עמיר פרץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמיר פרץ
2006 05 10 Peretz cropped.JPG
עמיר פרץ, 5 באוקטובר 2006
תאריך לידה 9 במרץ 1952 (בן 63)
חבר הכנסת
ממשלות 31, 33
כנסות 12 - 20
סיעה המערך, מפלגת העבודה, עם אחד, העבודה-מימד-עם אחד, עבודה-מימד, התנועה, המחנה הציוני
תפקידים בולטים

עמיר פרץ (נולד ב-9 במרץ 1952) הוא חבר הכנסת מטעם מפלגת התנועה. בעבר היה סגן ראש הממשלה, שר הביטחון, שר להגנת הסביבה, יושב ראש מפלגת העבודה ויושב ראש ההסתדרות החדשה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרץ נולד בשם ארמנד פרץ, בבוז'עד שבמרוקו, לדוד ולרחמה. הוא עלה עם משפחתו לישראל כשהיה בן ארבע, בשנת 1956. אביו היה בעל תחנת דלק וראש קהילה. בהגיעה, שוכנה משפחתו במעברת מבשרת ציון, אך במהרה עברה למעברת דורות-רוחמה, לימים שדרות.

לפרץ שני אחים, המבוגרים ממנו, ושלוש אחיות, הצעירות ממנו. אחותו פלורה שושן כיהנה כראש מועצת מצפה רמון עד שנת 2013.

פרץ למד בבית-חינוך שער הנגב ובתיכון שדרות. שירת כקצין חימוש בחטיבת הצנחנים והגיע לדרגת סרן. ב-22 באפריל 1974 הגיע למיתלה לסייע לטירונים שהסתבכו באימון, ונדרס על ידי נגמ"שים.‏[1] הוא עבר תקופת אשפוז ושיקום שנמשכה כשנתיים, ולאחריה הקים משק במושב ניר עקיבא וגידל פרחים ושום.

פרץ מתגורר בשדרות. הוא נשוי לאחלמה לבית זרחיאני, אב לארבעה ילדים.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש עיריית שדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1983 נבחר כמועמד המערך לראשות עיריית שדרות. בחירתו לתפקיד החזירה את המערך לשלטון בעיר, לאחר שנות שלטון המפד"ל והליכוד. בעת כהונתו כראש עירייה הדגיש את החינוך בעיר ואת שיפור הקשרים עם תושבי הקיבוצים באזור.

בשנת 1988 נבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה. הוא נודע כחבר באגף היוני של המפלגה, והיה חבר בחוג הכפר הירוק ובשמינייה.

הסתדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1993 הפסיד בהתמודדות מול חיים הברפלד על מועמדות המפלגה לתפקיד מזכיר הסתדרות העובדים הכללית. בשנת 1994 חבר לחיים רמון, וביחד הקימו את סיעת רם בהסתדרות. הם ניצחו בבחירות למוסדות ההסתדרות, רמון נבחר למזכיר ההסתדרות ופרץ ליושב ראש האגף לאיגוד מקצועי. בנובמבר 1995 פרש רמון, ובמקומו נכנס פרץ לתפקיד יו"ר ההסתדרות החדשה. בתפקיד זה התמודד עם משבר כספי חריף שגרם לו לפטר רבים מעובדי הארגון ולמכור נכסים. פעמים אחדות לא הצליחה ההסתדרות לשלם שכר במועד, וסימן שאלה ריחף על יכולתה להמשיך ולהתקיים.

בשנת 1997 זכה בבחירות הישירות לראשות ההסתדרות. המדיניות הנאו ליברלית של ממשלות ישראל הביאה אותו לעימותים תכופים איתן, ובמיוחד עם בנימין נתניהו, בתפקידו כשר אוצר. אחד הצעדים הבולטים של ממשלת ישראל היה השתלטותה, בשנת 2003, על כל קרנות הפנסיה ההסתדרותיות, שריחפה עליהן סכנה של פשיטת רגל, תוך ביטול אחיזתה של ההסתדרות בהן. צעד זה היה אחרון בסדרה של צעדים שהחלו קודם לכהונתו של פרץ, להתפרקות ההסתדרות מנכסיה.

