כביש 1

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כביש 1
IsraelBenGurionInterchange FromAir.JPGמחלף בן-גוריון
ISR-HW1.png
סיווג כביש ארצי
ציר כביש רוחב
כינוי כביש תל אביב ירושלים
כביש מהיר ממחלף קיבוץ גלויות עד מחלף שער הגיא
כביש אגרה הנתיב המהיר והשמאלי ממזרח למערב בין מחלף בן-גוריון למחלף קיבוץ גלויות
אורך 96 ק"מ
נקודת התחלה מחלף קיבוץ גלויות
ערים ראשיות תל אביב, נמל תעופה בן-גוריון, לוד , ירושלים, מעלה אדומים
נקודת סיום צומת בית הערבה
Route1.png
בניית המפגש בין כביש 1 לכביש 9 מקומי בירושלים שהפך לתוואי החדש של כביש 1
המפגש עם כביש 9 המהווה את חלקו המזרחי של מחלף מוצא (פברואר 2009)
כביש 1 מטפס בנחל נחשון בחלק שבין חוות שער הגיא לשואבה - מבט ממשלט המסרק. ניתן להבחין בשטח הפתוח המחלק את הכביש לשניים בנקודה זו
צומת מישור אדומים
כביש 1 בגובה פני הים בירידה מירושלים ליריחו
כביש 1 ומחלף שער הגיא. מראה מכיוון דרך בורמה
כביש 1 מהקסטל. ברקע הר המנוחות
מנהרת הארזים
שלט הכוונה בכניסה לנתיב המהיר
מראה מהקסטל לעבר מחלף הראל
מראה הכביש בעת העבודות לשדרוגו בשנת 2014

כביש 1 הוא כביש ראשי המחבר בין תל אביב, ירושלים, מעלה אדומים ויריחו ומוכר גם בשם "כביש ירושלים-תל אביב". למרות השם הנפוץ, לכביש ישנו חלק נוסף הנמשך ממזרח לירושלים, דרך מעלה אדומים ומדבר יהודה לבקעת הירדן.

אורכו של הכביש 96 קילומטרים, וחלק הדרך ממחלף קיבוץ גלויות ועד מחלף שער הגיא הוא כביש מהיר. ממחלף קיבוץ גלויות עד מחלף בן שמן כביש זה הוא בן שלושה נתיבי נסיעה לכל כיוון, ומזרחית משם הוא בן שני נתיבי נסיעה. בעשור הראשון של המאה ה-21 נסלל בחלקו המערבי של הכביש נתיב מהיר לכיוון תל אביב.

מסלול הכביש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורכו הכולל של הכביש הוא 96 קילומטרים והוא מורכב משלושה חלקים עיקריים:

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוואי הכביש מבוסס על דרך עתיקה שהובילה מיפו לירושלים עוד מימי קדם. בתקופת השלטון הרומי נסללה דרך זו (דרך יפו - אמאוס - ירושלים), והיא שימשה כדרך סלולה לירושלים, לצד דרך מעלה בית חורון (כביש 443) הצפונית, ודרך אשקלון - עמק האלה - בית לחם הדרומית שעלתה מעמק האלה בתוואי הנוכחי של כביש 375. לצד הדרך שנסללה בתקופה הרומית נבנו מבצרים לשמירה ששרידיהם נמצאו בחורבת מצד ובקסטל. בניגוד לימינו, בתקופות שונות עברה הדרך המרכזית לירושלים דרך מעלה בית חורון מאחר שזו הייתה נוחה יותר לנסיעה, אגב טיפוס מתון, וללא צורך בחציית נחל שורק. תוואי כביש 1 קצר מדרך מעלה בית חורון, ונראה שהפך עם הימים לדרך עיקרית ומשמעותית עקב רצון הצליינים הנוצרים לעבור בדרכם באמאוס ניקופוליס, אתר צליינות חשוב בדרך לירושלים (כיום נמצא בפארק קנדה) בסמוך ללטרון)[דרוש מקור].

