נאדיה חילו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף נדיה חילו)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
נאדיה חילו
נדיה חילו.jpg
תאריך לידה 5 ביולי 1953 (בת 61)
כנסות 17
סיעה העבודה-מימד
תפקידים בולטים
  • יו"ר הוועדה לזכויות הילד
  • מנהלת היחידה הארצית למעמד האישה במרכז השלטון המקומי
  • סגנית יו"ר נעמת לדו-קיום
  • יו"ר ארגון עו"סים שלום

נאדיה חִילוּערבית: ناديا حلو, תעתיק מדויק: נאדיא חלו; נולדה ב-5 ביולי 1953) היא אשת ציבור ישראלית, עובדת סוציאלית במקצועה, אשר כיהנה כחברת הכנסת ה-17 מטעם מפלגת העבודה. חילו הייתה חברת הכנסת הערבייה הנוצרייה הראשונה בתולדות הכנסת (והערבייה השנייה, לאחר חוסניה ג'בארה).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאדיה חילו לבית קדים נולדה ב-5 ביולי 1953 ביפו למשפחה ערבייה-נוצרית. אביה, וודיע קדים, היה מורה ומחנך, מראשוני העיתונאים בעיתון "ג'רידת אל יום" וחבר הנהלה בבנק דיסקונט. אימה, סאלווה מונייר נולדה בלוד, בפרוץ מלחמת העצמאות הועברה עם בני משפחתה לרמאללה,‏[1] ואחרי שנתיים המשפחה אוחדה. הוריה גרו בשכונת עג'מי בבית הורי אביה, שם נולדה וגדלה יחד עם ארבעת אחיה ואחיותיה ועם בני דודה.‏[2]

למדה בבית הספר הקתולי לבנות "טרה סנטה". עד כיתה ח' למדה לפי תוכנית הלימודים הצרפתית, והחל מכיתה למדה גם עברית והשתלבה במסלול הלימודים לקראת קבלת תעודת בגרות ישראלית.‏[3] במהלך לימודיה התמודדה עם הפער בין מה שנלמד בכיתה על פי תוכנית הלימודים לבין ההיסטוריה של משפחתה. בספרה האוטוביוגרפי כתבה: "שם היה כתוב שהיהודים באו לארץ-ישראל, שהייתה ארץ שוממה... והרי היו כאן תושבים פלשתיניים וביניהם בני משפחתי שחיו כאן מדורי דורות. התרעמתי ללא קול".‏[4] הייתה פעילה בתנועת הצופים והדריכה קבוצת חניכות בשבט.‏[5] למדה באוניברסיטת תל אביב והייתה לסטודנטית הערבייה היחידה בבית הספר לעבודה סוציאלית.‏[6] למרות הביקורת בחברה הערבית, החלה ללמוד נהיגה‏[7] והייתה לאחת הנשים הערביות הראשונות ביפו שהחזיקו רישיון נהיגה.‏[1]

פעילות חברתית וציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1976-1982 עבדה בלשכה לשירותים חברתיים של אגף הרווחה בעיריית תל אביב יפו והתמקדה בחינוך לגיל הרך ובהדרכת הורים.‏[1] בשנת 1981, על רקע מחסור במעונות יום ביפו, חברה לארבע אימהות מהעיר שרצו לצאת לעבודה אך בהיעדר פתרון לטיפול בילדיהן לא יכלו לעשות זאת. הן פנו למוסדות שונים ולאגודות פיתוח בבקשה לקבל שטח עליו יוקם פעוטון, ביניהם לכנסיית "סנט אנתוני" שראשיה הסכימו להעמיד את המקום לרשותן ללא תמורה.‏[8] בשנה הראשונה לפעילותו של הפעוטון מימנו הנשים את רכישת הציוד והתשלום לצוות החינוכי. באותו עשור התרחב פעוטון זה לרשת מעונות וגנים פרטיים בפיקוח הוועד המנהל לגיל הרך שבראשו עמדה חילו, כחלק מפרויקט שיקום השכונות.‏[1]