ב-2 בינואר 2006, חודשיים לאחר שזכה בראשות מפלגת העבודה, פרש מתפקיד יושב ראש ההסתדרות, והעביר את התפקיד לעופר עיני. את כהונתו בראש ההסתדרות עשה פרץ תוך ויתור על קבלת משכורת.‏[2]

חבר הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט בחירות של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה, ובו תמונתו של פרץ

במקביל לכהונתו כיו"ר ההסתדרות, פרש פרץ מהעבודה ב-25 במרץ 1999 עם חברי הכנסת אדיסו מאסלה ורפיק חאג'-יחיא, וייסד את מפלגת עם אחד. בבחירות לכנסת ה-15 שנערכו באותה השנה זכתה המפלגה בשני מנדטים, ובבחירות לכנסת ה-16 בשלושה.

בשנת 2005 התמזגה מפלגת "עם אחד" עם מפלגת העבודה, כאשר הדוחף העיקרי לאיחוד מצד מפלגת העבודה היה שמעון פרס. בבחירות לראשות המפלגה, שהתקיימו ב-9 בנובמבר 2005, התמודדו השניים. פרץ זכה במקום הראשון וב-42.35% מן הקולות, ואילו פרס ב-39.96%. בנימין בן-אליעזר זכה ב-16.82% מן הקולות.

בשנת 2006, לאחר עזיבת פרס למפלגת קדימה, רץ פרץ בראשות מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה-17. הוא הדגיש את המצע החברתי של המפלגה ובפרט את העלאת שכר המינימום (כבר ב-1999 הציע להעלותו לאלף דולר בחודש). מפלגת העבודה זכתה בבחירות אלה ב-19 מנדטים, כשהיא משחזרת בכך את הישגיה בבחירות הקודמות.

לאחר משא ומתן קואליציוני, נכנסה מפלגת העבודה לממשלת אולמרט, הממשלה ה-31, והוא מונה לסגן ראש הממשלה ולשר הביטחון. בעקבות דרישותיו של פרץ במשא ומתן הקואליציוני לאחר הבחירות, נקבע שכר המינימום בישראל החל מ-1 ביוני 2006 ל-3,585.18 ש"ח, שהם 19.28 ש"ח לשעה, לאדם מבוגר. באפריל 2007 הועלה שכר המינימום ל-19.95 ש"ח לשעה.

שר הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצע הבחירות של מפלגת העבודה בראשות פרץ היה בעיקרו חברתי, אבל פרץ קיבל בסופו של דבר את משרד הביטחון. על כך נמתחה עליו ביקורת. מתנגדיו טענו‏[3] שפרץ חסר את הכישורים הדרושים לתפקיד זה. פרץ דרש וקיבל את תיק החינוך, אשר לפי דבריו, הוא אחד התיקים החברתיים החשובים ביותר.

פרץ גיבה את הצמרת הביטחונית, אך חלק לעתים על המלצותיה ונקט גישה פחות תוקפנית.‏[4] הוא המשיך במדיניות הסיכולים הממוקדים. לאחר התגברות ירי פלסטיני על שטחי ישראל, ובפרט על יישובי עוטף עזה ושדרות, הוא אישר פשיטות ליישובים פלסטיניים ברצועת עזה והגביר את ההפגזות לעברה, שפגעו בין השאר גם באוכלוסייה אזרחית. מנגד, הוא הגדיל את מכסת הכניסה לפועלים פלסטינים ותמך בהגברת הסיוע ההומניטרי המוענק לפלסטינים.

שלושה מועמדים טריים שהשתתפו במערכת הבחירות של מפלגת העבודה, עמי אילון, אבישי ברוורמן ושלי יחימוביץ', לא מונו על ידי פרץ לשרים. יחימוביץ' ביקשה לא להתמנות כשרה ולהתמקד בעבודה פרלמנטרית, אך ברוורמן ואילון הקימו קבוצה של מורדים בפרץ, שכונתה "הבונים", ובה היו גם דני יתום, מתן וילנאי וראש הממשלה לשעבר (שלא היה אז חבר הכנסת), אהוד ברק.

בסוף יוני 2006 נחטף החייל הישראלי גלעד שליט על ידי חמאס ובתגובה פתחה ישראל במבצע גשמי קיץ ברצועת עזה. ב-12 ביולי 2006 נחטפו 2 חיילים על ידי חזבאללה ובתגובה פתחה ישראל במלחמת לבנון השנייה, שבמהלכה הפגיז חזבאללה את ישראל בכ-4,000 רקטות קרקע-קרקע. בשני המקרים נקט פרץ, עם ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ובשיתוף עם הרמטכ"ל, דני חלוץ, בקו מלחמתי ברור נגד חמאס וחזבאללה, הן במטרה להחזיר את החיילים החטופים והן לפגיעה בארגונים אלו. פרץ שלל תוכניות להפצצת תחנות כוח ומטרות תשתית בלבנון והורה להתמקד בהפצצת יעדי חזבאללה.‏[5]

באוגוסט 2006, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הקים פרץ ועדת בדיקה למלחמה בראשות הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין-שחק. החברים בה היו יו"ר "טבע" אלי הורוביץ, והאלופים (במילואים) הרצל בודינגר ואילן בירן. בטרם הספיקה הוועדה לפעול, הודיע בודינגר על פרישתו ממנה מ"סיבות אישיות". זמן קצר לאחר מכן פורקה ועדת שחק, והוקמה ועדת וינוגרד.

בעדותו בפני ועדת וינוגרד, ציין חלוץ כי פרץ הוא שהורה על הפצצת מאגרי רקטות פג'ר של חזבאללה בלילה הראשון ללחימה. זאת בניגוד להמלצת צה"ל לבצע פעולה זו בשלב מאוחר יותר של הלחימה, לאור שיעור הנפגעים האזרחיים הצפוי בה. שיעור הנפגעים בפועל היה נמוך מכפי שחזה צה"ל ולא הביא לעצירת המהלכים הצבאיים הישראליים.‏[6] ראש הממשלה אולמרט ציין בעדותו כי "אף אחד מהכשלים המהותיים שנתגלו -ונתגלו, הוא תוצאה של תפקוד כזה או אחר של שר הביטחון.‏[7]

ועדת וינוגרד קבעה לגבי פרץ: "פרץ כשל בכך שלא ביקש דיון אסטרטגי של ממש, לפני היציאה למלחמה. כשל מרכזי היה שלא נתן תשומת לב מיוחדת להשלמת חוסר התמצאותו הברורה בנושאי משרדו, ולא נקט בצעדים שנועדו לפצותו על כך." הוועדה קבעה כי "כשל כזה של ציר כה מרכזי, ללא ספק החליש את יכולתה של המערכת בכללותה, לתפקד בצורה שקולה, אחראית ומקצועית." אך כתבה גם כי פרץ "גילה לעתים תובנות שאנשים מנוסים ממנו לא גילו, והייתה לו תרומה משמעותית לדיונים ולהחלטות בנושא מטרות התקיפה, אלא שתובנותיו לא תורגמו בדרך כלל לסימני שאלה מהותיים באשר לאופן הפעולה וליעדיה." (עמ' 140 - 141)‏[8]

בנושא היערכות העורף קבע דו"ח מבקר המדינה כי: "נמצא כי הטיפול בעורף במהלך המלחמה היה לקוי ביותר. דרגי הביצוע ובכלל זה ראש הממשלה, שר הביטחון דאז, שרי הממשלה, הרמטכ"ל דאז, ומפקד פיקוד העורף, כל אחד על פי חלקו, כשלו באורח חמור בתהליכי קבלת ההחלטות, בהערכה ובביצוע הנוגעים לטיפול באוכלוסייה האזרחית שבעורף ולהבטחת שגרת חיים, ולמצער - מתן שירותים חיוניים לתושבי הצפון בעת המלחמה."‏[9]

פרץ אישר את פיתוח כיפת ברזל למרות ההתנגדות לביצוע הפרויקט. ב-27 באוגוסט 2006 סיכם כי כיפת ברזל הוא "הפרויקט החשוב ביותר כרגע ועל כן יש לשקול להגדיר את תוכנית הפיתוח כ'תוכנית חירום' ולזרזה ככל האפשר".‏[10]

לאחר מלחמת לבנון השנייה, גברה הביקורת מימין ומשמאל על תפקוד הממשלה והצבא, ובהם על פרץ. חלק מהביקורת נסובה על כך שקיבל על עצמו את תיק הביטחון ולא התעקש על תיק האוצר או על תיק חברתי אחר. פרץ התייחס לקריאות אלה בעדותו בפני ועדת וינוגרד.‏[11] ב-28 במרץ 2007, בכנס פתיחת הקמפיין שלו לראשות מפלגת העבודה, הודיע פרץ כי אם ינצח בפריימריס ידרוש מאהוד אולמרט לפתוח את ההסכם הקואליציוני, לשם ויתור על תיק הביטחון בתמורה לתיק האוצר, שהתפנה בעקבות הפרשיות הנוגעות לשר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון.

בפריימריז לראשות מפלגת העבודה הגיע פרץ למקום השלישי. במקומו נבחר אהוד ברק לאחר שגבר על עמי אילון בסיבוב השני. ב-15 ביוני 2007, לאחר בחירתו של ברק, הודיע פרץ על התפטרותו מתפקיד סגן ראש הממשלה ושר הביטחון. הוא דחה את הצעתו של אולמרט לשמש שר בלי תיק בממשלתו וב-18 ביוני 2007 פינה את מקומו לברק.‏[12]

המשך פעילותו כחבר הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות לכנסת ה-18 נבחר פרץ למקום העשירי ברשימת העבודה לכנסת. הוא התנגד להצטרפות מפלגת העבודה לממשלה בראשות הליכוד, והודיע שלא יצטרף כשר לממשלת בנימין נתניהו. הוא הקים עם איתן כבל, וכן יולי תמיר ואופיר פינס (שפרשו מהכנסת) סיעת "מורדים", בתוך מפלגת העבודה, המתנגדים למהלכיה של הממשלה.

לאחר פילוג מפלגת העבודה עקב פרישת ברק ואחרים שהקימו את סיעת העצמאות השתתף פרץ ב-31 בינואר 2011 בכנס "בונים סוציאל-דמוקרטיה" שנערך בסמינר הקיבוצים. כנס זה אורגן על ידי מס"ד (המטה הסוציאל-דמוקרטי) ויסו"ד. השתתפו בכנס אישים נוספים מהעבודה בהם מזכירת המשמרת הצעירה ויו"ר מחוז ירושלים, אילן גילאון ונציגים נוספים ממרצ, אנשי התנועה הירוקה, שרון קטרון מוועד מרצי האוניברסיטה הפתוחה ועוד כ-200 פעילים. מטרת הכנס, שהתכנס כתגובה לקריאתו של דני גוטווין[13] הייתה בניית כוח פוליטי רב מפלגתי התומך בערכים סוציאל-דמוקרטיים.

בספטמבר 2011 התמודד על ראשות מפלגת העבודה וסיים את המרוץ, לאחר סיבוב שני, מול שלי יחימוביץ', במקום השני עם 45.3 אחוזים מקולות הבוחרים. לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה נבחר פרץ במקום השני בפריימריז של מפלגת העבודה והוצב במקום השלישי ברשימתה לכנסת, כשעיקר הדגש התקשורתי בבחירות המקדימות הושם על היריבות בינו לבין יושבת ראש המפלגה יחימוביץ' ביחס למועמדי המפלגה לכנסת ועל דרישתו שקמפיין המפלגה יכלול קו מדיני ברור, בנוסף לקו החברתי-כלכלי. כמו כן דרש הכרזה שמפלגת העבודה לא תצטרף לממשלת בראשות נתניהו.‏[14] כשבוע לאחר מכן, ב-6 בדצמבר 2012, היום האחרון להגשת הרשימות בבחירות לכנסת התשע עשרה, הודיע פרץ כי יחבור למפלגתה של ציפי לבני, "התנועה", והתפטר מהכנסת.‏[15][16] בראשית מרץ 2013 הודיעה יו"ר העבודה, שלי יחימוביץ', כי פרץ חשוד בקניית קולות בבחירות האחרונות במפלגתה. הנושא הועבר לחקירה משטרתית, שהעלתה שאין ראיות לחשד זה.‏[17]

בסיום מערכת הבחירות לכנסת התשע עשרה הצטרפה סיעת התנועה לממשלת ישראל השלושים ושלוש ופרץ מונה לשר להגנת הסביבה מטעמה. בתקופת כהונתו ניסה לקדם, בין השאר, את הצעת החוק להפחתת השימוש בשקיות ניילון, והיא עברה בקריאה ראשונה בכנסת.

