הבחירות לכנסת השמונה עשרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
‹ 2006 Flag of Israel.svg 2013 ›
הבחירות לכנסת השמונה עשרה
10 בפברואר 2009

שם המפלגה יו"ר הרשימה מנדטים מספר קולות
קדימה ציפי לבני 28 Red Arrow Down.svg -1 758,032
הליכוד-אח"י בנימין נתניהו 27 Green Arrow Up.svg 15+ 729,054
ישראל ביתנו אביגדור ליברמן 15 Green Arrow Up.svg 4+ 394,577
מפלגת העבודה אהוד ברק 13 Red Arrow Down.svg -6 334,900
ש"ס אלי ישי 11 Red Arrow Down.svg -1 286,300
יהדות התורה יעקב ליצמן Red Arrow Down.svg -1 147,954
רע"ם-תע"ל אבראהים צרצור Gray Rectangle Tiny.svg 0 113,954
האיחוד הלאומי יעקב כץ (כצל'ה) Red Arrow Down.svg -2 112,570
חד"ש מוחמד ברכה Green Arrow Up.svg 1+ 112,130
התנועה החדשה מרצ חיים אורון Red Arrow Down.svg -2 99,611
הבית היהודי דניאל הרשקוביץ Gray Rectangle Tiny.svg 0 96,765
בל"ד ג'מאל זחאלקה Gray Rectangle Tiny.svg 0 83,739
הערה - הרשימה לעיל היא של המפלגות שעברו את אחוז החסימה בלבד.
לרשימה המלאה ראו טבלה מורחבת בערך זה.

רה"מ לפני הבחירות

אהוד אולמרט
קדימה

רה"מ לאחר הבחירות

בנימין נתניהו
הליכוד

הבחירות לכנסת השמונה עשרה נערכו ב-10 בפברואר 2009 (ט"ז בשבט ה'תשס"ט). בראש ועדת הבחירות המרכזית כיהן השופט אליעזר ריבלין.

במקור, הבחירות היו אמורות להיערך ב-26 באוקטובר 2010 (י"ח בחשוון ה'תשע"א‏‏), אך עקב התפטרותו של אהוד אולמרט מראשות הממשלה וכישלון המגעים להרכבת ממשלה חדשה, הן הוקדמו. הייתה זו הפעם השנייה בתולדות מדינת ישראל שבה ראש הממשלה המכהן לא היה מועמד מפלגתו לראשות הממשלה לאחר הבחירות, כאשר הפעם הקודמת הייתה בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977.

קדימה בראשות ציפי לבני קיבלה בבחירות 28 מושבים בכנסת והייתה לסיעה הגדולה בכנסת. גוש הימין יחד עם המפלגות הדתיות התחזק משמעותית ועלה לכדי 65 ח"כים כשבראשו הליכוד עם 27 מושבים. כמו כן התבררה ירידה קשה של השמאל: מפלגת העבודה עם 13 מושבים ומרצ עם 3 מושבים בלבד. מפלגתו של אביגדור ליברמן ישראל ביתנו עלתה לכדי הסיעה השלישית בכנסת עם 15 מושבים ואילו הסיעות החרדיות נחלשו מעט עם 11 מושבים לש"ס ו-5 מושבים ליהדות התורה. מפלגת הגמלאים, שזכתה בבחירות הקודמות ל-7 מושבים, לא עברה את אחוז החסימה. בערב יום הבחירות, עם פרסום המדגמים, נאמו בנימין נתניהו וציפי לבני וטענו שניהם לניצחון. אולם, כעשרה ימים לאחר הבחירות הטיל הנשיא שמעון פרס את מלאכת הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו, שעליו המליצו 65 חברי כנסת, לעומת 28 בלבד (חברי קדימה) שהמליצו על ציפי לבני, וזאת לאחר שמפלגות העבודה, מרצ והמפלגות הערביות החליטו שלא להמליץ על אף אחד מחברי הכנסת. ב-31 במרץ 2009 הושבעה ממשלת ישראל ה-32 בראשות בנימין נתניהו, שהורכבה מקואליציה שכללה את סיעות הליכוד, ישראל ביתנו, מפלגת העבודה, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנימין ושרה נתניהו מצביעים בקלפי בבחירות לכנסת ה-18

השפעת מלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת לבנון השנייה שהתקבלה בציבור ככישלון הביאה לחוסר יציבות מהותית של הממשלה לאורך מרבית תקופת כהונתה. דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד הביא את אהוד ברק, שהתמודד באותה עת על ראשות מפלגת העבודה, להצהיר כי יפרוש לאחר הדו"ח הסופי וכן לקריאות של מרבית שרי קדימה להתפטרות של אולמרט. אמנם ברק לא מילא אחר התחייבות הבחירות ולא פרש לאחר הדו"ח הסופי ואף שרי קדימה לא פרשו מהממשלה, אולם הצהרות אלו הקשו על פעולת הממשלה לאורך תקופת כהונתה והגדילו את יכולת המפלגות הקטנות להגיע להישגים המנוגדים לכוונת המפלגות הגדולות (למשל הקמת משרד הדתות מחדש עקב דרישת ש"ס).

חקירות ראש הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתו כראש ממשלה היה אולמרט נתון למספר חקירות פליליות ומספר גופים ואנשים כעמותת אומ"ץ והחשב הכללי ירון זליכה האשימו אותו בשחיתות.

ב-16 בינואר 2007 הודיע משרד המשפטים כי תיפתח חקירה פלילית נגד ראש הממשלה אולמרט בחשד שהיה מעורב בהליכי הפרטת בנק לאומי בעת שכיהן כשר האוצר.‏[1] אולמרט הכחיש כל קשר לאירוע או להתערבות במכרז ולבסוף קבעה המשטרה בנובמבר 2007 כי אין בידה תשתית ראייתית מספקת כדי להעמידו לדין‏[2].