בשנים 1994-1983 עבדה כקצינה בשירות המבחן לנוער של משרד העבודה והרווחה, והייתה לאחת הערביות הראשונות בתפקיד זה. במסגרת עבודתה ריכזה את פעילות הנוער במגזר הערבי במחוז תל אביב. בשנת 1986 נוסף לתחומי אחריותה ריכוז מערך חקירות הילדים שנפגעו מעבירות מין, וקבוצות אחרות שנכללו בחוק כקבוצות של חסרי ישע. היא ראתה בתפקידה זה אתגר מפני שהייתה האשה הראשונה בתפקיד ובעיניה שיקום נוער עבריין הוא דרך נוספת להוכיח שגם נשים יכולות להצליח גם בתפקיד שנחשב גברי.‏[8]

כשסיימה את עבודתה במשרד העבודה והרווחה, ולאחר שבשנים 1990-1994 פיתחה תוכנית לפיתוח כישורי מיומנות של הורים במסגרת תוכניות למעורבות במכללת סמינר הקיבוצים,‏[1] יסדה חילו את "מרכז הירש" לגיל הרך ביפו,‏[9] ועמדה בראש המרכז עד לשנת 2004. בתקופת כהונתה שילב המרכז פעילויות רווחה וחינוך כחלק מתוכנית כוללת להתפתחות פעוטות עד גיל שש.‏[10] המרכז סיפק שירותים למשפחות מתקופת ההריון וההכנה ללידה, בליווי התינוקות ובמתן שירותי טיפת חלב.‏[11] תוכניות המרכז הועברו בערבית ובעברית. המרכז סיפק גם עזרה לנפגעות ולנפגעי אלימות במשפחה תוך כדי יצירת קשרים עם גופים ציבוריים ופרטיים, יהודים, ערבים ומעורבים, ביניהם מכללת בית ברל, מכון יוספטל ומכון אדלר. צוותי העבודה כללו רופאים ופסיכולוגים אשעסקו בהעשרה והדרכות גם במרכז וגם בבתי המשפחות.‏[11] פעילותה במרכז זה הייתה צעד ראשון במערכת הפוליטית, כשהתמודדה ברשימת "כולנו למען יפו" למועצת העיר תל אביב-יפו, והייתה האישה היחידה ברשימה. רשימה זו עשתה היסטוריה כאשר ממנה נבחר לראשונה נציג ערבי למועצת העיר.‏[12]

פעילות למען נשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שלא שובצה במקום ריאלי ברשימת העבודה לכנסת החמש-עשרה כיהנה כסגנית יו"ר נעמ"ת. היא כיהנה בתפקיד זה עד שנבחרה לכנסת השבע עשרה.‏[13] במקביל לפעילותה הציבורית והמקצועית עסקה במגוון תחומים לקידום שוויון זכויות נשים. משנת 1994 כיהנה כחברת מועצת ארגוני הנשים בישראל ובשנת 1999 הצטרפה כחברת הנהלה בעמותה לקידום האשה בספורט. בנוסף הייתה חברה בקואליציית ארגוני הנשים, חברה בפורום הנשים הבינלאומי בישראל וחברת פורום "נשים לתקציב הוגן" במכון אדווה. בשנת 1997 ייסדה את עמותת "מנארה", שעסקה בקידום ופיתוח חברתי של נשים. בעיניה, היה זה כלי לפעילות חברתית לקידום מנהיגות נשית בקרב האוכלוסייה הערבית. במסגרת פעילות העמותה קיימה סדנאות מנהיגות וימי עיון על מנת לפתח אצל הנשים מיומנויות מקצועיות ואף פוליטיות. היא עמדה בראש העמותה עד שנבחרה לכנסת.‏[11]

בשנת 1997 מונתה לתפקיד הממונה על מעמד האשה במגזר הערבי ויו"ר מועצת הנשים הערביות במרכז השלטון המקומי. זמן קצר לאחר שנבחרה לתפקיד נפטרה ראש היחידה למעמד האישה וחילו מילאה את מקומה. במסגרת עבודתה בתפקיד עבדה עם הרשויות המקומיות, נבחרות הציבור ויועצות ראשי הערים לקידום מעמד האישה. היא לקחה חלק בשיתופי פעולה יחד עם הרשות לקידום מעמד האשה במשרד ראש הממשלה ויחד איתם ערכה כנסים והשתלמויות לנושאות בתפקיד זה ברשויות המקומיות. היא שימשה כנציגת הנשים בוועדות הכנסת והשתתפה בהקמת מועצת הנשים ברשויות המקומיות. בתקופת כהונתה כראש היחידה למעמד האישה התקבל חוק היועצות למעמד האישה ברשויות המקומיות.‏[14]

