עמיר פרץ

עמיר פרץ
תאריך לידה	9 במרץ 1952
ממשלות	31
כנסות	12 - 18
סיעות	המערך, מפלגת העבודה, עם אחד, העבודה-מימד-עם אחד, עבודה-מימד
תפקידים בולטים	סגן ראש הממשלה שר הביטחון ראש האופוזיציה יו"ר מפלגת העבודה יו"ר ההסתדרות החדשה יו"ר מפלגת עם אחד ראש המועצה המקומית שדרות

עמיר (ארמנד) פרץ (נולד ב-9 במרץ 1952) הוא חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. בעבר כיהן כסגן ראש הממשלה, שר הביטחון (בעת מלחמת לבנון השנייה), יושב ראש מפלגת העבודה, יושב ראש ההסתדרות החדשה, ראש האופוזיציה וראש המועצה המקומית שדרות.

ביוגרפיה

עמיר פרץ נולד בשם ארמנד פרץ, בבוז'ד שבמרוקו, לדוד ולרחמה. הוא עלה עם משפחתו לישראל בשנת 1956. אביו היה בעל תחנת דלק וראש קהילה. בהגיעה, שוכנה משפחתו במעברת מבשרת ציון, אך במהרה עברה למעברת דורות-רוחמה, לימים שדרות.

לפרץ שני אחים, יחיאל (יחיא) ואברהם (אלברט) המבוגרים ממנו, ושלוש אחיות, פלורה, פנינה ודליה, הצעירות ממנו. אחותו פלורה שושן היא כיום (2011) ראש מועצת מצפה רמון.

פרץ רכש השכלה בבית-חינוך שער הנגב ובתיכון שדרות. ב-22 באפריל 1974, בעת ששירת כקצין חימוש בחטיבת הצנחנים בדרגת סרן, נפצע קשה בתאונת נגמ"שים, בעת שיחידתו נערכה באזור המיתלה. הוא עבר תקופת אשפוז ושיקום שנמשכה כשנתיים, ולאחריה הקים משק במושב ניר עקיבא. במשק זה גידל פרחים ושום.

עמיר פרץ גר בשדרות והוא נשוי לאחלמה (לבית זרחיאני) ואב לארבעה.

פוליטיקה

ראש עיריית שדרות

בשנת 1983 נענה לפניית חברים והתייצב כמועמד המערך לראשות עיריית שדרות. בחירתו לתפקיד סיימה שלטון רב שנים של המפד"ל והליכוד בעיריית שדרות, והייתה מהראשונות בגל של מועצות מקומיות שעברו לידי המערך. בעת כהונתו כראש עירייה שם דגש על קידום החינוך בעיר ועל שיפור הקשרים עם תושבי הקיבוצים באזור, שנודעו כבעייתיים מזה זמן.

בשנת 1988 נבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה. הוא נודע כחבר באגף היוני של המפלגה, והיה חבר בחוג הכפר הירוק ובשמינייה.

הסתדרות

בשנת 1993 הפסיד בהתמודדות מול חיים הברפלד על מועמדות המפלגה לתפקיד מזכיר הסתדרות העובדים הכללית. בשנת 1994 חבר לחיים רמון, וביחד הקימו את סיעת רם בהסתדרות. הם ניצחו בבחירות למוסדות ההסתדרות, רמון נבחר למזכיר ההסתדרות ופרץ ליושב ראש האגף לאיגוד מקצועי. בנובמבר 1995 פרש רמון מההסתדרות, ומאז כיהן פרץ כיו"ר ההסתדרות החדשה. בתפקיד זה נאלץ פרץ להתמודד עם משבר כספי חריף שפקד את ההסתדרות. עקב כך נאלץ פרץ לפטר רבים מעובדי מנגנון ההסתדרות ולמכור נכסים של ההסתדרות לשם תשלום משכורות לעובדים ופיצויים למפוטרים. פעמים אחדות לא הצליחה ההסתדרות לשלם שכר במועד, וסימן שאלה ריחף על יכולתה להמשיך ולהתקיים.