בתקופה הצלבנית נבנו בסביבות הדרך מבצרים ומבני שמירה, ששרדיהם נמצאים עד היום בלטרון, קסטל, עין חמד וצובה.

עם השנים והעדר התחזוקה הלך והתדרדר מצב הדרך, ועד אמצע המאה ה־19 הייתה התנועה בדרך אפשרית רק באמצעות רכיבה על בעלי חיים.

במאה ה־19[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה־19 תוארה דרך זו כדרך שבה משתמשים בעיקר נוסעים, בעוד שיירות משא העדיפו את מעלה בית חורון הנוח יותר לתנועה, אך מסלולו ארוך יותר. הנסיעה בתוואי הדרך באמצעות רכיבה על בעלי חיים ארכה כ־13 שעות בעלייה, כאשר הנסיעה פוצלה על פי רוב ליום וחצי, ורמלה נבחרה בדרך כלל כמקום לינה באמצע הדרך בין יפו לירושלים. בירידה הייתה הדרך מתקצרת בשעתיים. מלבד התוואי הקשה הייתה הדרך מסוכנת עקב שודדים תושבי הכפרים ששדדו את עוברי הדרך, או שליטים מקומיים שגבו דמי חסות, מלבד מס מעבר שנגבה במספר מקומות עבור השלטון הטורקי. עקב כך היה צורך באבטחה חמושה בצמוד לשיירות הנוסעים. הכפר אבו גוש התפרסם בגביית דמי חסות מהעוברים בדרך, ועל רקע זה אף הוגלה ראש הכפר ב־1846.

בסוף שנות ה־50 של המאה ה־19 הוחל בשיפוץ הדרך על ידי סוראייה פחה והמהנדס האיטלקי ארמטה פיירוטי שעבד בשירותו. לאורך התוואי מיפו לירושלים נבנו 17 מצדיות בהם שהו פרשים טורקיים שנועדו לסייע באבטחת הדרך. מצדיות אלו פעלו עד תחילת העשור האחרון של המאה ה־19, אז השתפר מצב הביטחון בדרכים.

בין השנים 1867-‏1869 נסללה הדרך מחדש כדרך עפר והוכשרה למעבר עגלות, על רקע הגידול בתיירות הצליינית שבא עקב משטר הקפיטולציות ושיפור מעמדה של האוכלוסייה הנוצרית בארץ ישראל. הפקודה לסלילת הדרך הוצאה על ידי השולטן עבד אל־עזיז, והסלילה נעשתה במימון השלטון יחד עם עבודה כפייה של תושבי הכפרים בסמוך לדרך. הדרך נסללה באיכות נמוכה, ועל כן נדרשו פעולות תחזוקה שוטפת זמן קצר לאחר סיום סלילת הדרך. הנסיעה בדרך ארכה כ־10 שעות. אחד הנוסעים הראשונים בעגלה בדרך החדשה היה פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, שביקר בארץ ב־1869. סלילת הדרך פתחה תקופה של תחרות בין משכירי בעלי חיים לרכיבה ובין בעלי עגלות, אך בהדרגה דחקו בעלי העגלות את משכירי בעלי החיים, למעט בתחום המשא שם נשמרה העדיפות של הגמל כבהמת משא.

זמן הנסיעה בעגלה מיפו לירושלים היה נמשך כיום וחצי על פי רוב, כאשר תחנות בדרך היו ברמלה, לטרון (מלון המכבים), שער הגיא ובמוצא. מטעמי אבטחה, היו מספר עגלות נוסעות בשיירה. בדרך נגבה מס מעבר, שנגבה על ידי גובה מיוחד שקנה את תפקידו בחכירה. מס המעבר היה דיפרנציאלי לפי אמצעי התחבורה (מחמור ועד עגלה). המס נגבה ב־4 מקומות - ביפו, רמלה, שער הגיא וירושלים. ב־1873 נבנה ח'אן בשער הגיא לטובת הנוסעים. הלינה בח'אן הייתה ללא תשלום, אך כל נוסע היה מחויב לרכוש כוס קפה במקום. הלינה בח'אן החליפה את הלינה ברמלה שהייתה מקובלת עד אז, כאשר בח'אן זה התחרה גם מלון המכבים בלטרון. נקודת הריכוז של העגלות בקו יפו-ירושלים הייתה בשער יפו, שהפך לתחנה המרכזית הראשונה של ירושלים.

