יהדות קראית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מזוזה קראית בפתח בית הכנסת הקראי המרכזי ע"ש רבי ענן הנשיא, ליד "היכל שלמה" ברמלה
היכל שלמה, בית המרכז העולמי של היהדות הקראית, ברמלה

יהדות קָרָאִית היא זרם ביהדות הנקרא גם קראות, ופרטיו ידועים בשם קראים. היהודים הקראים שונים מהיהודים הרבניים בכך שהם אינם מקבלים את פרשנות חז"ל או כל סמכות רבנית למקרא (הנקראת בפי היהדות הרבנית "תורה שבעל פה"), והם מחויבים בעיקר לדברי המקרא המפורשים בלבד (הנקראים בפי היהדות הרבנית "תורה שבכתב"), ולדברי חכמים שאינם נתפסים כעוקרים את התורה שבכתב.

הופעת הקראות כתנועה דתית קשורה בדמותו של החכם ענן בן דוד הנשיא, במאה ה-8. לפי הערכות של היסטוריונים, במאות התשיעית והעשירית קרוב ל-40 אחוז מהעם היהודי היו קראים‏[1], כיום, שיעור הקראים הוא פחות מאחוז אחד בעם היהודי.

כינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקראים ידועים גם בכינויים בני מקרא ובעלי מקרא, מקור השם הוא השורש העברי ק.ר.א. מקובל ששם זה ניתן לקראים משום שהם נוהגים על פי המקרא (התורה שבכתב) בלבד ואינם מקבלים את התורה שבעל פה כאלוהית‏[2].

שם נוסף לבני זרם זה הוא תנ"כיים, אך הוא פחות נפוץ. לפעמים נקראים הקראים גם ענניים על שם הקבוצה הקראית המובחנת הראשונה כביכול, שנבדלה באופן רשמי מהיהדות הרבנית ולקחה את שמה משמו של מנהיגה, ענן בן דוד הנשיא.

עקרונות היהדות הקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהדות הקראית מקבלת רק את אלוהים כאל, רק את נביאי התנ"ך כשליחיו ורק את דבריהם כדבר אלוהים. היא מתנגדת לתורה שבעל פה ולכל תוספת הנראית כמאוחרת לתנ"ך, ומוכנה לקבל רק את התורה והנביאים כמקור אלוהי ישיר או מתועד ורק את הכתובים כחוכמת חיים המבוססת על התורה.

מקורות ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהדות הקראית נשענת על שלושה סוגי מקורות:

  • המקרא - עשרים וארבעה ספרי התנ"ך, הכוללים את כל המצוות, בין אם הן מצוות עשה ובין אם הן מצוות לא־תעשה, שאותן קיבל משה רבנו בהר סיני, והן כתובות בתורה, וכן ספרי הנביאים והכתובים שהכלילו חז"ל בין כתבי הקודש.‏[3]
  • ההיקש - ההיקש הם הדרכים שבאמצעותם פוסקים הלכה למקרים שאינם כתובים במפורש בתורה. קביעת הלכה זאת נעשית באמצעות היקשים לשוניים ממקומות שונים בתנ"ך או על פי ההגיון, וכוללים שבעה מרכיבים: 1. סתום במקומו ומפורש במקום אחר; 2. מדין הכלל יודע הפרט; 3. היקש הערך (גזרה שווה); 4. היקש קל וחומר; 5. היקש כוח הדיבור; 6. היקש ההגברה; 7. היקש משפט הדימוי.‏[4] בעבר חכם קראי שהבהיר הלכה בדרך ההיקש היה מקבל ומעביר לצאצאיו את התואר 'נקש' ('נקש בן נקש' אם צאצא הבהיר עוד הלכה בדרך ההיקש).
  • סבל הירושה - נקרא גם העתקה משתלשלת -הוא כלל המנהגים שנהגו בהם בעבר, ובמקרים מסוימים אפילו לפני מתן תורה, והם הועברו במסורת מדור לדור (כמו אופן ביצוע השחיטה, או אופן ביצוע ברית המילה). כל זאת בתנאי שאינם סותרים את התורה שבכתב, ובנוסף הם קשורים לאופן ביצועה המדויק של מצווה מסוימת שנכתבה בתורה (במקרה של השחיטה - מצוות איסור אכילת הדם). הקראים אינם טוענים שמנהגים אלה ניתנו על ידי אלוהים, אולם הם דוחים כל מסורת אחרת הסותרת את מסורות אלו.

פירוש התורה בקרב הקראים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שלגישת היהדות הרבנית, החכמים מוסמכים לתקן תקנות ולגזור גזירות שתוקפם מדרבנן, ואיסור התורה בל תוסיף ובל תגרע חל רק על שינוי דיני התורה עצמם, הרי שלגישת היהדות הקראית, תפקיד החכמים היא לפרש את התורה בלבד, וכל הוראה החורגת מכך חסרת תוקף ואף עוברת על איסור 'בל תוסיף'.

הקראים שוללים את הטענה לפיה ביחד עם התורה שבכתב ניתנו למשה פירושים אלוהיים. לגישתם, כל הפירושים אנושיים וניתן לחלוק עליהם. על אף שהם דוחים את התורה שבעל-פה כתורה אלוהית, הם מסתכלים על ספרות חז"ל כספרי חכמים, והיסודות של היהדות הקראית מתבססים במידה רבה על היסודות שקבעו חז"ל בקרב היהדות הרבנית[5]. אולם במקומות שלטענתם ספרים אלה סותרים את ספרי התנ"ך - אין הם מקבלים אותם‏[6].

פסיקה אישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסודה של היהדות הקראית עומדת הפסיקה האישית. בספרות קראית מאוחרת ייחסו את ניסוח העקרון הזה לענן בן דוד הנשיא שאמר על פי המסורת הקראית: "חפישו באורייתא שפיר ואל תשענו על דעתי", כלומר "חפשו בתורה היטב ואל תסתמכו על דברי", אך ספרו של ענן, "ספר המצוות", לא מכיל את הביטוי הזה, וחוקרים טענו שהוא נוצר רק מאות שנים לאחר מכן. עקרון זה נותן לכל פרט את האפשרות לפרש את התורה בעצמו, מתוך למידה יסודית שלה, על יסוד שאיפה להבנת התורה בצורה אליה, לכאורה, התכוון אלוהים. זאת על סמך הכתוב בספר דברים[7].

