יהדות קונסרבטיבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב זכריה פרנקל, מייסדה האינטלקטואלי של התנועה הקונסרבטיבית.
הרב שניאור זלמן שכטר, המשפיע מבין מנהיגיה בארצות הברית.

יהדות קונסרבטיבית (ידועה גם כיהדות מסורתית, יהדות פוזיטיבית-היסטורית; אנגלית: Conservative Judaism, Masorti Judaism, גרמנית: Positiv-historisches Judentum) היא זרם מרכזי ביהדות הדוגל בכך שההלכה מחייבת ובו זמנית רואה אותה גם כנתונה להשפעה היסטורית מתמדת. לפיכך סבורים הקונסרבטיבים כי פסיקתה צריכה לשקף הן גישה מדעית-ביקורתית למקורות והן את אורחות חייו של כלל הציבור. עמדה זו מבדילה אותם משני הזרמים העיקריים האחרים, האורתודוקסים והרפורמים. ראשיתה של השקפה זו היא בגרמניה של אמצע המאה ה-19, וכיום מרכזה הגדול מצוי בארצות הברית. הארגון הבינלאומי המרכז את מרבית הגופים הקונסרבטיביים השונים נקרא "מסורתי עולמי", והנהגתו הרוחנית מצויה בידי כנסת הרבנים של התנועה.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהדות הקונסרבטיבית מדגישה את קיום ההלכה כביטוי המרכזי של השתייכות לדת היהודית, ואת היותה מחייבת את הכלל. במקביל הם רואים את התפתחותה כתוצאה של השפעה הדדית בין החברה היהודית, העולם הסובב והפוסקים, וכנגזרת תמיד ממקורותיה העתיקים ומהסביבה בה פעלו הרבנים גם יחד; אי לכך, גם על קביעתה בימינו לשקף דינמיקה דומה.‏[1] מוסדותיה השונים נמנעו בדרך כלל מלהוציא הצהרת עקרונות מחייבת. 'אמת ואמונה', קובץ מדיניות מ-1988 שחובר על ידי סגל בית המדרש לרבנים באמריקה ושהוא הנסיון היחיד שנעשה בכיוון זה, נוסח כדי להכיל את מגוון הדעות בתוך הזרם ללא הגדרות נוקשות. הפערים בין אגפיה השונים של התנועה בארצות הברית – בשאלות כמו מקור סמכותה של ההלכה לאור ריבוי הגישות לשאלת ההתגלות האלוהית וביקורת המקרא, והאופן בו יש ליישם זאת בפסיקתה לגבי סוגיות מודרניות כמו הומוסקסואליות – גדלים מאז שנות ה-80.‏[2]

הגישה הקלאסית של הזרם, כפי שהופיעה בכתביו של הרב זכריה פרנקל ותלמידיו, התבססה על מספר עקרונות:‏[3] פרנקל ראה את המנהגים וההלכות השונים כפרי תהליך כפי שתואר למעלה. הוא היה חוקר תלמוד מרכזי שסקר את חיבורי התנאים באופן מדעי וביקורתי, וראה אותם כמחדשים ולא רק כנושאי המסורה ממעמד הר סיני. הוא ייחס חשיבות גדולה למסורת הדתית, לאו דווקא בשל עיגונה במקור אלוהי אלא בהיותה מייצגת את רוחו הקולקטיבית של העם, והאמין כי אם יש לערוך בה שינויים אלה צריכים להיות מדורגים ונשענים על תהליך דומה לזה שיצר אותה מלכתחילה. מתוקף אותה תפישה, ראה ברצונם של כלל היהודים מרכיב שיש להתחשב בו במידה רבה.‏[4] לוי גינצבורג סיכם רוח זו: "למשתייך לאסכולה זו, קדושת השבת מתבססת לא על כך שהוכרזה על הר סיני, אלא על היותה נוכחת בנשמת היהודים במשך אלפי שנים. משימתו של ההיסטוריון היא לבחון את מקורם והתפתחותם של המנהגים והדינים השונים; מבחינה קיומם למעשה, מנגד, אין הוא מוטרד משאלת מקורם, אלא מתייחס אליהם כפי שהם קיימים."[5] שניאור זלמן שכטר, שביטא רעיונות דומים, כתב כי "פרשנות המקרא והתורה שבעל פה הן בעיקרן תוצר של נסיבות היסטוריות משתנות... מוקד הסמכות למעשה מורחק מהתנ"ך ומופקד בידי 'גוף חי'... 'גוף חי' זה אינו מיוצג על ידי חלק כלשהו באומה, מעמד כוהנים או הרבנות, אלא על ידי תודעתם החיה של כלל ישראל."[6] פרנקל חילק את היהדות להיבט "פוזיטיבי", הנובע מהאמונה והמחויבות למסגרת ההלכתית, והיבט "היסטורי", המבוסס על מחקר ביקורתי של המקורות על מנת להבינם. לגישתו הדתית קרא "פוזיטיבית-היסטורית." כמו כן, הוא עצמו הציב גבולות חדים לחופש האקדמי: על אף שניתח את המשנה, התנגד לביקורת המקרא הגבוהה ולבחינה דומה של התורה עצמה, והוסיף לגרוס כי היא ניתנה בסיני במלואה. תפישתו, ששילבה קיום מלא של המצוות עם מחקר במגבלות אלה, נלמדה בבית המדרש לרבנים בברסלאו אותו ניהל ובמוסדות שחיקו אותו. אלכסנדר קוהוט, רב הונגרי בוגר ברסלאו, הביא אותה גם לבית המדרש לרבנים באמריקה. על אף הפן הביקורתי שלה כלפי הספרות הרבנית, היא הוסיפה לעמוד על כך שרצונו של האל הוכתב למשה בסיני, וכי סמכותה של התורה מתבססת על כך. גלגול של גישה זו הופיע בשנות ה-30 של המאה ה-20, כשמלומדים קונסרבטיבים בארצות הברית חדלו מלהתנגד לביקורת המקרא. הם הוסיפו לדבוק בהתגלות של האל למשה, בה הועברו לו החוקים במפורש, אך הסכימו כי נוסח התורה עצמו חובר על ידי כותבים מאוחרים. אישים כדוד הלבני וקרובים אליו עודם מזוהים עם תפישה זו‏[3][7] – הלבני אף פיתח תאולוגיית התגלות שנועדה לפשר בין ביקורת המקרא לאמונה מסורתית, וגורס כי המסורת בעל פה שימשה את עזרא ונחמיה כששחזרו את נוסח המקרא, שהשפעות זרות התערבו בו לאחר התנחלות השבטים בכנען.‏[8]