מאז סלילתה ועד ימינו הפכה דרך זו לדרך הראשית לירושלים. סמוך לזמן סלילת הדרך נבנה קו טלגרף שעבר בסמוך לה, קו שחיבר את ירושלים עם יפו, ומשם אל מחוץ לגבולות הארץ.

התוואי המקורי של הדרך שנסללה יצא מיפו בתוואי כביש 44 של ימינו, ועבר דרך יאזור, בית דג'אן, א-ספאריה, סרפנד ורמלה. מרמלה המשיכה הדרך בתוואי כביש 424 דרך אל-קובאב ולטרון. חלק זה של הדרך מבוסס במלואו על הדרך הרומית יפו - אמאוס ניקופוליס. מלטרון נכנסה הדרך לתוך נחל נחשון (ואדי עלי) דרך דיר איוב (שער הגיא) עד סאריס (שואבה) (חלק זה עובר בתוואי שונה מהדרך הרומית, שעלתה לאזור שואבה דרך נחל אילן הצפוני יותר, בחפיפה מסוימת לדרך דיפנבייקר של ימינו). מסאריס עברה הדרך על השלוחה הצפונית של נחל כסלון עד אבו גוש. בהמשכה חצתה הדרך את חלקו העליון של נחל כסלון, עלתה לרכס הקסטל, וירדה לאפיקו של נחל שורק עד קאלוניה (מוצא) בקטע דרך תלול ומעוקל שכונה מאוחר יותר "שבע האחיות". מקאלוניא עלתה הדרך בתלילות במעלה רומאים (חלק נוסף של התוואי הרומי העתיק) לאזור גבעת שאול של ימינו, והמשיכה ברחוב יפו עד לשער יפו.

תוואי דרך זה מכיל שני קטעים קשים מבחינה טופוגרפית - החלק הראשון הוא קטע הדרך העובר בנחל נחשון משער הגיא עד שואבה, במהלכו עולה הדרך כ־400 מטרים לאורך כשישה קילומטרים. מלבד המעלה הקשה, קטע זה הוא גם המסוכן ביותר מבחינה ביטחונית היות שהדרך עוברת בתואי נחל, כאשר משני צדדיו מתנשאים בגובה ניכר שלוחת משלטים ושלוחת שיירות השולטים על הדרך המתפתלת למרגלותיהם, דבר שהיווה סיכון ביטחוני שבא לידי ביטוי בתקופת המרד הערבי הגדול ובמלחמת העצמאות בשיירות לירושלים. קטע הדרך השני הוא חציית אפיק נחל שורק באזור מוצא, קטע בו ישנה עליה תלולה לכיוון מבשרת ציון והקסטל, כאשר הנסיעה היא לכיוון מערב, ועליה תלולה לאזור גבעת שאול במעלה רומאים, כאשר הנסיעה היא לצד מזרח.

במהלך השנים נוספו קטעים עוקפים לחלקים קשים בחלק המזרחי של הדרך. כך למשל עוד לפני 1890 נסלל התוואי הנוכחי החולף מצפון להר המנוחות והר תמיר בשיפוע נוח יותר, כתחליף לעלייה התלולה של מעלה רומאים. בתקופת המנדט הבריטי, החל מ־1925 הוחל בזיפות הדרך והפיכתה מדרך עפר לכביש. בשנות ה-40 של המאה ה-20 הוחלף קטע הדרך המפותל של שבע האחיות בקטע התוואי הנוכחי העוקף אותו מצפון.

