים אחרים התחפשו לנשים כדי להתקרב ולפגוע בכוחות היהודיים ומשום כך התקשו הלוחמים היהודיים להבחין בין נשים מעורבות בלחימה ובין חפות מפשע. קביעה זו שנויה במחלוקת ומקורה ככל הנראה בספר "על החומות" מאת יהושע אופיר. בהתבססו על דו"ח שכתבה ועדה מטעם ההסתדרות הרפואית העברית, כתב קצין הש"י של המחוז, יצחק לוי (לויצה), כי "גירסה זו אינה ראויה להתייחסות רצינית". הועדה ביקרה בכפר למחרת הקרבות, ואף שנמצאו בחיפוש בבתים גופות נקובות כדורים של נשים וילדים, לא נמצאו גוויות של גברים. יאיר צבן, שהשתתף בקבורת הגופות, מסר בעדות לאתר זוכרות, שראה במו עיניו כמה מקרים (שניים או שלושה) של גופות זקנים לבושים בבגדי נשים.

באופן דומה סתר יצחק לוי גם את הטענה לפגע ירי מצד הלוחמים בכפר בתושבים עצמם. גלבר, רימונים שזרקו לוחמים יהודים אל תוך חדרים שבתוכם סברו נמצאים לוחמים, הובילו לפגיעה באזרחים. לדעתו, בתנאים בהם התנהלה מלחמת האזרחים בראשית מלחמת העצמאות ההבחנה בין לוחמים לאזרחים הייתה קשה, וכל גבר צעיר נחשב ללוחם פוטנציאלי. בנוסף לכך, בניגוד לכיבוש רוב הכפרים במלחמה, הלחימה בדיר יאסין התנהלה בנוכחות אוכלוסייה שלא עזבה קודם הלחימה וגם לא במהלכה.

לדברי טאובר לאנשי^{[דרושה הבהרה]} האצ"ל והלח"י לא היה כל ניסיון קרבי והם הופתעו מההתנגדות העזה ומהלחימה על כל בית, ועל כן השתמשו בשיטה של הנחת "אצבע ג'ליגנייט" כדי לפעור חור בדלת שדרכו זרק לוחם אחר תרמיל מלא חומר נפץ. יושבי הבתים נקברו תחת ההריסות. במקרים אחרים הושלכו לתוך הבתים רימוני יד ולאחר מכן פרצו הלוחמים לבתים תוך ירי אש אוטומטית. באחד הבתים נהרגו בפיצוץ יותר מעשרים אנשים.

תושבי הכפר שניצלו סיפרו כי אנשי המחתרות הרגו ילדים ונשים ביריות, בכוונה תחילה, ולא תוך כדי קרב. גרסה זו נתמכת על ידי עדויות של בריטים, אנשי הצלב האדום ואנשי "ההגנה" שביקרו במקום לאחר מעשה ודיווחו על גופות רבות של נשים וילדים שנורו מטווח קצר. לדברי טאובר מדובר במקרה יחיד שבו לאחר שנכנעו בני משפחת זיידאן ויצאו בידיים מורמות פתח עליהם לוחם אצ"ל באש ממקלע ברן. 11 נהרגו ומקצתם נפצעו. טאובר טוען גם כי הלוחם עשה זאת על דעת עצמו בטענה של נקמה.

כרוז של אצ"ל המתאר את אירועי דיר יאסין כנגד האשמות מצד "ההגנה"

בעקבות הקרב

מיד לאחר הקרב נפוצו שמועות על כך שבוצע טבח בכפר, שבתים פוצצו במתכוון על יושביהם, על אונס נשים, התעללות בגופות ועוד. נפוצו גם הערכות שונות על מספר ההרוגים, שנעו בין 240 הרוגים (בהודעה שנמסרה על ידי האצ"ל והלח"י), ללמעלה מ-250 (בידיעה ב"דבר") ועד לטבח כל תושבי הכפר, בהודעה של משרד החוץ הבריטי. בדיון בפרלמנט הבריטי, שנערך ימים אחדים לאחר הקרב, תיאר אותו שר המושבות כ"תועבה אכזרית וברוטאלית נוספת". השמועות, שנקבו במספרים מוגזמים, הופצו הן על ידי הערבים על מנת להפעיל לחץ בינלאומי על היהודים ולזירוז פלישת צבאות ערב, והן על ידי היהודים על מנת לפגוע במורל הערבים.

כאשר התפרסמו השמועות, הסתייגו מוסדות היישוב ממעשי האצ"ל והלח"י. הסוכנות היהודית שלחה מברק תנחומים למלך עבדאללה, שבו כתבה, בין היתר, (בתרגום מערבית): "הסוכנות היהודית גינתה בחריפות את תקרית דיר יאסין שבוצעה על ידי ארגונים יהודיים פורשים, והגדירה אותה כמעשה ברוטלי וברברי שאינו מתיישב עם רוח העם היהודי ועם מסורתו ומורשתו התרבותיים". ב-13 באפריל דיווח "דבר": "קול המגן העברי פרסם אמש הודעה, המגנה במילים חריפות את השתוללוּת הזוועה בכפר הכבוש", וכן "מטעם הרבנות הראשית לארץ ישראל נמסרה אתמול הצהרה בגנוּת הפעולה האכזרית בדיר יאסין".

בעיני האוכלוסייה הערבית הפכו אירועי דיר יאסין לסמל לאכזריות היהודים ולאירוע מכונן. הקרב, והשמועות שנפוצו בעקבותיו, יצרו דמורליזציה. הם הוסיפו למגמת הנטישה של יישובים מפחד הכיבוש היהודי. כבר בשלהי אפריל ברחו תושביה הערבים של העיר חיפה. מלך ירדן, עבדאללה הראשון, העיד על כך ששני אירועים אלו דחפו אותו להעמיד עצמו בראש המערכה נגד ישראל.

קריאות שלהוב "דיר יאסין" ליוו את מעשי הטבח בשיירת הדסה ובכפר עציון שהתרחשו בשבועות הבאים. עבדאללה א-תל, מפקד הלגיון הערבי בירושלים, כתב באוטוביוגרפיה שלו כי בהתקפה על שיירת הדסה, ב-13 באפריל 1948, נקמו הערבים על חללי דיר יאסין. במשך שבועות השמיעו תחנות הרדיו הערביות תיאורים קשים ומוגזמים של האירועים בדיר יאסין, ובכך שימשו גורם עיקרי בתהליך הדמורליזציה בחברה הפלסטינית. אירועי דיר יאסין עוררו פחד ובהלה ובבריחות נוספות של האוכלוסייה. גם אבו איאד, שהיה מספר 2 באש"ף, כתב בספרו "ללא מולדת" כי המאורעות בדיר יאסין עוררו אימה בקרב ערבים רבים וגרמו להם לברוח. מנחם בגין כתב בספרו "המרד": "לא מה שקרה בדיר יאסין, אלא מה שסופר על דיר יאסין פילס את הדרך לניצחונותינו המכריעים בשדה הקרב".

לאחר הקמת המדינה סירב משרד הביטחון להכיר בפצועים שנפצעו במהלך כיבוש דיר יאסין כנכי מלחמת העצמאות. במאי 1953 שינתה החלטה זו ועדת ערעור.

התייחסויות לתוצאות הקרב

הדו"ח של מאיר פעיל
סודי ביותר אל: מפקד מחוז ירושלים. מאת: אברהם - קצין מודיעין. הנידון: פעולת הפורשים בדיר-יאסין. ביום שישי 9.4.48 בשעה 16:00 הוזמנתי על ידי אחד ממפקדי הלח"י לבקר בכפר "הכבוש". שהיתי בכפר עם איש לח"י כשעה ויכולתי לראות את כל מעשיהם של הפורשים שם. א. המצב הצבאי. [...] ב. תוצאות הפוגרום. 1. במחצבה שעל-יד גבעת שאול ראיתי את חמשת הערבים שהם הובילו ברחובות העיר. הם נרצחו ביריות ושכבו אחד על גבי השני. 2. הכפר מלא הרוגים מכל צד. ניכר שהערבים לא נהרגו תוך כדי קרב, אלא הועמדו לקיר. ראיתי בעיני כמה משפחות שנרצחו על נשיהן, ילדיהן וזקניהן כשגוויותיהן מוטלות אחת על גבי השנייה. 3. אנשי הפורשים הסתובבו כשהם שודדים וגונבים מכול הבא ליד: תרנגולות, מכשירי רדיו, סוכר, כסף, זהב ועוד. חלק גדול מכל הביזה נכנס לכיסיהם הפרטיים של "הלוחמים". 4. כל איש מהפורשים מתהלך בכפר מלוכלך בדם וגאה על מספר הנפשות אשר הרג. ניכר היה בהם חוסר החינוך והאינטליגנציה של החייל שלנו. 5. באחד הבתים במרכז הכפר רוכזו כמאתיים נשים וילדים קטנים. הנשים ישבו בשקט ולא הוציאו אפילו הגה מפיהם. בבואי למקום הסביר לי "המפקד" שיש בדעתו להרוג את כולם. בערב שמעתי שהנשים והילדים שוחררו והועברו לשכונת מוצררה.

מחקרים עדכניים טוענים שמספר ההרוגים בדיר יאסין נע ככל הנראה בין 81 ל-120 הרוגים (107–120 על פי מחקר של כנענה שריף מאוניברסיטת ביר זית; 100–110 על פי ההיסטוריון בני מוריס). אליעזר טאובר מונה 101 שמות, כולל הדרך שבה נהרגו. מחקרים אלו מסתמכים על עדויות של לוחמים יהודים וערבים בכפר ועל דיווחים של הש"י (שירות הידיעות של "ההגנה") כמו גם על עדויות של תושבי הכפר.

ההיסטוריון בני מוריס כתב בספרו "לידתה של בעיית הפליטים": ”במהלך ההשתלטות על הבתים נטבחו רבים מתושבי הכפר. הלוחמים של שני ארגוני הפורשים קיבצו אחר כך חלק ניכר מן הכפריים שנותרו בחיים, בהם אנשי מיליציה ואזרחים לא חמושים ולא לוחמים לרבות נשים וטף, ורצחו עשרות מהם... כן היו מעשים של השחתת גופות ואונס“.

לעומתו ההיסטוריון יואב גלבר כתב כי: ”לא הייתה זו פעולה מפוארת משום בחינה שהיא... אולם יש פער גדול בין מה שאירע בכפר לבין סיפורי הזוועה שסופרו עליו מאז ועד היום... בזמן הקרב או אחריו לא אירעו בדיר יסין מקרי אונס, התעללות והשחתת גופות. להיטותה של מפ"ם לנופף בפרשת דיר יסין ולהטיח האשמות בפורשים נבעה מתחושתה הלא נוחה על חלקם של מפקדים וחיילים בפלמ"ח... במעשים דומים“.

הספר "ירושלים, ירושלים", מאת לארי קולינס ודומיניק לאפייר, תומך בגרסה שהיה טבח של אזרחים ואונס של נשים, ומביא עדויות של תושבי הכפר בשמם על מעשי זוועה כביכול שנעשו לבני משפחתם. לדבריהם, יהושע אריאלי, שעמד בראש כוח "ההגנה" שהחליף את האצ"ל והלח"י בכפר, אמר כי "כל ההרוגים, להוציא מתי-מספר היו זקנים, נשים או ילדים. המתים שמצאנו היו כולם קרבנות חפים-מפשע ואף אחד מהם לא מת כשהוא מחזיק נשק".

בני מוריס מציין כי "המחקרים המקיפים היחידים שנעשו בידי חוקרים ערבים" (כנאענה וזיתאווי ווליד ח'אלדי) אינם מזכירים כלל מעשי אונס, ויתרה מכך, "הניצולים הערבים שרואיינו כעבור עשרות שנים דחו מכול וכול את סיפורי האונס בטענה שמדובר ב'שקרים'". לדבריו, כמה מהמרואיינים הערבים אמרו במפורש שגורמים רשמיים, כמו יושב ראש הוועדה הלאומית בירושלים חוסיין אל-ח'אלידי, סיפרו לניצולים את סיפורי הזוועות הללו ועודדו אותם או אפילו הורו להם להפיץ אותם, כדי להכפיש את היהודים ולתרום ללחץ על מדינות ערב שיפלשו לארץ ישראל. לדעתו, סביר להניח שהסיפורים הללו היו שקריים וגם כנאענה נוטה לסברה זו.