במהלך המאה התפתחו עוד תפישות קונסרבטיביות. עמדה אחת, שהייתה לדומיננטית בקרב רוב התנועה בשנות ה-70, גרסה שהתורה אינה תיעוד מדויק של הרצון האלוהי, אלא נכתבה על ידי סופרים שונים בתקופות שונות, אם כי בהשראה אלוהית. עם זאת, יש להבדיל בין היסודות האנושיים והאלוהיים שבה. עמדה נוספת – שיוצגה על ידי דמויות כמו הרב סיימור סיגל, יו"ר ועד ההלכה של כנסת הרבנים מ-1973 ועד 1980, והרב הבריטי לואיס ג'ייקובס – התבססה על תפישות אקזיסטנציאליסטיות והאמינה שהבורא כלל לא העביר מסר מפורש לכותבי התורה, אלא שנוכחותו שרתה עליהם בעת שחיברו אותה. למרות ההבדלים ביניהם, נציגי הפילוסופיות האלה הוסיפו להחזיק בעמדה כי ההלכה היא בסיס החיים היהודיים ומחייבת את כלל הציבור.‏[9] שיטה נוספת שהתפתחה בתוך החוגים הקונסרבטיביים היא הרקונסטרוקטיביזם של מרדכי קפלן, שהפכה למסגרת עצמאית ונבדלת ב-1968. קפלן לא האמין בקיומו של אל על-טבעי, אולם המשיך לראות בקיום המצוות את תמצית תרבותו של העם היהודי.‏[10][7]

תפישות אלה משתקפות בפסיקה הקונסרבטיבית. בשנות ה-40, בעת שהקהל בבתי-הכנסת החל לדרוש ישיבה מעורבת, טענו חלק מהרבנים כי אין שום הצדקה לכך אך יש להיענות מטעמים של "עת לעשות"; אחרים השתמשו בנימוקים היסטוריים והצביעו על כך שבבתי-כנסת עתיקים אין ראיות לעזרת נשים.‏[11] ב-1950 פסק ועד ההלכה של כנסת הרבנים בארצות הברית כי חשמל אינו בחזקת מלאכת מבעיר, גם לא לתאורה, והתיר את השימוש בו בשבת. באותה החלטה נקבעה גם תקנה לצורך השעה לפיה לאדם שאין לו דרך אחרת להגיע לבית הכנסת מותר לנסוע אליו. הרב יעקב אגוס, יו"ר הוועד, העניק משקל רב לצורך לעודד הגעה לתפילה. באמצע שנות ה-50, כשיותר ויותר צעירות חגגו בת מצווה והחלו להישמע קריאות לאפשר להן לעלות לתורה, קבע הרב אהרן בלומנטל כי הגדר של כבוד הציבור השתנה בתקופה המודרנית וניתן לאפשר זאת. ב-1973, בעת הוויכוח על ספירת נשים למניין, נימק הרב דוד סיגל את תמיכתו בדבר, בין היתר, בכך שהתלמוד לא ציין במפורש גברים וכי פרט זה מופיע בבירור רק בשולחן ערוך. רבים בוועד דחו את טענותיו בהיעדר תקדימים, ולבסוף הוחלט לאפשר זאת לרבנים שיסכימו לכך באמצעות תקנה.‏[12][11] התחזקותן של הגישות הביקורתיות יותר כלפי ההתגלות בשנות ה-70 וה-80 התבטאו בוויכוחים בתוך כנסת הרבנים והסמינר. בעוד שתאולוגים מודרניסטיים כמו ניל גילמן – שאף קרא ב-2006 לתנועה לחדול מלכנות עצמה "הלכתית" – וגורדון טאקר תמכו במדיניות ליברלית יותר, אל מול שמרנים כמו יואל רות המאמינים במעמד הר סיני.‏[7] נציגי האגף השני האשימו את הקודמים בהתגמשות יתרה ובכניעה ללחץ הציבור בשאלות שונות.‏[13]

