עמיר פרץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמיר פרץ
2006 05 10 Peretz cropped.JPG
תאריך לידה 9 במרץ 1952 (בן 62)
ממשלות 31, 33
כנסות 12 - 19
סיעה המערך, מפלגת העבודה, עם אחד, העבודה-מימד-עם אחד, עבודה-מימד, התנועה
תפקידים בולטים

עמיר פרץ (נולד ב-9 במרץ 1952), הוא חבר הכנסת מטעם מפלגת התנועה. בעבר כיהן בין היתר כסגן ראש הממשלה, כשר הביטחון, כשר להגנת הסביבה, כיושב ראש מפלגת העבודה וכיושב ראש ההסתדרות החדשה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרץ נולד בשם ארמנד פרץ, בבוז'עד שבמרוקו, לדוד ולרחמה. הוא עלה עם משפחתו לישראל כשהיה בן ארבע, בשנת 1956. אביו היה בעל תחנת דלק וראש קהילה. בהגיעה, שוכנה משפחתו במעברת מבשרת ציון, אך במהרה עברה למעברת דורות-רוחמה, לימים שדרות.

לפרץ שני אחים, המבוגרים ממנו, ושלוש אחיות, הצעירות ממנו. אחותו פלורה שושן כיהנה כראש מועצת מצפה רמון עד שנת 2013.

פרץ רכש השכלה בבית-חינוך שער הנגב ובתיכון שדרות. ב-22 באפריל 1974, בעת ששירת כקצין חימוש בחטיבת הצנחנים בדרגת סרן, נפצע קשה בתאונת נגמ"שים[1], בעת שיחידתו נערכה באזור המיתלה. הוא עבר תקופת אשפוז ושיקום שנמשכה כשנתיים, ולאחריה הקים משק במושב ניר עקיבא. במשק זה גידל פרחים ושום.

פרץ מתגורר בשדרות. הוא נשוי לאחלמה לבית זרחיאני, אב לארבעה ילדים וסב לנכד אחד.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראש עיריית שדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1983 נענה לפניית חברים והתייצב כמועמד המערך לראשות עיריית שדרות. בחירתו לתפקיד החזירה את המערך לשלטון לאחר מספר שנים של שלטון המפד"ל והליכוד בשדרות, והייתה מהראשונות בגל של מועצות מקומיות שעברו לידי המערך. בעת כהונתו כראש עירייה שם דגש על קידום החינוך בעיר ועל שיפור הקשרים עם תושבי הקיבוצים באזור, שנודעו כבעייתיים מזה זמן.

בשנת 1988 נבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה. הוא נודע כחבר באגף היוני של המפלגה, והיה חבר בחוג הכפר הירוק ובשמינייה.

הסתדרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1993 הפסיד בהתמודדות מול חיים הברפלד על מועמדות המפלגה לתפקיד מזכיר הסתדרות העובדים הכללית. בשנת 1994 חבר לחיים רמון, וביחד הקימו את סיעת רם בהסתדרות. הם ניצחו בבחירות למוסדות ההסתדרות, רמון נבחר למזכיר ההסתדרות ופרץ ליושב ראש האגף לאיגוד מקצועי. בנובמבר 1995 פרש רמון מההסתדרות, ומאז כיהן פרץ כיו"ר ההסתדרות החדשה. בתפקיד זה נאלץ פרץ להתמודד עם משבר כספי חריף שפקד את ההסתדרות. עקב כך נאלץ פרץ לפטר רבים מעובדי מנגנון ההסתדרות ולמכור נכסים של ההסתדרות לשם תשלום משכורות לעובדים ופיצויים למפוטרים. פעמים אחדות לא הצליחה ההסתדרות לשלם שכר במועד, וסימן שאלה ריחף על יכולתה להמשיך ולהתקיים.

