הבחירות לכנסת השבע עשרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 2003 Flag of Israel.svg 2009 ›
הבחירות לכנסת השבע עשרה
28 במרץ 2006

שם המפלגה יו"ר הרשימה מנדטים מספר קולות
קדימה אהוד אולמרט 29   690,901
עבודה-מימד עמיר פרץ 19 Gray Rectangle Tiny.svg 0 472,366
ש"ס אלי ישי 12 Green Arrow Up.svg 1+ 299,054
הליכוד בנימין נתניהו 12 Red Arrow Down.svg -26 281,996
ישראל ביתנו אביגדור ליברמן 11   281,880
האיחוד הלאומי-המפד"ל הרב בנימין אלון
וזבולון אורלב
Green Arrow Up.svg 2+ 224,083
גיל רפי איתן 7   185,759
יהדות התורה יעקב ליצמן Green Arrow Up.svg 1+ 147,091
מרצ-יחד יוסי ביילין Red Arrow Down.svg -1 118,302
רע"ם-תע"ל אברהים צרצור,
אחמד טיבי
Green Arrow Up.svg 2+ 94,786
חד"ש מוחמד ברכה Gray Rectangle Tiny.svg 0 86,092
בל"ד עזמי בשארה Gray Rectangle Tiny.svg 0 72,066
הערה - הרשימה לעיל היא של המפלגות שעברו את אחוז החסימה בלבד.
לרשימה המלאה ראו טבלה מורחבת בערך זה.

רה"מ לפני הבחירות

אהוד אולמרט
קדימה

רה"מ לאחר הבחירות

אהוד אולמרט
קדימה

הבחירות לכנסת השבע עשרה נערכו ב-28 במרץ 2006, (כ"ח באדר ה'תשס"ו), בעקבות החלטה שהתקבלה במערכת הפוליטית ב-21 בנובמבר 2005, על פיזור הכנסת והקדמת הבחירות. במקור נקבע מועד הבחירות ל-30 באוקטובר 2007 (י"ח בחשוון ה'תשס"ח), ארבע שנים ממועד הבחירות הקודם. מועד זה היה נתון במחלוקת משפטית בשל טעות שנבעה מתיקון בחוק יסוד: הממשלה. בעקבות החלטת בג"ץ מיולי 2004 (2257/04) נקבע יום הבחירות ל-7 בנובמבר 2006, (ט"ז בחשוון ה'תשס"ז). מערכת הבחירות התקיימה על רקע פינוי גוש קטיף ונסיגת צה"ל מרצועת עזה, פרישתו של ראש הממשלה אריאל שרון מהליכוד והקמתה של מפלגת קדימה, וכן על רקע המדיניות הקפיטליסטית בכלכלה שהנהיג שר האוצר, בנימין נתניהו. בסופו של דבר, עקב אירוע מוחי של שרון, עמד אהוד אולמרט בראשות מפלגת קדימה בבחירות עצמן.

קודם לבחירות, התרחשו סדרה של התרחשויות לא צפויות ששינו את המפה הפוליטית בישראל ללא הכר. אם שנה ערב הבחירות האישים הפוליטיים הראשיים היו אריאל שרון בליכוד, שמעון פרס במפלגת העבודה וטומי לפיד משינוי, ערב הבחירות כל אלה נדחקו לפינה ופינו את מקומם לאישים חדשים שבראשם אהוד אולמרט, עמיר פרץ ובנימין נתניהו.

המנצחת העיקרית של הבחירות הייתה מפלגת קדימה, אשר התבססה כמפלגה הגדולה ביותר, ומנצחות נוספות היו ישראל ביתנו והפתעת הבחירות, מפלגת הגמלאים. המפסידות העיקריות היו הליכוד, שאיבדה את מרבית כוחה וצנחה מ-38 מנדטים ל-12 בלבד, ומפלגת שינוי, שהתפלגה לשתי מפלגות שלא עברו כלל את אחוז החסימה. מפלגות נוספות אשר השיגו תוצאות אשר נחשבו לכשלונות היו המפלגות האידאולוגיות המובהקות: האיחוד הלאומי-מפד"ל מימין ומרצ משמאל. שאר המפלגות שמרו פחות או יותר על כוחן. בניגוד לבחירות הקודמות אשר אופיינו במעבר מסיבי לגוש המרכז-ימין של המפה הפוליטית, אשר היה מורכב מליכוד ושינוי, בבחירות אלו גוש זה התרסק, בעוד שגוש המרכז-שמאל, אשר תמך בנסיגה מעזה ובנסיגה עתידית מחלקים ביהודה ושומרון במסגרת מה שהוגדר כ"תוכנית ההתכנסות", התחזק משמעותית וקיבל רוב בכנסת. הכנסת השבע עשרה הושבעה ב-17 באפריל 2006.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות לכנסת ה־17 נערכו על רקע "תוכנית ההתנתקות" שנהגתה ובוצעה על ידי ראש הממשלה אריאל שרון. במהלך ביצוע התוכנית פונו היישובים היהודיים מרצועת עזה וצפון השומרון, למורת רוחו של המחנה הלאומי בארץ, שהתנגד בנחרצות לתוכנית. על רקע חיכוכים בתנועתו שלו, מפלגת הליכוד, ששיאם בהשתקת המיקרופון שלו בעת ועידת ליכוד, פרש לבסוף שרון מהליכוד בסוף נובמבר 2005 והקים, עם אישים נוספים, את מפלגת "קדימה" בראשותו.

סוגיה חשובה נוספת שעמדה על הפרק בתקופת הבחירות הייתה סוגיית הכלכלה והחברה, וזאת עקב מדיניותו הכלכלית הליברלית-קפיטליסטית של שר האוצר בנימין נתניהו, אשר אמנם הצליחה לייצב את כלכלת ישראל ולהביאה לצמיחה, אך בד בבד גרמה לפגיעה בשכבות החלשות של האוכלוסייה. בנוסף לכך, באותה תקופה פחתה עוצמתן של התקפות המחבלים הפלסטינים על ישראל (אם כי לא פסקה לגמרי), ולכן החלה הסוגיה החברתית לתפוס יותר ויותר מקום בתודעת הציבור הישראלי. חשיבות סוגיה זו הגיעה לביטוייה המובהק ביותר עם בחירתו של יושב־ראש ההסתדרות לשעבר, עמיר פרץ, לתפקיד יושב־ראש מפלגת העבודה; ביטוי אחר לכך היה הופעתן של רשימות רבות בעלות מצעים חברתיים מובהקים, כגון רשימת "לחם", "עוז לעניים", רשימת הגמלאים והמפלגה למלחמה בבנקים.

בנוסף לכך, התגברה ההתמרמרות על השחיתות וקלקול המידות בקרב השלטון והמערכת הפוליטית בארץ. הכנסת ספגה ביקורות קשות עקב מספר חברי כנסת שנחקרו במשטרה ואף הועמדו לדין. הזעם והתסכול מהמפלגות הקיימות באו לידי ביטוי במלוא חריפותם בהצבעה של אזרחים רבים ובהם צעירים למפלגת הגמלאים, הצבעה שכפי הנראה נבעה גם ממחאה.

במקביל לעליית חשיבותן של סוגיות הכלכלה, החברה ונקיון המידות, עלו לדיון ציבורי בהמשך הקמפיין ניצחון החמאס בבחירות השניות לפרלמנט הפלסטיני והתקדמות תוכנית הגרעין האיראנית. בניגוד לאריאל שרון שלא הכריז קודם לבחירות הקודמות על תוכנית ההתנתקות, הכריז אהוד אולמרט, יושב־ראש מפלגת קדימה, על "תוכנית ההתכנסות" כמרכיב מרכזי במצע המפלגה.