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

ספר דברים, פרק ל', פסוקים י"א-י"ד

מאחורי עקרון זה עומדת התפיסה כי האחריות על קיום המצוות מוטלת על כל פרט, וכפי שניסח זאת החכם הקראי סהל בן מצליח הכהן: "דעו אחינו בני ישראל, כי כל אחד ממנו תלוי לנפשו, ולא ישמע אלהינו את דברי המצטדק ואומר:'כך נהגוני רבותי'". דניאל בן משה אלקומיסי ניסח עקרון זה בצורה חדה אף יותר ואמר: "כל הנשען על אחד ממלמדי הגלות, בלי לחקור היטב בחכמתו, הוא כעובד עבודה נכריה" (מתוך האגרת לתפוצות). דניאל אלקומיסי ביטא את השאיפה להסתמך רק על המקרא בכל מה שקשור לקיום מצוות. הסתמכות על מקורות אחרים מרחיקה, לדבריו, את האדם מהאל.

למרות זאת היהדות הקראית לא הייתה בעלת אופי אנרכיסטי. בראש הקראים עמדו מנהיגים רוחניים המכונים: "חכמים", בעלי בקיאות במקרא ובמסורת היהדות הקראית. הם שימשו כמנהיגי הקהילה כמדריכיה, כמלמדיה ודייניה.

על אף התמיכה בפסיקה אישית, רוב הציבור הקראי דוגל בהלכות ובפרשנויות מקרא מסוימות. הקראים מסבירים את הדבר בשיתוף ידע ודעות שמתקיים בציבורם. הדרכים השונות להבנת התורה נדונות בציבור, והפירוש שמשכנע את הרוב הופך לדומיננטי. אולם, הייתה סובלנות גם כלפי דעות מיעוט, אם התבססו על הבנה סבירה של פשט המקרא.

עם השנים עלתה נטייה גוברת לאחידות אצל הקראים. הקראים עדיין לא קיבלו פסיקה של אף דור כמחייבת כליל את הדורות הבאים, כפי שהתרחש ביהדות הרבנית, ולא ביטלו באופן רשמי את הפסיקה האישית, אך מנהיגים רוחניים מסוימים החלו לתבוע שהציבור יכפיף עצמו להכוונתם.

ב"אדרת אליהו" כתב אליהו בשייצי על יכולתם של המנהיגים ("חכמים") לתקן תקנות שיחייבו את הקהילה כולה: "...המורד בדברי החכמים הנמצאים בכל דור ודור בכל תקנה ודין שיעשו ראוי לנדותו ולהחרימו ככתוב 'יחרם כל רכושו והוא יבדל'" - "ולא יתירו לו נידוי עד שיבוא לבית דין לקבל מלקות...".

גם החכם הקראי המצרי יוצא רוסיה, טוביה לוי בבוויץ, רמז על מעמדם של החכמים ועל סמכותם לתקן תקנות ולהדריך את העם, בתשובתו לטענה כי הקראות קפאה על שמריה: "חוקרים רבים כינו את ההבדל בין יסודות דת הקראים לזו של הרבניים, בכך שהקראות בכל דורותיה נשענת על דברי התורה הכתובה, ובאפשרות חכמי הדור הקראים לשנות מנהגים והלכות בהתאם לרוח הזמן מבלי לנטות ימין ושמאל מדברי הכתוב, לעומת היהדות הרבנית, שנשענת על דברי החכמים שדבריהם חזקים יותר מדברי התורה".

עם חזרתם של הקראים לארץ ישראל, המסגרת של הקהילה ותקנותיה נחלשה וכך גם מעמדם של החכמים הקראיים. השאלה על מידת סמכותם מעוררת גם עתה חילוקי דעות בקרב החוגים הקראיים.

אמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב נושאי האמונות והדעות לא נחלקו הקראים והרבניים. עיקרי האמונה שכתב החכם הקראי יהודה הדסי בספרו "אשכול הכופר", דומים לאלה שציין הרמב"ם, בתוספת העיקרים "חובה להבין את התורה לאשורה בלשונה" (כלומר חובה להתמצא בעברית עתיקה למען קריאת התורה) ו"המקדש הוא משכן כבוד ה' לעולם".

בעקבות ספר דניאל מקבלים הקראים את קיומו של "קץ הימים" ואת תחיית המתים. כמו כן מאמינים הם בביאת המשיח.

סיבות להתנגדות הקראים לתורה שבעל פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פולמוסים בין היהדות הרבנית ליהדות הקראית

בין נימוקי הקראים לעמדתם, שלפיה אין הם מקבלים את התורה שבעל פה כמחייבת או כדברי אלוהים:

  • אלוהים ציווה במפורש לא להוסיף ולא לגרוע מתוך דברי התורה. "אֵת כָּל הַדָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם - אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ, לַעֲשׂוֹת: לֹא תֹסֵף עָלָיו, וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ."‏[8] ועדיין הרבניים הוסיפו ולא מפסיקים להוסיף "מצוות חכמים" שלטענתם אלו חלק בלתי נפרד מהתורה. הקראים רואים תוספת חיה זו כפירה של ממש.
  • התורה שבעל פה אינה מוזכרת אפילו פעם אחת בכל התנ"ך כולו. הקראים טוענים שלו הייתה תורה נוספת לעם ישראל, הרי שאלוהים היה מורה בפירוש להאמין בה.
  • כשציווה אלוהים על משה לעלות להר סיני ולקבל את התורה היו דבריו אליו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה, וֶהְיֵה־שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם"‏[9]. לא מוזכרת תורה שבעל פה. כאן ובמקומות נוספים בתורה מצוין שדברי התורה כתובים על ספר.
  • התנ"ך מציין שהתורה אבדה ושעם ישראל היה ללא תורה כחמישים שנה. "וְיָמִים רַבִּים, לְיִשְׂרָאֵל: לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת, וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה, וּלְלֹא תוֹרָה."‏[10] ושהתורה אבדה "וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר, סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי, בְּבֵית ה'; וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן, וַיִּקְרָאֵהוּ."‏[11]. מכך הקראים מסיקים שלא סביר שהתורה שבעל פה יכולה להיזכר במשך הדורות, כאשר אפילו התורה שבכתב נשכחה.
  • חכמי המשנה והתלמוד חולקים זה על זה. מכאן מסיקים הקראים שאלו לא הסתמכו על קבלה מאלוהים, שהרי אילו הייתה להם קבלה, היו כל החכמים צריכים להגיד אותם הדברים. לא ייתכן שהאל היה מצווה על עם ישראל לבצע דברים סותרים.
  • לטענת הקראים, התורה שבעל פה סותרת את התורה שבכתב במקומות רבים, ולא ייתכן אפוא שהיא באה מאותו מקור אלוהי.
  • במשך הזמן נוספו לתורה שבעל פה עוד ועוד פירושים, ולמעשה ללא הרף מתווספות לה תוספות שונות, גם על ידי רבנים בימינו. כל אחד מהרבנים מתבסס בפירושיו ובפסיקותיו לא על התורה כפי שניתנה, אלא על הפירושים הרבניים הקודמים ולעתים אפילו על דעה אישית. מכיוון שאדם מועד לטעות, ייתכן שפרשנותם של רבנים בימינו מבוססת על טעויות של קודמיהם, ואלו הולכות ומצטברות זו על גבי זו.

היסטוריה של הקראים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של היהדות הקראית

הופעת הקראות כתנועה דתית נקשרת עם דמותו של החכם ענן בן דוד הנשיא, בן המאה ה-8. אמנם לא ידוע לנו על קהילה קראית או על אישים קראים לפני תקופתו של ענן, אך ההשערה היא שענן לא המציא את הקראות יש מאין, אלא איחד קבוצות קיימות בעם היהודי שהתנגדו לתורה שבעל פה ולסמכות גאוני בבל. לקבוצות אלו, שמשערים ששורשיהן עתיקים‏[12], השיג ענן חופש פוליטי ודתי מידי השלטונות הערבים.

חוקרים אחרים סבורים שלמעשה ענן בן-דוד ייסד תנועה של יהודים שנקראו על שמו "ענניים", אשר התקיימה בנפרד מהקראים והתאפיינה בגישה שונה במקצת. רק כמה דורות אחרי ענן, נטמעו הענניים בקראות ואף שימשו כמנהיגים קראיים. הטוענים כך מסתמכים בין השאר על ספר האורות והמגדלים של יעקב הקירקיסאני, חכם קראי בן המאה העשירית, שמספר על שתי תנועות אלה כתנועות נפרדות, וכן על עדויות נוספות. לפי גרסה זאת ארעה ההתנתקות הגמורה של הקראים והרבניים בימיו של החכם דניאל בן משה אלקומיסי שאף ייסד את תנועת אבלי ציון הקראית.

פריחת הקראות בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת ימי הביניים הייתה תקופת פריחה ביצירה הקראית, בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט, בתחומי הפרשנות, הדקדוק, הספרות, הפילוסופיה והפצת הקראות. נראה שבארץ ישראל היה מעמדם בכיר ממעמד היהודים הרבניים אליהם חלחלו כמה ממנהגיהם והלכותיהם. בתקופה זו פעלה תנועת אבלי ציון הקראית, שקראה לעליה לארץ ישראל וחבריה נהגו מנהגי אבלות על החורבן. חכמים קראים כמו דניאל בן משה אלקומיסי, סהל בן מצליח הכהן, סלמון בן ירוחם ויעקב הקירקיסאני, פעלו במרץ על מנת להפיץ את הקראות בתפוצות ישראל ופעילותם נשאה פרי וקהילות קראיות היו בכל תפוצות ישראל. באותם זמנים היו הקראים עסוקים בפולמוס סוער עם רבנים כמו רב סעדיה גאון שיש אומרים שללא פועלו, הייתה הקראות דוחקת את רגלי היהדות הרבנית. בשל הפולמוס המחודד, נוצרה הפרדה בין הקראים לבין מאמיני התורה שבעל פה.

עם כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב-1099 חרבה הקהילה הקראית בירושלים ושוקמה אחרי כיבוש ארץ ישראל בידי צלאח א-דין בשנת 1187. כיבוש ארץ ישראל הוביל לנדידת מרכז הכובד הקראי לממלכת הכוזרים ולאימפריה הביזנטית, שם התקיימה קהילה קראית עוד לפני הטבח הצלבני בירושלים. בביזנטיון המשיכו לפעול חכמים קראים כמו יעקב בן ראובן, יהודה בן אליהו הדסי, אהרון בן יוסף הרופא מחבר "ספר המבחר", אהרון בן אליהו מניקומידיה ("האחרון") מחבר "עץ חיים", ו"גן עדן" ואליהו בשייצי מחבר ספר ביאור המצוות המקיף "אדרת אליהו", שהוא ספר ביאור המצוות הנפוץ ביותר אצל הקראים. בשייצי הוא אחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות הקראים. המהפכה ההלכתית שיזם, שעוררה מחלוקת קשה בקרב בני עדתו, כללה שינויים מרחיקי לכת וקרבה מאוד את פסיקתם לזו הרבנית.

המרכז בקושטא שקע בסופם של ימי הביניים, והמרכז עבר לקרים ולארצות מזרח אירופיות אחרות. במחצית השנייה של המאה ה-17 היו כ-30 קהילות קראיות במזרח אירופה. קראי מזרח אירופה דיברו בשפה ייחודית משלהם - שפה קראימית ("לשון קדר"). החל מהמאה ה-19 עלתה במזרח אירופה התנועה הלאומית הקראית שטענה שלקראים אין שורשים יהודים. בעקבות פעילותה חלק מקהילות הקראים לא נספו בשואה.‏[13] בתקופת השלטון הסובייטי שקעה מאוד הקראות המזרח אירופאית.