אחד האתגרים שהתנועה הקונסרבטיבית מתמודדת עמו הוא הפער בין הרבנות לחברים בה, שבולט יותר מבשני הזרמים האחרים; הקהל רחוק יחסית מהאידאל של שמירת מצוות. סוגיה זו מקושרת גם לכך שבעוד ההנהגה הדתית ראתה את עצמה כנושאת השקפה ייחודית ומורכבת, בעיני הציבור הרחב הזרם נתפש בעיקר כדרך ביניים, מסורתי יותר מהרפורמים ומחמיר פחות מהאורתודוקסים. ראייה זו תרמה לגידול העצום שהתחולל בה סביב אמצע המאה ה-20, אך תרמה גם להיחלשותה ככל ששתי מתחרותיה התמתנו לכיוון המרכז.[14] בעוד שב-1971 היא הייתה החטיבה הגדולה ביותר ביהדות אמריקה, עם 41%, ב-2013 ירד שיעור חבריה ל-18%.[15]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפתיחה של נאום פרנקל בפרנקפורט, יום לפני עזיבתו, בה הוא מזכיר את "היהדות הפוזיטיבית-היסטורית" (שורה שנייה, מילים 2-4 משמאל).

ראשיתה של ההשקפה הקונסרבטיבית היא במשנתו של הרב זכריה פרנקל, יליד פראג שכיהן בדרזדן מ-1836 ועד 1854. במהלך ימיו גברו האדישות הדתית והדחף להתבוללות ואף להתנצרות בקרב יהודי גרמניה. התנועה הרפורמית המתגבשת דרשה שינוי דתי עמוק במענה לכך, והאורתודוקסים דבקו בעמדה שמרנית. פרנקל גיבש בהדרגה דרך משלו. עוד ב-1841, בעת ריב ההיכל השני בהמבורג, מצא את עצמו בין הנצים: מחד ביקר את הרב האורתודוקסי שם, חכם יצחק ברנייס, כשזה אסר על תפילה מהסידור הרפורמי. פרנקל כתב כי אין כל הצדקה הלכתית לכך שכן הספר הכיל את כל תפילות החובה, ועל ברנייס היה להתמקד בבסיס הרעיוני של השינויים, כמו השמטת תפילות לבניין בית המקדש ועוד. מאידך, הוא עצמו התנגד להוצאה מטעמים דומים וראה בה מנוגדת לרוח העם. אברהם גייגר הצעיר ניהל נגדו פולמוס ציבורי בנידון.‏[16] ב-1843 קישר פרנקל במאמר בין האלמנטים ה"פוזיטיביים" וה"היסטוריים" של הדת.‏[17] הוא כתב שם כי הפתרון למשבר הרוחני של יהודי גרמניה מצוי "לא ברפורמה, המביאה לידי התפרקות מלאה, אלא בלימוד היהדות שיוביל להתפתחות מתוכה עצמה."‏[18] פרנקל התנגד לכינוסים שיזמו הרפורמים במטרה לערוך את השינויים שנדרשו לדעתם. למרות זאת, הופיע בקיץ 1845 לוועידת פרנקפורט ממנה פרש לאחר יומיים, ב-17 ביולי, תוך שהוא מפרסם זאת בהרחבה. העילה לעזיבה הייתה אימוץ נוסח החלטה פשרני, ברוב קטן, לגבי שפת התפילה: המתדיינים קבעו שישנן סיבות סובייקטיביות להותיר את העברית אך אין טעמים אובייקטיביים לעשות כן. פרנקל התעקש דווקא על נקודה זו, שהייתה מגובה הלכתית, משום שסימלה לדעתו נתק מהמסורת ומרוח העם.‏[19]

ב-1854 הוזמן פרנקל לעמוד בראש בית המדרש לרבנים בברסלאו, שם לימד לפי העקרונות שהתווה; הוא עמד על כך שאברהם גייגר לא יורשה להתקרב למוסד וכי לא ייעשה שימוש בביקורת המקרא, אם כי לא התנגד למחקר ביקורתי של יתר התנ"ך. לאחר שהסתכסך עם הרפורמים, השימוש בשיטות מדעיות הוביל למתח גדל בינו לבין האורתודוקסים, שעוד ראו בן-ברית קודם לכן; רש"ר הירש, בעיקר, התנגד לכלים כאלה. ב-1859 התחולל הנתק הסופי בינו לאלה, עם פרסום ספרו "דרכי המשנה". בחיבור הוא הציג את התנאים בהערכה רבה כמפרשים ומחוקקים יצירתיים, מבלי להתייחס למקור התורה שבעל פה; על המושג הלכה למשה מסיני כתב – בהתבסס על דברי הרא"ש בהלכות מקוואות סימן א' ומקורות אחרים – כי מדובר למעשה במנהגים עתיקים מאוד שהתקבלו כאילו נאמרו לו על ההר: "והיאך שייך לומר על פירוש בפלוגתא דב"ש וב"ה שהוא הל"מ, אם לא כדברי הרא"ש שהוא דבר ברור כאילו נאמר למשה מסיני".‏[20] הרב שמשון בן רפאל הירש פרסם סדרת מאמרים בה דרש מפרנקל לפרסם הבהרה ולענות על השאלה אם לדעתו התורה מן השמים במלואה, הן בעל פה והן בכתב; הלה השיב בהודעה פומבית בה נמנע מלענות במפורש. משלב זה החלו הירש והרב עזריאל הילדסהיימר במערכה ציבורית ממושכת נגדו.‏[21] בין 1859 ל-1861 התנהל מה שנודע כ"ריב הירש-פרנקל" (Hirsch-Frankel-Streit), ושני הצדדים הוציאו גל של פרסומים זה נגד זה. הירש גינה את רעיונותיו של פרנקל כ"כפירה גמורה" וכתב כי היותו שומר מצוות חסרת כל חשיבות אם אינה מלווה באמונה נכונה. הילדסהיימר הודיע כי יהיה מוכן לשקול להמליץ על יוצאי הסמינר רק אם יתכחשו בפומבי לדעותיו של מורם. הוא כתב כי סוגיה זו הייתה חשובה בהרבה ממחלוקות ספציפיות ביניהם כמו נטייתם של תלמידי פרנקל להקל בנושאי חלב נוכרי, סתם יינם וכיסוי ראש לנשים; אף כי הבדיל בינם לרפורמים, כתב זמן קצר לאחר הפרשה: "כמה קטן ההבדל העקרוני בין אנשי ברסלאו, העושים מלאכתם בכפפות של משי, לבין גייגר ההולם בקורנס."[22]. שני מנהיגי האורתודוקסיה בגרמניה תקפו גם את חבר הסגל הבולט בברסלאו, היינריך גרץ, שטען למתווה דומה של התפתחות היסטורית במשנה.‏[23] הילדסהיימר חשש תמיד מכך שהציבור אינו מבחין בין שתי האסכולות בכל הנוגע לרמת שמירת המצוות, והקפיד לסתור דעה זו בכל פעם שהועלתה ולהדגיש את הפערים הדוגמטיים ביניהן. ב-1863, כשגרץ פרסם מאמר בו פירש את הכתוב בספר ישעיהו, פרק נ"ג כמתייחס לעם ישראל הנגאל ככלל ולאו דווקא למשיח מסוים, ארגן הרב נגדו מסע מחאה וגינה אותו ככופר.‏[24][25] בעוד שהפוזיטיבים-היסטוריים עצמם גינו את הרפורמים כמהרסי הדת והמסורת – גרץ תיאר את שמואל הולדהיים כ"אויב הנורא ביותר של היהדות מאז שאול התרסי" – תקפו אותם אלה כחסרי יושרה: "חניכי ברסלאו עשו את הצביעות לאמנות... גרץ עוטה טלית בתפילה בעוד שבכתביו תקף ללא רחם את אלוהיות התנ"ך, והוא עוד מעז לקרוא להולדהיים צבוע ועוכר ישראל."[26]

המכון בברסלאו היה בעל השפעה רבה, ומאות מבוגריו כיהנו במשרות רבנות ברחבי אירופה כולה. בגרמניה, נותרו מרבית היהודים בקהילות מאוחדות (Einheitsgemeinden), שהיה בהן בדרך כלל רוב ליברלי עם מוסדות אורתודוקסיים עצמאיים-למחצה, ושיווי-משקל שברירי נשמר בהן. ברבות מקהילות אלו כיהנו בוגרי המכון. רבנים ידועים בגרמניה שהיו מזוהים עם האסכולה מנו בין היתר את מנואל יואל, יורשו של אברהם גייגר בברסלאו שהנהיג את יהודי העיר לכיוון מסורתי יותר, ומיכאל זקש, שמינויו בברלין עודד קבוצה רפורמית קיצונית לפרוש ולייסד קהילה עצמאית-למחצה בראשות שמואל הולדהיים. בהונגריה, הייתה לפוזיטיבים-היסטוריים השפעה רבה על הרבנות הנאולוגית המקומית: לאופולד לעף היה מנאמני פרנקל עד שנות ה-60, ומשקם לבסוף לימד בית המדרש לרבנים בבודפשט ברוח המוסד של הלה.‏[27]

Breslauseminar.png JTSA 122 Bway jeh.JPG
בתי המדרש בברסלאו ובאמריקה.

האסכולה הגיעה לארצות הברית עם המהגרים היהודים מאירופה. עוד ב-1866 קבע הרב יונה בונדי מניו יורק כי במדינה קיים זרם "של שביל הזהב, המכונה 'אורתודוקסי' משמאל ו'רפורמי' מימין."[28] ב-1886, עקב המתח הגדל והולך עם הרפורמים, הוקם בית המדרש לרבנים באמריקה שנועד לעמוד מנגד להיברו יוניון קולג'. המייסדים היו קבוצה מגוונת שכללה את כל מתנגדי הקודמים, מאורתודוקסים כמו ברנרד דרכמן ועד לאלכסנדר קוהוט, תלמידו של פרנקל. האחרון היה הדמות המשפיעה ביותר על החינוך במוסד בשנותיו הראשונות; בנאום הפתיחה של הסמינר ב-2 בינואר 1887 הצהיר קוהוט כי הגוף החדש יתנהל "ברוח היהדות השמרנית (Conservative Judaism)", מונח שעוד לא הייתה לו משמעות נפרדת ברורה אך הלך ונעשה רווח. גורמים אורתודוקסים בדלניים יותר ניסו להימנע מבית המדרש והתרכזו סביב ישיבת רבינו יצחק אלחנן, אם כי בוגריו שירתו ברוב הקהילות האורתודוקסיות בארצות הברית עד שנות ה-50 ומנהלו דרכמן הקים את האיחוד האורתודוקסי. בתחילת המאה ה-20 עמד הגוף על סף פשיטת רגל, וכמה מראשיו שכנעו נדבנים יהודיים תושבי ניו יורק לתרום סכום גדול להרחבתו. עשירים אלה היו הסכימו שיש ליצור מסגרת דתית שתאפשר אמריקניזציה של המוני המהגרים היהודים העניים מרוסיה שהציפו את המדינה. הם התנו את סיועם במינויו של שניאור זלמן שכטר מאוניברסיטת קיימברידג' למנהלו. היה זה שכטר שהטביע את חותמו על המוסד יותר מכל אדם אחר. ב-23 בפברואר 1913 הוא ייסד את איחוד בתי הכנסת של אמריקה (ששמו שונה ל'איחוד בתיה"כ הקונסרבטיביים' ב-1992), ארגון קהילות קטן שגדל עם השנים. ב-1917 כנסת הרבנים הקימה לראשונה את ועד ההלכה שלה, שהורכב משבעה חברים בראשות מנהיגה, הרב לוי גינצבורג. עם זאת, ולמרות מחויבותו של הסמינר לאסכולה הפוזיטיבית-היסטורית, הוא עדיין לא היווה גרעין של תנועה עצמאית ונפרדת.‏[29]

בשנות ה-30 החל להסתמן פילוג פנימי בתוך הסמינר, עקב השפעתו של מרדכי קפלן, מייסד היהדות הרקונסטרוקטיבית. קפלן סבר כי דבקות ראשי הסמינר באלוהיותה של התורה מהווה חוסר יושר אינטלקטואלי בעידן המדע וביקורת המקרא. תומכיו נותרו כמחנה בתוך המסגרת עד שנות ה-60, אך המתח בינו לבין הרקטור גינצבורג השמרן גבר. למרות התנגדותו של האחרון, התחזקה במשך העשור התביעה לערוך שינויים הלכתיים נרחבים עבור הציבור היהודי, כמו גם התחרות על קהל המתפללים עם רבנים ממועצת הרבנים וישיבה יוניברסיטי האורתודוקסיות. סוגיה אחרת שעלתה הייתה ברמת בתי-הכנסת, כשהדור הצעיר של באיהם הנהיג בהדרגה ישיבה מעורבת בין מלחמות העולם, תוך מחלוקות עם הממסד הרבני והמבוגרים. ב-1921, אל מול לחץ גדל מהשטח, הסכים גינצבורג לפסוק כי ניתן לבטל את העזרה בקומה הנפרדת, אולם התעקש על מחיצה. קביעתו לא התקבלה על ידי הקהל בפועל, וב-1947 התבטא כי אם יש סכנה ל"רווחה הרוחנית" של הקהילה עקב נושא זה והרוב הדורש זאת, ניתן להסכים. ברוב המבנים נותרו אזורים מיוחדים לאלה שרצו להמשיך לשבת בנפרד.‏[30] בסמינר עצמו נותרה הפרדה בין נשים לגברים עד שנות ה-80.