פעילות פרלמנטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן, התפקדה חילו למפלגת העבודה, התמודדה בבחירות המקדימות לכנסת הארבע-עשרה ושובצה במקום ה-38 ברשימת המפלגה לכנסת. בבחירות המקדימות בשנת 1999 התמודדה במסגרת "הרשימה הארצית" ושוב מוקמה במקום לא ריאלי. על כן חברה לרשימת עם אחד בראשות עמיר פרץ בה שובצה במקום הששי, אך עדיין לא נכנסה לכנסת. בבחירות לכנסת השש-עשרה החליטה לא להתמודד. בשנת 2005, עם איחוד עם אחד עם מפלגת העבודה החליטה להתמודד ברשימת העבודה לכנסת השבע-עשרה, שובצה במקום החמישה-עשר ברשימה ונכנסה לכנסת.

במהלך כהונתה בכנסת שימשה יו"ר הועדה לזכויות הילד והייתה חברה בוועדת הכנסת (2006-2009), הועדה לקידום מעמד האישה (2006-2009), ועדת העבודה ועדת הבריאות (2006-2009), הוועדה לפניות הציבור (2006-2009), הוועדה המיוחדת לנושא בעיית העובדים הזרים (2006-2009), הועדה לזכויות הילד (2006-20099), וועדת הפנים והגנת הסביבה (2007-2009). בעבודתה הפרלמנטרית התמקדה בקידום שוויון זכויות וקירוב האוכלוסייה הערבית ליהודים. היא הקימה את השדולה לערים מעורבות ואת השדולה לדו קיום יהודי-ערבי, ושימשה יושבת ראש לשדולות יחד עם חבר הכנסת רן כהן.

נושאים נוספים בהם עסקה בעבודתה הפרלמנטרית היו המאבק להעלאת מספרם של חוקרי נוער במשרד הרווחה ובפעילות למניעת רצח על רקע כבוד המשפחה במגזר הערבי.‏[15] היא הרחיבה את התנאים לזכאות למעון יום שיקומי, קראה לגיבוש נהלים בנושא טיפול בקטינים שאינם בחסות הוריהם ובהקלות לתלמידים מן הרשות הפלסטינית בדרכם לבית הספר דרך מחסומי צה"ל. העלתה על סדר היום את העלאת הצורך במנגון תלונה לילדים אשר שוהים במוסדות טיפוליים סגורים.‏[15]

בין החוקים שיזמה והובילה במהלך כהונתה בכנסת:

  • חוק לטיפול בקטינים נפגעי עבירות מין ואלימות
  • חוק המוסד העליון ללשון הערבית (יחד עם מיכאל מלכיאור)
  • חוק המסדיר את השעייתו של עובד מדינה או עובד רשות מקומית אשר במסגרת עבודתו אחראי על קטין או חסר ישע והוגש נגדו כתב אישום בחשד לביצוע עבירת מין או אלימות בקטין או בחסר ישע שעליו היה אחראי במסגרת עבודתו (יחד עם רן כהן).
  • תיקון לחוק מניעת אלימות במשפחה, הקובע כי בית המשפט לענייני משפחה לא יוכל לדחות בקשה למתן צו הגנה מבלי לתת למבקש הבקשה או לבא כוחו הזדמנות להשמיע את טענותיו בפניו (יחד עם גדעון סער).
  • חוק המסדיר מחדש את תפקידיהן, מעמדן והליך מינויין של היועצות לענייני מעמד האשה ברשויות המקומיות.

בנוסף, הייתה בין יוזמי החוקים לביטול איחודי הרשויות בעיר הכרמל ובשגור.

בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה לקראת הכנסת השמונה-עשרה מוקמה במקום ה-30 ומשכך, לא נכנסה לכנסת.


חילו מתגוררת ביפו, נשואה ואם לארבע בנות. בעשור השני של המאה ה-21 היא עוסקת בקידום פרויקטים חברתיים ובייעוץ. נוסף על כך, משמשת חברה בחבר הנאמנים של המכללה האקדמית בית ברל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שביט בן-אריה, חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל, תל אביב: מדיה 10, 2011

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


יושבי ראש הוועדה לזכויות הילד של הכנסת

תמר גוז'נסקירן כהןמיכאל מלכיאורנאדיה חילושלי יחימוביץ'דני דנוןזבולון אורלבאורלי לוי-אבקסיס

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]