הקהילה הקראית המצרית היוותה מרכז קראי עתיק וחשוב במשך דורות. אחרי הקמת מדינת ישראל, ועם האנטישמיות הגואה במצרים - עלו רבים מהיהודים לארץ ישראל, אף על פי שהתקשו לקחת עמם את רכושם.

שער הכניסה לחצר הקראים, שם נמצא גם בית הכנסת הקראי, ברחוב הקראים שברובע היהודי בירושלים

הקראים במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצאם של רוב רובם של הקראים במדינת ישראל הוא בקראי מצרים, ומוצא מיעוטם הוא בקראי עיראק, טורקיה, רוסיה ובכאלו שקיבלו על עצמם את הקראות. מספר הקראים מוערך בישראל בכ-25,000 נפש (ובעולם חיים עוד כ-10,000 נפש). קהילות קראיות קיימות ברמלה, שבה נמצא מבנה "מרכז היהדות הקראית העולמית", באשדוד (שני בתי כנסת), באופקים, בבאר שבע, בקריית גת, בבת ים, בערד, בירושלים ובמושבים מצליח, בית עזרא ורנן. בסך הכול ישנם 12 בתי כנסת קראיים בישראל, ב-10 יישובים‏‏ ובית תפילה אחד בערד‏[14].

היום נפוצים יחסית נישואים בין רבניים לקראיים. בדומה לתהליכים כלליים שהתרחשו בעת המודרנית בזרמים דתיים שונים, גם בקרב הקראים יש תופעה של חילון וישנם קראים שאינם מקפידים על מצוות אמונתם קלה כבחמורה.

במשך שנים רבות היה מעמדם של בתי הדין הקראים בעייתי, שכן החוק אינו מכיר בקראים כעדה דתית נפרדת. אף שבדרך כלל ניתנו פסקי הדין בענייני גירושים ונישואים בידי בית הדין העדתי, הדרך הייתה פתוחה לפני אחד הצדדים, אם חפץ היה להעביר את הדיון לבית הדין הרבני. בית המשפט העליון שינה מצב זה ב-1995, ביטל בכך את ההלכה הקודמת, והפך את המשפט הקראי למחייב עבור בני זוג אנשי העדה.

בישראל אימצו לעצמם קראים מנהגים רבניים כמו בר מצווה ועליה לתורה בגיל 13, בניגוד לטענה הקראית המקורית שהבגרות של אנשים שונים לא באה באותו גיל. הקראים טוענים שאין במנהג זה כל רע.

בשנים האחרונות[דרושה הבהרה] חל שינוי[דרוש מקור] ביחסה של היהדות הקראית לעניין קבלתם של יהודים שלא נולדו כקראים, והתקבלה החלטה במוסדות הקראיים, לפיה תתאפשר קבלה של יהודים רבניים לקראות, וכבר ישנם כאלה שניצלו החלטה זו.

בצה"ל החיילים הקראים נמצאים כל ימי שבת בשרות הצבאי בביתם מכיוון שהצבא אינו יכול לספק להם בית כנסת המתפלל כפי מנהגם, ויש להם פטור שבתות וחגים המיועד למיעוט בני העדה הקראית בישראל עקב היותם שומרי שבת וצריכים בתפילה המיועדת להם בשימוש הבית הכנסת הבנוי במיוחד לדרישותיהם.

ב-2011, עקב תביעה שהוגשה נגד הרבנות הראשית בסוגיה של כשרות קראית, בית משפט השלום ברמלה הכיר בשחיטה הקראית כבעלת זכות לתעודת כשרות מיוחדת. מקרה התביעה אירע עקב אטליז בשר שהכריז על עצמו ככשר בהשגחת הרבנות הקראית. הכרזה זו, מאחר שלא הייתה מלווה בקבלת תעודה כשרות של הרבנות האורתודוקסית, גררה קנס על ידי הרבנות הראשית לאטליז בעבור הטעיית הציבור. בתביעת הנגד, מצד הרבנות הקראית, זכה האטליז לביטול הקנס והכרה חוקית של הכשרות.‏[15][16] אולם, ב-2012, החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב על ביטול הפסיקה בנושא זה.‏[17][דרוש מקור]

מנהגי הקראים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הקראי ברמלה
בית הכנסת הקראי במושב מצליח
בית הכנסת בירושלים

הקראים רואים בבית הכנסת מקדש־מעט, ומקום מרכזי וייחודי שבו האדם מתייחד עם בוראו, ולכן כל הנכנס לבית התפילה חייב להיות נקי וטהור בגופו ובלבושו מכל טומאה. בבתי הכנסת הקראיים לא נועלים נעליים מפאת קדושת המקום: הקראים אומרים שמן הראוי להתנהג בהתאם לקדושת המקום ולא להיכנס לבית הכנסת בנעליים אשר דורכים בהן במקומות מזוהמים וטמאים. חליצת נעליים במקומות קדושים היא כלל ידוע מימים ימימה שנאמר גם למשה וגם ליהושע: "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא". רצפת בית הכנסת הקראי מכוסה בשטיחים עליהם מקיימים את כל תנאי התפילה הנלמדים מתוך התפילות שמצוינות במקרא. ‏‏

לוח השנה וחגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלוח הקראי

הקראים משתמשים בלוח שנה שאינו קבוע מראש ומבוסס על חשבון, אלא על 'ראיית הירח': היום שבו נראה סהר הירח בפעם הראשונה בחודש, אחרי שהירח של החודש הקודם נעלם, נקבע כראש החודש. שיטה זו במקורה היא שיטה רבנית חז"לית, המתוארת בהרחבה במשנה ובתלמוד במסכת ראש השנה. מאחר שלא מצוין מפורשות במקרא כיצד היו מחשבים את חודשי השנה ועונות השנה, קיבלו הקראים עליהם את שיטת קידוש החודש החז"לית כשיטתם בפועל, אולי גם בשל כך שהם לא הכירו כל שיטה אחרת לחישוב החודשים. שהרי לא היה ידוע בראשית הקראות על הכתות היהודיות מימי הבית השני, שהנהיגו לוח שנה שמשי החולק על שיטת קידוש החודש הפרושית. הבשלת השעורה בארץ ישראל היא הסימן לאביב, שבו אמור לחול חודש ניסן, ולעיבור השנים.