סלילת מסילת הרכבת לירושלים ב־1892 פגעה באופן משמעותי בהיקף התנועה בדרך, היות שזמן הנסיעה ברכבת היה שליש מזמן הנסיעה בעגלות, והנסיעה ברכבת הייתה נוחה יותר.

בתקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המרד הערבי הגדול בתקופת המנדט הבריטי היה כביש זה מסוכן יחסית לנסיעה, בשל מעברו בסמיכות ליישובים ערבים רבים הן בחלקו המערבי (בשפלה), והן בחלקו המזרחי (משער הגיא לירושלים), שם גם עבר הכביש בתוואי נשלט וקל לתקיפה וחסימה. בתקופה זו הוחל בנסיעה בשיירות מטעמי ביטחון, כאשר טנדר נוטרים ליווה את השיירה, ולעתים יחד עם רכב משטרה בריטי חמוש במקלע. תחנת משטרה בריטית הוקמה בשער הגיא, ותחנות נוטרים הוקמו בסמוך לקסטל ('נחלת יצחק') ובמוצא. מספר מצודות טגארט נבנו בסמוך לכביש: בצומת בית דגן, רמלה, לטרון ואבו גוש.

בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות נעו שיירות בכביש בליווי אנשי ההגנה ולעתים בליווי בריטי, אך לאחר פברואר 1948 העבירו הבריטים את תנועת רכביהם לתוואי כביש 443 של ימינו, ועל היישוב היהודי היה לספק בעצמו הגנה לנסיעה בכביש. בתקופה זו היו התקפות על התחבורה היהודית הן בחלקו המערבי והן בחלקו המזרחי של הציר, אך בעוד לחלק המערבי היה כביש עוקף דרך רחובות, צומת מסמיה וחולדה, לחלק המזרחי לא היה כל נתיב עוקף, ותואי הכביש המתפתל בעומק נחל לצד רכסים שולטים הקל את ההתקפה על התנועה בכביש, והקשה על ההגנה על השיירות. דבר זה הוביל לאבדות ניכרות בקרב השיירות, ולאחר מכן עם המעבר לפעולה התקפית לקרבות קשים באזור שער הגיא, קרבות בהם ניתנה הוראה לכבוש את הכפרים הערביים 'בכל מחיר' על מנת לאפשר את פתיחת הדרך לתנועה.

לאחר קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת קיץ 1948 החזיק צה"ל בחלקו המזרחי של הציר, ובחלקו המערבי, אך באזור לטרון כשלו כל ניסיונות ההתקפה והכביש בנקודה זו נשאר בשליטת הלגיון הירדני. דבר זה הוביל לסלילת דרך עוקפת זמנית - דרך בורמה שהחל באזור קיבוץ הראל, עקף את אזור לטרון מדרום, וטיפס לשלוחת שיירות ובית מאיר (בית מחס'יר) דרך תוואי הנחל הקרוי כיום 'נחל דרך בורמה'. עם הרחבת השטח שבשליטת ישראל מדרום ללטרון לאחר מבצע ההר, החלה סלילת כביש הגבורה כנתיב תנועה עוקף לקטע רמלה - לטרון - שער הגיא. הכביש העוקף התבסס על חלקו המזרחי של כביש 44 (מרמלה לצומת נחשון ולצומת שמשון) ועל חלקו הצפוני של כביש 38 (מצומת שמשון לשער הגיא), שם התחבר הכביש העוקף בחזרה לתוואי המקורי. הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן כלל סעיף בדבר פתיחת הכביש לתנועה יהודית באזור לטרון, אך סעיף זה לא מומש למעשה. רק כיבושה של לטרון במלחמת ששת הימים אפשרה את פתיחת הקטע רמלה - לטרון - שער הגיא לתנועה מחדש. בשנות ה-50 התקשה הכביש לשאת את עומסי התנועה שנסעו עליו והתנועה עליו הייתה מאוד איטית בגלל משאיות שנסעו עליו באיטיות רבה ועכבו את שאר הרכבים. הוחל בפריצת כביש בעמק רפאים שיתחבר לכביש 386 ויישא את המשאיות לירושלים, אך פריצת הכביש לא הושלמה‏[1].

