כביש 1
ערך זה עוסק בכביש ירושלים-תל אביב בישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו כביש 1 (פירושונים).
| כביש 1 | |
|---|---|
 הכביש ליד אבו גוש |
|
 |
|
| סיווג | כביש ארצי |
| ציר | כביש רוחב |
| כינוי | כביש תל אביב ירושלים |
| כביש מהיר | ממחלף קיבוץ גלויות עד מחלף שער הגיא |
| כביש אגרה | הנתיב המהיר והשמאלי ממזרח למערב בין מחלף בן-גוריון למחלף קיבוץ גלויות |
| אורך | 96 ק"מ |
| נקודת התחלה | מחלף קיבוץ גלויות |
| ערים ראשיות | תל אביב, נמל תעופה בן-גוריון, לוד , ירושלים, מעלה אדומים |
| נקודת סיום | צומת בית הערבה |
 |
|
.JPG)
.JPG)
כביש 1 הוא כביש ראשי המחבר בין תל אביב, ירושלים, מעלה אדומים ויריחו ומוכר גם בשם "כביש ירושלים-תל אביב". למרות השם הנפוץ, לכביש ישנו חלק נוסף הנמשך ממזרח לירושלים, דרך מעלה אדומים ומדבר יהודה לבקעת הירדן.
אורכו של הכביש 96 קילומטרים, וחלק הדרך ממחלף קיבוץ גלויות ועד מחלף שער הגיא הוא כביש מהיר. ממחלף קיבוץ גלויות עד מחלף ענבה כביש זה הוא בן שלושה נתיבי נסיעה לכל כיוון, ומזרחית משם הוא בן שני נתיבי נסיעה. בעשור הראשון של המאה ה-21 נסלל בחלקו המערבי של הכביש נתיב מהיר לכיוון תל אביב.
תוכן עניינים |
מסלול הכביש [עריכה]
אורכו הכולל של הכביש הוא 96 קילומטרים והוא מורכב משלושה חלקים עיקריים:
- כביש מהיר המתחיל במחלף קיבוץ גלויות בתל אביב, בהתפצלות מנתיבי איילון, חולף על פני נמל התעופה בן-גוריון והעיר לוד ומגיע עד לשער הגיא.
- העלייה ההיסטורית לירושלים ממחלף שער הגיא.
- כביש ירושלים-ים המלח (או כביש ירושלים-יריחו). חלק זה מסתיים בצומת בית הערבה, צומת מפגש עם כביש 90 בסמוך לקיבוץ בית הערבה בבקעת ים המלח. מצומת זה נמשך חלק נוסף באורך של חמישה קילומטר הסגור לציבור הנמצא בשימוש צה"ל, המוביל לגשר עבדאללה ההרוס. מעבר לירדן ישנו כביש המשך לכביש 1
היסטוריה [עריכה]
העת העתיקה [עריכה]
תוואי הכביש מבוסס על דרך עתיקה שהובילה מיפו לירושלים עוד מימי קדם. בתקופת השלטון הרומי נסללה דרך זו (דרך יפו - אמאוס - ירושלים), והיא שימשה כדרך סלולה לירושלים, לצד דרך מעלה בית חורון (כביש 443) הצפונית, ודרך אשקלון - עמק האלה - בית לחם הדרומית שעלתה מעמק האלה בתוואי הנוכחי של כביש 375. לצד הדרך שנסללה בתקופה הרומית נבנו מבצרים לשמירה ששרידיהם נמצאו בחורבת מצד ובקסטל. בניגוד לימינו, בתקופות שונות הייתה הדרך המרכזית לירושלים דווקא דרך מעלה בית חורון. תוואי הדרך קצר יותר מתוואי דרך מעלה בית חורון, אך מעלה בית חורון נח יותר לנסיעה (טיפוס מתון יותר, ואי־צורך בחציית נחל שורק).
למרות שדרך מעלה בית חורון נוחה יותר לנסיעה, נראה שתוואי כביש 1 הפך עם הימים לדרך עיקרית ומשמעותית עקב רצון הצליינים הנוצרים לעבור בדרכם באמאוס ניקופוליס, אתר צליינות חשוב בדרך לירושלים (כיום נמצא בפארק קנדה) בסמוך ללטרון)[דרוש מקור].