לגבי מועד תחילתה של ספירת העומר ואופן הספירה, ישנה מחלוקת בין היהדות הרבנית לבין הקראים. הקראים טוענים שצריך להתחיל לספור ממחרת שבת בראשית שאחרי ליל הסדר כלומר מיום ראשון בשבוע כמו שכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת". ושאת הספירה צריך לסיים לאחר שבעה שבועות שלמים כמו שכתוב "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר־לָךְ", ביום ראשון ש"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת", וכך יוצא שלחג השבועות אין מועד קבוע בלוח העברי. לעומתם, הרבניים פירשו שבביטוי "ממחרת השבת", המקרא התכוון ליום טוב ראשון של פסח. שכן מצינו שהביטוי "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" חופף לביטוי "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" בעניין איסור חדש. שכן נאמר בעניין איסור אכילת תבואה חדשה: "...מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָה. וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ויקרא, פרק כ"ג). כלומר, אסור לאכול תבואה חדשה עד הבאת הקורבן ממחרת השבת. לעומת זאת, בספר יהושע מתואר שבני ישראל אכלו מהתבואה החדשה של הארץ דווקא "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח": "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי:  בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע, פרק ה'). הרבניים מביאים לטענתם זו ראיות נוספות מהמקרא.

הקראים מנמקים את עמדתם בכך שהמילה 'שבת' בביטוי 'ממחרת השבת' אינה מציינת בכל התורה יום טוב, אלא רק שבת. הקראים אומרים שלא ייתכן שבאותו קטע המילה שבת תציין פעם יום טוב ופעם שבוע. ולכן, לדברי הקראים, הפירוש ההגיוני היחיד הוא שהמילה שבת מציינת שבת בראשית, ואז יש גם משמעות לכך שחג השבועות צריך להיות מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, כלומר ביום ראשון. לעומתם, הרבניים מציינים שהמילה "שבת" או "שבתון" כן מופיעה במועדים אחרים, כגון ביום הכיפורים[18], בראש השנה[19] וכן בחג הסוכות ובשמיני עצרת.‏[20] כמו כן מציינים הרבניים, שאי אפשר לפרש את המילה "שבת" בפסוק על ספירת העומד בהקשר של "שבת בראשית", שכן אמנם כתוב "ממחרת השבת" אך לא מפורש על איזו שבת מדובר - אם השבת שבתוך חול המועד, או בשבת שלאחר המועד. כמו כן המשך הפסוק מורה שהמילה "שבתות", משמעה "שבועות", שכן כתוב: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", ואם מפרשים זאת על "שבת בראשית" הביטוי "שבתות תמימות" איננו מובן - איך אפשר לספור שבת לא שלמה? אלא אם מפרשים ש"שבתות" הם "שבועות", הדבר מתבאר כ"תספרו שבע שבועות שלמות בלי להחסיר אף יום", ובכך הביטוי "עד ממחרת השבת השביעית" מקבל משמעות של "עד ממחרת השבוע השביעי.

נימוק נוסף שהקראים מביאים לחיזוק עמדתם הוא שחג השבועות הוא החג היחיד שלא נקבע לו בתורה תאריך קבוע, והדרך לחישוב מועד החג היא באמצעות ספירה. לפי שיטת הרבניים יש לחג תאריך קבוע, כמו כן קשה על פירושם - אם סופרים מהיום הראשון של חג המצות יכול היה להיות מצב שבו יהיו שמונה שבתות בין פסח לשבועות, דבר הסותר את כוונת התורה באמרה "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת". הרבניים לעומת זאת טוענים שגם לפי שיטתם אין לחג השבועות תאריך קבוע, שכן הלוח התלמודי אינו לוח קבוע, ושני ראשי החודשים שבין חג המצות לחג השבועות יכולים להיות מקודשים (חודש חסר) או לא מקודשים (חודש מלא), ובכך חג השבועות יכול לצאת בשלושה תאריכים שונים. ורק בלוח הקבוע הנוכחי, שנקבע כך עקב גזירות הנוצרים על הסנהדרין, הוא זה שגרם לכך שיתבטל קידוש החודש, וחג השבועות יחגג תמיד בתאריך ו' בסיוון. ולגבי "שבתות תמימות", מפרשים הרבניים את המילה "שבתות" כ"שבועות", ובכך אין סתירה, כנזכר לעיל.

לקראים אין "יום טוב שני של גלויות" שאינו כתוב בתורה. בנוסף על כך, אפילו יום תרועה (שמו המקראי של ראש השנה) נמשך אצל הקראים יום אחד בלבד, ואינו מציין את תחילת השנה, שכן לפי לוח השנה המקראי הראשון בחודשים הוא ניסן. המסורת הרבנית היא זו שקובעת שהציווי "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים"‏[21] שמצווה אלוהים את משה ואהרון מדבר על חודש ניסן. אולם לא מפורש באף פסוק שניסן הוא החודש הראשון.

הקראים אינם חוגגים את חנוכה משום שאינו מוזכר בתנ"ך, ומשום שלגרסתם, אי אפשר לשמוח על חנוכת בית המקדש, שכן הוא חָרַב מאז. כמו כן בחנוכה מברכים הרבניים את אלוהים בברכה "... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה", אף על פי שאלוהים לא ציווה על הדלקת נרות.

הקראים מציינים את פורים במשך שני ימים בכל מקום שהוא.

דיני אישות וטהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר פירשו הקראים בדרך מיוחדת את הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד": לדעתם, היות הגבר והאשה "בשר אחד" הופכת את קרובי האשה לפסולי חיתון עבור קרובי הבעל, ולהפך. שיטה זו נקראה שיטת הריכוב בעריות. בשל היותם של הקראים מועטים, איסור זה איים על המשך התקיימותם. חכמים קראיים מאוחרים גרסו כי שיטת הריכוב בעריות היא הוספה על דברי התורה, ולכן במשך השנים בוטל הריכוב בהסכמה כללית. על פי היקש מהתורה אוסרים הקראים נישואים בין אישה לבין דודהּ, אחי אביה או אחי אימהּ, נישואים שמותרים אצל הרבניים.