רק לאחר מלחמת העולם השנייה התחדדו ההבדלים בין הקונסרבטיבים לאורתודוקסים, גם ברמת הקהילה. אחת הדמויות החשובות בתנועה באותן שנים היה הרב יעקב אגוס, בוגר יצחק אלחנן שהצטרף אליה ב-1945. הוא טען כי דפוס הפעולה הרווח של ועד ההלכה – היצמדות לדעות המקילות בספרות השו"ת – אינו מספק בסיס שיבדיל בין שני הזרמים, וכל עוד תימשך מדיניות זו הם יהיו תמיד בעמדת נחיתות. היה עליהם ליזום מהלכים משלהם, והוא הציע שימוש נרחב בכלי של תקנת חכמים.‏[31] ב-1946 יצא סידור תפילה קונסרבטיבי ראשון, בו הוחלפו כמה מברכות השחר ("שעשני ישראל" במקום "שלא עשני גוי", "שעשני אישה" במקום "כרצונו" וכו') והקטעים הנוגעים לעבודת הקרבנות במוסף נוסחו בלשון עבר.‏[32] ב-1948, בעת שנעשתה נחושה יותר להפגין עצמאות, ארגנה כנסת הרבנים את ועד הפסיקה שלה מחדש; היא דחתה הצעה מתונה לכך שהגוף יהיה "מחויב להלכה ולמסגרתה" ואימצה נוסח לפיו משימתו תוגדר כ"לחזק את המחויבות ליראת שמים, הבנה והשתתפות בחיים היהודיים." ב-1950 אימץ הוועד 'תוכנית שבע נקודות' לגבי השבת, בה נפסק כי מותר לנסוע לבית-הכנסת בשבת בהיעדר אפשרות אחרת להגיע אליו, וכי אפשר להשתמש בה בחשמל. מיכאל כהן ראה קביעה זאת כ"קרע הסופי" עם הזרם האחר.‏[33] בשנות ה-50 נעשו שני סממנים למבדילים בין בתי-הכנסת של התנועות: האורתודוקסים החלו לאכוף את הדרישה למחיצה על כלל אלה שהשתייכו אליהם, וב-1954 ביטלה מועצת הרבנים של אמריקה את החלטתה מ-1948 לאפשר שימוש בהגברת קול חשמלית בשבת.‏[34] ב-1953 אשרר הוועד, באמצעות תקנה, הוספת סעיף לכתובה שחייב בעלים למסור גט לנשותיהם אם יתבקשו. הפסקה הייתה פרי יזמתו של הרב שאול ליברמן ונועדה לפתור את בעיית העגינות. ליברמן ניהל מגעים חשאיים עם הרב יוסף דב סולובייצ'יק בכוונה להקים בית-דין מאוחד שינהל ענייני מעמד אישי, אך התוכנית לא התממשה. ב-1 במרץ 1956 הטילו אחד-עשר ראשי ישיבות, בראשות הרב אהרן קוטלר, איסור גורף על כל שיתוף פעולה עם גורמים מזרמים אחרים; על רקע זה דחתה מועצת הרבנים את ההצעה.‏[35][36]

בשנות ה-50 וה-60, עם ההגירה הגדולה של יהודים לפרברים, גדלה התנועה הקונסרבטיבית בארצות הברית במהירות. איחוד בתי הכנסת שלה, שמנה 22 קהילות עם ייסודו ב-1913, הכיל 500 ב-1950 וב-1965 הגיע ל-800. ב-1957 הוקמה "המועצה העולמית של בתי-הכנסת", הזרוע הבינלאומית של התנועה, ששמה הומר לבסוף ל"מסורתי עולמי."‏[37] ב-1962 נפתח הסמינר הרבני הקונסרבטיבי בבואנוס איירס, שהפך למרכז התנועה בדרום אמריקה בהנהגתו של הרב מרשל מאייר. באותה שנה סולק הרב הבריטי לואיס ג'ייקובס מק"ק כנסת ישראל על רקע תמיכתו בביקורת המקרא ומאבק פוליטי על משרת הרב הראשי; הוא ותומכיו ייסדו את הקהילה המסורתית הקטנה בארץ זו. בשנים אלה הפך אברהם יהושע השל, שהחזיק בפרשנות מיסטית של ההתגלות האלוהית, לדמות בולטת בסמינר בניו יורק. כבר ב-1954 אישרה כנסת הרבנים החלטה עקרונית שמעמדם של נשים וגברים בבית-הכנסת צריך להיות שווה, ובשני העשורים הבאים התעצמה התביעה של חברי הקהילות לצעדים נוספים בתחום זה. ב-1972, לאחר שהיברו יוניון קולג' הסמיך לראשונה אישה לרבנות, יצאו פעילות הקבוצה הקונסרבטיבית הפמיניסטית "עזרת נשים" לכינוס השנתי של רבני התנועה וביקשו שינויים דומים. כעבור שנה אומצה החלטה שהתירה לספור נשים למניין. ב-1973 וב-1979 נדחו הצעות להסמיך נשים על ידי כנסת הרבנים, אך ב-1983 ההצעה התקבלה. קבוצה של שמרנים בראשות דוד הלבני, ראש הפקולטה לתלמוד, פרשה במחאה על כך והקימה את "האיחוד ליהדות מסורתית." במהלך שנות ה-80 קבע הוועד גם כי אסור לחקור בעניין ממזרות, וביטל למעשה את המעמד הזה. ב-1988 התפרסמה הצהרת העקרונות "אמת ואמונה", מסמך ראשון מסוגו, שנועד להגדיר את מטרות התנועה; המנסחים קבעו כי "לאחר מאה שנה בה עמימות וחוסר הגדרה יכלו להיחשב כדבר טוב... אין עוד די בכך שנגדיר את היהדות הקונסרבטיבית לפי מה שאינה." ההצהרה אשררה, בין היתר, את האמונה באלוהים ובהתגלותו וקבעה כי ההלכה בעלת חשיבות מכרעת.

לאחר שהמחלוקת בסוגיית מעמד האישה דעכה, החליף אותה היחס להומוסקסואלים כשאלת המפתח שעמדה בפני התנועה וכמקור לחיכוך בין שמרנים לליברלים.‏[7] ב-2006, אל מול התנגדות רבה מרבני הזרם בישראל, קנדה ודרום אמריקה,‏[38] הכריז ועד ההלכה בארצות הברית בראשות הרב אליוט דורף כי אינו מתנגד למערכות יחסים בין הומוסקאסואלים או לסביות ואפשר להסמיך אותם לרבנות; עם זאת, הצהיר שהאיסור על יחסי מין מלאים בין גברים עודנו בתוקף.‏[39] ב-2012 נקבע תקנון לטקסי נישואין עבורם, אף כי הגוף נמנע מלהגדירם כחופה וקידושין.‏[40] החלטות נוספות שערך הוועד בשנות ה-2000 כללו את הקביעה כי חירש חייב במצוות ומותר לו לברך בשפת סימנים אם הוא עולה לתורה או להיות ש"ץ במניין המשתמש בה.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – התנועה המסורתית בישראל

ראשונת הקהילות המסורתיות בארץ הייתה "אמת ואמונה", שנוסדה ב-1936 בירושלים על ידי עולים מגרמניה שהזדהו עם הגישה הפוזיטיבית-היסטורית. ב-1972 היו בארץ ארבע קהילות. התנועה המסורתית בישראל הוקמה ב-1979 ומרכזה בבירה. כיום חברות בה כחמישים קהילות רוב חברי קיבוץ חנתון נמנים עליה, ויש ריכוז גם בקטורה. רבני התנועה המסורתית, גברים ונשים, מוסמכים לרבנות בבית המדרש לרבנות ע"ש שכטר בירושלים. התנועה מפעילה תנועת נוער הנקראת נוע"ם (ראשי תיבות נוער מסורתי), שלה 17 סניפים ברחבי הארץ, המקימה גם גרעיני נח"ל. כמו כן פועלת גם תנועת הסטודנטים מרו"ם. בשנת 2008 הוקם במסגרת התנועה 'מכון מסרים לפיתוח קהילות ספרדיות מסורתיות' מתוך רצון לתת מענה קהילתי למסורתיים הספרדים בישראל. ב"מסרים" מאמינים כי דרכה הפתוחה והחברתית של יהדות יוצאי ספרד וארצות האסלאם תואמת את גישותיה ודרכה של התנועה המסורתית. היא מספקת שירותי דת לציבור הרחב, אם כי הרבנות הראשית לא מכירה בה, והתנועה מקיימת מאבק על זכויותיה. גיורים קונסרבטיביים בישראל מוכרים על ידי משרד הפנים, אם כי לא על ידי הרבנות, ונישואין אינם מוכרים. בראשות ועד ההלכה בישראל עומד הרב דוד גולינקין.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Adele Berlin (עורכת). The Oxford Dictionary of the Jewish Religion, Oxford University Press, 2011. עמ' 184-185.
  2. ^ Jacob Neusner, Alan J. Avery-Peck, The Blackwell Companion to Judaism, Blackwell Publishers, 2000. עמ' 344-345.
  3. ^ 3.0 3.1 Elliot N. Dorff, Conservative Judaism: Our Ancestors to Our Descendants, United Synagogue of Conservative Judaism, 1979. עמ' 104-105. (להלן: דורף).
  4. ^ Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State, 1995. עמ' 84-89.
  5. ^ לוי גינצבורג. שאלות ותשובות מענה לוי. בית המדרש לרבנים באמריקה, 1938. עמ' 39.
  6. ^ ארתור הרצברג, Judaism, Simon and Schuster, 1998. עמ' 291.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 Alan Silverstein, Modernists vs. Traditionalists: Competition for Legitimacy within American Conservative Judaism, התפרסם בתוך: Studies in Contemporary Jewry : Volume XVII, Oxford University Press, 2001. עמ' 34-50.
  8. ^ ראו ספרו: David Weiss Halivni, Revelation Restored: Divine Writ and Critical Responses, SCM, 2001.
  9. ^ דורף, 106-114.
  10. ^ דורף, 115-116.
  11. ^ 11.0 11.1 Rosemary Skinner Keller, Encyclopedia of Women and Religion in North America, Indiana University Press, 2006. עמ' 584.
  12. ^ Women and Minyan באתר כנסת הרבנים.
  13. ^ Daniel H. Gordis. Positive-Historical Judaism Exhausted. בתוך: Conservative Judaism, כרך XLVII. עמ' 4.
  14. ^ ראה למשל: Daniel J. Elazar, Rela Mintz Geffen, The Conservative Movement in Judaism: Dilemmas and Opportunities, SUNY Press, 2012. עמ' 4-5.
  15. ^ Daniel Gordis, Conservative Judaism: A Requiem, Jewish Review of Books, חורף 2014.
  16. ^ David J. Fine, Abraham Geiger and and the Hamburg Gebetbuchstreit of 1842, בתוך: Christian Wiese (עורך) Jüdische Existenz in der Moderne: Abraham Geiger und die Wissenschaft des Judentums, Walter de Gruyter, 2013. עמ' 161-178.
  17. ^ מאיר, עמ' 86.
  18. ^ ZRIJ, דצמבר 1843. עמ' 5.
  19. ^ מאיר, עמ' 136-137, 87-92.
  20. ^ ראה ציטוט מלא: דרכי המשנה, עמ' 21.
  21. ^ חיים לנדרר. R’ Shlomo Yehuda Rapoport (Shir), Champion of Jewish Unity in the Modern Era.
  22. ^ David Ellenson‏. Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy. University of Alabama Press. עמ' 78.
  23. ^ David Harry Ellenson, After Emancipation: Jewish Religious Responses to Modernity, Hebrew Union College Press, 2004. עמ' 173-176.
  24. ^ Michael K. Silber. The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition. Harvard University Press, 1992. עמ' 35-36.
  25. ^ David Ellenson‏. Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy. University of Alabama Press. עמ' 40-41.
  26. ^ Reformed Judaism and Its Pioneers, עמ' 182, למטה.
  27. ^ יהודה שוויצר. רבנים קונסרבטיבים בקהילות המתבוללות בהונגריה.
  28. ^ Jacob Rader Marcus, Abraham J. Peck, The American Rabbinate: A Century of Continuity and Change, 1883-1983, KTAV Publishing House, Inc., 1985. עמ' 105.
  29. ^ Pamela Susan Nadell, Conservative Judaism in America: A Biographical Dictionary and Sourcebook, ABC-CLIO, 1988. עמ' 264-269.
  30. ^ Jack Wertheimer, The American Synagogue: A Sanctuary Transformed, Cambridge University Press, 2003. עמ' 380.
  31. ^ Steven T. Katz, American Rabbi: The Life and Thought of Jacob B. Agus, NYU Press, 1996. עמ' 208-210.
  32. ^ Adele Berlin, The Oxford Dictionary of the Jewish Religion, Oxford University Press, 2011. עמ' 185.
  33. ^ Michael R. Cohen, The Birth of Conservative Judaism: Solomon Schechter's Disciples and the Creation of an American Religious Movement, Columbia University Press, 2012. עמ' 138-140.
  34. ^ Dana Evan Kaplan, Contemporary American Judaism: Transformation and Renewal, Columbia University Press, 2013. עמ' 24-25.
  35. ^ Saul Lieberman and the Orthodox.
  36. ^ Jeffrey S. Gurock, American Jewish Orthodoxy in Historical Perspective, KTAV Publishing House, 1996. עמ' 56.
  37. ^ Marc Lee Raphael, Judaism in America, Columbia University Press, 2005. עמ' 64.
  38. ^ The Conservative Movement and Homosexuality: Settled Law in Unsettling Times
  39. ^ תשובת ועד ההלכה, 6 בדצמבר 2006. עמ' 19.
  40. ^ Conservative rabbinic group issues guidelines for same-sex wedding rituals. הסוכנות הטלגרפית היהודית, 4 ביוני 2012.