בתקופה הצלבנית נבנו בסביבות הדרך מבצרים ומבני שמירה, ששרדיהם נמצאים עד היום בלטרון, קסטל, עין חמד וצובה.
עם השנים והעדר התחזוקה הלך והתדרדר מצב הדרך, ועד אמצע המאה ה־19 הייתה התנועה בדרך אפשרית רק באמצעות רכיבה על בעלי חיים.
במאה ה־19 [עריכה]
בראשית המאה ה־19 תוארה דרך זו כדרך שבה משתמשים בעיקר נוסעים, בעוד שיירות משא העדיפו את מעלה בית חורון הנוח יותר לתנועה, אך מסלולו ארוך יותר. הנסיעה בתוואי הדרך באמצעות רכיבה על בעלי חיים ארכה כ־13 שעות בעלייה, כאשר הנסיעה פוצלה על פי רוב ליום וחצי, ורמלה נבחרה בדרך כלל כמקום לינה באמצע הדרך בין יפו לירושלים. בירידה הייתה הדרך מתקצרת בשעתיים. מלבד התוואי הקשה הייתה הדרך מסוכנת עקב שודדים תושבי הכפרים ששדדו את עוברי הדרך, או שליטים מקומיים שגבו דמי חסות, מלבד מס מעבר שנגבה במספר מקומות עבור השלטון הטורקי. עקב כך היה צורך באבטחה חמושה בצמוד לשיירות הנוסעים. הכפר אבו גוש התפרסם בגביית דמי חסות מהעוברים בדרך, ועל רקע זה אף הוגלה ראש הכפר ב־1846.
בסוף שנות ה־50 של המאה ה־19 הוחל בשיפוץ הדרך על ידי סוראייה פחה והמהנדס האיטלקי ארמטה פיירוטי שעבד בשירותו. לאורך התוואי מיפו לירושלים נבנו 17 מצדיות בהם שהו פרשים טורקיים שנועדו לסייע באבטחת הדרך. מצדיות אלו פעלו עד תחילת העשור האחרון של המאה ה־19, אז השתפר מצב הביטחון בדרכים.
בין השנים 1867-1869 נסללה הדרך מחדש כדרך עפר והוכשרה למעבר עגלות, על רקע הגידול בתיירות הצליינית שבא עקב משטר הקפיטולציות ושיפור מעמדה של האוכלוסייה הנוצרית בארץ ישראל. הפקודה לסלילת הדרך הוצאה על ידי השולטן עבד אל־עזיז, והסלילה נעשתה במימון השלטון יחד עם עבודה כפייה של תושבי הכפרים בסמוך לדרך. הדרך נסללה באיכות נמוכה, ועל כן נדרשו פעולות תחזוקה שוטפת זמן קצר לאחר סיום סלילת הדרך. הנסיעה בדרך ארכה כ־10 שעות. אחד הנוסעים הראשונים בעגלה בדרך החדשה היה פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, שביקר בארץ ב־1869. סלילת הדרך פתחה תקופה של תחרות בין משכירי בעלי חיים לרכיבה ובין בעלי עגלות, אך בהדרגה דחקו בעלי העגלות את משכירי בעלי החיים, למעט בתחום המשא שם נשמרה העדיפות של הגמל כבהמת משא.
זמן הנסיעה בעגלה מיפו לירושלים היה נמשך כיום וחצי על פי רוב, כאשר תחנות בדרך היו ברמלה, לטרון (מלון המכבים), שער הגיא ובמוצא. מטעמי אבטחה, היו מספר עגלות נוסעות בשיירה. בדרך נגבה מס מעבר, שנגבה על ידי גובה מיוחד שקנה את תפקידו בחכירה. מס המעבר היה דיפרנציאלי לפי אמצעי התחבורה (מחמור ועד עגלה). המס נגבה ב־4 מקומות - ביפו, רמלה, שער הגיא וירושלים. ב־1873 נבנה ח'אן בשער הגיא לטובת הנוסעים. הלינה בח'אן הייתה ללא תשלום, אך כל נוסע היה מחויב לרכוש כוס קפה במקום. הלינה בח'אן החליפה את הלינה ברמלה שהייתה מקובלת עד אז, כאשר בח'אן זה התחרה גם מלון המכבים בלטרון. נקודת הריכוז של העגלות בקו יפו-ירושלים הייתה בשער יפו, שהפך לתחנה המרכזית הראשונה של ירושלים.