ב-9 בנובמבר 2014 התפטר פרץ מהממשלה ומהקואליציה עקב אי התקדמות בתהליך המדיני. מאידך, הבהיר כי הוא נשאר חבר בסיעת התנועה בכנסת.‏[18]

לקראת הבחירות לכנסת העשרים שוריין ברשימת "המחנה הציוני" יחד עם ציפי לבני במקום השמיני. ב-31 במרץ 2015, לאחר פתיחת הכנסת וכותיק מבין חבריה, כיהן שעות אחדות כיו"ר הכנסת הזמני עד בחירתו של חבר הכנסת יולי אדלשטיין לתפקיד זה.

תדמית ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר התמודד פרץ על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה בשנת 2005, נחשב על ידי הפרשנים לאנדרדוג בהתמודדות, אך לאחר בחירתו לתפקיד זכה לסיקור תקשורתי חיובי ואוהד בעיקרו. בהמשך השתנתה הנימה התקשורתית והתרבו הביקורות השליליות כלפיו.‏[19] אחד הנושאים שהופנו כביקורת כלפיו היה הקושי שלו לדבר באנגלית באופן שוטף, שאותו הפגין בנאום שהיה מושא ללעג.‏[20]

לאחר בחירתו לתפקיד שר הביטחון נמתחה ביקורת על מידת ההתאמה שלו לתפקיד, ביקורת שגברה בעקבות מלחמת לבנון השנייה ואף לאחר פרסום מסקנות ועדת וינוגרד. הביקורת הפכה ללעג עם פרסום תמונה בפברואר 2007, שבה נראה צופה דרך משקפת סגורה.