ב-24 בספטמבר 2007 הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז על פתיחת חקירה פלילית שנייה כנגד אולמרט, בפרשת הבית ברחוב כרמיה, בחשד שהוא קיבל הנחה משמעותית ברכישת דירה, בתמורה לזירוז אישורי בנייה חריגים בעיריית ירושלים. לשכתו של אולמרט הכחישה גם את החשד הזה‏[3]. כשלושה שבועות לאחר מכן, ב-14 באוקטובר 2007, הורה מזוז על פתיחת חקירה פלילית נוספת כנגד אולמרט העוסקת בחשד כי במסגרת תפקידו כשר התעשייה והמסחר, פעל "בניגוד עניינים ובדרך פסולה" כשהתערב בהחלטות במרכז ההשקעות של המשרד בנוגע לפרויקטים שיוצגו על ידי מקורבו, עו"ד אורי מסר, וכן בחשד כי אולמרט כמו גם מנכ"ל משרדו רענן דינור, מינו שורה של חברי מרכז ליכוד ברשות לעסקים קטנים, ממניעים פוליטיים‏[4].

במאי 2008 נחקר אולמרט בפרשת מעטפות הכסף - חשד לקבלת כספים שלא כדין, בסכום של מאות אלפי דולרים, בעת שכיהן כראש עיריית ירושלים וכשר התמ"ת, מאיש העסקים והנדבן משה טלנסקי[5]. אולמרט הכחיש את החשדות נגדו‏[6].

הבקיעים בקואליציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף חודש מאי, לאחר עדותו של טלנסקי, קרא שר הביטחון ברק במסיבת עיתונאים לאולמרט "לנתק עצמו מהניהול השוטף של הממשלה". ברק לא הציב אולטימטום, אך הבהיר כי אם קדימה לא תפעל להחלפת אולמרט בהקדם, תפעל מפלגתו להקדמת הבחירות‏[7]. עוד באותו היום הגישו חברי הכנסת איתן כבל, אופיר פינס, שלי יחימוביץ' ודני יתום הצעת חוק לפיזור הכנסת, שהצטרפה לזו שהציע סילבן שלום[8]. במקביל, הודיעה מועצת חכמי התורה בנשיאותו של הרב עובדיה יוסף כי תתמוך בהצעת החוק לפיזור הכנסת אם לא יתקבלו דרישות ש"ס באשר להעלאת קצבאות הילדים[9]. מספר שעות לפני ההצבעה בקריאה טרומית הושג הסכם בין קדימה לעבודה לפיו העבודה תמשוך את הצעתה לפיזור הכנסת ואילו קדימה תתחייב לקיים בחירות מקדימות לבחירת יושב ראש המפלגה עד ל-25 בספטמבר[10]. חודש לאחר מכן קבעה מועצת קדימה כי הבחירות המקדימות יערכו באמצע חודש ספטמבר‏[11].

ב-21 ביולי התקבלו ברוב רגיל, לראשונה בכנסת זו, שלוש הצעות אי אמון בממשלה. מפלה זו הייתה מוראלית בלבד, שכן לפי חוק יסוד: הממשלה יש צורך ברוב של 61 חברי כנסת על מנת להפיל את הממשלה‏[12]. ב-30 ביולי המשיכה הקואליציה לנחול מפלות, כשהאופוזיציה הצליחה להעביר בקריאה ראשונה חוקים בעלות תקציבית גבוהה. ראש הממשלה אולמרט צוטט כאומר "זה נורא, ככה אי אפשר לנהל מדינה"‏[13]. עוד באותו ערב הודיע אולמרט במסיבת עיתונאים שכינס במעונו בירושלים כי אינו מתכוון להתמודד בבחירות לראשות מפלגת השלטון, בהן אמור להיבחר חבר המפלגה שירכיב את הממשלה הבאה‏[14].

הניסיון להרכיב ממשלה חדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הדרך לממשלה חדשה

התפטרות אולמרט ובחירת יו"ר קדימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציפי לבני, יו"ר קדימה. מפלגת קדימה שמרה על כוחה, ונותרה המפלגה הגדולה בכנסת, אך לא הרכיבה את הממשלה

בבחירות שהתקיימו ב-17 בספטמבר התמודדו שרת החוץ ציפי לבני, שר הפנים מאיר שטרית, שר התחבורה שאול מופז והשר לביטחון פנים אבי דיכטר. לבני ניצחה בבחירות בפער של 431 קולות בלבד (43.1% לעומת 42% למופז)‏[15]. במסיבת עיתונאים שכינס למחרת יום הבחירות הודיע מופז כי ברצונו לקחת פסק-זמן מהפוליטיקה‏[16].

ב-21 בספטמבר הגיש אולמרט את התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה במשכן נשיאי ישראל, לנשיא המדינה שמעון פרס[17]. מיד לאחר הגשת מכתב ההתפטרות החל סבב פגישות המלצה בין הנשיא לנציגי הסיעות בכנסת, בסיומו הטיל הנשיא על לבני להרכיב את הממשלה הבאה. ללבני ניתנו 28 ימים להרכבת הממשלה‏[18], אך מכיוון שבתום 28 ימים לא הצליחה לבני להרכיב ממשלה, העניק לה הנשיא 14 ימים נוספים להשלמת המלאכה‏[19].

כישלון המגעים הקואליציוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בטרם קיבל הנשיא את ההחלטה להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על לבני, נפגשו ברק ולבני והחלו במשא ומתן לא רשמי. ברק דרש מלבני בפגישתם הראשונה להתחייב כי תקים ממשלה עד הבחירות הבאות לכנסת בשנת 2010 כתנאי להצטרפות מפלגתו לקואליציה‏[20]. ב-13 באוקטובר, ערב חג הסוכות, חתמו נציגי קדימה והעבודה על ההסכם הקואליציוני בראשי תיבות‏[21].

לאחר חתימת ההסכם עם מפלגת העבודה התפנתה לבני לנהל משא ומתן עם יתר סיעות הכנסת. ש"ס דרשה במשא ומתן להגדיל את קצבאות הילדים. הצדדים קיימו מספר פגישות בהן לא הגיעו להסכמה על התקציב שיוקצה לקצבאות ועל חלוקתו על פני השנים. לאחר שנציגי ש"ס דחו את הצעת קדימה להגדיל את קצבאות הילדים בסכום של כ-800 מליון ש"ח‏‏ וסירובה של קדימה להעלאתם לכמיליארד שקלים‏[22], הציבה לבני אולטימטום והודיעה כי אם לא תצליח להרכיב ממשלה בתוך שלושה ימים, היא תודיע לנשיא כי לא הצליחה להרכיב ממשלה ותבקש ממנו לקיים בחירות‏[23]. ב-25 באוקטובר פרסמה מועצת חכמי התורה של ש"ס הודעה, לפיה חילוקי דעות בנושאי הקצבאות וירושלים התגלעו במהלך המשא ומתן, ולכן ש"ס לא תוכל לשבת בממשלה בראשות לבני. משהתברר כי גם שלושת חברי דגל התורה (אחת המפלגות המרכיבות את סיעת יהדות התורה; השנייה היא אגודת ישראל) לא יצטרפו לממשלה בראשותה, ולאחר שהמשא ומתן הקואליציוני עם מפלגת הגמלאים (שהתאחדה מחדש שבוע קודם לכן) ועם מרצ לא התקדם, הודיעה לבני לנשיא פרס ב-26 באוקטובר כי לא עלה בידה להקים ממשלה, על-אף ההסכם שהושג עם מפלגת העבודה‏‏‏[24].

לאחר שהתייעץ עם חברי כל סיעות הבית, ומשהגיע למסקנה כי אין רוב בכנסת להקמת ממשלה חדשה, הודיע פרס ב-27 באוקטובר ליושבת ראש הכנסת, דליה איציק, כי אין אפשרות להרכיב ממשלה חדשה. במקרה זה נקבע בחוק יסוד: הממשלה (בסעיפים 10(א) ו־11(ב)) שיש לקיים בחירות חדשות ביום שלישי האחרון שלפני סיום 111 יום מההודעה (21 יום בהם יכולים 61 חברי כנסת להציע מועמד להרכבת הממשלה, ו־90 יום מתום תקופה זו ועד לבחירות). לאחר התייעצויות בין הסיעות הוחלט לא לשנות את התאריך הזה ולהשאיר את הבחירות ב־10 בפברואר 2009.

ההיערכות לבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קדימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתרסקות הגדולה של הבחירות שייכת למפלגת הגמלאים בראשות רפי איתן, שמשבעה מושבים בכנסת בבחירות הקודמות קיבלה כ-17 אלף קולות - פחות משליש מאחוז החסימה

"קדימה" ערכה את הבחירות המקדימות שלה ב-17 בדצמבר. שאול מופז שוריין למקום השני, וכמו כן שוריין מקום לעולה חדש ולאישה בכל אחת מארבע העשיריות הראשונות. יושבת ראש הכנסת דליה איציק נבחרה למקום הראשון בבחירות המקדימות והוצבה במקום השלישי ברשימה, צחי הנגבי הוצב במקום הרביעי ושר האוצר רוני בר-און הגיע למקום החמישי ברשימה. חיים רמון נדחק עד למקום ה-17 ברשימה.

הליכוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנימין נתניהו, יו"ר הליכוד. מפלגת הליכוד התרוממה והפכה להיות המפלגה השנייה בגודלה בפער קטן מהמובילה.

הליכוד, בראשות בנימין נתניהו, קיבל בשמחה את ההודעה על הבחירות, על רקע סקרים שחזו עלייה ל-30 מושבים ויותר למפלגה כך שהמפלגה אמורה לחזור ולהיות מפלגת שלטון כבעבר, אחרי תבוסתה במהלך הבחירות לכנסת השבע-עשרה. בחודשים שלפני הבחירות הצטרפו למפלגה אישים שפרשו ממנה בעבר - דן מרידור[25] ובנימין זאב בגין[26] ו"כוכבים" כגון הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון,‏[27], אסף חפץ, מפכ"ל המשטרה לשעבר‏[28], דוברת צה"ל לשעבר מירי רגב[29], האלוף לשעבר עוזי דיין[30] והעיתונאית ציפי חוטובלי. הבחירות המקדימות התקיימו ב-8 בדצמבר[31]. עוד הודיעו על הצטרפותם אפי איתם מהאיחוד הלאומי (שלא הורשה להשתתף בבחירות המקדימות) ואליהו גבאי מהמפד"ל.

בבחירות המקדימות של הליכוד התקיים המאבק העיקרי בין "הכוכבים" של נתניהו (בגין, מרידור, יעלון ואחרים) לבין נציגי מנהיגות יהודית של משה פייגלין (אסיה אנטוב, קטי שטרית, שגיב אסולין, פייגלין עצמו ואחרים). נתניהו חשש כי פייגלין יפחית מכוחה של המפלגה. בפריימריס זכה גדעון סער במקום הראשון (שני ברשימת המועמדים), גלעד ארדן במקום השני, בני בגין במקום הרביעי (החמישי ברשימה) ומרידור במקום ה-17 ברשימה. פייגלין הגיע למקום ה-20 הריאלי. ב-11 בדצמבר 2008 התקבלה עתירה‏[32], שהסתמכה על תקדים אהוד אולמרט מ-2003, בוועדת הבחירות של הליכוד שהגיש אופיר אקוניס, הנחשב למקורב לבנימין נתניהו, ובעקבותיה נדחק פייגלין למקום ה-36. הטיעון היה שלאחר שנכנסו מספר נשים גבוה למקומות הראשונים ללא העזרות בשריון, יש לשריין את מקומם של נציגי המחוזות במקומות גבוהים יותר, דבר שגרם לכעס רב מצד חברי מנהיגות יהודית שטענו כי שיקולי העתירה פוליטיים. סמוך להגשת הרשימות נחתם הסכם איחוד בין הליכוד למפלגת אח"י ולאח"י שוריינו המקומות ה-39 וה-45 ברשימה שנקראה כעת "הליכוד - אח"י".

ישראל ביתנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגתו של אביגדור ליברמן הציגה את רשימתה, שנקבעה על ידי ועדה מסדרת ב-23 בדצמבר 2008. במקום השני ברשימה אחרי ליברמן הוצב איש הליכוד בעבר עוזי לנדאו לאחריו הח"כ המכהן סטס מיסז'ניקוב, בתו של דוד לוי ואשת התקשורת אורלי לוי מוקמה במקום השישי, ואחריה הדיפלומט דני איילון. הזמר אריק סיני השתלב בצוות ההסברה של המפלגה. אם בתחילת מערכת הבחירות הראו הסקרים כי ישראל ביתנו שומרת על כוחה כמו בכנסת ה-17 עם 11 מושבים, הרי שקמפיין הבחירות של המפלגה תחת הססמה "בלי נאמנות אין אזרחות" (שהציגה את תוכניתה של המפלגה להתנות את האזרחות הישראלית בהצהרת נאמנות למדינה, תוכנית שנוגעת הן לערביי ישראל והן לאזרחיה היהודים של ישראל) והצגתו של מנהיג המפלגה בתעמולת הבחירות תחת הכותרת "רק ליברמן מבין ערבית", כמו גם מבצע עופרת יצוקה הביאו את המפלגה בכל הסקרים לשלישית בגודלה כשהיא מקדימה את מפלגת העבודה.

העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אהוד ברק, יו"ר מפלגת העבודה. מפלגת העבודה הפכה לראשונה בתולדותיה למפלגה הרביעית בגודלה.

במפלגת העבודה נעשתה ההיערכות לבחירות באווירת מרד, בעיקר בגלל סקרים שחזו ירידה ל-11 מושבים בכנסת ואף פחות מכך‏[33]. יו"ר המפלגה, אהוד ברק, נשא נאום בו אמר ש"אין בכל המערכת של השמאל הישראלי עוד אדם אחד שלקח סיכונים פוליטיים כדי למצות את הסיכוי להגשים את השלום חוץ ממני, למעט יצחק רבין"‏[34]. עמי איילון פרש ממפלגת העבודה והצטרף למפלגת מימד. הבחירות המקדימות נקבעו ל-2 בדצמבר, אך שלוש שעות לאחר מכן קרסו המחשבים של המפלגה. הבחירות נדחו ל-4 בדצמבר ונערכו בשיטה ידנית‏[35].

בעיה מרכזית הייתה השריונים שהציב אהוד ברק ברשימה. המקום השישי שוריין לבנימין בן אליעזר, והשביעי שוריין כנהוג למזכ"ל המפלגה (איתן כבל). חברי המפלגה עתרו לוועדה, וזו ביטלה את כל השריונים שהיו ברשימה בשל בעיות עם אישור השריון לבן אליעזר (השריונים האחרים הוחזרו לתוקפם לאחר שבן אליעזר ויתר על שריונו). בבחירות המקדימות נבחר יצחק הרצוג, בפעם השנייה ברציפות, למקום הראשון (השני ברשימה), אופיר פינס למקום השלישי ברשימה, ובן-אליעזר למקום השמיני. המצטרף החדש, העיתונאי דניאל בן-סימון, הגיע למקום ה-11.

חד"ש[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתקי ההצבעה של המפלגות השונות בבחירות לכנסת ה-18

רשימת חד"ש התמודדה לאחר מה שנחשב הישג מבחינתה בבחירות למועצות המקומיות הערביות, ולאחר ההתמודדות המתוקשרת של חבר הכנסת דב חנין בבחירות לראשות עיריית תל אביב-יפו מטעם הרשימה העל מפלגתית "עיר לכולנו". מרגע הידיעה על הקדמת הבחירות התקיימו מגעים על ריצה משותפת עם רשימת בל"ד, אך לבסוף לא התקיים איחוד עקב התנגדות רחבה מצד גורמים רבים בחד"ש, והוחלט לרוץ לבחירות לבד. ב-20 בדצמבר התקיימו הבחירות הפנימיות לרשימה באעבלין, תוך מאבק משמעותי על המקומות ה-4 עד ה-6 עקב כמה סקרים שחזו לחד"ש 5 מושבים ואף יותר. בסוף הבחירות המקדימות הרכב הרשימה עד המקום ה-4 נשאר זהה לזה של הבחירות לכנסת השבע עשרה: ח"כ מוחמד ברכה, ח"כ חנא סוייד, ח"כ דב חנין, ד"ר עפו אגבאריה, עאידה תומא-סולימאן, נורית חג'אג'. בעקבות פנייה של ח"כ חנין, ב-22 בדצמבר הורה יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, השופט אליעזר ריבלין, לכלי התקשורת להקפיד להזכיר בסקרים את המפלגות חד"ש, בל"ד ורע"ם בשמותיהן, ולא להשתמש בכינוי "מפלגות ערביות". הפניה הוגשה כדי לאפשר בחינת מגמות הצבעה למפלגות הערביות, וכן בשל העובדה שחד"ש אינה מגדירה עצמה כמפלגה ערבית, אלא כ"ערבית-יהודית" והחלטתה לקיים קמפיין משמעותי הפונה לציבור היהודי.

התנועה החדשה מרצ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות הפנימיות במרצ נערכו ב-14 בדצמבר. במקום השני, לאחר יו"ר המפלגה חיים אורון נבחר חבר הכנסת לשעבר אילן גילאון, ואחריו זהבה גלאון, מוסי רז, אבשלום וילן וצביה גרינפילד.

במסגרת ריצתה המשותפת עם "התנועה החדשה" שוריינו לתנועת השמאל המקומות 3 - איש ערוץ 10 ופעיל הסביבה ניצן הורוביץ, 7 - עוה"ד טליה ששון, יוצאת פרקליטות המדינה ו-9 - צלי רשף, איש שלום עכשיו.

הבית היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגות המפד"ל והאיחוד הלאומי, שהתמודדו יחד בבחירות 2006 ברשימת האיחוד הלאומי-מפד"ל, החליטו להתאחד באופן פורמלי והקימו את מפלגת הבית היהודי. חלק מחברי הכנסת של הסיעה התנגדו לאיחוד - הח"כים אפי איתם ואליהו גבאי הצטרפו לליכוד (איתם לא הורשה להשתתף בבחירות המקדימות בליכוד, וגבאי הוצב במקום ה-55) ואילו ח"כ פרופ' אריה אלדד הצטרף למפלגת התקווה - מפלגה ציונית לאומית ונבחר לעמוד בראשה. הוחלט כי את רשימת המפלגה בבחירות אלו תמנה ועדה ציבורית עצמאית בת 38 חברים, שבראשה עמד האלוף במילואים יעקב עמידרור. הוועדה, שקיבלה המלצות למועמדים מהציבור באמצעות אתר אינטרנט, בחרה את דניאל הרשקוביץ לעמוד בראש הרשימה. למקום השני והשלישי נבחרו חברי הכנסת זבולון אורלב (מפד"ל) אורי אריאל (תקומה). לאחר פרסום רשימת המועמדים החליטו חברי סיעת האיחוד הלאומי לשעבר לפרוש מהרשימה המשותפת ולהתמודד ברשימה משותפת חדשה (בשם "האיחוד הלאומי-מולדת"), שהורכבה מהמפלגות תקומה, התקווה, מפלגת מולדת ומפלגת ארץ ישראל שלנו.

לאחר הפילוג נותרו ברשימה הבית היהודי בעיקר מתמודדים שמזוהים עם המפד"ל, והרשימה קיבלה את השם 'הבית היהודי - מפדל החדשה'.

האיחוד הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת האיחוד הלאומי הוקמה מחדש סמוך לבחירות, לאחר פרישת גורמים המזוהים עם מפלגת האיחוד הלאומי מהאיחוד קצר המועד עם המפד"ל במסגרת מפלגת הבית היהודי.

לאחר הפרישה הוחלט להקים מחדש את רשימת האיחוד הלאומי שכללה את התקווה - מפלגה ציונית לאומית, מפלגת תקומה, מפלגת מולדת. לאיחוד הצטרפה גם מפלגת ארץ ישראל שלנו, שראשיה, הרב שלום דב וולפא וברוך מרזל (אשר מפלגתו חזית יהודית לאומית הצטרפה למפלגת 'ארץ ישראל שלנו' עוד קודם לכן), לא התמודדו בעצמם במסגרת הרשימה, והסתפקו בהצבתו של חברם למפלגה ד"ר מיכאל בן ארי במקום הרביעי ברשימה. מפלגת אח"י של אפי איתם לא הצטרפה לאיחוד הלאומי, אלא חברה לליכוד.

התנועה הירוקה מימד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפלגת מימד, שותפתה של העבודה בבחירות מאז הבחירות של 1999, החליטה בתחילה לרוץ בנפרד. השר עמי אילון, שפרש ממפלגת העבודה‏‏‏[36], הצטרף למימד ואף ונבחר לעמוד בראשה אולם מאוחר יותר הודיע שלא יתמודד לכנסת במסגרת מימד‏‏‏[37]. לבסוף החליטה מימד לרוץ יחד עם התנועה הירוקה ברשימה מאוחדת‏[38] תחת השם "התנועה הירוקה-מימד". שני היושבי ראש של הרשימה המשותפת היו הרב מיכאל מלכיאור וערן בן ימיני. אחריהם ברשימה הוצבו הפרופסור אלון טל והפעילה החברתית יונינה פלנברג.

מערכת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע עופרת יצוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצע עופרת יצוקה

אחד מהנושאים המרכזיים במערכת הבחירות היה ירי הקסאמים מרצועת עזה על ידי החמאס. לאחר רגיעה שברירית, החליטה הממשלה ב-27 בדצמבר על יציאה למבצע עופרת יצוקה, בו הותקפו מטרות חמאס ברצועה, תחילה מהאוויר ולאחר מכן בפעולה קרקעית. מרבית המפלגות הכריזו מיד לאחר תחילת המבצע על השעיית קמפיין הבחירות. עם פתיחת המבצע, חלק מן המפלגות הקטנות העלו הצעות לדחיית הבחירות עקב המבצע, אך ראשי המפלגות הגדולות הסירו את האפשרות מעל הפרק.

ניסיון לפסילת הרשימות בל"ד ורע"מ-תע"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 בינואר 2009 החליטה ועדת הבחירות המרכזית לפסול את רשימות בל"ד ורע"מ-תע"ל מלהתמודד בבחירות, לאחר שקיבלה את הטענה כי הרשימות שוללות את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית‏‏ ותומכות במאבק מזוין נגד מדינת ישראל‏[39]. עם זאת, לאחר שהרשימות ערערו לבית המשפט העליון, שכבר אישר את ריצתן לכנסת מספר פעמים בעבר, ביטל בית המשפט גם הפעם את פסילתן של רע"ם-תע"ל ובל"ד‏‏‏[40].

ניסיונות לפסילת ברוך מרזל כיו"ר ועדת קלפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוך מרזל התמנה על ידי האיחוד הלאומי להיות יו"ר ועדת קלפי באום אל פאחם. בעקבות ההתנגדות שקמה במגזרים שונים שלח היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז מכתב לשופט ריבלין, שיפסול את מרזל מלשמש בתפקיד. מזוז נימק את בקשתו בכך שהדבר עלול לגרום לפגיעה בסדר הציבורי ובשלום הציבור. השופט ריבלין דחה את בקשתו באופן תקיף, וקבע כי איננו מוסמך להתערב בהרכב של ועדות קלפי ומשקיפים, ולכל תנועה יש סמכות לקבוע את נציגיה, וכי הוא מצפה ממזוז שינחה את שירותי הביטחון לקדם כל מהלך של הפרת סדר, שעלול לשבש את מהלך הבחירות‏‏‏[41]. ביום הבחירות המשטרה שתגברה את כוחותיה באזור, מנעה את כניסת מרזל לאום אל פאחם, ועיכבה אותו מספר קילומטרים מהעיר, בשל מה שהגדירה ה"חשש לשלומו". במקומו נכנס חבר הכנסת אריה אלדד, ששהה בעיר שעה קלה‏‏‏[42].

הסכמי עודפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכמי העודפים על פי חוק בדר-עופר שנחתמו היו:‏[43]

תוצאות הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרף עוגה של המפלגות שעברו את אחוז החסימה

בבחירות לכנסת השמונה עשרה, אשר נערכו ב-10 בפברואר 2009, נמנו 3,373,490 קולות כשרים מתוך 5,278,985 בעלי זכות בחירה, אחוז ההצבעה עמד על 65.2%. אחוז החסימה, 2% מכלל הקולות הכשרים, עמד על 67,470 קולות. והמדד למושב אחד בכנסת עמד על 27,246 קולות. מספר הקולות הפסולים היה 43,097 קולות, ו-103,904 קולות ניתנו לרשימות שלא עברו את אחוז החסימה. 12 רשימות עברו את אחוז החסימה, וקיבלו ייצוג בכנסת השמונה עשרה. בבחירות הושגו התוצאות הבאות:

28 חברי כנסת לקדימה, 27 לליכוד-אח"י, 15 לישראל ביתנו, 13 למפלגת העבודה, 11 לש"ס, 5 ליהדות התורה, 4 לאיחוד הלאומי, 4 לחד"ש, 4 לרע"ם-תע"ל, 3 לבל"ד, 3 לבית היהודי ו-3 לתנועה החדשה מרצ.