מאז סלילתה ועד ימינו הפכה דרך זו לדרך הראשית לירושלים. סמוך לזמן סלילת הדרך נבנה קו טלגרף שעבר בסמוך לה, קו שחיבר את ירושלים עם יפו, ומשם אל מחוץ לגבולות הארץ.
התוואי המקורי של הדרך שנסללה יצא מיפו בתוואי כביש 44 של ימינו, ועבר דרך יאזור, בית דג'אן, א-ספאריה, סרפנד ורמלה. מרמלה המשיכה הדרך בתוואי כביש 424 דרך אל-קובאב ולטרון. חלק זה של הדרך מבוסס במלואו על הדרך הרומית יפו - אמאוס ניקופוליס. מלטרון נכנסה הדרך לתוך נחל נחשון (ואדי עלי) דרך דיר איוב (שער הגיא) עד סאריס (שואבה) (חלק זה עובר בתוואי שונה מהדרך הרומית, שעלתה לאזור שואבה דרך נחל אילן הצפוני יותר, בחפיפה מסוימת לדרך דיפנבייקר של ימינו). מסאריס עברה הדרך על השלוחה הצפונית של נחל כסלון עד אבו גוש. בהמשכה חצתה הדרך את חלקו העליון של נחל כסלון, עלתה לרכס הקסטל, וירדה לאפיקו של נחל שורק עד קאלוניה (מוצא) בקטע דרך תלול ומעוקל שכונה מאוחר יותר "שבע האחיות". מקאלוניא עלתה הדרך בתלילות במעלה רומאים (חלק נוסף של התוואי הרומי העתיק) לאזור גבעת שאול של ימינו, והמשיכה ברחוב יפו עד לשער יפו.
תוואי דרך זה מכיל שני קטעים קשים מבחינה טופוגרפית - החלק הראשון הוא קטע הדרך העובר בנחל נחשון משער הגיא עד שואבה, במהלכו עולה הדרך כ־400 מטרים לאורך כשישה קילומטרים. מלבד המעלה הקשה, קטע זה הוא גם המסוכן ביותר מבחינה ביטחונית היות שהדרך עוברת בתואי נחל, כאשר משני צדדיו מתנשאים בגובה ניכר שלוחת משלטים ושלוחת שיירות השולטים על הדרך המתפתלת למרגלותיהם, דבר שהיווה סיכון ביטחוני שבא לידי ביטוי בתקופת המרד הערבי הגדול ובמלחמת העצמאות בשיירות לירושלים. קטע הדרך השני הוא חציית אפיק נחל שורק באזור מוצא, קטע בו ישנה עליה תלולה לכיוון מבשרת ציון והקסטל, כאשר הנסיעה היא לכיוון מערב, ועליה תלולה לאזור גבעת שאול במעלה רומאים, כאשר הנסיעה היא לצד מזרח.
במהלך השנים נוספו קטעים עוקפים לחלקים קשים בחלק המזרחי של הדרך. כך למשל עוד לפני 1890 נסלל התוואי הנוכחי החולף מצפון להר המנוחות והר תמיר בשיפוע נוח יותר, כתחליף לעלייה התלולה של מעלה רומאים. בתקופת המנדט הבריטי, החל מ־1925 הוחל בזיפות הדרך והפיכתה מדרך עפר לכביש. בשנות ה-40 של המאה ה-20 הוחלף קטע הדרך המפותל של שבע האחיות בקטע התוואי הנוכחי העוקף אותו מצפון.
סלילת מסילת הרכבת לירושלים ב־1892 פגעה באופן משמעותי בהיקף התנועה בדרך, היות שזמן הנסיעה ברכבת היה שליש מזמן הנסיעה בעגלות, והנסיעה ברכבת הייתה נוחה יותר.
בתקופת המנדט הבריטי [עריכה]
במהלך המרד הערבי הגדול בתקופת המנדט הבריטי היה כביש זה מסוכן יחסית לנסיעה, בשל מעברו בסמיכות ליישובים ערבים רבים הן בחלקו המערבי (בשפלה), והן בחלקו המזרחי (משער הגיא לירושלים), שם גם עבר הכביש בתוואי נשלט וקל לתקיפה וחסימה. בתקופה זו הוחל בנסיעה בשיירות מטעמי ביטחון, כאשר טנדר נוטרים ליווה את השיירה, ולעתים יחד עם רכב משטרה בריטי חמוש במקלע. תחנת משטרה בריטית הוקמה בשער הגיא, ותחנות נוטרים הוקמו בסמוך לקסטל ('נחלת יצחק') ובמוצא. מספר מצודות טגארט נבנו בסמוך לכביש: בצומת בית דגן, רמלה, לטרון ואבו גוש.
בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות נעו שיירות בכביש בליווי אנשי ההגנה ולעתים בליווי בריטי, אך לאחר פברואר 1948 העבירו הבריטים את תנועת רכביהם לתוואי כביש 443 של ימינו, ועל היישוב היהודי היה לספק בעצמו הגנה לנסיעה בכביש. בתקופה זו היו התקפות על התחבורה היהודית הן בחלקו המערבי והן בחלקו המזרחי של הציר, אך בעוד לחלק המערבי היה כביש עוקף דרך רחובות, צומת מסמיה וחולדה, לחלק המזרחי לא היה כל נתיב עוקף, ותואי הכביש המתפתל בעומק נחל לצד רכסים שולטים הקל את ההתקפה על התנועה בכביש, והקשה על ההגנה על השיירות. דבר זה הוביל לאבדות ניכרות בקרב השיירות, ולאחר מכן עם המעבר לפעולה התקפית לקרבות קשים באזור שער הגיא, קרבות בהם ניתנה הוראה לכבוש את הכפרים הערביים 'בכל מחיר' על מנת לאפשר את פתיחת הדרך לתנועה.
לאחר קום המדינה [עריכה]
בתחילת קיץ 1948 החזיק צה"ל בחלקו המזרחי של הציר, ובחלקו המערבי, אך באזור לטרון כשלו כל נסיונות ההתקפה והכביש בנקודה זו נשאר בשליטת הלגיון הירדני. דבר זה הוביל לסלילת דרך עוקפת זמנית - דרך בורמה שהחל באזור קיבוץ הראל, עקף את אזור לטרון מדרום, וטיפס לשלוחת שיירות ובית מאיר (בית מחס'יר) דרך תוואי הנחל הקרוי כיום 'נחל דרך בורמה'. עם הרחבת השטח שבשליטת ישראל מדרום ללטרון לאחר מבצע ההר, החלה סלילת כביש הגבורה כנתיב תנועה עוקף לקטע רמלה - לטרון - שער הגיא. הכביש העוקף התבסס על חלקו המזרחי של כביש 44 (מרמלה לצומת נחשון ולצומת שמשון) ועל חלקו הצפוני של כביש 38 (מצומת שמשון לשער הגיא), שם התחבר הכביש העוקף בחזרה לתוואי המקורי. הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן כלל סעיף בדבר פתיחת הכביש לתנועה יהודית באזור לטרון, אך סעיף זה לא מומש למעשה. רק כיבושה של לטרון במלחמת ששת הימים אפשרה את פתיחת הקטע רמלה - לטרון - שער הגיא לתנועה מחדש.
באמצע שנות ה-60 הוחל בהרחבת הכביש. נסלל קטע הדרך העוקף את אבו גוש מדרום, בתוואי הנוכחי, והכביש הורחב לכביש דו־מסלולי עם הפרדה בין כיווני הנסיעה. לצורך הרחבת הכביש הוגבה מפלס הנחל באמצעות מילויו בעפר. התוואי ההררי הוביל לכך שחלקים ניכרים מהדרך הם ללא שוליים או עם שוליים צרים, דבר המוביל לעומסי תנועה ניכרים בכביש במקרה של חסימת נתיב נסיעה עקב תאונת דרכים או תקלה טכנית ברכב. לאורך קטע זה של הכביש, באזור שער הגיא, פזורים ה"משוריינים" - רכבי קרב מתקופת מלחמת העצמאות, אשר נפגעו בדרכם לירושלים הנצורה (למעשה רובם של המשוריינים המקוריים שהיו במקום הוחלפו במהלך שנות ה־60 בשלדות כלי רכב אחרים). חלק מהרחבת הכביש כללה חציבה בצידי הכביש, ובמספר מקרים נחסמה חלק מהדרך לתנועה לזמן קצר עקב התמוטטויות סלעים על הכביש באזור שער הגיא ובאזור אבו גוש. בסמוך לחוות שער הגיא מפריד שטח פתוח את הכביש לשני נתיבים חד סטריים, כאשר במרכז השטח הפתוח שוכן קברו של שייח' עלי.