לאחר כניסתה של מערכת כיפת ברזל לשימוש מבצעי והישגיה המשמעותיים בהגנה על העורף הישראלי לקראת מבצע עמוד ענן (2012) ובמהלכו, זכה פרץ לאזכורים חיוביים בתקשורת כמי שנלחם על אישורה של המערכת כמערכת מבצעית.‏[21][22] לאחר הישגיה של המערכת במבצע צוק איתן (2014) נשמעו שוב בתקשורת תשבחות דומות כלפי פרץ.‏[23][24]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסי קלייןדרך פרץ, באתר הארץ, 13 במאי 2003
  2. ^ יוסי קלייןדרך פרץ, באתר TheMarker‏, 16 במאי 2003
  3. ^ משה ארנס, חדר-החדשות, מאמר
  4. ^ אטילה שומפלביפרץ וחלוץ: צה"ל לא פגע במשפחה בחוף עזה, באתר ynet‏, 13 ביוני 2006
  5. ^ ועדת וינוגרד, דו"ח חלקי - אפריל 2007, מהדורה מצונזרת
  6. ^ ועדת וינוגרד, עדותו של דן חלוץ, מהדורה מצונזרת
  7. ^ ועדת וינוגרד, עדותו של אהוד אולמרט, מהדורה מצונזרת
  8. ^ http://go.ynet.co.il/vinograd/300407.pdf
  9. ^ מבקר המדינהעיקרי הממצאים, היערכות העורף ותפקודו במלחמת לבנון השנייה - תקציר הדוח
  10. ^ מבקר המדינהתהליך קבלת ההחלטות לפיתוח ולהצטיידות במערכות להגנה אקטיבית כנגד רקטות קרקע-קרקע (רק"ק), דו"ח שנתי 59א לשנת 2008, 2 במרץ 2009, עמ' 12
  11. ^ ועדת וינוגרד, עדותו של עמיר פרץ, מהדורה מצונזרת
  12. ^ אטילה שומפלבי ורוני סופר, עמיר פרץ התפטר: "מה החיפזון במינוי ברק?", באתר ynet‏, 15 ביוני 2007
  13. ^ אהוד והפליטים, היום שאחרי
  14. ^ יהונתן ליס, פרץ פותח חזית נגד יחימוביץ': לא נשב בממשלת נתניהו, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2012
  15. ^ רינה מצליח, ‏פרסום ראשון: עמיר פרץ מצטרף ללבני, באתר ‏mako‏‏, ‏6 בדצמבר 2012‏
  16. ^ פנחס וולף, פרץ הגיש התפטרותו ליו"ר הכנסת: "יש לי אמינות גדולה", באתר וואלה! NEWS‏, 6 בדצמבר 2012
  17. ^ חדשות 2, ‏החשד לקניית קולות בעבודה: המשטרה סגרה את התיק, באתר ‏mako‏‏, ‏6 ביוני 2013‏
  18. ^ סופיה רון מוריה, פרץ הגיש את התפטרותו; לא יצביע בעד התקציב, באתר nrg‏, 9 בנובמבר 2014
  19. ^ גילי דרוב-היישטיין, נסיך הגאות והשפל, באתר העין השביעית, 1 בינואר 2006
  20. ^ ynet, בואו לראות: פרץ שובר את השיניים, באתר ynet‏, 14 בנובמבר 2005
  21. ^ ערן חרמוני, מיליונים חייבים לעמיר פרץ תודה - והתנצלות, באתר וואלה! NEWS‏, 04 בספטמבר 2012
  22. ^ מוטי בסוק, מי היה הראשון לזהות? כך נולדה מערכת "כיפת ברזל", באתר TheMarker‏, 19 בנובמבר 2012
  23. ^ נטע אחיטוב, השנה של עמיר פרץ: עזב את הממשלה בזמן, היה שר מצוין והפך לגיבור צוק איתן. ראיון, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2014
  24. ^ נעמה אנגל משאלי, אשקלון מודה לעמיר פרץ: "הצלת ילדים", באתר nrg‏, 2 בספטמבר 2014
עמיר פרץ - תבניות ניווט
שרי הביטחון בממשלות ישראל

דוד בן-גוריוןפנחס לבוןדוד בן-גוריוןלוי אשכולמשה דייןשמעון פרסעזר ויצמןמנחם בגיןאריאל שרוןמנחם בגיןמשה ארנסיצחק רביןיצחק שמירמשה ארנסיצחק רביןשמעון פרסיצחק מרדכימשה ארנסאהוד ברקבנימין בן אליעזרשאול מופזעמיר פרץאהוד ברקמשה יעלון

שרים להגנת הסביבה בממשלות ישראל

רוני מילוארפאל אדרייצחק שמיראורה נמיריוסי שרידרפאל איתןדליה איציקצחי הנגבייהודית נאותאילן שלגישלום שמחוןגדעון עזראגלעד ארדןעמיר פרץבנימין נתניהואבי גבאי

ראשי האופוזיציה של מדינת ישראל

מנחם בגיןשמעון פרסיובל נאמן (לא מוגדר רשמית) • שולמית אלוני (לא מוגדרת רשמית) • יצחק שמירבנימין נתניהושמעון פרסאהוד ברקאריאל שרוןיוסי שרידעמרם מצנעדליה איציקשמעון פרסיוסף לפידעמיר פרץבנימין נתניהוציפי לבנישאול מופזשלי יחימוביץ'שאול מופזשלי יחימוביץ'יצחק הרצוג

מזכירי ההסתדרות

דוד זכאי | דוד בן-גוריון | דוד רמז | יוסף שפרינצק | פנחס לבון | מרדכי נמיר | פנחס לבון | אהרן בקר | יצחק בן-אהרן | ירוחם משל | ישראל קיסר | חיים הברפלד | חיים רמון | עמיר פרץ | עופר עיני | אבי ניסנקורן


הקודם:
שמעון פרס
יושב ראש מפלגת העבודה
(10 בנובמבר 2005 - 12 ביוני 2007)
הבא:
אהוד ברק