הקראים מחמירים בדיני טהרה. הטמאים (גברים או נשים) אוכלים בשולחן נפרד וצריכים לשמור על בידול ולא להיכנס לבית הכנסת. טומאת נידה אצל האישה נמשכת רק שבעה ימים "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ"‏[22], ואין צורך לספור שבעה ימים נקיים לאחר סיום הווסת, כבטומאת זבה. נוהגי הטהרה דומים למנהגם של יהודי אתיופיה, ויש שאפילו שיערו שהתקיימו קשרים בין הקהילות. ואולם הקראים טוענים שהדמיון הרב בין ההלכה הקראית להלכה של יהודי אתיופיה נובע מכך שיהודי אתיופיה גלו מהארץ בתקופה שבה עדיין לא הייתה תורה שבעל־פה, ומכך שיהודי אתיופיה היו מבודדים משאר יהודי העולם ולא נתונים להשפעתם. זמן הנידה מגיע לשבעה ימים לאחר לידת בן ולארבעה עשר ימים לאחר לידת בת. לימים אלה נוספת תקופה שנקראת "ימי טהרה" שאורכה שלושים ושלושה ימים ללידת בן, ושישים ושישה ימים ללידת בת, כמפורש בפרשת תזריע בספר ויקרא.

הקראים לא מקבלים את הטענה הרבנית שחובה להיטהר מטומאה במקווה, ורואים בה המצאה מאוחרת. הקראים סבורים שאפשר להיטהר מטומאה בכל מים זורמים ואפילו במקלחת.

בקרב הקראים בישראל קיימת שחיקה במידה בה[דרושה הבהרה] נשמרת הרחקת הטמאים, אך עדיין מקפידים עליה מאוד בבית הכנסת.

מעמד האישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הגישה הקראית נחשבות הנשים כשוות לגברים, וחכמי הקראים הביעו יחס חיובי ולא מגביל לנשים. גישה זו באה לידי ביטוי בהבדלים אחדים בין מנהגי הקראים למנהגי הרבניים:

  • הקראים אינם מברכים "ברוך שלא עשני אישה", אלא הגברים והנשים מברכים את אותה ברכה "ברוך ... הבוראי בצלם אנוש", על אף שברכות השחר אינן מוזכרות בתורה והן תקנה של היהדות הרבנית.
  • אין לנשים פטור ממצוות שהזמן גרמן. הקראים אומרים שהתורה אומרת במפורש מתי מצווה פונה רק לנשים, ומתי היא פונה רק לגברים, בכל שאר המקרים, המצוות מיועדות לשני המינים באופן שווה.
  • עדות אישה, לדעת הקראים, שווה בדיוק לעדות גבר והקראים לא עשו הבחנה במינו של האדם לגבי ערך עדותו.
  • הקראים לא אסרו על נשים להחזיק בתפקידי הנהגה, גם בתקופות קדומות. כך למשל במאה ה-11 בספרד, לאחר מותו של המנהיג הקראי סידי אבן אל תראס, מונתה אשתו שנקראה אל-מועלמה (המורה) לתפקיד החכם בספרד.
  • לדעת הקראים, בזמן גירושין זכויות וחובות הגבר והאישה שוות.
גם הקראים סבורים שעל הגבר לתת את הגט לאישה, אלא שהם פיתחו במאה ה-19, אחרי מחלוקות פנימיות רבות, הלכה שלפיה במקרים מסוימים של עגינות יכול בית הדין לתת את הגט במקום הבעל, וכך לגרש את האישה בעל כורחו של זה.
  • בבתי הכנסת הקראיים לא נאסר על נשים לדבר או לשיר - הקראים אינם מקבלים את העיקרון הרבני ש'קול באישה ערווה'. בבתי כנסת קראיים ישנה הפרדה במקום התפילה בין גברים לנשים, והסיבה לכך היא שמירת הצניעות - בבית הכנסת הקראי משתחווים לאלוהים אפיים ארצה, וכאשר אישה משתחווה יש חשש שהיא תחשוף את עצמה.

עם זאת, חוקי הטהרה מכבידים על הנשים שבמשך שבעה ימים (זמן נידתן) צריכות להימנע מסוגים מסוימים של מגע חברתי ולאכול בשולחן נפרד (כאמור לעיל).

בבתי הכנסת הקראים בארץ לא נהוג שאישה תעלה לתורה (עלייה לתורה היא חלק מהתקנה של היהדות הרבנית לקריאת התורה במחזור שנתי בשבתות ומועדים והתקבלה על ידי היהדות הקראית).

שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר החמירו הקראים מאוד באיסורים בשבת, למשל חלקם לא קיבל את העקרון לפיו ספק פיקוח נפש דוחה שבת. כמו כן אסרו בתחילה להשאיר אש דולקת מערב שבת, ולכן לא האירו או חיממו את בתיהם ומזונם. רבים אסרו לטלטל חפצים מחוץ לבית בשבת כלל. היו שאסרו לצאת מהבית (למעט תפילה וצרכים חיוניים) בשבת ואף למול. הקראים אוסרים עד היום קיום יחסי אישות בשבת. כמו כן הם אוסרים ביצוע עבודה על ידי גוי עבור יהודי בשבת (אפילו על ידי רמיזה).

החל מהמאה ה-11 חלה הקלה הדרגתית בדינים אלו, הותר להשאיר אש למאור מערב שבת לשבת, וחלק אף קיבלו את ההלכה הרבנית של "תחום שבת" בן אלפיים אמה. בכל זאת, עדיין גישתם מחמירה יותר מזו הרבנית.

כיום, היות שרוב ככל הקראים מפרשים את התורה על פי פסיקה אישית, ישנם המסיקים מן התורה שאיסור ביעור האש הינו איסור על הצתת אש בלבד, ואינו מדבר על חשמל. על כן ישנם קראים המשתמשים במכשירים חשמליים בשבת, ואשר מקור האנרגיה שלהם הינו מבודד וכי נטען מבעוד מועד (כלומר מלפני השבת). כך לדוגמה ישנם קראים המשתמשים בטלפון סלולרי או במכשיר MP3 בשבת. זאת בעוד קראים אלה יסיקו ששימוש בחשמל שאינו מבודד, כלומר כזה המסופק מתחנת כוח, אינו כשר בשבת מחשש שהתחנה המספקת אותו מחללת שבת, דאם מדובר בתחנה כדוגמת זו המפיקה חשמל מביעור סולר או פחם.