הכביש המהיר [עריכה]
ב-1965 החל תכנון כביש מהיר מתל אביב לנמל התעופה בן-גוריון[1], בתוואי קרוב למסילת הרכבת מתל אביב לירושלים. בנייתו שהייתה אמורה להסתיים ב-1966 התעכבה ולבסוף נחנך ב-26 בפברואר 1970 המסלול הצפוני בלבד, שהתנועה בו נעה בשני הכיוונים[2]. לקראת פתיחתו של הקטע נחנך באוקטובר 1969 הגשר הראשון של מחלף גנות[3]. הקטע מתל אביב לנמל התעופה תוכנן מתוך מחשבה להרחיבו בעתיד לכיוון ירושלים, ללא החלטה על התוואי המדויק, אך עד שנחנך כבר הוחלט לבנות את הכביש המהיר בין תל אביב למחלף שער הגיא בתוואי חדש דרך לטרון, במקום להרחיב את הכביש הישן. קטע זה ארוך ב-10 קילומטרים מהכביש הישן, אך הנסיעה בו מהירה יותר. בינואר 1978 נחנך הקטע בין לטרון לשער הגיא[4]. ביולי 1978 נפתח הקטע לנסיעה לכל אורכו, אך עם רמזורים זמניים ונתיב בודד בחלקים מסוימים[5]. הקטע כולו נחנך רשמית באוגוסט 1979[6]. אחד הנוסעים הראשונים בחלק החדש של הכביש היה נשיא מצרים אנואר סאדאת בעת ביקורו בישראל בנובמבר 1977. היה זה עוד לפני שנסתיימה סלילת הכביש. ראש הממשלה באותה תקופה, מנחם בגין התעקש שסאדאת יסע בכביש המהיר כדי שיתרשם מהפיתוח בישראל.
כביש מספר 1 הוא מהתשתיות הלאומיות הבולטות בישראל שחוצות את הקו הירוק. בין משטרת לטרון לאמאוס ניקופוליס חוצה הכביש את מה שהייתה פעם שלוחה ירדנית שהסתיימה במנזר השתקנים, מעבר למנזר ומסביב לשלוחה היה שטח הפקר ברוחב של קילומטר עד 2.5 קילומטר. מחלף לטרון עצמו נמצא כקילומטר מעבר לקו הירוק.
לפי סימון החברה הלאומית לדרכים נקרא גם הכביש המחבר בין ירושלים לים המלח ויריחו כביש מספר 1. שני הכבישים מחוברים ביניהם באמצעות כביש עירוני בירושלים שנקרא דרך יגאל ידין. הכביש בקטע שיורד מירושלים לים המלח נסלל בתקופת המנדט, על תוואי של דרך קדומה. כביש זה היה מפותל מאוד (הוא ירד כ-1,100 מטרים לאורך כ-40 קילומטרים). הכביש החל בירושלים באזור הר הזיתים. בתקופת השלטון הירדני שופר הכביש, ובקטעים רבים נבנה למעשה כביש חדש מקביל, פחות מפותל (הכביש המנדטורי נראה בקטעים מסוימים לצד הכביש הקיים). בסוף שנות ה-80 הוסט מוצא הכביש מירושלים למחלף שער מזרח (הגבעה הצרפתית) ונבנה כביש חדש מירושלים למחלף מעלה אדומים.
באזור ירושלים נחנך ב-2007 תוואי חדש לכביש 1 (שכינויו הוא כביש 9) בין מוצא לדרך יגאל ידין ושדרות גולדה מאיר ללא מעבר בצומת גינות סחרוב בכניסה לירושלים.
בכביש יש קטע אחד בעל נתיב אחד לכל כיוון, מצומת עם שדרות משה דיין בירושלים עד למחלף הזיתים. בשנת 2012 היה קטע זה בתהליך הרחבה לדו-נתיבי. בשנת 2011 הסתיימה הרחבה לדו-נתיבי של הקטע מהצומת עם כביש 437 עד לצומת אלון (כביש 458) להרחבה הייתה התנגדות מצד ארגוני זכויות האדם, בטענה שהרחבת הכביש תפריע לחייהם של הבדואים המתגוררים (באופן לא חוקי) בסמוך לכביש.