ההיסטוריון מאיר פעיל, איש הפלמ"ח, טען בדו"ח שכתב למפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל, כי הגיע לכפר הכבוש בשעה 16:00. במאמר משנת 1972 לעיתון "ידיעות אחרונות" אמר כי "בכל מלחמת העצמאות לא היה מעשה אחד שהגיע לממדי הזוועה של דיר-יאסין" ודרש ממנהיגי האצ"ל להתנצל עליו. בראיון מאוחר יותר סיפר פעיל כי נשלח "כמפקד בהגנה, בשביל לבדוק את יכולותיהם של האצ"ל והלח"י... היינו מעט לפני מלחמת העצמאות, ובהגנה ביקשו לדעת האם באצ"ל יודעים להילחם". "מה שגיליתי שם", אומר פעיל, "הוא שהם לא יודעים דבר בלוחמת שדה. גרוע מזאת, ראיתי שהם יודעים לטבוח ולרצוח... הם כועסים עלי שאמרתי את הדברים, שיכעסו קודם על עצמם".

בארכיון צה"ל מובאת עדותם של שני רופאים, ד"ר ז. אביגדורי וד"ר א. דרויאן שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית. לדבריהם הם עברו מבית לבית באין מפריע, ספרו את כל הגוויות שהיו בכפר ובדקו את סיבת המוות. מן הדו"ח עולה כי בכפר נמצאו 46 גופות וכי המוות נגרם על ידי יריות או פצצות. "כל הגופות היו בתלבושות שלהן, האיברים היו שלמים ולא ראינו כל סימני התעללות".

חומר ארכיוני חסוי הנוגע לפרשה, הכולל שלושה דו"חות, תיעוד וקבוצת תצלומים, נמצא בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. בשנת 2010 ביקשו הבמאית נטע שושני ועיתון "הארץ" להסיר את החיסיון, אולם בית המשפט קיבל את עמדת ועדת השרים, שלפיה החומר מוגדר כ"חומר סודי האסור בעיון", בשל חשש לפגיעה ביחסי החוץ של המדינה וחשש לפגיעה בכבוד המת.

הוויכוח על השימוש במונח "טבח"

מספר חוקרים סוברים שאין להגדיר את פעולת דיר יאסין כ"טבח". יהודה לפידות, איש האצ"ל וממפקדי הפעולה, טען כי כל הקורבנות הערביים, שמספרם לא עלה על 100, נהרגו תוך כדי קרב, וכי לא היו מעשי אונס והשחתת גופות. בעניין זה הוא מסתמך על קביעתם של רופאי הסוכנות היהודית ועל ראיונות עם ניצולי הכפר שהכחישו נמרצות מעשים של אונס והתעללות בגופות. הניצולים העידו לטענתו כי זו הייתה תעמולה שקרית של חוסיין אל-ח'אלידי, מזכיר הוועד הערבי העליון, שנאמרה כדי לדרבן את צבאות ערב לפלוש לארץ ישראל. לפי עדותו של לפידות אנשי האצ"ל לא היו מאומנים בלחימה סדירה, ובלוחמה בשטח בנוי ופיקוד הארגון היה בלתי מקצועי מבחינה צבאית (בכך הוא מצטרף לחוות דעתו של פעיל).

טענות דומות מצויות במאמריו של אורי מילשטיין על הפרשה ובספרו "עלילת דם בדיר-יאסין - הספר השחור", וכן בספר "דיר יאסין – סוף המיתוס" של פרופ' אליעזר טאובר. בני מוריס הצביע על כך שאורי מילשטיין הסתייג בספרו "תולדות מלחמת העצמאות" מהגדרת אירועי דיר יאסין כ"טבח", וזאת על אף שהוא כותב בו כי רוב ההרוגים בדיר יאסין היו "זקנים, נשים וילדים, ורק מיעוטם גברים צעירים שאפשר לסווגם כלוחמים". מילשטיין תאר בספר הרג של "משפחות שלמות" תוך כדי הלחימה מבית לבית ומספר פשעי מלחמה: הרג של אם וילד שנלקחו לשיח' בדר ונורו בידי שומרי לח"י, רצח של נער ערבי שבוי במפקדת לח"י בגבעת שאול, טבח של שבויים במחצבה, הרג של משפחות כשיצאו מבתיהן בידיים מורמות ורצח של שבויים אחדים בידי אנשי הפלמ"ח שהשתתפו בפעולה.

אדם רז, היסטוריון המתמחה בתיאוריה פוליטית, טוען שהמגבלות הניצבות בפני חוקרים שעוסקים באירועים האלימים כלפי האוכלוסיה האזרחית בתקופת המלחמה, נובעות מהעדר גישה ל"מיליוני מסמכים משנותיה הראשונות של המדינה האצורים בארכיונים הממשלתיים", אבל גם בגלל צנזורה אקטיבית. בין השאר, הוא קובע, כי בשנים האחרונות סורקים אנשי המלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון) ארכיונים ברחבי הארץ ו"מעלימים ראיות לפשעי מלחמה".

דיר יאסין בהיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית והערבית-פלסטינית

בני מוריס סבור כי ספרו של וליד ח'אלדי העוסק בפרשה זו הוא "התיאור השלם והמאוזן ביותר שראה אור בערבית על האירועים". רובו הגדול של הספר מסתמך על עבודותיהם של מילשטיין, לפידות ולוי, ובנוסף לכך ראיונות שערך בעצמו עם ניצולים.

ההיסטוריון אוסמה מקדיסי (פרופסור להיסטוריה שעמד בראש הקתדרה של קרן החינוך הערבית-אמריקנית באוניברסיטת רייס ביוסטון, טקסס), טוען שיש לראות בטבח את שיאו של מסע טרור נגד האוכלוסיה הפלסטינית.

ביקורת

לדברי בני מוריס, שתעד את מעשי הטבח במהלך המלחמה בספרו 'לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949^', "ספרות המחקר הערבית בסוגיית דיר יאסין לוקה בעצלות, בחוסר מקוריות ובאיחור". לטענתו, סקירתם של כנאענה וזיתאווי "נסמכת אך ורק על עדויות שבעל פה ונכתבה מתוך גישה אנתרופולוגית ולא היסטוריוגרפית". מוריס טוען כי חוקרים אלה "מנפחים בתיאורם את מספר היהודים שהשתתפו בתקיפה" (700) וטוענים כי השתתפו בה "טנקים" וזאת על אף שליהודים לא היו טנקים כלל באותה עת. לדבריו, החידוש שבגרסתם הוא מספר ההרוגים, 107, ובכך הם שמו קץ לכל האומדנים שהיו מקובלים עד אז, שדיברו על כ-250 הרוגים.

ביקורת דומה נשמעה גם מצד חוקרים ישראלים על מסקנותיו של פרופסור אליעזר טאובר בספרות דיר יאסין – סוף המיתוס. על אף עבודתו הקפדנית, רובם של המבקרים דוחים את מסקנתו כי לא התקיים בכפר טבח.

תעמולה ואמנות

הבול המצרי משנת 1965 שמציג את התעמולה הערבית סביב הפרשה

פרשת דיר יאסין שימשה במשך שנים רבות את התעמולה הערבית ואת מתנגדי מדינת ישראל. דוברים ערבים אף תיארו את הפרשה כ"לידיצה הערבית".

בשנת 1965 הנפיקה מצרים בול דואר, שבו מצוירת מפת ארץ ישראל, כשבמרכזה נעוצה חרב שסביבה דם שפוך, וכיתוב בערבית ובאנגלית: "טבח דיר יאסין, 9 באפריל 1948".

תיאור עלילתי המאשים למעשה את האצ"ל בטבח מכוון של אנשי דיר יאסין מופיע בהרחבה במיני-סדרה הבריטית "ההבטחה".

לקריאה נוספת

• בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, הוצאת עם עובד, 1991.
• בני מוריס, ההיסטוריוגרפיה של דיר יאסין (מרץ 2005), בתוך: מדיר יאסין עד קמפ דייוויד: מאמרים אישיים, פוליטיים והיסטוריים, עם עובד, 2018. פרק 9, עמ' 93–127.
• בני מוריס, 1948, הוצאת עם עובד, 2010, עמ' 147–149.
• אורי מילשטיין, עלילת דם בדיר יאסין - הספר השחור, הוצאת המדרשה הלאומית ושרידות, 2007.
• דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים, ירושלים עמ' 224–232, תרגם אהרן אמיר, הוצאת שוקן, 1978.
• עזרא יכין, סיפורו של אלנקם, עמ' 250–260, הוצאת עזריאל, 1979.
• יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: הוצאת דביר, 2004, עמ' 153–161.
• ירדנה גולני, המיתוס של דיר-יאסין, מספרי ספרית המרד, "הדר" הוצאת ספרים בע"מ, תשל"ו.
• שמואל אבן-אור, דיר יאסין, בתוך: מבחר מאמרים בידיעת הארץ (קרדום 1–11), עמודים 161–164, הוצאת אריאל, 1982.
• אליעזר טאובר, דיר יאסין – סוף המיתוס, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2017
• על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, רומן ביוגרפי, עם עובד, 2008.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פרשת דיר יאסין בוויקישיתוף

• יוני מנדל‏, פצע דיר-יאסין נפתח מחדש, באתר וואלה!‏, 10 באפריל 2007
• ארי שביט, מחכה לברברים, באתר הארץ, 5 בינואר 2004
• רויטל עמירן, דיר יאסין: באונ' בר אילן, רק ערבי יכול להיות ברברי, המקום, 19 בדצמבר, 2017

מקורות הטוענים שלא היה טבח

• יהודה לפידות, כיבוש דיר יאסין, באתר ברית חיילי האצ"ל
• יהודה לפידות, "דיר יאסין - מיתוס ומציאות", מתוך הספר "בלהב המרד" אודות האצ"ל, באתר דעת.
• אורי מילשטיין, פרשת דיר יאסין, מתוך "תולדות מלחמת העצמאות - כרך 4 (ממשבר להכרעה)".
• עדי גרסיאל, ‏המדינה קמה על צד שמאל - בגליון השבוע, באתר בשבע - ערוץ 7, 19 באפריל 2007
• שמעון מוניטה, כוונה ראויה, אבל שיקול מוטעה, באתר הארץ, 1 במאי 2009
• אורי מילשטיין, הטבח שלא היה, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 17 בינואר 2014
• אורי מילשטיין, ‏פרשת דיר יאסין: הטבח שלא היה והדוח המפוברק שנועד להשחיר את האצ"ל והלח"י, באתר מעריב אונליין, 9 באפריל 2016
• שמעון כהן, 'שורה תחתונה: לא היה טבח בדיר יאסין', באתר ערוץ 7, 18 ביולי 2017
• אורי איתיאל, / מצגת דיר יאסין

מקורות הטוענים שהיה טבח

• מיכאל שרון, דיר יאסין ומילשטיין, ליטרטורה, 24 במאי 2007
• השנה ה-57 לטבח דיר יאסין, אתר מחסום, 8 באפריל 2005 (דף ארכיון)
• מאיר אביזוהר, כיבוש דיר-יאסין וטבח שיירת הדסה מתוך "מוריה בירושלים בתש"ח" באתר עמותת ותיקי גדוד מוריה
• אהוד אמיר, לא תריסר, אלא 110 הרוגים, באתר הארץ, 22 במאי 2009
• עופר אדרת, עדויות מהטבח המצונזר בדיר יאסין, באתר הארץ, 14 ביולי 2017
• אדם רז, הפרוטוקולים החסויים מ-1948, באתר הארץ, 10 בדצמבר 2021