את עניין פיקוח נפש דוחה שבת למדו הקראים, בדומה לחכמי התלמוד, מהפסוק "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כאשר הם מסיקים מהביטוי "וחי בהם" כי החיים קודמים למצוות.

דינים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציצית עם פתיל תכלת בקשירה לפי מנהג היהודים הקראים

הקראים אינם משתמשים בתפילין מתוך פירוש שכל הפרשה העוסקת בנושא זה היא מטאפורה, שהרי לא ניתן לשים את דברי האל על הנפש או לקשור אותם.

המזוזה הקראית היא דף (בדרך כלל קלף), לרוב ממוסגר, עליו כתובים עשרת הדברות (שנחשבות דבר ה' העילאי), על אף שהתורה שבכתב לא מגדירה מהם הפסוקים שיש לכתוב (וגם לא מציינת שיש לכתוב על קלף) אלא רק מצווה באופן כללי שיש לכתוב את "דְּבָרַי אֵלֶּה" "עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ"‏[23].

בברית המילה הקראית יש כריתת הערלה, אך אין פריעה (באצבעות המוהל) ומציצה (של הדם בשפתיו), שאינן כתובות בתורה.

הקראים קובעים שמוצאו של האדם נקבע לפי האב ולא לפי האם, בטענה שכך נהגו בתקופת המקרא, ולראיה הם מביאים את כל שושלות היוחסין בתנ"ך, שבהן מצוינים רק שמות אבותיו של האדם.

הקראים מתירים לאכול בשר וחלב יחדיו, ורק בישול "גדי בחלב אמו" נאסר, כמו שכתוב בתורה. אם כי ישנם המסיקים מהפסוק שבישול כל בעל חיים יונק כשר בחלב אימו אסור הוא, ואין האיסור מתכוון רק לגדי. ברמלה ובאשדוד קיימים אטליזים המוכרים בשר בשחיטה ובהכשר קראיים.

לקראים יש בציצית פתיל תכלת כמו שנכתב בתורה "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת"‏[24]. לשיטתם צבע התכלת יכול לבוא מכל מקור שהוא, בניגוד לשיטת הרבניים שגורסת שמקורו היחידי הכשר של צבע תכלת הציצית הוא בדמו של חילזון מסוים‏[25].

את דברי התורה "עין תחת עין" מפרשים הקראים כפשוטם, אדם שהוציא עין לחברו במזיד - יש להוציא את עינו (לפי הפירוש הרבני - כוונת התורה היא שיש לפצות בממון על הוצאת עין). אמנם בפועל דין זה אינו נהוג, שכן הוא סותר את דיני הממשלה, ועקרון דינא דמלכותא דינא מקובל על הקראים.

יחסי היהודים הקראים והיהודים הרבניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך ההיסטוריה, ראו עצמם היהודים הקראים כחלק בלתי נפרד מעם ישראל וניסו להשפיע על עם ישראל מבחינה אמונית מבפנים. גם הפוסקים הרבניים ראו את הקראים כחלק מעם ישראל אבל לפי השקפתם הם חלק חוטא. חריג להשקפה כללית זאת הופיע במזרח אירופה בראשית המאה ה-20, כאשר הופיעו גישות לאומיות בדלניות בקרב חלק מקראי מזרח אירופה.

הרבניים טוענים כנגד הקראים שגם לקראים נוצרה במרוצת הדורות תורה שבעל פה משלהם. הקראים מצידם מדגישים את ההבדל שבין הלכות שהתקבלו כפירוש סביר לתורה (ולא בהכרח יחייבו את הפוסקים הקראים של הדורות הבאים) לבין המסורת הרבנית שמדברת על תורה שבעל פה שהועברה למשה בסיני, ושלדברי הקראים כל תוספת בה מחייבת את הדורות הבאים. היו בין הרבניים שטענו שהקראים באו מתוך הצדוקים והבייתוסים, אולם קיים הבדל ניכר בין ההשקפה הצדוקית, לפי מה שידוע לנו עליה, לבין ההשקפה הקראית (אמנם, חוקרים שונים שיערו שהשקפות צדוקיות עמדו בבסיס הקראות וגלגולים של קבוצות צדוקיות ואיסיות השתלבו ביהדות הקראית‏[26]).

יחסם של הקראים לרבניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם פירקוביץ', חכם דת קראי, בן המאה ה-19, חוקר היסטוריה, ומבולטי המתנגדים ליהדות הרבנית במאה ה-19

עד השנים האחרונות סירבו הקראים לקבל לקרבם יהודים רבניים. אחד הטעמים לכך היה חשש ממזרות, שכן נישואי קרובים מסוימים הנחשבים אצל קראים לגילוי עריות מותרים ביהדות הרבנית. חשש נוסף מהורדת המחיצות בין העדות הובע בידי מנהיג קראי במשפט: "אנחנו האגם והם האוקיינוס, מה יקרה כשייפרץ הסכר?"

בתקופתנו מתירים[דרוש מקור] הקראים לבני עדתם להינשא לבן זוג שלא נולד כקראי אם בן הזוג בוחר להקרא (כלומר להיות קראי) ולקבל על עצמו לשמור את התורה שבכתב בלבד. חתונה כזאת מתנהלת על ידי רב קראי על פי מנהג הקראים ומוכרת על ידי מדינת ישראל. כאשר הכלה היא קראית והחתן רבני, הזוג מתחתן חתונה רבנית. עם זאת, ילדיהם של זוג כזה נחשבים קראים ומתקבלים בעדה.