בשנת 1997 זכה בבחירות הישירות לראשות ההסתדרות. בתפקידו כיו"ר ההסתדרות שימש פרץ כמייצג העיקרי של העמדה הסוציאל-דמוקרטית. המדיניות הנאו ליברלית של ממשלות ישראל בתקופה זו הביאה אותו לעימותים תכופים איתן, ובמיוחד עם בנימין נתניהו, בתפקידו כשר אוצר. אחד הצעדים הבולטים של ממשלת ישראל היה השתלטותה, בשנת 2003, על כל קרנות הפנסיה ההסתדרותיות, שריחפה עליהן סכנה של פשיטת רגל, תוך ביטול אחיזתה של ההסתדרות בהן. צעד זה היה אחרון בסדרה של צעדים שהחלו קודם לכהונתו של פרץ, להתפרקות ההסתדרות מנכסיה.

בדצמבר 2003 החליטה הממשלה, בצעד חריג בחריפותו, ליזום חקיקה להגבלת חירות השביתה, באמצעות דרישה כי החלטה על שביתה תתקבל רק בהצבעה חשאית בקרב העובדים (ולא בהחלטה של ארגון העובדים לבדו). יוזמה זו לא הבשילה לכלל חוק, אך היה בה איום עוצמה על ההסתדרות.

ב-2 בינואר 2006, חודשיים לאחר שזכה בראשות מפלגת העבודה, פרש מתפקיד יושב ראש ההסתדרות, והעביר את התפקיד לעופר עיני.

חבר כנסת

שלט בחירות של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה, ובו תמונתו של עמיר פרץ

במקביל לכהונתו כיו"ר ההסתדרות, פרש פרץ מהעבודה ב-25 במרץ 1999 עם חברי הכנסת אדיסו מאסלה ורפיק חאג'-יחיא, וייסד את מפלגת עם אחד. בבחירות לכנסת ה-15 שנערכו באותה השנה זכתה המפלגה בשני מנדטים, ובבחירות לכנסת ה-16 בשלושה.

בשנת 2005 התמזגה מפלגת "עם אחד" עם מפלגת העבודה, כאשר הדוחף העיקרי לאיחוד מצד מפלגת העבודה היה שמעון פרס. בבחירות לראשות המפלגה, שהתקיימו ב-9 בנובמבר 2005, זכה פרץ במקום הראשון, כאשר ניצח את המועמד המוביל, שמעון פרס. פרץ זכה ב-42.35% מן הקולות, ואילו פרס ב-39.96%. בנימין בן-אליעזר זכה ב-16.82% מן הקולות.

בשנת 2006, לאחר הניצחון על שמעון פרס ועזיבתו של האחרון למפלגת קדימה, רץ פרץ בראשות מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה-17 כמתמודד לראש הממשלה בהדגשת המצע החברתי של המפלגה. בפרט הדגיש פרץ את העלת שכר המינימום (כבר ב-1999 הציע להעלותו לאלף דולר בחודש). בבחירות זכתה מפלגת העבודה, בראשותו של פרץ, ב-19 מנדטים, כשהיא משחזרת בכך את הישגיה בבחירות הקודמות.

לאחר משא ומתן קואליציוני, נכנסה מפלגת העבודה לממשלת אולמרט, הממשלה ה-31, והוא מונה לסגן ראש הממשלה ולשר הביטחון. בעקבות דרישותיו של פרץ במשא ומתן הקואליציוני לאחר הבחירות, נקבע שכר המינימום בישראל החל מ-1 ביוני 2006 ל-3,585.18 ש"ח, שהם 19.28 ש"ח לשעה, לאדם מבוגר. באפריל 2007 הועלה שכר המינימום ל-19.95 ש"ח לשעה.

שר הביטחון

מצע הבחירות של מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ היה בעיקרו חברתי, אבל פרץ קיבל בסופו של דבר את משרד הביטחון ולא את משרד האוצר, שבמסגרתו יכול היה ליישם מדיניות כלכלית. על כך נמתחה עליו ביקורת (מתנגדיו טענו שפרץ חסר את הכישורים הדרושים בשביל להיות שר ביטחון). מנגד הסכים לקבל תיק זה, רק אם מפלגתו תקבל את תיק החינוך, אשר לפי דבריו, הוא אחד מהתיקים החברתיים החשובים ביותר.

על אף שהוא נחשב כיונה לעתים פרץ גיבה את הצמרת הביטחונית, כמו קודמיו, ולעתים סירב להמלצותיהם ונקט גישה פחות תוקפנית.‏ בנוסף המשיך במדיניות הסיכולים הממוקדים, הנהיג מספר פשיטות ליישובים פלסטיניים ברצועת עזה והגביר את ההפגזות על רצועת עזה, שפגעו בין השאר גם באוכלוסייה אזרחית, לאחר התגברות ירי הפלסטינים על שטחי ישראל ובין השאר על יישובי עוטף עזה, ובהם שדרות. מנגד, הגדיל את מכסת הפועלים הפלסטינים שכניסתם תותר, ותמך בהגברת הסיוע ההומניטרי המוענק לפלסטינים.

עמיר פרץ נפגש עם קונדוליזה רייס

שלושה מועמדים טריים שהשתתפו במערכת הבחירות של מפלגת העבודה, עמי אילון, אבישי ברוורמן ושלי יחימוביץ', לא מונו על ידי עמיר פרץ לשרים. יחימוביץ' ביקשה לא להתמנות כשרה ולהתמקד בעבודה פרלמנטרית, אך ברוורמן ואילון הקימו קבוצה של מורדים בשר עמיר פרץ, שכונתה "הבונים", ובה נמצא גם דני יתום, השר לשעבר, מתן וילנאי וראש הממשלה לשעבר (שאינו ח"כ), אהוד ברק.

בסוף יוני 2006 נחטף החייל הישראלי גלעד שליט על ידי חמאס ובתגובה פתחה ישראל במבצע גשמי קיץ ברצועת עזה. ב-12 ביולי 2006 נחטפו 2 חיילים על ידי חזבאללה ובתגובה פתחה ישראל במלחמת לבנון השנייה, במהלכה חזבאללה הפגיז את ישראל בכ-4000 רקטות קרקע-קרקע. בשני המקרים אשר כללו חטיפת חיילים, נקט פרץ, יחד עם ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, ובשיתוף עם הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, בקו מלחמתי ברור נגד חמאס וחזבאללה, הן במטרה להחזיר את החיילים החטופים והן לפגיעה בארגונים אלו. פרץ שלל תוכניות להפצצת תחנות כוח ומטרות תשתית בלבנון והורה להתמקד בהפצצת יעדי חזבאללה.

באוגוסט 2006, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הקים פרץ ועדת בדיקה למלחמה בראשות הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין-שחק. החברים בה היו יו"ר "טבע" אלי הורוביץ, והאלופים (במילואים) הרצל בודינגר ואילן בירן. בטרם הספיקה הוועדה לפעול, הודיע בודינגר על פרישתו ממנה מ"סיבות אישיות". זמן קצר לאחר מכן פורקה ועדת שחק, והוקמה ועדת וינוגרד.

בעדותו בפני ועדת וינוגרד, ציין חלוץ כי פרץ הוא שהורה על הפצצת מאגרי רקטות פג'ר של חזבאללה בלילה הראשון ללחימה. זאת בניגוד להמלצת צה"ל לבצע פעולה זו בשלב מאוחר יותר של הלחימה, לאור שיעור הנפגעים האזרחיים הצפוי בה. שיעור הנפגעים בפועל היה נמוך מכפי שחזה צה"ל ולא הביא לעצירת המהלכים הצבאיים הישראליים. ראש הממשלה אולמרט ציין בעדותו כי "אף אחד מהכשלים המהותיים שנתגלו -ונתגלו, הוא תוצאה של תפקוד כזה או אחר של שר הביטחון.

ועדת וינוגרד קבעה לגבי פרץ :"פרץ כשל בכך שלא ביקש דיון אסטרטגי של ממש, לפני היציאה למלחמה. כשל מרכזי היה שלא נתן תשומת לב מיוחדת להשלמת חוסר התמצאותו הברורה בנושאי משרדו, ולא נקט בצעדים שנועדו לפצותו על כך" הוועדה קבעה כי "כשל כזה של ציר כה מרכזי, ללא ספק החליש את יכולתה של המערכת בכללותה, לתפקד בצורה שקולה, אחראית ומקצועית" אך גם כתבה כי פרץ "גילה לעתים תובנות שאנשים מנוסים ממנו לא גילו, והייתה לו תרומה משמעותית לדיונים ולהחלטות בנושא מטרות התקיפה, אלא שתובנותיו לא תורגמו בדרך כלל לסימני שאלה מהותיים באשר לאופן הפעולה וליעדיה." (עמ' 140-141).

לאחר מלחמת לבנון השנייה, גברה הביקורת מימין ומשמאל על תפקוד הממשלה והצבא, ובהם על פרץ. חלק מהביקורת נסובה על כך שקיבל על עצמו את תיק הביטחון שהוצע לו ולא התעקש על תיק האוצר או התפשר על תיק חברתי. פרץ לא שעה לקריאות לעזוב את תפקידו, אליהן התייחס גם בעדותו בפני ועדת וינוגרד. עם זאת, ב-28 במרץ 2007, במלאת שנה לבחירות ובכנס פתיחת הקמפיין שלו לראשות מפלגת העבודה, הודיע פרץ כי במידה שינצח בפריימריס ידרוש מאהוד אולמרט לפתוח את ההסכם הקואליציוני, לשם ויתור על תיק הביטחון בתמורה לתיק האוצר, שהתפנה בעקבות הפרשיות הנוגעות לשר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון. פרץ זכה במקום השלישי בבחירות לראשות מפלגת העבודה, בהן נבחר אהוד ברק לאחר שגבר על עמי אילון בסיבוב השני.

ב-15 ביוני 2007, לאחר בחירתו של אהוד ברק לתפקיד יו"ר המפלגה, הודיע עמיר פרץ על התפטרותו מתפקיד סגן ראש הממשלה ושר הביטחון. הוא דחה את הצעתו של אולמרט לשמש שר בלי תיק בממשלתו וב-18 ביוני 2007 פינה את מקומו לברק.

המשך פעילותו כחבר כנסת

בבחירות לכנסת ה-18 נבחר פרץ למקום העשירי ברשימת העבודה לכנסת. פרץ התנגד להצטרפות מפלגת העבודה לממשלה בראשות הליכוד, והודיע שלא יצטרף כשר לממשלת בנימין נתניהו. יחד עם יולי תמיר (שפרשה מהכנסת), איתן כבל ואופיר פינס (שפרש מהכנסת) היוו את סיעת "המורדים" במפלגת העבודה, המתנגדים למהלכיה של הממשלה על אף שבאופן רשמי היו חלק מהקואליציה.

לאחר פילוג מפלגת העבודה עקב פרישת ברק ואחרים שהקימו את סיעת העצמאות השתתף פרץ ב-31 בינואר 2011 בכנס "בונים סוציאל דמוקרטיה" שנערך בסמינר הקיבוצים. כנס זה אורגן על ידי מס"ד (המטה הסוציאל דמוקרטי) ויסו"ד. השתתפו בכנס אישים נוספים מהעבודה בהם מזכירת המשמרת הצעירה ויו"ר מחוז ירושלים, אילן גילאון ונציגים נוספים ממר"ץ, אנשי התנועה הירוקה, שרון קטרון מוועד מרצי האוניברסיטה הפתוחה ועוד כ-200 פעילים. מטרת הכנס, שהתכנס כתגובה לקריאתו של דני גוטווין הייתה בניית כוח פוליטי רב מפלגתי התומך בערכים סוציאל דמוקרטיים.

בספטמבר 2011 התמודד על ראשות מפלגת העבודה וסיים את המרוץ במקום השני עם 45.3 אחוזים מקולות הבוחרים. בעקבות ההפסד, הכריז ב-14 לדצמבר 2011 כי ירוץ פעם נוספת לראשות ההסתדרות החדשה, כנגד עופר עיני.

לקריאה נוספת

• יהושע סובול, כאן ועכשיו - עמיר פרץ והמצב הישראלי, הוצאת משכל, 2006.
• אילן כפיר, פרץ - ראש לפועלים, הוצאת קוראים, 2006.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: עמיר פרץ
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עמיר פרץ

• עמיר פרץ, באתר הכנסת
• כרטיס ביקור - ח"כ עמיר פרץ, בערוץ הכנסת באתר YouTube
• עמיר פרץ האתר הרשמי
• ראיון של עמיר פרץ עם ארי שביט מעיתון "הארץ", לקראת בחירות 2006
• יוסי ורטר, "עמיר פרץ, חזרת לעבודה עם הזנב בין הרגליים?", הארץ, 10/03/10
• דרך פרץ, כתבה על פרץ בהארץ

הערות שוליים

מזכירי ההסתדרות
דוד זכאי | דוד בן-גוריון | דוד רמז | יוסף שפרינצק | פנחס לבון | מרדכי נמיר | פנחס לבון | אהרן בקר | יצחק בן-אהרן | ירוחם משל | ישראל קיסר | חיים הברפלד | חיים רמון | עמיר פרץ | עופר עיני

הקודם: שמעון פרס

יושב ראש מפלגת העבודה (10 בנובמבר 2005 - 12 ביוני 2007)

הבא: אהוד ברק