רקע פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיעים ראשונים בקואליציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבקיעים הראשונים בקואליציה האיתנה למדי של אריאל שרון נראו לראשונה בעת הדיונים על תוכנית ההתנתקות, שבצילה עבר חלק נכבד מכהונתו השנייה כראש הממשלה. לאחר ששרון פיטר את שרי האיחוד הלאומי (אביגדור ליברמן ובני אלון) ערב ההצבעה על התוכנית בממשלה (פיטוריהם נכנסו לתוקף ב-6 ביוני 2004, ביום ההצבעה) ולאחר פרישתם של שני ח"כים מהמפד"ל (השר אפי איתם וסגן השר הרב יצחק לוי) מהקואליציה מיד אחר-כך (ב-8 ביוני), איבד שרון את הרוב בכנסת ונשאר בכיסא ראש הממשלה בזכות תמיכת רוב לא-יציב של 61 חברי כנסת, בעיקר בזכות הח"כים העצמאיים דוד טל (שפרש מעם אחד לאחר התמזגותה עם מפלגת העבודה), מיכאל נודלמן (שהתפצל מישראל ביתנו על רקע תמיכתו בהתנתקות) ויוסף פריצקי (שפרש מ"שינוי" על רקע פרשת חתירתו תחת בכיר אחר בשינוי, אברהם פורז). בשל כך, ובשל פילוג למעשה בסיעת הליכוד בכנסת, נאלץ ראש הממשלה לחפש אפשרויות אחרות להרכבת קואליציה.

הפיצול הפנימי בסיעת הליכוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד ממועד הבחירות לכנסת השש עשרה נראה פער מהותי בין עמדותיו של ראש התנועה אריאל שרון לבין חברים בכירים בליכוד - חברי מרכז הליכוד בחרו לרשימה לכנסת את החברים ה"נציים" בתנועה - בנימין נתניהו, צחי הנגבי ונעמי בלומנטל, בעוד שחברים מתונים יותר, כגון אהוד אולמרט, נדחקו לעשירייה הרביעית.

עם ההכרזה על תוכנית ההתנתקות כתוכניתו המדינית של ראש הממשלה התרחב פער זה והפך לאקטואלי יותר. בניסיון לפתור את המשבר שנוצר, החליט שרון לערוך משאל בקרב כלל חברי הליכוד על התוכנית, ובמשאל זה נקבע ברוב של 60% כי עמדת מתפקדי התנועה היא נגד התוכנית. חרף הבטחתו המוקדמת כי יקבל את תוצאות המשאל, יהיו אשר יהיו, נשאר שרון נחוש בדעתו.

בהצבעה על תוכנית ההתנתקות באוקטובר 2004, התפצלה סיעת הליכוד בכנסת באופן בלתי רשמי לשני חלקים שווים פחות או יותר - תומכי התוכנית והמתנגדים לה (אשר כונו בתקשורת "מורדי הליכוד"). לא זו בלבד ש"המורדים" ניסו לסכל את תוכנית ההתנתקות או לפחות להביאה למשאל עם, הם אף ניסו לסכל תוכניות אחרות של הממשלה (ובהן תקציב המדינה) וכך הפכו למעשה לאופוזיציה בתוך הקואליציה.

עם התומכים הגדולים בשרון ובתוכניתו נמנו שאול מופז, אהוד אולמרט, ציפי לבני, רוני בר-און, זאב בוים ורוחמה אברהם. עם המתנגדים הגדולים נמנו עוזי לנדאו, מיכאל רצון, גלעד ארדן, יולי אדלשטיין וכן יושב ראש הכנסת רובי ריבלין. שר האוצר בנימין נתניהו תימרן בין שני המחנות: הוא אומנם התבטא נגד התוכנית, אך בכנסת הצביע בעד התוכנית בהתאם להחלטת הממשלה. זאת, על-מנת להישאר בתפקיד שר האוצר ולסיים לבצע את הרפורמות בכלכלה שהוא רצה להעביר, כדבריו.

פרישת שינוי וממשלת האחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שהרוב שתמך בו הלך ונעשה יציב פחות ופחות בשל התנגדות "מורדי הליכוד" ופרישת המפד"ל מהקואליציה (11 בנובמבר 2004), החליט ראש הממשלה שרון לנסות ולהרחיב את הקואליציה שלו ולזכות בתמיכה, ולו זמנית, של מפלגות אחרות, בעיקר לצורך העברת תקציב המדינה (אשר אי-אישורו עד ה-31 במרץ גורר את התפזרות הכנסת). לצורך כך הוא צירף לקואליציה נציגים מסיעות אגודת ישראל ודגל התורה והחל במגעים עם מפלגת העבודה, סיעת האופוזיציה הגדולה ביותר; כמו כן, ניסה לחזר אחר שאר המפלגות - ש"ס, מרצ והמפלגות הערביות. החיזורים אחר ש"ס עורר את חמתה של מפלגת שינוי, השותפה הבכירה בקואליציה, אשר פרשה מהקואליציה ב-2 בדצמבר 2004 לאור אי-הסכמתה להעברת כמה מאות מיליוני שקלים למוסדות דתיים ותורניים לבקשתן של ש"ס, אגו"י ודגל התורה.

לכאורה נראה היה כי ראש הממשלה נותר בלא קואליציה וסופו ליפול, אך לא כך היה. מימין לא יכלו להפילו, משום שסיעת הליכוד, אף-על-פי שחלקה לא ראה בעין יפה את תוכניותיו, עדיין הצביעה בשלב זה כאיש אחד נגד הצעות אי-אמון בו (אם כי הגרעין הקשה של ה"מורדים" הצביע נגד תקציב המדינה לשנת 2005), ומשמאל לא יכלו להפילו, משום שמפלגת העבודה, המפלגה השנייה בגודלה, תמכה בהתנתקות וגם קיוותה להיכנס לממשלתו ולכן לא הייתה מעוניינת בהפלתו ואולי אף בבחירות חדשות. בתקופה זו נהנתה הממשלה גם מ"רשת ביטחון", תמיכה אד-הוק של סיעות השמאל והמפלגות הערביות שסייעו למניעת הפלתה. זמן לא רב לאחר פרישתה של מפלגת שינוי נכנסה מפלגת העבודה, בראשות שמעון פרס, לקואליציה עם שרון (ב-10 בינואר 2005). דבר זה איפשר את אישורו של תקציב המדינה, ב-29 במרץ ואת המשך כהונתה של הכנסת.

ביצוע תוכנית ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביצוע תוכנית ההתנתקות

מפלגת העבודה הסכימה להיכנס לקואליציה עם שרון כדי לאפשר את מימושה של תוכנית ההתנתקות ופינוי יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. בעקבות כניסתה קיבלה "העבודה" מספר תיקים בממשלה, ושמעון פרס, יו"ר המפלגה מונה ל"משנה לראש הממשלה" - תפקיד חדש שנתפר במיוחד עבורו‏‏ (‏אך בהמשך (מ-2006) שימש בו גם חיים רמון).

תוכנית ההתנתקות, שבה, על-פי הסקרים, תמך רוב האוכלוסייה (כ-60% עד 65%), גררה עם זאת גם מחאה קשה ורחבה כנגד הממשלה והתוכנית מצד המיעוט הגדול שהתנגד לה בתקיפות, התנגדות שהתעצמה ככל שקרבו הימים לביצוע התוכנית. ימים ספורים לפני ביצוע התוכנית, ב-7 באוגוסט, התפטר שר האוצר בנימין נתניהו מהממשלה במחאה על ביצועה.

ב-15 באוגוסט 2005 החל ביצוע תוכנית ההתנתקות שהסתיים ב-12 בספטמבר. הפינוי עצמו בוצע כמתוכנן, ללא אבידות מצד המפונים והחיילים ועם אלימות מעטה יחסית, אך גרם לטראומה קשה ושבר עז בציונות הדתית. משבר זה התבטא באמירות קשות של חלק מהציבור נגד שרון, בתי המשפט וצה"ל, ובערעור מהותי על תפיסת הממלכתיות, שנחשבה לערך עליון בקרב הציונות הדתית. בין פעולות ההתנגדות ניתן למנות שני בני אדם הציתו עצמם למוות במחאה על התוכנית ושני אירועי טרור נגד ערבים שהסתיימו בהרוגים.

בעקבות כשלונן של סיעות הימין בכנסת למנוע את ההתנתקות החלו דיבורים על הצורך בהקמת גוש ימין מאוחד, שיסכל תוכניות דומות בעתיד. במתכונתו המצומצמת, דובר על איחוד כוחות בין האיחוד הלאומי והמפד"ל, אך הועלו גם הצעות על גוש רחב יותר, שיפעל ואולי אף יתמודד יחד עם ש"ס ויהדות התורה.

אחרי ביצוע התוכנית החלו ניסיונות קדחתניים מצד כל סיעות האופוזיציה להפיל את הממשלה, אך ללא הצלחה בעקבות הישארות מפלגת העבודה בממשלה ואי-רצונם של מורדי הליכוד להפיל את ראש הממשלה, בהיותם חלק מסיעת השלטון.

המאבק על ראשות מפלגת העבודה ופירוק ממשלת האחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, עלתה במפלגת העבודה שאלת ההישארות בממשלה בשיא חריפותה. חלק גדול מחברי סיעת המפלגה בכנסת צידד ביציאה מהקואליציה בטענה כי מפלגת העבודה נכנסה לתוכה רק על-מנת לאפשר לשרון לבצע את תוכנית ההתנתקות ותו לא. מאידך גיסא, חברים אחרים, ובעיקר שמעון פרס, טענו כי אין צורך לפרק את הקואליציה ליכוד-עבודה.

במקביל לכך, הגיע תאריך בחירתו של יושב-ראש המפלגה. לאחר שאהוד ברק פרש מההתמודדות, התחרו על התפקיד ארבעה אישים - שמעון פרס, היו"ר הזמני של המפלגה, עמיר פרץ, בנימין בן-אליעזר ומתן וילנאי. ימים מספר לפני מועד הבחירות שיכנע שמעון פרס את מתן וילנאי לפרוש מההתמודדות בהבטיחו לו את תפקיד שר הביטחון אם וכאשר הוא יהיה ראש הממשלה, וכך נשארו רק שלושה מועמדים על תפקיד יו"ר המפלגה. בנובמבר 2005 נערכו הבחירות, בהן ניצח יו"ר ההסתדרות לשעבר, עמיר פרץ, את שמעון פרס - זאת בניגוד לסקרים, אשר ניבאו את ניצחונו של פרס. פרץ, אשר היה בין המצדדים ביציאה מיידית מהקואליציה ובין המתנגדים החריפים ביותר למדיניות הכלכלית הליברלית של הממשלה, שהותוותה בידי בנימין נתניהו, העביר במרכז מפלגת העבודה החלטה על יציאת המפלגה מהקואליציה וב-21 בנובמבר 2005 מסר לראש-הממשלה אריאל שרון את מכתבי ההתפטרות של שרי מפלגת העבודה. ממשלת האחדות נפלה.

התפצלות הליכוד ופיזור הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בד בבד, הלך והחריף המתח בתוך סיעת הליכוד בין תומכי שרון לבין "המורדים" בהנהגת עוזי לנדאו ובנימין נתניהו, אשר חלקם המשיך במאמץ לסכל את תוכניותיו של ראש הממשלה. לאחר שהכנסת לא אישרה את מינויים של רוני בר-און וזאב בוים לשרים ב-7 בנובמבר 2005, ולאחר שאיבד סופית את הרוב בכנסת עקב יציאת מפלגת העבודה מהקואליציה ב-21 בנובמבר 2005 (ר' לעיל), החליט שרון לפרוש מהליכוד עם כתריסר תומכים, ולהקים את סיעת "קדימה". בנוסף לכך, אריאל שרון פנה לנשיא המדינה, משה קצב, בבקשה להוציא צו לפיזור הכנסת, וזאת משום ש"קיים בכנסת רוב המתנגד לממשלה", כלשון חוק יסוד: הממשלה. במקביל לכך, עברו באותו יום ברוב מוחץ (80 תומכים מול כמעט אפס מתנגדים) חמש הצעות לפיזור הכנסת, אשר קבעו את מועד הבחירות ל-28 במרץ 2006 (בניגוד לתאריך שהיה נקבע לו פוזרה הכנסת בצו הנשיא - ה-8 במרץ). על-מנת לפתור את אי-הבהירות החוקתית שהתגלתה, התקיימה ב-23 בנובמבר 2005 בבית הנשיא ישיבה בנוכחות יושב ראש הכנסת, ראובן ריבלין, ונציגי הממשלה, בה הוחלט לבסוף כי מצד אחד, הכנסת אכן תתפזר כרצונה והבחירות תתקיימנה ב-28 במרץ, אך ההליך יבוצע תחת הצו הנשיאותי לפיזורה של הכנסת. עתה לא היה מנוס מהליכה לבחירות, שכן הקמת ממשלה חלופית תוך 21 יום (אפשרות שנולדה כפועל יוצא מהצו הנשיאותי, בהתאם לחוק יסוד: הממשלה) לא נראתה מציאותית. מערכת הבחירות נפתחה באופן בלתי רשמי.

מערכת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסת כוחות חדשים לפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החודשיים שלפני הבחירות המקדימות במפלגות התאפיינו בכניסות חדשות לפוליטיקה של בכירים רבים בתחומי החברה, הכלכלה, הביטחון, התקשורת ועוד, והצטרפותם למפלגות השונות. המפלגות התחרו על גיוסן של כמה שיותר אישיויות בעלות שם ושילובן ברשימותיהן לכנסת. נושא זה היווה בשלב מסוים את מרכז ההתעסקות התקשורתית בבחירות.

מסע הרכש הזה היה תוצאה של הנסיבות שייחדו מערכת בחירות זו: לראשונה התמודד בה במפלגה גדולה ראש ממשלה מכהן אשר פרש ממפלגתו, והקים מפלגה חדשה. מפלגת "קדימה", שבסיסה היו תריסר אנשי ה"ליכוד" (הבולטים שבהם אהוד אולמרט וציפי לבני) אשר פרשו יחד עם אריאל שרון, נהנתה מהתמיכה הציבורית האדירה לה זכה מנהיגה. הסקרים הבטיחו לה למעלה משלושים מושבים בכנסת הבאה, אולם כאשר הוקמה המפלגה מספר החברים בה היה כשליש בלבד ממספר זה. על כן, היה למפלגה צורך דחוף ומיידי בצירופם של חברים נוספים. משום כך, משכה אליה המפלגה אישים רבים אשר רצו להשתלב בפוליטיקה, ותמכו במנהיגותו של שרון. עם הקמת המפלגה, היא החלה לצבור עוד ועוד תומכים - כך, הצטרפו אליה הח"כים דוד טל ומיכאל נודלמן, יו"ר מועצת "שינוי" ונשיא המרכז הבינתחומי פרופ' אוריאל רייכמן, ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר וכן הח"כים של מפלגת העבודה שמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק. רונית תירוש התפטרה מתפקידה כמנכ"לית משרד החינוך שאליה מונתה על ידי לימור לבנת מהליכוד והצטרפה גם היא לקדימה.

מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ גייסה כוכבים משלה. אישיותו של פרץ והרעיונות שהוא מייצג העניקו למפלגה סממנים סוציאליסטיים וחברתיים, אשר הפיחו חיים במפלגה שנחשבה בשנות שלטונו של שרון לרדומה וחסרת כוח. ההתעוררות הפתאומית, וכן העלאת נושא העוני הגובר במדינה לראש סדר היום של המפלגה, משכו אליה אנשים דוגמת פרופ' אבישי ברוורמן, יו"ר אוניברסיטת בן-גוריון, והעיתונאית שלי יחימוביץ', השותפים לרעיונותיו של פרץ ולאג'נדה שהוא מעוניין לקדם. נוסף על שניהם הצטרפו למפלגה ניצב בדימוס אריה עמית, הקונסול לשעבר אלון פנקס, מזכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר, המיליונר אבי שקד, השחקן אלון אבוטבול, הבמאי דורון צברי והפעילים החברתיים יובל אלבשן, תמי מולד-חיו ויהודה אלוש. כמו כן, התפקדו למפלגה (אך לא התמודדו על מקום ברשימה) המוזיקאים יהלי סובול וקובי אוז, מתוך תמיכה במנהיגותו של פרץ.