באמצע שנות ה-60 הוחל בהרחבת הכביש. נסלל קטע הדרך העוקף את אבו גוש מדרום, בתוואי הנוכחי, והכביש הורחב לכביש דו־מסלולי עם הפרדה בין כיווני הנסיעה. לצורך הרחבת הכביש הוגבה מפלס הנחל באמצעות מילויו בעפר. התוואי ההררי הוביל לכך שחלקים ניכרים מהדרך הם ללא שוליים או עם שוליים צרים, דבר המוביל לעומסי תנועה ניכרים בכביש במקרה של חסימת נתיב נסיעה עקב תאונת דרכים או תקלה טכנית ברכב. לאורך קטע זה של הכביש, באזור שער הגיא, פזורים ה"משוריינים" - רכבי קרב מתקופת מלחמת העצמאות, אשר נפגעו בדרכם לירושלים הנצורה (למעשה רובם של המשוריינים המקוריים שהיו במקום הוחלפו במהלך שנות ה־60 בשלדות כלי רכב אחרים). חלק מהרחבת הכביש כללה חציבה בצידי הכביש, ובמספר מקרים נחסמה חלק מהדרך לתנועה לזמן קצר עקב התמוטטויות סלעים על הכביש באזור שער הגיא ובאזור אבו גוש. בסמוך לחוות שער הגיא מפריד שטח פתוח את הכביש לשני נתיבים חד סטריים, כאשר במרכז השטח הפתוח שוכן קברו של שייח' עלי.

הכביש המהיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1965 החל תכנון כביש מהיר מתל אביב לנמל התעופה בן-גוריון‏[2], בתוואי קרוב למסילת הרכבת מתל אביב לירושלים. בנייתו שהייתה אמורה להסתיים ב-1966 התעכבה ולבסוף נחנך ב-26 בפברואר 1970 המסלול הצפוני בלבד, שהתנועה בו נעה בשני הכיוונים‏[3]. לקראת פתיחתו של הקטע נחנך באוקטובר 1969 הגשר הראשון של מחלף גנות[4]. הקטע מתל אביב לנמל התעופה תוכנן מתוך מחשבה להרחיבו בעתיד לכיוון ירושלים, ללא החלטה על התוואי המדויק, אך עד שנחנך כבר הוחלט לבנות את הכביש המהיר בין תל אביב למחלף שער הגיא בתוואי חדש דרך לטרון, במקום להרחיב את הכביש הישן. קטע זה ארוך ב-10 קילומטרים מהכביש הישן, אך הנסיעה בו מהירה יותר. בינואר 1978 נחנך הקטע בין לטרון לשער הגיא‏[5]. ביולי 1978 נפתח הקטע לנסיעה לכל אורכו, אך עם רמזורים זמניים ונתיב בודד בחלקים מסוימים‏[6]. הקטע כולו נחנך רשמית באוגוסט 1979‏[7]. אחד הנוסעים הראשונים בחלק החדש של הכביש היה נשיא מצרים אנואר סאדאת בעת ביקורו בישראל בנובמבר 1977. היה זה עוד לפני שנסתיימה סלילת הכביש. ראש הממשלה באותה תקופה, מנחם בגין התעקש שסאדאת יסע בכביש המהיר כדי שיתרשם מהפיתוח בישראל.

כביש מספר 1 הוא מהתשתיות הלאומיות הבולטות בישראל שחוצות את הקו הירוק. בין משטרת לטרון לאמאוס ניקופוליס חוצה הכביש את מה שהייתה פעם שלוחה ירדנית שהסתיימה במנזר השתקנים, מעבר למנזר ומסביב לשלוחה היה שטח הפקר ברוחב של קילומטר עד 2.5 קילומטר. מחלף לטרון עצמו נמצא כקילומטר מעבר לקו הירוק.