בשנת 1997 זכה בבחירות הישירות לראשות ההסתדרות. בתפקידו כיו"ר ההסתדרות שימש פרץ כמייצג העיקרי של העמדה הסוציאל-דמוקרטית. המדיניות הנאו ליברלית של ממשלות ישראל בתקופה זו הביאה אותו לעימותים תכופים איתן, ובמיוחד עם בנימין נתניהו, בתפקידו כשר אוצר. אחד הצעדים הבולטים של ממשלת ישראל היה השתלטותה, בשנת 2003, על כל קרנות הפנסיה ההסתדרותיות, שריחפה עליהן סכנה של פשיטת רגל, תוך ביטול אחיזתה של ההסתדרות בהן. צעד זה היה אחרון בסדרה של צעדים שהחלו קודם לכהונתו של פרץ, להתפרקות ההסתדרות מנכסיה.

בדצמבר 2003 החליטה הממשלה, בצעד חריג בחריפותו, ליזום חקיקה להגבלת חירות השביתה, באמצעות דרישה כי החלטה על שביתה תתקבל רק בהצבעה חשאית בקרב העובדים (ולא בהחלטה של ארגון העובדים לבדו). יוזמה זו לא הבשילה לכלל חוק, אך היה בה איום עוצמה על ההסתדרות.

ב-2 בינואר 2006, חודשיים לאחר שזכה בראשות מפלגת העבודה, פרש מתפקיד יושב ראש ההסתדרות, והעביר את התפקיד לעופר עיני. את כהונתו בראש ההסתדרות עשה פרץ תוך ויתור על קבלת משכורת‏[2].

חבר הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט בחירות של מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה, ובו תמונתו של פרץ

במקביל לכהונתו כיו"ר ההסתדרות, פרש פרץ מהעבודה ב-25 במרץ 1999 עם חברי הכנסת אדיסו מאסלה ורפיק חאג'-יחיא, וייסד את מפלגת עם אחד. בבחירות לכנסת ה-15 שנערכו באותה השנה זכתה המפלגה בשני מנדטים, ובבחירות לכנסת ה-16 בשלושה.

בשנת 2005 התמזגה מפלגת "עם אחד" עם מפלגת העבודה, כאשר הדוחף העיקרי לאיחוד מצד מפלגת העבודה היה שמעון פרס. בבחירות לראשות המפלגה, שהתקיימו ב-9 בנובמבר 2005, זכה פרץ במקום הראשון, כאשר ניצח את המועמד המוביל, שמעון פרס. פרץ זכה ב-42.35% מן הקולות, ואילו פרס ב-39.96%. בנימין בן-אליעזר זכה ב-16.82% מן הקולות.

בשנת 2006, לאחר הניצחון על שמעון פרס ועזיבתו של האחרון למפלגת קדימה, רץ פרץ בראשות מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה-17 כמתמודד לראש הממשלה בהדגשת המצע החברתי של המפלגה. בפרט הדגיש פרץ את העלאת שכר המינימום (כבר ב-1999 הציע להעלותו לאלף דולר בחודש). בבחירות זכתה מפלגת העבודה, בראשותו של פרץ, ב-19 מנדטים, כשהיא משחזרת בכך את הישגיה בבחירות הקודמות.

לאחר משא ומתן קואליציוני, נכנסה מפלגת העבודה לממשלת אולמרט, הממשלה ה-31, והוא מונה לסגן ראש הממשלה ולשר הביטחון. בעקבות דרישותיו של פרץ במשא ומתן הקואליציוני לאחר הבחירות, נקבע שכר המינימום בישראל החל מ-1 ביוני 2006 ל-3,585.18 ש"ח, שהם 19.28 ש"ח לשעה, לאדם מבוגר. באפריל 2007 הועלה שכר המינימום ל-19.95 ש"ח לשעה.

שר הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצע הבחירות של מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ היה בעיקרו חברתי, אבל פרץ קיבל בסופו של דבר את משרד הביטחון ולא את משרד האוצר, שבמסגרתו יכול היה ליישם מדיניות כלכלית. על כך נמתחה עליו ביקורת (מתנגדיו טענו‏[3] שפרץ חסר את הכישורים הדרושים בשביל להיות שר ביטחון). מנגד הסכים לקבל תיק זה, רק אם מפלגתו תקבל את תיק החינוך, אשר לפי דבריו, הוא אחד מהתיקים החברתיים החשובים ביותר.