בינואר 2011 נפתח לתנועה הנתיב המהיר - נתיב נוסף בין מחלף בן-גוריון למחלף קיבוץ גלויות, שנסלל כדי להקל על התנועה בכביש לכיוון תל אביב. הנתיב הוא כביש אגרה המשמש לתחבורה ציבורית ולכלי רכב שמשלמים תמורת הנסיעה בו. במקביל הוקם מגרש חניה פטור מתשלום בין שני מסלולי הכביש מזרחית למחלף שפירים, ולרשות החונים בו עומד שירות אוטובוסים מהיר ותכוף למרכז תל אביב. עם חנוכת הנתיב המהיר, בוטל הנתיב השלישי בכביש הרגיל לאורך קטע של כמה מאות מטרים, בסמוך למחלף קיבוץ גלויות, כדי לאפשר השתלבות חלקה מהנתיב המהיר אל כביש 1 בחזרה.
בינואר 2013 הועלתה מהירות הנסיעה המותרת בין מחלף גנות למחלף שער הגיא ל-110 קמ"ש.
פרויקטים לאורך הכביש [עריכה]
לאורכו של כביש 1 מתבצעים מספר פרויקטים:
- ההשקעה הגדולה ביותר כיום סמוך לתוואי כביש 1 היא בניית מסילת הרכבת המהירה לירושלים שחוצה אותו שלוש פעמים - על גבי גשר סמוך לנמל התעופה בן-גוריון, במנהרה סמוך למחלף ענבה ושוב במנהרה ליד הכניסה לירושלים.
- שדרוג הכביש בקטע מחלף שער הגיא - מחלף מוצא. במאי 2010 החליטה הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של תשתיות לאומיות לתת תוקף לתוכנית השדרוג של כביש 1 בקטע שבין שער הגיא למחלף מוצא. במסגרת השדרוג יוגבה הכביש, יסלל נתיב נוסף לכל כיוון, יוקמו מחלפים חדשים בנווה אילן, עין חמד, מבשרת ציון ומוצא. וכן גשר אקולוגי, ומנהרה מתחת לקסטל. השדרוג יאפשר הגדלת מהירות הנסיעה האפשרית בכביש ל-90 קמ"ש. פרויקט השדרוג יבוצע במסגרת התוכנית הרב-שנתית (2011-2016) של החברה הלאומית לדרכים בישראל.[7] העבודות צפויות להגיע לשיאן מסוף 2013 עד 2015 ובמשך תקופה זו צפויים עומסי תנועה, אף כי שני נתיבים צפויים להישאר פתוחים. עלות העבודות הצפויה היא כ-2.35 מיליארד שקל.[8]
מחלפים וצמתים לאורך הכביש [עריכה]
.svg){kind=small}
ראו גם [עריכה]
לקריאה נוספת [עריכה]
- שמואל אביצור, מאה שנה לכביש יפו-ירושלים, אדם ועמלו, ת"א, תש"ל.
קישורים חיצוניים [עריכה]
- הנתיב המהיר שפירים-קיבוץ גלויות
- עיר בראי בתקופה - ראשית התפתחות הדרכים, אמצעי התחבורה והדואר, עד לפתיחת קו הרכבת לירושלים (1892), הוצאת יד יצחק בן צבי, גרסה מקוונת באתר מט"ח.
הערות שוליים [עריכה]
- ^ מיכה לימור, 4 וחצי מיליון יושקעו השנה בכביש 4 נתיבי מת"א ללוד, מעריב, 14 ביולי 1965
- ^ היום יפתח הכביש המהיר תל אביב - לוד, מעריב, 26 בפברואר 1970
- ^ גשר גנות נפתח לתנועה, דבר, 22 באוקטובר 1969
- ^ פתיחת קטע כביש מס' 10 בין שער הגיא ללטרון, מעריב, 26 בינואר 1978 (מודעה)
- ^ הסדרי תנועה בדרך מס' 10 קטע שער הגיא - תל אביב, מעריב, 7 ביולי 1978
- ^ כביש חדש - כמו בחוץ לארץ, מעריב, 29 באוגוסט 1979
- ^ שדרוג כביש 1 בקטע שער הגיא - מוצא, באתר טוג
- ^ מע"צ לנהגים: אל תתקרבו לכביש מס' 1 מ-2013 עד 2015, באתר גלובס