מפלגת קדימה זכתה לתמיכה רבה במרכז הארץ, בערים המבוססות בעלות אוכלוסייה חילונית בעיקרה, בקיבוצים ובאזורים שמסורתית הצביעו למפלגת העבודה ולמרצ. מפלגות הליכוד וישראל ביתנו זכו לתמיכה רבה בפריפריה, בעיירות הפיתוח, בשכונות בעלות רמה סוציו-אקונומית נמוכה יחסית ובקרב מזרחים, עולים מחבר העמים ומסורתיים. התמיכה במפלגות אלו הייתה גבוהה במיוחד באזורים שנפגעו מירי רקטות במהלך מבצע עופרת יצוקה בדרום הארץ ‏‏‏[44].

בין המפלגות הבולטות שלא עברו את אחוז החסימה, היו מפלגת הגמלאים שיוצגה על ידי 7 חברי כנסת בכנסת השבע עשרה והתנועה הירוקה-מימד, שקיבלה כמעט אחוז מקולות המצביעים, והייתה המפלגה הגדולה ביותר שלא עברה את אחוז החסימה.

הליכוד הצליח להגדיל את מספר המושבים שלו מ-12 שהיו לו בכנסת היוצאת ל-27. מפלגת ישראל ביתנו הפכה להיות המפלגה השלישית בגודלה, ונראה היה שתהווה לשון מאזניים בהקמת קואליציה. מפלגת העבודה הצטמקה בשישה מושבים, והפכה לראשונה למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת, והצהירה כי תשב באופוזיציה, אך בכל זאת הצטרפה לקואליציה. ש"ס, שירדה במושב אחד, הביעה את תמיכתה בליכוד. בשל יתרון גוש הימין שהגיע ל-65 מושבים, הודיע נתניהו על ניצחון המחנה הלאומי בראשות הליכוד ועל כוונתו להרכיב את הממשלה הבאה. לעומתו הודיעה ציפי לבני על ניצחונה של קדימה, ועל כוונתה להיות ראש הממשלה הבאה.

אחוז המצביעים למפלגות הימין בין מצביעי המעטפות הכפולות היה 59.8% לעומת 53.7% באוכלוסייה הכללית, אך לא שינה את חלוקת המושבים בכנסת.

טבלת המפלגות שעברו את אחוז החסימה

מושבים בכנסת מספר קולות שם המפלגה סימן יו"ר הרשימה שינוי
במספר המושבים
אחוז מכלל הקולות חברי הכנסת הנבחרים
28 758,032 קדימה כן ציפי לבני 1-
22.47
ציפי לבני, שאול מופז, דליה איציק, צחי הנגבי, רוני בר-און, זאב בוים, מאיר שטרית, רוחמה אברהם, אבי דיכטר, מרינה סולודקין, יואל חסון, גדעון עזרא, יעקב אדרי, אלי אפללו, זאב בילסקי, רונית תירוש, חיים רמון, נחמן שי, שלמה מולה, רוברט טיבייב, מגלי והבה, רחל אדאטו, יוחנן פלסנר, שי חרמש, ישראל חסון, אריה ביבי, עתניאל שנלר ואורית זוארץ.
27 729,054 הליכוד-אח"י מחל בנימין נתניהו 13+‏‏‏[45]
21.61
בנימין נתניהו, גדעון סער, גלעד ארדן, רובי ריבלין, בני בגין, משה כחלון, סילבן שלום, משה יעלון, יובל שטייניץ, לאה נס, ישראל כץ, יולי אדלשטיין, לימור לבנת, חיים כץ, יוסי פלד, מיכאל איתן, דן מרידור, ציפי חוטובלי, גילה גמליאל, זאב אלקין, יריב לוין, ציון פיניאן, איוב קרא, דני דנון, כרמל שאמה, אופיר אקוניס ומירי רגב.
15 394,577 ישראל ביתנו ל אביגדור ליברמן 4+
11.70
אביגדור ליברמן, עוזי לנדאו, סטס מיסז'ניקוב, יצחק אהרונוביץ, סופה לנדבר, אורלי לוי, דני איילון, דוד רותם, אנסטסיה מיכאלי, פאינה קירשנבאום, רוברט אילטוב, חמד עמאר, משה מטלון, ליה שמטוב ואלכס מילר.
13 334,900 מפלגת העבודה אמת אהוד ברק 6-
9.93
אהוד ברק, יצחק הרצוג, אופיר פינס, אבישי ברוורמן, שלי יחימוביץ', מתן וילנאי, איתן כבל, בנימין בן-אליעזר, יולי תמיר, עמיר פרץ, דניאל בן-סימון, שלום שמחון ואורית נוקד.
11 286,300 ש"ס שס אלי ישי 1-
8.49
אלי ישי, אריאל אטיאס, יצחק כהן, אמנון כהן, משולם נהרי, יעקב מרגי, דוד אזולאי, יצחק וקנין, נסים זאב, חיים אמסלם ואברהם מיכאלי.
5 147,954 יהדות התורה ג יעקב ליצמן 1-
4.39
יעקב ליצמן, משה גפני, מאיר פרוש, אורי מקלב ומנחם מוזס.
4 113,954 רע"ם-תע"ל עם אבראהים צרצור 0
3.38
אבראהים צרצור, אחמד טיבי, טאלב אלסאנע ומסעוד גנאים
4 112,570 האיחוד הלאומי ט יעקב כץ (כצל'ה) 0‏‏‏[46]
3.34
יעקב כץ, אורי אריאל, אריה אלדד ומיכאל בן ארי
4 112,130 חד"ש ו מוחמד ברכה 1+
3.32
מוחמד ברכה, חנא סוויד, דב חנין ועפו אגבאריה
3 99,611 התנועה החדשה מרצ מרצ חיים אורון 2-
2.95
חיים אורון, אילן גילאון וניצן הורוביץ
3 96,765 הבית היהודי ב דניאל הרשקוביץ 0‏‏‏[47]
2.87
דניאל הרשקוביץ, זבולון אורלב ואורי אורבך
3 83,739 בל"ד ד ג'מאל זחאלקה 0
2.48
ג'מאל זחאלקה, סעיד נפאע וחנין זועבי

טבלת המפלגות שלא עברו את אחוז החסימה

מושבים בכנסת מספר קולות שם המפלגה סימן יו"ר הרשימה שינוי
במספר המושבים
אחוז מכלל הקולות
- 27,737 התנועה הירוקה מימד ה הרב מיכאל מלכיאור וערן בן ימיני 1- 0.82
- 17,571 גיל - גמלאי ישראל לכנסת זך רפי איתן 7- 0.52
- 13,132 עלה ירוק קנ גיל קופטש ללא נציגות 0.39
- 12,378 מפלגת הירוקים רק פאר ויסנר ללא נציגות 0.37
- 6,722 ישראל חזקה חי אפרים סנה ללא נציגות 0.20
- 4,752 צבר - מפלגת הצעירים של ישראל צי בועז טופורובסקי ללא נציגות 0.14
- 3,696 כח להשפיע פ יוחאי יחיא דוק ללא נציגות 0.11
- 2,645 דע"ם ק אסמא אגבארייה ללא נציגות 0.08
- 2,572 ישראל המתחדשת נ מיכאל נודלמן ללא נציגות 0.08
- 2,346 ניצולי השואה עם בוגרי עלה ירוק יק אוהד שם טוב ויעקב כפיר ללא נציגות 0.07
- 1,887 לידר קץ אלכסנדר רדקו ללא נציגות 0.06
- 1,520 מפלגת צומת ץ משה גרין ללא נציגות 0.05
- 1,008 כוח הכסף - למיגור שלטון הבנקים קפ אליעזר לוינגר ללא נציגות 0.03
- 921 רע"ש - זכויות הגבר במשפחה פק יעקב שלוסר ללא נציגות 0.03
- 856 הישראלים ים גדעון דורון ללא נציגות 0.03
- 815 מפלגת אור אר ירון ידען ללא נציגות 0.02
- 802 אחריות - לב אחד ורוח חדשה נפ יעקב חסדאי ללא נציגות 0.02
- 678 ברית עולם למען ילדינו פי כנרת גולן הוז ללא נציגות 0.02
- 632 מפלגת לב ינ אלכסנדר טנצר ועובדיה פתחוב ללא נציגות 0.02
- 623 מפלגת לזוז נץ אמנון זאבי, ישראל שטרקמן ללא נציגות 0.02
- 611 לוחמי חברה מאוחדים נר יגאל אנקורי ללא נציגות 0.02

מאפייני חברי הכנסת הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכנסת השמונה עשרה

במערכת הבחירות זו בלטו במספרם אנשי התקשורת הרבים שהצטרפו למפלגות השונות. כמעט בכל מפלגה היה עיתונאי שהחליט לרתום את כישוריו וחשיפתו הציבורית כדי להגיע לכנסת. רובם של העיתונאים שובצו במקומות ריאלים ונכנסו לכנסת, למעט גדעון רייכר שמפלגתו לא עברה אחוז החסימה. בכנסת זו נבחרו 21 נשים, לעומת 17 נשים בכנסת הקודמת. המספר הרב ביותר של נשים היה במפלגת קדימה (7). מספר הדתיים ירד מ-34 בכנסת הקודמת ל-28. במפלגות הדתיות אין ייצוג לנשים, והנשים הדתיות נכנסו מטעם מפלגות חילוניות דווקא. מספר הערבים בכנסת הנוכחית עומד על 9, ומספר הדרוזים עומד על 4‏‏‏[48].

תקדימים נוספים במערכת הבחירות היו בחירתה לראשונה של חברת כנסת ערביה (חנין זועבי) מטעם מפלגה ערבית (מפלגת בל"ד), ובחירתו של מיכאל בן ארי, תלמיד הרב מאיר כהנא, ממפלגת האיחוד הלאומי, לראשונה מאז פסילת רשימת כך. בין בכירי מערכת הביטחון לשעבר בולטים שלושה רמטכ"לים (אהוד ברק, שאול מופז ובוגי יעלון), שלושה בכירי שב"כ (אברהם דיכטר, ישראל חסון וגדעון עזרא), שישה קציני צה"ל בכירים (מתן וילנאי, יוסי פלד, בנימין בן אליעזר, קצין רפואה ראשי אריה אלדד ודוברי צה"ל נחמן שי ומירי רגב), ושני ניצבים במשטרת ישראל (יצחק אהרונוביץ' ונציב בתי הסוהר אריה ביבי).

בין אנשי האקדמיה ישנם ארבעה פרופסורים (אריה אלדד, אבישי ברוורמן, דניאל הרשקוביץ ויולי תמיר) ו-12 דוקטורים (עפו אגבאריה, רחל אדטו, בני בגין, מיכאל בן ארי, ג'מאל זחאלקה, דב חנין, אחמד טיבי, עוזי לנדאו, לאה נס, חנא סוויד, מרינה סולודקין ויובל שטייניץ).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רותי אברהם, ‏חקירה פלילית נפתחת נגד אולמרט, באתר ערוץ 7, 16 בינואר 2007
  2. ^ ‏אפרת וייס, המשטרה: אין די ראיות נגד אולמרט בפרשת לאומי, באתר ynet‏, 29.11.2007‏
  3. ^ לינוי משולם ואילאיל שחר, ‏"אולמרט אינו שוקל להשעות עצמו", באתר גלי צה"ל, 24 בספטמבר 2007
  4. ^ אבירם זינו, מזוז: לפתוח בעוד שתי חקירות נגד אולמרט, באתר ynet‏, 14 באוקטובר 2007
  5. ^ יהונתן ליס, רה"מ חשוד בקבלת שוחד מאיש עסקים אמריקאי, באתר הארץ, 9.5.08
  6. ^ אפרת וייס, אולמרט: אם יוגש כתב אישום - אתפטר, באתר ynet‏, 9.5.08
  7. ^ אמנון מרנדה ורוני סופר, ברק: אולמרט לא יכול לנהל את הממשלה, באתר ynet‏, 28 במאי 2008
  8. ^ ח"כים מהעבודה הגישו הצעת חוק לפיזור הכנסת, באתר גלי צה"ל, 28 במאי 2008
  9. ^ עידן יוסף, מועצת חכמי התורה: לפרוש מהממשלה, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 2 ביוני 2008
  10. ^ אטילה שומפלבי, סוכם: פריימריז בקדימה, העבודה לא תפזר הכנסת, באתר ynet‏, 25 ביוני 2008
  11. ^ אטילה שומפלבי, מועצת קדימה אישרה: פריימריז באמצע ספטמבר, באתר ynet‏, 21 ביולי 2008
  12. ^ אמנון מרנדה, הממשלה הפסידה בשלוש הצעות אי-אמון, באתר ynet‏, 21 ביולי 2008
  13. ^ אמנון מרנדה ואטילה שומפלבי, אולמרט זעם: אי אפשר לנהל כך מדינה, באתר ynet‏, 30 ביולי 2008
  14. ^ אטילה שומפלבי, אולמרט: אתפטר מיד עם בחירת יו"ר קדימה, באתר ynet‏, 31 ביולי 2008
  15. ^ ‏אטילה שומפלבי ואמנון מרנדה, לבני ניצחה ב-431 קולות; מופז התקשר לברך, באתר ynet‏, 18.9.08‏
  16. ^ ‏אמנון מרנדה, מופז הדהים: לוקח פסק זמן מהפוליטיקה, באתר ynet‏, 18.9.08‏
  17. ^ ‏רונן מדזיני, תם עידן: אולמרט הגיש מכתב התפטרות לנשיא, באתר ynet‏, 21.9.08‏
  18. ^ ‏רונן מדזיני ואטילה שומפלבי, הנשיא הודיע ללבני: את תרכיבי את הממשלה, באתר ynet‏, 22.9.08‏
  19. ^ ‏רונן מדזיני, לבני קיבלה ארכה: הימשכות התהליך לא טובה, באתר ynet‏, 20.10.08‏
  20. ^ עידן קוולר, ‏ברק: נצטרף תמורת יציבות עד 2010, באתר גלי צה"ל, 22 בספטמבר 2008
  21. ^ ‏אטילה שומפלבי, קדימה והעבודה חתמו על הסכם בראשי תיבות, באתר ynet‏, 13.10.08‏
  22. ^ מרב דוד, ש"ס דחתה את הצעת הפשרה של קדימה, באתר nrg‏, 22 באוקטובר 2008
  23. ^ רונן ליבוביץ' ונדב פרי, לבני: או שתוקם ממשלה עד יום ראשון - או בחירות, באתר nana10‏, 23 באוקטובר 2008
  24. ^ ‏‏רונן מדזיני, לבני לפרס: יבחר העם את מנהיגיו, אני אנצח, באתר ynet‏, 26.10.08
  25. ^ ‏‏אמנון מרנדה, מרידור: קדימה כשלה בלבנון ובתקיפת השופטים, באתר ynet‏, 9.11.08
  26. ^ ‏‏אטילה שומפלבי, בני בגין יתמודד על מקום ברשימת הליכוד, באתר ynet‏, 2.11.08
  27. ^ ‏‏אמנון מרנדה, יעלון מצטרף לליכוד: "הנסיגות חייבות להיפסק", באתר ynet‏, 18.11.08
  28. ^ ‏‏אמנון מרנדה וטל רבינובסקי, המפכ"ל לשעבר אסף חפץ יצטרף לליכוד, באתר ynet‏, 12.11.08
  29. ^ ‏‏אטילה שומפלבי, דוברת צה"ל לשעבר מירי רגב מצטרפת לליכוד, באתר ynet‏, 2.11.08
  30. ^ ‏‏אטילה שומפלבי, עוזי דיין הצטרף לליכוד: נתניהו נקי כפיים, באתר ynet‏, 28.7.08
  31. ^ ‏‏אמנון מרנדה, "כוכבי הליכוד" יתמודדו בפריימריז ב-8 בדצמבר, באתר ynet‏, 13.11.08
  32. ^ היום הדיון על פייגלין, ישראל היום, 11 בדצמבר 2008
  33. ^ ‏‏סקר: הליכוד מתחזק, העבודה מתרסקת, באתר ynet‏, 20.11.08
  34. ^ ‏‏טל רבינובסקי, ברק יורה לכל כיוון: אני הילד הרע של הפוליטיקה, באתר ynet‏, 20.11.08
  35. ^ ‏‏מרב דוד, ברק הצביע בפריימריז: נצא עם נבחרת ראויה וחזקה, באתר nrg‏, 4 בדצמבר 2008
  36. ^ אטילה שומפלביאילון פורש מהעבודה ותוקף: מפלגה ללא אידאה, באתר ynet‏, 16 בנובמבר 2008
  37. ^ אילון התחרט: לא יעמוד בראש מימד, באתר הארץ, 13 בדצמבר 2008‏
  38. ^ ‏‏אסף שמואלי, "הירוקים" על סף פירוק; התנועה הירוקה חוברת ל"מימד", באתר ynet‏, 18.11.08
  39. ^ אביעד גליקמן ושרון רופא-אופיר, ועדת הבחירות: בל"ד ורע"מ-תע"ל נפסלו, באתר ynet‏, 12.1.09‏
  40. ^ ‏אביעד גליקמן, העליון קבע: בל"ד ורע"מ-תע"ל יתמודדו בבחירות, באתר ynet‏, ‏21.1.09
  41. ^ רונן ליבוביץ', ריבלין עונה למזוז: לא אפסול את ברוך מרזל מהקלפי באום אל-פחם, באתר nana10‏, 6 בפברואר 2009
  42. ^ ‏גלעד שלמור, אום אל פחם: המשטרה עיכבה את מרזל, חדשות ערוץ 2, אתר "רשת"‏
  43. ^ הודעה בדבר התקשרויות בין רשימות מועמדים באתר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-18
  44. ^ איך הצביעה השכונה שלך? במי בחרו ביישוב שלך? כל התוצאות בכל הקלפיות – מפת הבחירות של ynet, באתר ynet
  45. ^ ‏מפלגת אח"י לה היו 2 נציגים התמזגה בליכוד‏ לפני הבחירות וקיבלה נציגים במקומות לא ריאלים‏
  46. ^ ‏בכנסת הקודמת היו לסיעות מולדת ותקומה 4 נציגים במסגרת האיחוד הלאומי.
  47. ^ ‏בכנסת הקודמת היו 3 נציגים במסגרת האיחוד הלאומי‏
  48. ^ ירון דרוקמן, הכנסת ה-18: שיא במספר הנשים, פחות דתיים, באתר ynet‏, 11 בפברואר 2009
Flag of Israel.svg מערכות בחירות בישראל
1949  •  1951  •  1955  •  1959  •  1961  •  1965  •  1969  •  1973  •  1977  •  1981  •  1984  •  1988  •  1992  •  1996  •  1999  •  2001  •  2003  •  2006  •  2009  •  2013  •  2015