על אף שהוא נחשב כיונה לעתים פרץ גיבה את הצמרת הביטחונית, כמו קודמיו, ולעתים סירב להמלצותיהם ונקט גישה פחות תוקפנית.‏[4] בנוסף המשיך במדיניות הסיכולים הממוקדים, אישר מספר פשיטות ליישובים פלסטיניים ברצועת עזה והגביר את ההפגזות על רצועת עזה, שפגעו בין השאר גם באוכלוסייה אזרחית, לאחר התגברות ירי הפלסטינים על שטחי ישראל ובין השאר על יישובי עוטף עזה, ובהם שדרות. מנגד, הגדיל את מכסת הפועלים הפלסטינים שכניסתם תותר, ותמך בהגברת הסיוע ההומניטרי המוענק לפלסטינים.

פרץ נפגש עם קונדוליזה רייס

שלושה מועמדים טריים שהשתתפו במערכת הבחירות של מפלגת העבודה, עמי אילון, אבישי ברוורמן ושלי יחימוביץ', לא מונו על ידי עמיר פרץ לשרים. יחימוביץ' ביקשה לא להתמנות כשרה ולהתמקד בעבודה פרלמנטרית, אך ברוורמן ואילון הקימו קבוצה של מורדים בשר עמיר פרץ, שכונתה "הבונים", ובה נמצא גם דני יתום, השר לשעבר, מתן וילנאי וראש הממשלה לשעבר (שאינו חבר הכנסת), אהוד ברק.

בסוף יוני 2006 נחטף החייל הישראלי גלעד שליט על ידי חמאס ובתגובה פתחה ישראל במבצע גשמי קיץ ברצועת עזה. ב-12 ביולי 2006 נחטפו 2 חיילים על ידי חזבאללה ובתגובה פתחה ישראל במלחמת לבנון השנייה, במהלכה חזבאללה הפגיז את ישראל בכ-4,000 רקטות קרקע-קרקע. בשני המקרים אשר כללו חטיפת חיילים, נקט פרץ, יחד עם ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, ובשיתוף עם הרמטכ"ל דאז, דני חלוץ, בקו מלחמתי ברור נגד חמאס וחזבאללה, הן במטרה להחזיר את החיילים החטופים והן לפגיעה בארגונים אלו. פרץ שלל תוכניות להפצצת תחנות כוח ומטרות תשתית בלבנון והורה להתמקד בהפצצת יעדי חזבאללה.‏[5]

באוגוסט 2006, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, הקים פרץ ועדת בדיקה למלחמה בראשות הרמטכ"ל לשעבר, אמנון ליפקין-שחק. החברים בה היו יו"ר "טבע" אלי הורוביץ, והאלופים (במילואים) הרצל בודינגר ואילן בירן. בטרם הספיקה הוועדה לפעול, הודיע בודינגר על פרישתו ממנה מ"סיבות אישיות". זמן קצר לאחר מכן פורקה ועדת שחק, והוקמה ועדת וינוגרד.

בעדותו בפני ועדת וינוגרד, ציין חלוץ כי פרץ הוא שהורה על הפצצת מאגרי רקטות פג'ר של חזבאללה בלילה הראשון ללחימה. זאת בניגוד להמלצת צה"ל לבצע פעולה זו בשלב מאוחר יותר של הלחימה, לאור שיעור הנפגעים האזרחיים הצפוי בה. שיעור הנפגעים בפועל היה נמוך מכפי שחזה צה"ל ולא הביא לעצירת המהלכים הצבאיים הישראליים.‏[6] ראש הממשלה אולמרט ציין בעדותו כי "אף אחד מהכשלים המהותיים שנתגלו -ונתגלו, הוא תוצאה של תפקוד כזה או אחר של שר הביטחון.‏[7]

ועדת וינוגרד קבעה לגבי פרץ: "פרץ כשל בכך שלא ביקש דיון אסטרטגי של ממש, לפני היציאה למלחמה. כשל מרכזי היה שלא נתן תשומת לב מיוחדת להשלמת חוסר התמצאותו הברורה בנושאי משרדו, ולא נקט בצעדים שנועדו לפצותו על כך." הוועדה קבעה כי "כשל כזה של ציר כה מרכזי, ללא ספק החליש את יכולתה של המערכת בכללותה, לתפקד בצורה שקולה, אחראית ומקצועית." אך גם כתבה כי פרץ "גילה לעתים תובנות שאנשים מנוסים ממנו לא גילו, והייתה לו תרומה משמעותית לדיונים ולהחלטות בנושא מטרות התקיפה, אלא שתובנותיו לא תורגמו בדרך כלל לסימני שאלה מהותיים באשר לאופן הפעולה וליעדיה." (עמ' 140 - 141)‏[8]

בנושא הערכות העורף קבע דו"ח מבקר המדינה כי: "נמצא כי הטיפול בעורף במהלך המלחמה היה לקוי ביותר. דרגי הביצוע ובכלל זה ראש הממשלה, שר הביטחון דאז, שרי הממשלה, הרמטכ"ל דאז, ומפקד פיקוד העורף, כל אחד על פי חלקו, כשלו באורח חמור בתהליכי קבלת ההחלטות, בהערכה ובביצוע הנוגעים לטיפול באוכלוסייה האזרחית שבעורף ולהבטחת שגרת חיים, ולמצער - מתן שירותים חיוניים לתושבי הצפון בעת המלחמה."‏[9]

פרץ אישר את פיתוח כיפת ברזל למרות ההתנגדות הרבה שהייתה לביצוע הפרויקט. ב-27 באוגוסט 2006 סיכם כי כיפת ברזל הוא "הפרויקט החשוב ביותר כרגע ועל כן יש לשקול להגדיר את תוכנית הפיתוח כ'תוכנית חירום' ולזרזה ככל האפשר". ב-1 בדצמבר 2006 החליט, כי מענה לרקטות לטווח קצר מחויב והכרחי וכי המענה הנבחר הוא כיפת ברזל, ונדרש עבורו תקציב חיצוני.‏[10]

לאחר מלחמת לבנון השנייה, גברה הביקורת מימין ומשמאל על תפקוד הממשלה והצבא, ובהם על פרץ. חלק מהביקורת נסובה על כך שקיבל על עצמו את תיק הביטחון שהוצע לו ולא התעקש על תיק האוצר או התפשר על תיק חברתי. פרץ לא שעה לקריאות לעזוב את תפקידו, אליהן התייחס גם בעדותו בפני ועדת וינוגרד.‏[11] עם זאת, ב-28 במרץ 2007, במלאת שנה לבחירות ובכנס פתיחת הקמפיין שלו לראשות מפלגת העבודה, הודיע פרץ כי במידה שינצח בפריימריס ידרוש מאהוד אולמרט לפתוח את ההסכם הקואליציוני, לשם ויתור על תיק הביטחון בתמורה לתיק האוצר, שהתפנה בעקבות הפרשיות הנוגעות לשר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון. פרץ זכה במקום השלישי בבחירות לראשות מפלגת העבודה, בהן נבחר אהוד ברק לאחר שגבר על עמי אילון בסיבוב השני.

ב-15 ביוני 2007, לאחר בחירתו של אהוד ברק לתפקיד יו"ר המפלגה, הודיע עמיר פרץ על התפטרותו מתפקיד סגן ראש הממשלה ושר הביטחון. הוא דחה את הצעתו של אולמרט לשמש שר בלי תיק בממשלתו וב-18 ביוני 2007 פינה את מקומו לברק.‏[12]

המשך פעילותו כחבר הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות לכנסת ה-18 נבחר פרץ למקום העשירי ברשימת העבודה לכנסת. פרץ התנגד להצטרפות מפלגת העבודה לממשלה בראשות הליכוד, והודיע שלא יצטרף כשר לממשלת בנימין נתניהו. יחד עם יולי תמיר (שפרשה מהכנסת), איתן כבל ואופיר פינס (שפרש מהכנסת) היוו את סיעת "המורדים" במפלגת העבודה, המתנגדים למהלכיה של הממשלה על אף שבאופן רשמי היו חלק מהקואליציה.

לאחר פילוג מפלגת העבודה עקב פרישת ברק ואחרים שהקימו את סיעת העצמאות השתתף פרץ ב-31 בינואר 2011 בכנס "בונים סוציאל-דמוקרטיה" שנערך בסמינר הקיבוצים. כנס זה אורגן על ידי מס"ד (המטה הסוציאל-דמוקרטי) ויסו"ד. השתתפו בכנס אישים נוספים מהעבודה בהם מזכירת המשמרת הצעירה ויו"ר מחוז ירושלים, אילן גילאון ונציגים נוספים ממרצ, אנשי התנועה הירוקה, שרון קטרון מוועד מרצי האוניברסיטה הפתוחה ועוד כ-200 פעילים. מטרת הכנס, שהתכנס כתגובה לקריאתו של דני גוטווין[13] הייתה בניית כוח פוליטי רב מפלגתי התומך בערכים סוציאל-דמוקרטיים.

בספטמבר 2011 התמודד על ראשות מפלגת העבודה וסיים את המרוץ, לאחר סיבוב שני, מול שלי יחימוביץ', במקום השני עם 45.3 אחוזים מקולות הבוחרים. לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה נבחר פרץ במקום השני בפריימריז של מפלגת העבודה והוצב במקום השלישי ברשימתה לכנסת, כשעיקר הדגש התקשורתי בבחירות המקדימות הושם על היריבות בינו לבין יושבת ראש המפלגה יחימוביץ' ביחס למועמדי המפלגה לכנסת ועל דרישתו שקמפיין המפלגה יכלול קו מדיני ברור, בנוסף לקו החברתי-כלכלי. כמו כן דרש הכרזה שמפלגת העבודה לא תצטרף לממשלת בראשות נתניהו‏[14]. כשבוע לאחר מכן, ב-6 בדצמבר 2012, היום האחרון להגשת הרשימות בבחירות לכנסת התשע עשרה, הודיע פרץ כי יחבור למפלגתה של ציפי לבני, "התנועה", והתפטר מהכנסת.‏[15][16] בראשית מרץ 2013 הודיעה יו"ר העבודה, שלי יחימוביץ', כי פרץ חשוד בקניית קולות בבחירות האחרונות במפלגתה. הנושא הועבר לחקירה משטרתית, שהעלתה שאין ראיות לחשד זה.‏[17]

בסיום מערכת הבחירות לכנסת התשע עשרה הצטרפה סיעת התנועה לממשלת ישראל השלושים ושלוש ופרץ מונה לשר להגנת הסביבה מטעמה. בתקופת כהונתו ניסה לקדם, בין השאר, את הצעת החוק להפחתת השימוש בשקיות ניילון, והיא עברה בקריאה ראשונה בכנסת.

ב-9 בנובמבר 2014 התפטר פרץ מהממשלה ומהקואליציה עקב אי התקדמות בתהליך המדיני. מאידך, הבהיר כי הוא נשאר חבר בסיעת התנועה בכנסת.‏[18]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסי קלייןדרך פרץ, באתר הארץ, 13 במאי 2003
  2. ^ יוסי קלייןדרך פרץ, באתר TheMarker‏, 16 במאי 2003
  3. ^ משה ארנס, חדר-החדשות, מאמר
  4. ^ אטילה שומפלביפרץ וחלוץ: צה"ל לא פגע במשפחה בחוף עזה, באתר ynet‏, 13 ביוני 2006
  5. ^ ועדת וינוגרד, דו"ח חלקי - אפריל 2007, מהדורה מצונזרת
  6. ^ ועדת וינוגרד, עדותו של דן חלוץ, מהדורה מצונזרת
  7. ^ ועדת וינוגרד, עדותו של אהוד אולמרט, מהדורה מצונזרת
  8. ^ http://go.ynet.co.il/vinograd/300407.pdf
  9. ^ מבקר המדינהעיקרי הממצאים, היערכות העורף ותפקודו במלחמת לבנון השנייה - תקציר הדוח
  10. ^ מבקר המדינהתהליך קבלת ההחלטות לפיתוח ולהצטיידות במערכות להגנה אקטיבית כנגד רקטות קרקע-קרקע (רק"ק), דו"ח שנתי 59א לשנת 2008, 2 במרץ 2009, עמ' 12
  11. ^ ועדת וינוגרד, עדותו של עמיר פרץ, מהדורה מצונזרת
  12. ^ אטילה שומפלבי ורוני סופר, עמיר פרץ התפטר: "מה החיפזון במינוי ברק?", באתר ynet‏, 15 ביוני 2007
  13. ^ אהוד והפליטים, היום שאחרי
  14. ^ יהונתן ליס, פרץ פותח חזית נגד יחימוביץ': לא נשב בממשלת נתניהו, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2012
  15. ^ רינה מצליח, ‏פרסום ראשון: עמיר פרץ מצטרף ללבני, באתר ‏mako‏‏, ‏6 בדצמבר 2012‏
  16. ^ פנחס וולף, פרץ הגיש התפטרותו ליו"ר הכנסת: "יש לי אמינות גדולה", באתר וואלה!, 6 בדצמבר 2012
  17. ^ חדשות 2, ‏החשד לקניית קולות בעבודה: המשטרה סגרה את התיק, באתר ‏mako‏‏, ‏6 ביוני 2013‏
  18. ^ סופיה רון מוריה, פרץ הגיש את התפטרותו; לא יצביע בעד התקציב, באתר nrg‏, 9 בנובמבר 2014
עמיר פרץ - תבניות ניווט
שרי הביטחון בממשלות ישראל