לפי סימון החברה הלאומית לדרכים נקרא גם הכביש המחבר בין ירושלים לים המלח ויריחו כביש מספר 1. שני הכבישים מחוברים ביניהם באמצעות כביש עירוני בירושלים שנקרא דרך יגאל ידין. הכביש בקטע שיורד מירושלים לים המלח נסלל בתקופת המנדט, על תוואי של דרך קדומה. כביש זה היה מפותל מאוד (הוא ירד כ-1,100 מטרים לאורך כ-40 קילומטרים). הכביש החל בירושלים באזור הר הזיתים. בתקופת השלטון הירדני שופר הכביש, ובקטעים רבים נבנה למעשה כביש חדש מקביל, פחות מפותל (הכביש המנדטורי נראה בקטעים מסוימים לצד הכביש הקיים). בסוף שנות ה-80 הוסט מוצא הכביש מירושלים למחלף שער מזרח (הגבעה הצרפתית) ונבנה כביש חדש מירושלים למחלף מעלה אדומים.

באזור ירושלים נחנך ב-2007 תוואי חדש לכביש 1 (שכינויו הוא כביש 9) בין מוצא לדרך יגאל ידין ושדרות גולדה מאיר ללא מעבר בצומת גינות סחרוב בכניסה לירושלים.

בכביש יש קטע אחד בעל נתיב אחד לכל כיוון, מצומת עם שדרות משה דיין בירושלים עד למחלף הזיתים. בשנת 2012 היה קטע זה בתהליך הרחבה לדו-נתיבי. בשנת 2011 הסתיימה הרחבה לדו-נתיבי של הקטע מהצומת עם כביש 437 עד לצומת אלון (כביש 458) להרחבה הייתה התנגדות מצד ארגוני זכויות האדם, בטענה שהרחבת הכביש תפריע לחייהם של הבדואים המתגוררים (באופן לא חוקי) בסמוך לכביש.

בינואר 2011 נפתח לתנועה הנתיב המהיר - נתיב נוסף בין מחלף בן-גוריון למחלף קיבוץ גלויות, שנסלל כדי להקל על התנועה בכביש לכיוון תל אביב. הנתיב הוא כביש אגרה המשמש לתחבורה ציבורית ולכלי רכב שמשלמים תמורת הנסיעה בו. במקביל הוקם מגרש חניה פטור מתשלום בין שני מסלולי הכביש מזרחית למחלף שפירים, ולרשות החונים בו עומד שירות אוטובוסים מהיר ותכוף למרכז תל אביב. עם חנוכת הנתיב המהיר, בוטל הנתיב השלישי בכביש הרגיל לאורך קטע של כמה מאות מטרים, בסמוך למחלף קיבוץ גלויות, כדי לאפשר השתלבות חלקה מהנתיב המהיר אל כביש 1 בחזרה.

בינואר 2013 הועלתה מהירות הנסיעה המותרת בין מחלף גנות למחלף שער הגיא ל-110 קמ"ש.

פרויקטים לאורך הכביש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורכו של כביש 1 מתבצעים מספר פרויקטים:

מחלפים וצמתים לאורך הכביש[עריכת קוד מקור | עריכה]

קילומטרים שם סוג מפגש מיקום דרכים מצטלבות
חלק א' - כביש תל אביב-ירושלים
0 מחלף קיבוץ גלויות Galuyot.svg תל אביב ISR-HW20.png ISR-HW461.png כביש 20/כביש 461
4 מחלף גנות Ganot.svg גנות ISR-HWR4.PNG כביש 4
6 מחלף שפירים Shapirim.svg בית דגן ISR-HW412.png כביש 412
7 כניסה לחניון חנה וסע הנתיב המהיר.svg בית דגן כבישים לחניון חנה וסע שבמרכז הכביש
12 מחלף בן-גוריון Bengurion.svg נתב"ג ISR-HW4503.png RWBA Flughafen(R).svg
13 מחלף לוד Lod.svg רמלה-לוד ISR-HW40.png כביש 40 RWBA Flughafen(R).svg
17 מחלף בן שמן Semen.svg בן שמן ISR-HW6.png כביש 6, ISR-HW443.png כביש 443, ISR-HW444.png כביש 444
21 מחלף דניאל Daniel.svg כפר דניאל ISR-HW6.png כביש 6
23 מחלף ענבה Anavasketch.svg כפר שמואל ISR-HW431.png ISR-HW431BLUE.PNG כביש 431
31 מחלף לטרון Latrun.svg לטרון ISR-HW3.png כביש 3
35 מחלף שער הגיא Hagai.svg שער הגיא ISR-HW38.png כביש 38
37 פניה לחוות שער הגיא חוות שער הגיא פניה ימינה לעולים לירושלים בלבד
41 מחלף שורש Shoresh.svg שורש ISR-HW3955.png
42 מחלף קריית יערים Yearim.svg קריית יערים ISR-HW425.png כביש 425 - פנייה ימינה לנוסעים לכיוון תל אביב בלבד
46 מחלף חמד Hemed.svg עין חמד ISR-HW3975.png
50 מחלף הראל Harel.svg מבשרת ציון ISR-HW3985.png
52 מחלף מוצא ILjunction-motzaHE.png מוצא רחוב שורק
53 מחלף שער מוריה ILjunction-shaarmoriah1.png ירושלים שדרות בן-גוריון (ISR-HW417.png כביש 417)
55 מנהרה AB-Tunnel.svgAB-Tunnel.svg נחל שורק 2 מסלולים - 400 מטר
57 מחלף יגאל ידין מחלף ידין.svg רמות ISR-HW50.png כביש 50, ISR-HW436.png כביש 436
60 מחלף שער מזרח ShaarMizrah.svg הגבעה הצרפתית, שועפאט ISR-HW60.png כביש 60
חלק ב' - דרך יריחו
61 שדרות משה דיין Fareskilt 20.PNG מחנה הפליטים שועפאט שדרות משה דיין
64 צומת עיסאוויה Fareskilt 20.PNG עיסאוויה רחוב סייארת חג'ה, כביש טבעת המזרחי
65 מחלף הזיתים Zetim.svg א-טור, א-זעיים רחוב אל חרדוב, דרך מנהרת הר הצופים, א-זעיים
70 מחלף אדומים Edumim.svg מעלה אדומים ISR-HW417.png כביש 417
74 צומת ישי (שם לא רשמי) Fareskilt 20.PNG מעלה אדומים, מחנה קבע ישי כביש גישה למחנה צבאי ולמעלה אדומים
75 אזור תעשייה מישור אדומים Fareskilt 20.PNG מעלה אדומים ISR-HW437.png כביש 437/שדרות החברה הכלכלית
78 צומת אלון (שם לא רשמי) Fareskilt 20.PNG אלון, כפר אדומים ISR-HW458.png כביש 458
79 מחלף השומרוני הטוב מחלף השומרוני הטוב.svg מוזיאון השומרוני הטוב כניסה ל"מוזיאון השומרוני הטוב"
84 צומת מצפה יריחו Fareskilt 20.PNG מצפה יריחו כביש גישה ליישוב
92.2 צומת יריחו Fareskilt 20.PNG אלמוג כביש למחנה הפליטים עקבת ג'אבר והעיר יריחו
92.4 צומת אלמוג Fareskilt 20.PNG אלמוג כביש גישה ליישוב
94.5 צומת ללא שם Fareskilt 20.PNG בית הערבה כביש גישה ליישוב
96 צומת בית הערבה Fareskilt 20.PNG בית הערבה ISR-HW90.png כביש 90

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כביש 1 בוויקישיתוף
פנורמה של מחלף גנות הריק ממכוניות בבוקר יום כיפור 2007. כביש 1 חולף מתחת לגשר
Magnify-clip.png
פנורמה של מחלף גנות הריק ממכוניות בבוקר יום כיפור 2007. כביש 1 חולף מתחת לגשר

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]