גם ש"ס הייתה קרובה להצטרף ל"מלחמת הכוכבים", עת דובר על אפשרות לגייס את יהודה סעדו, זוכה תחרות הטלוויזיה "כוכב נולד", לתעמולת הבחירות של המפלגה. הנ"ל הביע עניין בשיתוף פעולה כזה, אולם יועצי התדמית של סעדו חששו כי חיבור עם ש"ס יפגע בו, והיוזמה בוטלה.

גם מפלגת "ישראל ביתנו" השתתפה בתהליך זה וגייסה אליה את סגן ראש השב"כ לשעבר ישראל חסון, את סמפכ"ל המשטרה לשעבר ניצב יצחק אהרונוביץ' ואת אחד מכוכבי הערוץ הרוסי "ישראל פלוס" יוסף שגל.

מפלגת הליכוד התקשתה לגייס כוכבים, מכיוון שחוקת המפלגה מונעת ממתפקדים שטרם מלאו שנתיים לחברותם במפלגה לרוץ לבחירות המקדימות לכנסת. סעיף זה בחוקתה פגע במפלגה בשלב זה של מערכת הבחירות, מאחר שהמפלגה, שהסקרים ניבאו לה מפלה כבדה, התקשתה להשיב מלחמה מבחינה פרסונלית ונבצר ממנה לצרף מועמדים חדשים בעלי שם ציבורי.

במקביל לכך, החלו ב"ליכוד" להתכונן לבחירת יו"ר חדש, לאור פרישתו של שרון. הבחירות נקבעו ל-19 בדצמבר. בהתחלה הסתמנו שישה מועמדים לתפקיד - בנימין נתניהו, סילבן שלום, שאול מופז, עוזי לנדאו, משה פייגלין וישראל כץ. עוזי לנדאו פרש מההתמודדות באמצע דצמבר והעביר את תמיכתו לנתניהו, ושאול מופז פרש אף הוא כמה ימים מאוחר יותר והצטרף ל"קדימה". בנוסף לכך פרש במפתיע מהליכוד חבר בכיר נוסף, צחי הנגבי, יו"ר מרכז הליכוד והיו"ר הזמני של התנועה ועבר ל"קדימה". בבחירות לראשות התנועה זכה נתניהו בניצחון כבר בסיבוב הראשון ובכירי הליכוד פנו לעסוק בליכוד השורות לקראת הבחירות המתקרבות.

האירוע המוחי של שרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירוע מוחי קל בו לקה שרון ב-18 בדצמבר וצנתור שהיה צפוי לעבור בעקבותיו העלו לראשונה אל סדר היום הציבורי את נושא מצבו הבריאותי של ראש הממשלה בן ה-78 המתמודד לכהונה נוספת. ב-4 בינואר לקה שרון באירוע מוחי נרחב ואושפז במצב קשה בביה"ח "הדסה". עוד באותו הלילה קיבל אהוד אולמרט את סמכויותיו של ראש הממשלה, שכן מונה לתפקיד ממלא מקום ראש הממשלה (כעבור 100 ימים קיבל את התואר "ראש הממשלה בפועל"). שרון עצמו לא שב להכרה עד סוף מערכת הבחירות ולא יכול היה ליטול בה חלק.

ההידרדרות במצבו של ראש הממשלה הביאה להקפאה למעשה של מערכת הבחירות למשך שבוע - הן בשל ההתמקדות התקשורתית במצבו הרפואי של שרון, הן בשל חשש הפוליטיקאים להצטייר כמי שמנצלים את המצב לעשיית רווחים פוליטיים והן בשל העמקת אי-הוודאות הפוליטית. בין השאר הוקפאו מכתבי ההתפטרות של שרי הליכוד אשר היו אמורים להיות מוגשים ב-8 בינואר, אך לבסוף הוגשו בבוקר יום הפריימריס בסיעת הליכוד, ב-12 בינואר (למעט סגן ראש הממשלה ושר החוץ, סילבן שלום, שהגישו למחרת היום, ב-13 בינואר). לכן, במקום רה"מ אריאל שרון נבחר לכהן בראשות קדימה איש-סודו הנאמן אהוד אולמרט. בעקבות פשרה שהושגה בין ציפי לבני ושמעון פרס, ובתיווך עם אהוד אולמרט, הוחלט כי שמעון פרס יוצב במקום השני ברשימה וציפי לבני במקום השלישי בתמורה לקבלת תיק החוץ. בעקבות התפטרות שרי הליכוד הוקמה ממשלת מעבר זמנית בראשותו של אולמרט שחבריה היו מסיעת קדימה בלבד. אולמרט היה ממלא מקום שר הפנים בממשלה זו בנוסף להיות ממלא מקום ראש הממשלה ולכן ההודעה לבוחר הופצה מטעמו כנושא שני התפקידים.

לקראת הגשת הרשימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודעה לבוחר

לקראת התאריך להגשת רשימות המועמדים לועדת הבחירות המרכזית, ה-9 בפברואר, ערכו המפלגות השונות את רשימותיהן, אם בבחירות מקדימות (פריימריס) ואם בשיטות אחרות.

אחת ההפתעות הבודדות הייתה רשימת הליכוד שנבחרה, בעיקר בשל המיקום הגבוה שקיבלו ה"טירונים" הפוליטיים משה כחלון וגלעד ארדן ובשל המיקום הנמוך שקיבלו שרי הליכוד לשעבר (עוזי לנדאו, ישראל כץ ודני נוה)‏[1]. רשימת העבודה נבחרה בפריימריס ללא הפתעות מיוחדות, וכמו כן המפלגה המשיכה לרוץ ברשימה מאוחדת עם מפלגת מימד במסגרת עבודה-מימד. רשימת קדימה נבחרה על ידי יו"ר המפלגה אהוד אולמרט ועוזריו.

הפיצול ב"שינוי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיסמה - "שינינו את שינוי, נשנה את המדינה" בעקבות הפיצול במפלגה

הפריימריס של "שינוי" נערכו באווירת מרד מצד האופוזיציה הפנימית בראשי המפלגה, טומי לפיד ואברהם פורז, על רקע סקרים שחזו ירידה ל-4 מנדטים למפלגה. אף על פי שלפיד נבחר לראשות המפלגה, הייתה זו בחירה ברוב דחוק, שהזהירה מפני העתיד לבוא. ואכן, בהתמודדות על המקום השני מועצת "שינוי" העדיפה את רון לוינטל, חבר מועצת עיריית תל אביב ושדרן רדיו לשעבר, על פני אברהם פורז, שר הפנים. מיד לאחר היוודע הדבר הסירו כל הח"כים הקרובים ללפיד ולפורז את מועמדויותיהם.

כעבור ימים מספר, ב-25 בינואר, פרשו לפיד ומקורביו מן המפלגה באופן רשמי, והיא התפרקה לחלקים: 2 ח"כים שלא פרשו (אהוד רצאבי ואילן ליבוביץ') נשארו ב"שינוי" המקורית, 2 אחרים (אליעזר זנדברג וחמי דורון, שנחשבו תמיד כאגף הימני בתוך שינוי) הקימו את סיעת "הבית הלאומי" שהתמזגה מאוחר יותר לתוך ה"ליכוד", יגאל יאסינוב עבר לישראל ביתנו, ושאר 9 הח"כים הנותרים הפכו לסיעה בשם "הסיעה החילונית". מאוחר יותר, ב-5 בפברואר 2006, הקימו בסיוע חבר הכנסת לשעבר אלכסנדר צינקר שהיה בעל "מפלגת המדף" אזרח ומדינה עם אוריינטציה רוסית שהתמודדה לכנסת ה-16 ללא הצלחה, מפלגה חדשה בשם "חץ" - מפלגה חילונית ציונית בראשותו של אברהם פורז, אשר זכתה לתמיכתו של טומי לפיד שהוצב בה במקום סמלי בסוף הרשימה (המקום ה-61), עקב הכרזתו על פרישה מהחיים הפוליטיים. מלבד הבדלים פרסונליים, לשתי המפלגות היה מצע דומה, ושתיהן היו מפלגות מרכז שפנו למעמד הבינוני, התנגדו לכפיה דתית וניסו להציג את עצמם כיורשיה האמיתיים של מפלגת שינוי.

איחוד ופיצול במפלגות הימין[עריכת קוד מקור | עריכה]

החולצה שלבשו פעילי האיחוד הלאומי-מפד"ל ביום הבחירות

לקראת הבחירות ובעקבות ההתנתקות ואירועי עמונה, החליטו מפלגות האיחוד הלאומי והמפד"ל על התמודדות ברשימה מאוחדת. ב-8 בפברואר נחתם הסכם איחוד רשמי ביניהן ליצירת רשימת האיחוד הלאומי-מפד"ל. בהסכם האיחוד הוחלט שסדר היום של הרשימה המאוחדת לא יתמקד רק בפן המדיני אלא גם בפן החברתי (חינוך, צביונה היהודי של המדינה ועוד). חלוקת המקומות הייתה כמעט שיוויונית, כאשר ח"כ בני אלון, יו"ר האיחוד הלאומי עומד בראש הרשימה, וח"כ זבולון אורלב, יו"ר המפד"ל ממוקם שני, אך יבחר ראשון את תפקיד השר אם תכנס הרשימה לממשלה שתוקם לאחר הבחירות. נציגי המפד"ל שובצו במקומות 2, 4, 7, 10, 11 ברשימה המשותפת.

בנוסף לכך, עוד קודם לכן התפצלה ישראל ביתנו, מפלגתו של אביגדור ליברמן, מהאיחוד הלאומי והחליטה להתמודד ברשימה נפרדת. בסך הכל, מסיעת האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו בכנסת היוצאת, שמנתה 9 ח"כים (כולל 2 חברי מפלגת ציונות דתית לאומית מתחדשת שפרשו מהמפד"ל במהלך הכנסת ה-16), 6 התמודדו כחלק מהאיחוד הלאומי ברשימה המשותפת עם המפד"ל, ח"כ מיכאל נודלמן פרש, התפטר מהכנסת והצטרף למפלגת קדימה, ו-3 הח"כים של ישראל ביתנו התמודדו מטעם "ישראל ביתנו" כמפלגה עצמאית, יחד עם יגאל יאסינוב שפרש מ"שינוי".

שינויים במפלגות הערביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת תע"ל של אחמד טיבי פרשה מהרשימה המשותפת עם חד"ש והצטרפה לרע"ם, שבראשותה ניצב אברהים צרצור מראשי התנועה האיסלאמית בישראל.

רשימת "יהדות התורה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה החרדית יהדות התורה קבעה את רשימת המועמדים שלה, כנהוג, על ידי מנהיגיה הרוחניים, סמוך למועד הגשת הרשימות. אגודת ישראל ודגל התורה התמודדו גם הפעם יחדיו במסגרת הרשימה המשותפת, "יהדות התורה". נציגי אגודת ישראל הוצבו במקומות 1, 3, 5 ו-6, ואלה של דגל התורה במקומות 2, 4 ו-7. הח"כ לשעבר ישראל אייכלר, שהיה אמור להיות מוצב במקום השישי, התנגד בתוקף לקיום רוטציה בינו לבין נציג דגל התורה, אורי מקלב, שהוצב במקום השביעי, ולפיכך לא נכלל ברשימה, ובמקומו הוצב במקום השישי יעקב כהן, חבר מועצת העיר בני ברק.

עתירות לפסילת מפלגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערכת בחירות זו הוגשה רק בקשה אחת לפסילת רשימה מלהתמודד בבחירות לפי סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת. מפלגות הימין הגישו בקשה לפסול את רשימת רע"ם-תע"ל, בהסתמכם על דבריו של יו"ר הרשימה, השייח' אברהים צרצור, אשר צוטט כאילו הוא אומר שיש להקים במדינת ישראל משטר איסלאמי (מה שסותר את היות המדינה יהודית). ועדת הבחירות המרכזית דחתה את הבקשה, בקבלה את טענות רשימת רע"מ-תע"ל כי דברי השייח' צרצור עוותו והוצאו מהקשרם.

ניצחון החמאס בבחירות לרשות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 בינואר 2006, לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. הסוקרים הפלסטינים ושרות המודיעין הישראלי צפו ניצחון דחוק לפת"ח של אבו מאזן על פני "רשימת הרפורמה והשינוי" של תנועת החמאס בראשות איסמעיל הנייה וסגנו מוחמד אבו טיר. ההערכות בעיתונות הישראלית והפלסטינית היו שממשלת ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות, כדי למנוע את עליית החמאס. אף על פי כן, תנועת החמאס הפתיעה וזכתה ברוב גדול (75 מושבים בפרלמנט לעומת 43 של הפת"ח) בבחירות דמוקרטיות שקטות שפוקחו על ידי נציגות בינלאומית. בין הסיבות לעליית החמאס ניתן למנות את השחיתות והאנרכיה ברשות שמזוהה עם בכירי תנועת הפת"ח, אי האפקטיביות של מדיניות אבו מאזן כלפי גדר ההפרדה, המחסומים ונוכחות צה"ל בשטחים, תפישת הציבור הפלסטיני לגבי תרומת המאבק המזוין של החמאס למהלך ההתנתקות ותמיכת הציבור הפלסטיני בהמשך הטרור והמאבק להשמדת ישראל. התוצאות הובילו להתפטרות מיידית של ראש הממשלה הפלסטיני אבו עלא ושל שריו.

ניצחון חמאס יצר מבוכה רבה בישראל ובעולם. לאחר הבחירות, שרי מפלגת השלטון "קדימה" הונחו על ידי ראש הממשלה בפועל, אהוד אולמרט, שלא לשוחח בתקשורת בנושא ניצחון החמאס עד אשר תקבע עמדה רשמית של הממשלה בהתייעצות חירום. התבטאויות שונות בארץ ובעולם, ובהן של משה קצב, נשיא מדינת ישראל, העניקו לגיטימציה לחמאס בתנאי שתזנח את קריאתה להשמדת ישראל. מולם, דווקא בשמאל הישראלי, נשמעו קולות להחרים את התנועה, מצד מפלגת מרצ-יחד בהנהגת יוסי ביילין ומצד עמיר פרץ, מנהיג מפלגת העבודה. בימין הישראלי קראו לממשלה להילחם עד חורמה בחמאס ולסרב להכיר בו, אפי איתם אף קרא "להפוך את רשימת החמאס הנבחרת לרשימת חיסול של צה"ל". באיחוד הלאומי ובליכוד האשימו את "קדימה", שרון ואולמרט בעליית החמאס.‏[2][3][4] בסופו של דבר הודיע אהוד אולמרט ש"רשות פלסטינית בהנהגת החמאס איננה פרטנר" והצהיר שעמדת הרשמית של מדינת ישראל היא ש"אם תקום ממשלה בהשתתפות או בהנהגת החמאס, תהפוך הרשות הפלסטינית לרשות טרור, ונתייחס אליה ככזו. העולם וישראל יתעלמו ממנה ויהפכו אותה ללא רלוונטית".‏[5]

פינוי הבתים בעמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הריסת הבתים בעמונה

לאחר שורה ארוכה של דחיות בוצע ב-1 בפברואר צו לפינוי 9 מבני קבע במאחז עמונה. למרות שהעיתוי של המועד האחרון לביצוע הצו נקבע על ידי בג"ץ לפני התחלת מערכת הבחירות, הרי מועד הפינוי הפך אותו לחלק מהמערכה. הפינוי האלים שבו היו פצועים רבים הביא להאשמות הדדיות בין כל הגורמים במערכת הפוליטית לגבי ניסיון לנצל את האירוע לתעמולה. ההאשמות היו הן לגבי הבחירה בפינוי בכוח (תוך האשמת ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט בבחירה בכוחניות ולא בהידברות) והן לגבי ההתנגדות האלימה (תוך האשמה של ראשי האיחוד הלאומי והמפד"ל בניסיון לקצור רווחים פוליטיים מתמיכתם בהתנגדות לפינוי). הפציעה של שני חברי כנסת מהימין במקום הביאה להאשמות סותרות רבות ולכך שחברי כנסת רבים הביעו זעם על התנהגות המשטרה וטענו לפגיעה בדמוקרטיה, האירוע החמור גרר בעקבותיו את חברי הכנסת מהימין לדרוש את הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ומשזו לא אושרה, עברה ברוב בכנסת החלטה על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר אירועי עמונה.

תעמולת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תעמולת הבחירות לכנסת השבע עשרה
מודעת בחירות של מפלגת הירוקים עם הסיסמה "הירוקים עברו את אחוז החסימה".

בגלל השינויים בחוק העמותות, תעמולת הבחירות - בייחוד ברחוב - הייתה קטנה באופן משמעותי מזו בשנים עברו. עובדה זו תרמה לאווירת השעמום שאחזה במערכת הבחירות. גם תשדירי הבחירות בטלוויזיה זכו לאחוזי צפיה נמוכים, וזכו לביקורות קוטלות על תוכנם ורמתם. עם זאת, הקמפיינים של המפלגות באינטרנט היוו לראשונה חלק ניכר מתקציבם והובילו לעליית מניות כמו זו של פורטל "וואלה".

תעמולת המפלגות הגדולות עמדה בחציה הראשון בהשמצה הדדית בין שלוש המפלגות הגדולות: אהוד אולמרט שתואר כמושחת ו"עיוור לסכנה" של ניצחון החמאס, בנימין נתניהו שתואר כשר אוצר חסר לב ואדם לחיץ, ועמיר פרץ שתואר כפופוליסט שלא מסוגל להיות ראש ממשלה. הליכוד הקדיש את מרב זמנו לתקיפת מפלגת קדימה ובייחוד את ראשה אהוד אולמרט, בעוד שמפלגת קדימה התמקדה בתקיפת בנימין נתניהו והליכוד.

מפלגת העבודה ביססה את הקמפיין של על הנושא החברתי-כלכלי ועל תוכניתו של פרץ להעלות את שכר המינימום ל-1,000 דולר.

מפלגת ש"ס שילבה קמפיין חברתי עם קמפיין דתי ושידרה תשדירים בהם הרב יצחק כדורי והרב עובדיה יוסף קוראים להצביע ש"ס ומברכים את המפלגה ובוחריה. כמו כן תקפה ש"ס את בנימין נתניהו על רקע מדיניות קיצוץ הקצבאות שהנהיג כשר אוצר.

ישראל ביתנו ביססה את הקמפיין שלה על דמותו של אביגדור ליברמן ועל תוכניתו לבצע חילופי שטחים בהם יועברו ערביי ישראל באום אל-פאחם וכפרי המשולש לשליטה פלסטינית תמורת גושי התתנחלויות וכן על דרישתם לקבל את המשרד לביטחון פנים כדי להביא למיגור הפשע. סיסמת הבחירות של ישראל ביתנו הייתה "דא ליברמן" ("כן ליברמן" ברוסית).

האיחוד הלאומי-מפד"ל ניסו למצב את עצמם כ"ימין חדש עולה" אחרי האיחוד בין האיחוד הלאומי הנצית למפד"ל החברתית. הקמפיין נע בעיקר סביב תוכנית ההתנתקות ונושאים חברתיים-יהודיים.

מרצ, ששכרה את שירותי משרד הפרסום הפרובוקטיבי זרמון-גולדמן, הציגה את עצמה כמפלגת שמאל חברתית קלאסית, אשר דואגת לזכויות אדם, ובמיוחד לזכויות מיעוטים ושכבות חלשות, כגון נשים והומוסקסואלים. במפלגה ניסו למצב את עצמם כמפלגת השמאל האמיתית היחידה בכנסת וניסו לשכנע את הבוחרים להכניסם לממשלה כדי למנוע קואליציית ימין-חרדים אפשרית מאולמרט. סיסמת הבחירות "מרצ בשמאל - האדם במרכז" הדגישה את דאגתה של מרצ לנושא זכויות האדם.

שינוי ומפלגת חץ התמקדו בהתקפה על הציבור החרדי, בהדגשת השגיהם בכנסת ובמתן תחזיות קודרות למקרה ותקום ממשלה עם המפלגות החרדיות.

מפלגת הגמלאים ביססה את הקמפיין שלה על מצבם הכלכלי הקשה והבטיחה לחוקק חוקים שישפרו את מצבם. סיסמתם הייתה שאין לבטוח במפלגות הגדולות והגמלאים יכולים לסמוך רק על עצמם.

תפנית של עוזי דיין ביססה את הקמפיין על מלחמה בשחיתות.

הסכמי עודפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב המפלגות הגדולות, חתמו על הסכמי עודפים על פי חוק בדר-עופר.

מפלגת קדימה הודיעה כי אינה מעוניינת לחבור אל מפלגות אחרות, אותן כינתה "קיצוניות", ולא חתמה על הסכם עודפים בניגוד לשאר המפלגות הגדולות.

תוצאות הבחירות לכנסת ה-17[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרף עוגה של התפלגות המפלגות שעברו את אחוז החסימה בבחירות לכנסת השבעה עשרה

נתונים סטטיסטיים אודות התוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מס' בעלי זכות בחירה: 5,014,622
מס' מצביעים: 3,186,739 (המהווים אחוז הצבעה של 63.55%)
מס' הקולות הפסולים: 49,675 (1.56%)
מס' הקולות הכשרים: 3,137,064
אחוז החסימה (2% מכלל הקולות הכשרים): 62,742
קולות לרשימות שלא עברו את אחוז החסימה: 182,688 (5.8% מהקולות הכשרים)
קולות לרשימות שעברו את אחוז החסימה: 2,954,376
מודד למנדט: 24,619

טבלת סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנדטים מספר קולות שם המפלגה סימן יו"ר הרשימה מנדטים בבחירות 2003 מנדטים בסוף הכנסת היוצאת קישורים
29 690,901 קדימה כן אהוד אולמרט התפצלה מהליכוד 14[הערות 1] -
19 472,366 עבודה-מימד אמת עמיר פרץ 19 + 2 (עם אחד ללא דוד טל) 21 (1)
12 299,054 ש"ס שס אלי ישי 11 11 (1)
12 281,996 הליכוד מחל בנימין נתניהו 38 + 2 (ישראל בעליה) 27 + 2 (משינוי) (1)
11 281,880 ישראל ביתנו ל אביגדור ליברמן התפצלה מהאיחוד הלאומי[הערות 2] 3 (1)
9 224,083 האיחוד הלאומי-המפד"ל טב הרב בנימין אלון
זבולון אורלב
7 (האיחוד הלאומי)
6 (המפד"ל)
10 (משותף) (1)
(2) (3)
7 185,759 גיל זך רפי איתן - - -
6 147,091 יהדות התורה ג יעקב ליצמן 5 5 -
5 118,302 מרצ-יחד מרצ יוסי ביילין 6 5[הערות 3] (1)
4 94,786 רע"ם-תע"ל עם אברהים צרצור, אחמד טיבי 2 3 (1 מתע"ל) (1)
3 86,092 חד"ש ו מוחמד ברכה 3 (1 מטעם תע"ל) 2 (1)
3 72,066 בל"ד ד עזמי בשארה 3 3 (1)
- 47,595 הירוקים רק פאר ויסנר - - (1)
- 40,353 עלה ירוק קנ בועז וכטל - - (1)
- 24,824 חזית יהודית לאומית כ ברוך מרזל - - (1)
- 18,753 תפנית פ עוזי דיין - - (1)
- 14,005 עתיד אחד זה אברהם נגוסה - - (1)
- 10,113 הסיעה החילונית הציונית חץ אברהם פורז התפצלה משינוי 9 -
- 4,675 שינוי יש רון לוינטל 15 2 -
- 3,819 צדק לכל - רע"ש קז יעקב שלוסר - - -
- 3,692 דע"ם - מפלגת הפועלים ק אסמא אגבארייה - - (1)
- 2,387 חירות נץ מיכאל קליינר - - (1)
- 2,163 המפלגה למלחמה בבנקים פץ אליעזר לוינגר - - (1)
- 2,011 ברית עולם ה עפר ליפשיץ - - -
- 1,765 לב פז עובדיה פתחוב - - -
- 1,381 לחם[הערות 4] ז ישראל טויטו - - -
- 1,342 צומת כץ משה גרין - - (1)
- 1,278 הציונות החדשה צה יעקב כפיר - - -
- 1,214 עוז לעניים פכ פליקס אנגל - - (1)
- 738 המפלגה הלאומית הערבית קפ מוחמד כנעאן - - -
- 580 לידר ף אלכסנדר רדקו - - -
  1. ^ קדימה הורכבה בעיקר מפורשי ליכוד. הצטרפו אליה במקור 14 ח"כים מהליכוד וכן ח"כ דוד טל (סיעת יחיד). ח"כ עמרי שרון, שהיה חבר בסיעה, התפטר מהכנסת עקב הרשעתו בבית משפט. לסיעה הצטרפו גם 3 ח"כים מהעבודה וח"כ מיכאל נודלמן, אך הם התפטרו מהכנסת כדי שיוכלו להשתבץ ברשימה.
  2. ^ מיכאל נודלמן פרש, יגאל יאסינוב משינוי הצטרף.
  3. ^ רומן ברונפמן פרש.
  4. ^ לח"ם ניהלו מגעים למיזוג עם הליכוד, אך לבסוף המגעים נכשלו.

מקור: 31 רשימות יתחרו על קולות הבוחרים, הרשימות באתר ועדת הבחירות המרכזית, התוצאות באתר ועדת הבחירות המרכזית

ראו גם: רשימת הח"כים בכנסת השבע עשרה

אחוזי הצבעה לפי ערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגות ירושלים תל אביב חיפה באר שבע אום אל פאחם אופקים אילת אריאל אשדוד אשקלון בני ברק בת ים הרצליה חולון מודיעין נתניה פתח תקווה קריית שמונה ראשון לציון רמת גן
קדימה 12 27.8 28.9 21.5 1.4 9.1 31.4 12.4 19.5 19.7 3.1 25.1 35.1 28.9 32.3 23.8 23.4 17.6 32.4 30
העבודה-מימד 10.3 19.8 16.9 16.7 3.7 16.3 21.2 3.9 10.3 11.2 1.9 11.8 17.5 14.5 20.4 10.9 12.2 17.8 15 16.8
הליכוד 10.6 8.7 8.3 9.5 - 10 9.1 24.1 10.1 13 3 11.6 8.7 11.4 10.2 12.2 11 12.1 10.7 10.9
ישראל ביתנו 6.5 4.2 12.1 20.1 - 16.3 7.3 34.6 19.9 22.3 1.8 16.9 5.4 8.7 5.1 13.5 11 16.7 10.9 5
ש"ס 15.2 7.5 3.6 14 0.7 22.2 8.9 4.2 17.1 15.1 23.8 12.3 5.6 12.8 2.8 12.9 9.3 14.3 6.6 5.5
גיל 4.2 9.2 7.1 4.2 - 0.7 7.7 5 3.2 3.8 1.6 9.5 9.5 11.6 8.1 6.3 9 4.2 10.7 13.1
האיחוד הלאומי-מפד"ל 12.2 3.3 4.2 6.4 - 6.7 4.7 8.5 4.4 6.8 5.9 5.2 4.2 3.9 8 9.1 12 10.4 3.9 6.8
יהדות התורה 18.6 1.3 2.4 0.9 - 13.3 0.7 0.3 9.3 1.5 56.4 1.2 0.8 0.7 0.4 2.2 4 0.4 0.8 1
מרצ-יחד 3.1 8.7 3.8 1.5 2.3 2.2 2.2 0.5 1 1.1 0.2 1.5 6 2.3 5.3 1.6 2.2 0.8 2.6 4.3
רע"ם-תע"ל 0.1 0.7 0.2 0.1 10.6 - - - - - - - - - - - - - - -
חד"ש 0.3 0.9 2.8 0.1 56.1 - 0.1 - - - - 0.1 0.1 - - - - 0.1 - 0.2
בל"ד 0.2 0.3 2.9 0.1 21.7 - - - - - - - - - - - - - - -

דיון בתוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לראשונה מאז הקמת המדינה, עלתה מפלגה חדשה שאינה הליכוד או העבודה לשלטון בישראל, כאשר מפלגת קדימה התבססה כמפלגה הגדולה ביותר בישראל עם 29 מנדטים והחליפה את מפלגת השלטון, הליכוד, אשר התרסקה מ-40 מנדטים ל-12 בלבד.

גושי המפלגות - הבחירות, שהיו על רקע הצעת תוכנית ההתכנסות של אהוד אולמרט ופינוי התנחלויות מיהודה והשומרון, שינו את המפה הפוליטית, כאשר גושי השמאל, מרכז וימין משנים משמעותית את גודלם. בניגוד לבחירות לכנסת ה-16, גוש השמאל-מרכז, התומך בתוכנית הפינוי, גדל באופן משמעותי מ-48 מנדטים (כולל המפלגות הערביות וחד"ש) ל-63 מנדטים (53 מנדטים למפלגות יהודיות + 7 מנדטים למפלגות ערביות ו-3 מנדטים לחד"ש הערבית-יהודית). בצירוף מפלגת הגמלאים, הגוש המורכב ממפלגות המרכז ומהשמאל הציוני הגיע ל-60 מנדטים, מנדט אחד פחות מהדרוש להרכבת קואליציה. גוש הימין, לעומתו, התכווץ מ-53 מנדטים ל-32 מנדטים, כאשר את המפלה הגדולה ביותר ספג הליכוד, אשר התרסק ממפלגת שלטון חזקה בת 40 מנדטים ל-12 מנדטים בלבד. את הרווח הגדול ביותר קיבלה ישראל ביתנו שזינקה מ-3 מנדטים בכנסת היוצאת ל-11 מנדטים.

קדימה - יש הרואים בניצחונה של מפלגת קדימה בבחירות הצלחה חלקית בלבד, עקב סקרים שניבאו לה בזמנים מסוימים כ-15 מנדטים יותר מאשר מה שקיבלה המפלגה בסופו של דבר, אך אחרים דווקא רואים בניצחון המפלגה כהצלחה גדולה עקב היותה מפלגה שהוקמה כ-4 חודשים בלבד לפני הבחירות והפלת מפלגת השלטון.

הנושא החברתי - מבחינה חברתית-כלכלית, הבחירות לכנסת ה-16 העלו שתי מפלגות גדולות המזוהות עם השיטה הקפיטליסטית, הליכוד ושינוי, שעמדו מול שתי מפלגות קטנות המזוהות עם סוציאליזם באופן מובהק, עם אחד וחד"ש, שמנו בסה"כ 6 מנדטים יחד. הבחירות לכנסת ה-17 הגדילו מאוד את הגוש החברתי שכלל את מפלגת העבודה, מפלגת הגמלאים וחד"ש שקיבלו יחד כ-29 מנדטים, ולעומת זאת את העלמות שינוי וירידה דרסטית בכוח הליכוד. בבחירות ניסו מפלגות רבות לרכב על מה שהוגדר בתקשורת כ"טרנד החברתי": ש"ס הגדירה את אלי ישי העומד בראשה כ"מנהיג חברתי אמיתי", אהוד אולמרט הגיע בליווי מצלמות לבית תמחוי ואפילו בנימין נתניהו, הפוליטיקאי הישראלי המזוהה ביותר עם הקפיטליזם ואשר ביצע קיצוץ קצבאות מסיבי בעת כהונתו כשר אוצר, ריכך את עמדותיו והכריז כי יפנה לטיפול בשכבות החלשות לאחר הבחירות וישקול שינויים בתוכנית ויסקונסין שספגה ביקורת קשה.

עמיר פרץ - בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה הביאה עמה קולות רבים של אנשי עיירות פיתוח שנטו להצביע בעבר לליכוד, אך חשו כי נפגעו על ידי בנימין נתניהו. עם זאת, קולות רבים של אוכלוסיות מבוססות וקהל מבוגר ממוצא אשכנזי עברו לקדימה, במיוחד לאחר חציית הקווים של המנהיג הקודם שמעון פרס. תהליכים אלה הביאו לטענות על פסילת פרץ בשל גזענות נגד מזרחיים בקרב קהל המצביעים הוותיק של מפלגת העבודה‏[7]. תוצאות הבחירות מראות על ירידה חדה בהצבעה למפלגת העבודה באזורים מבוססים ומעבר לתמיכה בקדימה.

אידאולוגיה - שתי המפלגות האידאליסטיות המובהקות, מימין ומשמאל, נכשלו יחסית: האיחוד הלאומי-מפד"ל קיווה באמצעות האיחוד להגדיל משמעותית את נתחו בכנסת ולהוביל את מחנה הימין, אך הוא ירד מ-10 מנדטים ל-9 מנדטים בלבד, למרות תוכנית ההתנתקות. הירידה נבעה מירידה אבסולוטית של מעל 15,000 קולות לעומת בחירות 1999. מנגד, מרצ ירדה מ-6 ל-5 מנדטים, תוך ירידה אבסולוטית של מעל 45,000 קולות (28%). יש הרואים בירידת כוחן של המפלגות האידאולוגיות ועלייתה של קדימה, מפלגת מרכז, את שקיעתן של שתי האידאולוגיות: הן זו הימנית של ארץ ישראל השלמה, והן אידאולוגיית שטחים תמורת שלום של השמאל.

שתי המפלגות החרדיות עלו מ-16 מנדטים ביחד, ל-18 (ש"ס 1+, יהדות התורה 1+) תוך גידול של 50,000 (13%) במספר הקולות שקיבלו לעומת בחירות 2003. הגידול של המפלגות החרדיות נובע חלקית מקצב הגידול הטבעי הגבוה של האוכלוסייה החרדית ובעיקר מאחוזי ההצבעה הנמוכים בקרב הציבור הלא-חרדי.

הפתעת הבחירות היא מפלגת הגמלאים שזכתה ב-7 מנדטים. על פי הסקרים בימים האחרונים לפני הבחירות היה ספק אם היא תעבור את אחוז החסימה.

רשימת רע"ם-תע"ל קבלה 4 מנדטים תוך גידול של כמעט 30,000 קולות, וחד"ש ובל"ד קיבלו שלושה מנדטים כל אחת, תוך יציבות אצל בל"ד וירידה של כ-9% אצל חד"ש (שנבעה, כנראה, ממעבר מצביעי תע"ל). שינוי ומפלגת חץ לא עברו את אחוז החסימה ונפרדו מהכנסת.

כ-185,000 קולות ניתנו למפלגות קטנות שלא עברו את אחוז החסימה. המפלגות שהיו קרובות ביותר לעבור את אחוז החסימה היו מפלגת הירוקים (כ-47,000 קולות), עלה ירוק, חזית יהודית לאומית, תפנית ועתיד אחד.

תוכנית ההתכנסות - מבין הסיעות, ישנו גוש של 44 מנדטים בלבד (ו-32 ללא המפלגות החרדיות), של מפלגות המתנגדות באופן מוצהר לתוכנית ההתכנסות החד-צדדית: ליכוד, האיחוד הלאומי-מפד"ל, ישראל ביתנו וש"ס. זאת, בניגוד לתקוות ולצפיות של מפלגות הימין.

שיעור ההצבעה - אחוז ההצבעה היה הנמוך ביותר אי פעם בבחירות לכנסת בישראל, ועמד על 63.5% בלבד, כ-5.5% פחות מהבחירות לכנסת ב-2003 וכ-15% פחות מהבחירות ב-1999.

לאחר הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכנסת השבע עשרה

ביום שני, 17 באפריל 2006, (י"ט בניסן ה'תשס"ו), הושבעה הכנסת השבע עשרה. את הישיבה פתח, כנהוג, נשיא מדינת ישראל, משה קצב. זקן חברי הכנסת, כמו בעשור שלפני כן, היה חבר הכנסת שמעון פרס מסיעת קדימה, בן ה-82 ביום השבעת הכנסת, ותיק חברי הכנסת (הוא נבחר לראשונה בכנסת הרביעית בשנת 1959). צעיר חברי הכנסת היה חבר הכנסת אלכס מילר מסיעת ישראל ביתנו, בן 29 ביום השבעת הכנסת.

ביום חמישי, 4 במאי 2006 (ו' באייר ה'תשס"ו), הציג אהוד אולמרט את ממשלתו בפני הכנסת ה-17, וזכה לאמונם של 67 חברי כנסת ממפלגות קדימה, גיל, העבודה וש"ס. בממשלת אולמרט בעת הצגתה היו חברים 25 שרים. זקן השרים היה המשנה לראש הממשלה והשר לפיתוח הנגב והגליל, חבר הכנסת שמעון פרס (קדימה) בן ה-82 ביום כניסתו לתפקיד, וצעיר השרים היה שר התקשורת, חבר הכנסת אריאל אטיאס (ש"ס) שהיה בן 35 ביום כניסתו לתפקיד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבישי זוהר, כחלון כבש את הליכוד – השרים נדחקו, באתר nrg מעריב, 12 בינואר 2006
  2. ^ אבישי זהר, מיה בנגל, גיל חורב ואיתמר ענברי, נתניהו: "קמה מדינת חמאסטן", באתר nrg מעריב, 26 בינואר 2006
  3. ^ שני מזרחי, רוני סופר ואילן מרסיאנו, קצב: "נדבר עם החמאס אם יכירו בישראל", באתר ynet‏, 26 בינואר 2006
  4. ^ אטילה שומפלבי ואילן מרסיאנו, הליכוד: בקדימה מקימים מדינת טרור, באתר ynet‏, 26 בינואר 2006
  5. ^ אילאיל שחר, אולמרט: רשות עם חמאס היא לא פרטנר, באתר nrg מעריב, 26 בינואר 2006
  6. ^ הכתבה מבוססת על התוצאות טרם ספירת קולות המצביעים במעטפות כפולות.
  7. ^ אמנון לוי (טור דעה), מי יטהר את המרוקאי?, באתר ynet‏, 19 בפברואר 2006
Flag of Israel.svg מערכות בחירות בישראל
1949  •  1951  •  1955  •  1959  •  1961  •  1965  •  1969  •  1973  •  1977  •  1981  •  1984  •  1988  •  1992  •  1996  •  1999  •  2001  •  2003  •  2006  •  2009  •  2013