דוד בן-גוריוןפנחס לבוןדוד בן-גוריוןלוי אשכולמשה דייןשמעון פרסעזר ויצמןמנחם בגיןאריאל שרוןמנחם בגיןמשה ארנסיצחק רביןיצחק שמירמשה ארנסיצחק רביןשמעון פרסיצחק מרדכימשה ארנסאהוד ברקבנימין בן אליעזרשאול מופזעמיר פרץאהוד ברקמשה יעלון

שרים להגנת הסביבה בממשלות ישראל

רוני מילוארפאל אדרייצחק שמיראורה נמיריוסי שרידרפאל איתןדליה איציקצחי הנגבייהודית נאותאילן שלגישלום שמחוןגדעון עזראגלעד ארדןעמיר פרץבנימין נתניהו

ראשי האופוזיציה של מדינת ישראל

מנחם בגיןשמעון פרסיובל נאמן (לא מוגדר רשמית) • שולמית אלוני (לא מוגדרת רשמית) • יצחק שמירבנימין נתניהושמעון פרסאהוד ברקאריאל שרוןיוסי שרידעמרם מצנעדליה איציקשמעון פרסיוסף לפידעמיר פרץבנימין נתניהוציפי לבנישאול מופזשלי יחימוביץ'שאול מופזשלי יחימוביץ'יצחק הרצוג

מזכירי ההסתדרות

דוד זכאי | דוד בן-גוריון | דוד רמז | יוסף שפרינצק | פנחס לבון | מרדכי נמיר | פנחס לבון | אהרן בקר | יצחק בן-אהרן | ירוחם משל | ישראל קיסר | חיים הברפלד | חיים רמון | עמיר פרץ | עופר עיני | אבי ניסנקורן

חברי ממשלת ישראל המכהנים

ראש הממשלה, שר האוצר, שר המשפטים, שר הבריאות, השר להגנת הסביבה, שר החינוך, שר התקשורת, שר המדע, הטכנולוגיה והחלל ושר הרווחה והשירותים החברתיים בנימין נתניהו

השר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ'השר לאזרחים ותיקים אורי אורבךשר הפנים גלעד ארדןשר הבינוי אורי אריאלשר הכלכלה, השר לשירותי דת והשר לירושלים והתפוצות נפתלי בנטשר הביטחון משה יעלוןשר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כ"ץשרת התרבות והספורט לימור לבנתשר החוץ אביגדור ליברמןשר התיירות עוזי לנדאושרת העלייה והקליטה סופה לנדברהשר לנושאים אסטרטגיים ולענייני מודיעין המופקד על יחסים בינלאומיים יובל שטייניץשר התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים, השר לפיתוח הנגב והגליל והשר לשיתוף פעולה אזורי סילבן שלוםשר החקלאות ופיתוח הכפר יאיר שמיר
Emblem of Israel.svg
הקודם:
שמעון פרס
יושב ראש מפלגת העבודה
(10 בנובמבר 2005 - 12 ביוני 2007)
הבא:
אהוד ברק