יחסם של הרבניים לקראים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסה של היהדות הרבנית אל היהדות הקראית לא היה עקבי במהלך ההיסטוריה. במקרים מסוימים הוא התאפיין בחוסר סובלנות מובהק ובמקרים אחרים היחס היה סובלני הרבה יותר. בדרך כלל יחסם של הפוסקים האשכנזיים היה חסר סובלנות יותר מאשר הפוסקים הספרדים ובני עדות המזרח. דוגמה בת זמננו לחוסר סובלנות מופיעה אצל כותבים רבניים המוסיפים את כינוי הגנאי החריף שר"י ("שם רשעים ירקב") לאחר אזכור שמו של מנהיג הקראים, ענן בן דוד. יחס זה נובע מהמאבק הדתי החריף בין היהדות הקראית ליהדות הרבנית.

לעומת זאת היו רבנים שעודדו את הלימוד בספרי הקראים, למשל ר' יוסף שלמה בן אליהו דילמידיגו, המכונה יש"ר מקנדיא, באגרת האחוז שכתב אומר: "בין כך בני, אל תטוש תורת אמך ללמוד בספרי הקראים כלם ובס' המצוות והאדרת [הכוונה לאדרת אליהו של החכם אליהו בשייצי] והיית לכל רואיך לשם ולתפארת. בני, אם תקח אמרי, אלו הספרים מספיקים לך לדעת כל למוד יקיר מן הארץ אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר". במקומות אחרים ר' דילמידיגו מעמיד את פירושי הקראים לתורה, כמו ספר העשר של החכם יעקב בן ראובן וספר המבחר וכתר תורה במעלה קודמת לפירושי רד"ק ורש"י.

פוסקים רבים הביעו דעתם כי קראים הינם פסולי חיתון, מפני שהם נחשבים לספק ממזרים (אם כי למצב זה יש פתרון על ידי נישואין עם גרים בהליך מיוחד). הטענה היא שהקידושין בעדה הקראית קבילים על פי ההלכה האורתודוקסית, אך לא כך לגבי הגירושין. ייתכן, אם כן, שקראי נולד לאשה שהתחתנה שוב אחרי שהתגרשה שלא לפי ההלכה הרבנית. את עמדתם הציגו הפוסקים הסבורים כן במשפט: "הקראים אינם מתאחים". בעמדה זו אחזו גם רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, וגם הפוסק האשכנזי, הרמ"א.

למרות זאת, בבתי הדין הרבניים מאפשרים בעשורים האחרונים את קבלתם של קראים ליהדות הרבנית. זאת, בעקבות פסיקות של רבנים כמו הרב עובדיה יוסף, שהתיר את הקראים לבוא בקהל, כשנימוקו העיקרי הוא שלילת תוקף הקידושין הקראיים, מפני שאינם נעשים בעדים כשרים.‏[27] ניסיון של הרב אליהו אברז'ל, אב בית הדין הרבני בבאר שבע, לבטל את הנוהג הזה עורר ב-1994 סערה גדולה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Meira Polliack (ed.), Karaite Judaism: A Guide to Its History and Literary Sources, Brill Academic Publishers, 2003.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים ומחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרי אינטרנט של היהדות הקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קראים בישראל

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Zion Zohar, Sephardic and Mizrahi Jewry: From the Golden Age of Spain to Modern Times, NYU Press, 2005, p.157.
  2. ^ ‏שמחה פינסקר מציע שהקראים נקראו כך משום שהם קראו ליהודים לדחות את האמונה בתורה שבעל פה, ולהאמין בתורה שבכתב בלבד. לקוטי קדמוניות, וינה 1860, עמ' 16.‏
  3. ^ להוציא את הספרים החיצוניים, שנדחו בידי חז"ל, וגם הקראים בעקבותיהם לא קיבלו או לא הכירו אותם.
  4. ^ על פי דרכי פרשנות התורה, מהאתר הרשמי של היהדות הקראית העולמית.
  5. ^ החל מהקאנוניזציה החז"לית לתנ"ך, שקבעה בפועל גם עבור הקראים מהם הספרים המקודשים ומהם הספרים החיצוניים, דרך מידת ההיקש הקראית, שרבים ממרכיביה נלקחו מהמידות החז"ליות שהתורה נדרשת בהן, ולבסוף ב'סבל הירושה', שרבות ממסורות חז"ל המופיעים בספרות חז"ל נהוגים בפועל גם בקרב היהודים הקראים, כגון הנהגת לוח השנה הקראי ועוד.
  6. ^ על פי דברי הפתיחה המופיעים בפורטל הקראים: http://www.karaim.net/
  7. ^ פרק ל', פסוק י"א
  8. ^ ספר דברים, פרק י"ג, פסוק א'
  9. ^ ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק י"ב
  10. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ט"ו, פסוק ג'
  11. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ב, פסוק ח'
  12. ^ Leon Nemoy, Early Karaism (The Need for a New Approach), The Jewish Quarterly Review, New Ser., Vol. 40, No. 3. (Jan., 1950), pp. 307-315
  13. ^ הערך "קראים" באנציקלופדיה של השואה
  14. ^ מפה של מרכזיים רוחניים, אתר הקראים‏
  15. ^ החלטה חשובה במשפט הכשרות: בית המשפט קיבל את עמדת היהדות הקראית וקבע כי לא עברנו על שום חוק מתוך אתר היהדות הקראית העולמית, במאמר ניתן למצוא קישור לקובץ פסק הדין המלא
  16. ^ נוסח מלא פסק הדין בנושא האטליז
  17. ^ הרבנות הראשית, עדכון כשרות: בנושא אטליז עם הכשר מאת היהדות הקראית
  18. ^ ויקרא, פרק ט"ז, פסוק ל"א וכן פרק כ"ג, פסוק ל"ב
  19. ^ ויקרא, פרק כ"ג, פסוק כ"ד
  20. ^ ויקרא, פרק כ"ג, פסוק ל"ט
  21. ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ב'
  22. ^ ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק י"ט
  23. ^ ספר דברים, פרק י"א, פסוקים י"ח-כ'
  24. ^ ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"ח
  25. ^ שהמחקר המודרני זיהה אותו עם ה"ארגמון קהה קוצים"
  26. ^ יורם ארדר, אבלי ציון הקראים ומגילות קומראן - לתולדות חלופה ליהדות הרבנית, ספרית הילל בן חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ד.
  27. ^ שו"ת יביע אומר חלק ח', אבן העזר סימן י"ב.


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg