פוליטיקה של גרמניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממשל ופוליטיקה של
גרמניה
סמל גרמניה
פורטל גרמניה

הרפובליקה הפדרלית של גרמניה היא רפובליקה פדרלית חוקתית, המבססת את המערכת הפוליטית שלה על חוקה. הקנצלר הוא ראש הממשלה, והרשות המחוקקת הפדרלית יושבת בבונדסטאגפרלמנט הגרמני) והבונדסראט (הגוף הייצוגי של מדינות גרמניה). בפרלמנט קיימת מערכת מולטי-מפלגתית שנשלטת מ-1949 בידי המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה.

המערכת המשפטית של גרמניה עצמאית מהרשות המבצעת והרשות המחוקקת. המערכת הפוליטית ערוכה מיסודותיה של חוקת גרמניה (Grundgesetz) משנת 1949, שנותרה בתוקף, למעט תיקונים קלים לאחר איחודה המחודש של גרמניה בשלהי המאה ה-20.

החוקה שמה דגש על חירות הפרט בקטלוג נרחב של זכויות אדם ומפלגת את הסמכויות בין שתי הרמות הפדרליות של המדינה ובין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. מבחינות רבות, החוק הבסיסי מ-1949 הוא מענה לפגמים שנתפסו בחוקת ויימאר מ-1919 שייתכן ונתנו את חלקם להתדרדרות הרפובליקה ועלייתה המאוחרת יותר של המפלגה הנאצית, 1933.

החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוקת גרמניה

חוק היסוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (בגרמנית: Grundgesetz für die Bundesrepublik Deutschland) - חוקת גרמניה, הוא המסמך המשפטי המחייב והגבוה ביותר בחוק של גרמניה. החוקה מסדירה את היותה של גרמניה רפובליקה פדרלית חוקתית בעלת 16 יחידות מדיניות בעלות אוטונומיה מוגבלת - מדינות גרמניה. בנוסף, היא מכילה רשימה נרחבת של זכויות הפרט, אותן החוקה מעגנת.

החוקה אושרה רשמית ב-8 במאי 1949, ונכנסה לתוקפה ב-23 במאי אותה השנה. החוקה מבוססת על חוקתה של מערב גרמניה, ועם איחוד גרמניה בראשית שנות התשעים גם חלקי המזרחי של גרמניה הוכפף לה.

הרשות המחוקקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הנבחרים הגרמני כולל את הבונדסטאג ואת הבונדסראט. סמכות החקיקה העליונה היא בידי הבונדסטאג (בית הנבחרים הפדרלי), הבית התחתון של הפרלמנט, אשר נבחר כל ארבע שנים בבחירות עממיות. בית זה, בתורו, בוחר את הקנצלר הפדרלי (בונדסקנצלר). הבונדסראט (המועצה הפדרלית), הבית העליון של הפרלמנט, מורכב מנציגי 16 מדינות הפדרציה ומשתתף בתהליך החקיקה וניהול הפדרציה. חברי הבונדסראט נבחרים בנפרד על ידי מדינותיהם. לאחרונה היו שהביעו חששם כי שני הבתים חוסמים ומבטלים זה את זה, ובכך מקשים על ניהול ממשל אפקטיבי.

בתי הפרלמנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בונדסראט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בונדסראט
בית הלורדים של פרוסיה ברחוב לייפציגר במרכז ברלין: מקום מושבו של הבונדסראט

בּוּנדֶסרָאט (גרמנית: Bundesrat, "המועצה הפדרלית") הוא גוף פרלמנטרי המייצג את 16 המדינות המרכיבות את גרמניה ברמה הפדרלית, והוא משמש כבית העליון של הפרלמנט הגרמני. מקום מושבו של מוסד זה הוא במקום שבו ישב בעבר בית הלורדים של פרוסיה, בברלין. הבונדסראט לוקח חלק בתהליך החקיקה לצד הבונדסטאג. חוקים הנוגעים לסמכויות המדינות וכן כל שינוי חוקתי חייבים את אישורו.

בונדסטאג[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בונדסטאג
הבונדסטאג במבנה הרייכסטאג ההיסטורי

בונדסטאג הוא בית הנבחרים הפדרלי של גרמניה הוא הבית התחתון של הפרלמנט הגרמני, אשר מקום מושבו במבנה הרייכסטאג בברלין. הבונדסטאג נבחר כל ארבע שנים בבחירות עממיות ובידיו נתונה סמכות החקיקה העליונה. הבונדסטאג בוחר את הקנצלר הפדרלי (בונדסקנצלר).

מפלגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מפלגות בגרמניה

בגרמניה באופן מסורתי שתי מפלגות גדולות, ביניהן השלטון מתחלף לסירוגין מאז תום מלחמת העולם השנייה, ועוד מספר מפלגות קטנות, אשר לעתים משתתפות בקואליציה עם אחת המפלגות הגדולות:

מפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוגו מפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי (CDU)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית

מפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי (Christlich-Demokratische Union Deutschlands) היא מפלגת מרכז-ימין. רוב מצביעיה משתייכים לשכבות הכלכליות העליונות והם יחסית שמרנים וקרובים אל הדת[דרוש מקור]; הגיל הממוצע של חבריה הוא 55, ו-25% מהם נשים[דרוש מקור]. תומכיה המסורתיים מתגוררים בדרום גרמניה, בערים עשירות (קלן ושטוטגרט, למשל) ובאזורים כפריים קתוליים[דרוש מקור].

CSU (האיחוד הנוצרי-סוציאלי בבוואריה, Christlich-Soziale Union in Bayern) היא מפלגת אחות של ה-CDU, והיא פעילה ומיוצגת אך ורק במדינת בוואריה, בה היא שולטת ברציפות מאז תום מלחמת העולם השנייה. בבחירות הכלליות בגרמניה רצות ה-CDU וה-CSU יחדיו.

המפלגה הסוציאל-דמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוגו המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה

המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (Sozialdemokratische Partei Deutschlands) היא מפלגת מרכז-שמאל. רוב מצביעיה הינם פועלים, בני המעמד הבינוני ובעלי מקצועות חופשיים. כ-30% מחברי המפלגה נשים. תומכיה המסורתיים מתגוררים בערים הגדולות, באזורי תעשייה (כגון חבל הרוהר) ובמדינות המזרח. רבים בגרמניה טוענים, כפי שנטען כלפי מפלגות פועלים רבות בעולם (בישראל ובבריטניה, למשל), שה-SPD נטשה את מטרתה הראשונית - להוות מפלגה שתייצג את הפועל הפשוט - ושעתה היא נוטה יותר לשמוע לרצונותיהם של בעלי ההון. נכון לסוף 2013, עומד בראש ה-SPD זיגמר גבריאל (Sigmar Gabriel).

המפלגה החופשית-דמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוגו המפלגה החופשית-דמוקרטית (FDP)

המפלגה החופשית-דמוקרטית (Freie Demokratische Partei; שם עממי: "הליברלים") היא מפלגת ימין ליברלית. תומכי ה-FDP משתייכים לרוב לשכבות הכלכליות העליונות. המפלגה דוגלת בשוק חופשי, הסרת הגבלות ממשלתיות על הכלכלה, הפרטה של חברות ממשלתיות, הנהגת שכר לימוד באוניברסיטאות וצמצום דמי האבטלה והקצבאות השונות.

שערורייה שנקשרה למפלגה הייתה קשורה לסגנו של וסטרוולה, יורגן מלמן (Jürgen Möllemann), אשר הביע עמדות אנטי-יהודיות ותקף את אריאל שרון ואת סגן יו"ר ארגון הגג של הקהילות היהודיות בגרמניה, מישל פרידמן. בעקבות הסערה הציבורית שהתעוררה, הופעל לחץ על מלמן והוא התפטר מהמפלגה ונשאר פרלמנטר עצמאי. כמו כן, נקשרו פרשיות העלמות מס לשמו הקשורות למימון מסע הבחירות שלו וחסינותו הוסרה. מלמן מת ב-5 ביוני 2003 וככל הנראה הוא התאבד בקפיצה ממטוס. מלמן, שהיה צנחן מנוסה, לא פתח את מצנחו והתרסק אל האדמה.

מפלגת הירוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוצאות הבחירות והקואליציות שהורכבו בגרמניה מאז 1949

מפלגת הירוקים חרתה על דגלה את נושא איכות הסביבה, אך בנוסף מזוהה המפלגה עם מספר עקרונות שמאל, כגון שיפור מעמד העובדים והפועלים, שיפור זכויות האזרח והמהגרים, מניעת התערבות של גרמניה בסכסוכים אלימים בעולם (למעט למטרות הומניטריות), קידום מעמד האישה (כ-40% מחברי המפלגה נשים). הגיל הממוצע של חברי המפלגה הוא 38, והיא זוכה לתמיכה רבה בעיקר בערים הגדולות (ברלין, קלן, המבורג) וכן ערי אוניברסיטה קטנות (טובינגן, היידלברג וכו').

ב-1998 נכנסה המפלגה המאוחדת לראשונה אל הממשלה, והיא קיימה מאז ועד סוף 2005 קואליציה עם ה-SPD. בבחירות הכלליות ב-2005 נחלו הירוקים מפלה יחסית, הקטינו את כוחם והפכו, עם 8.1% מקולות הבוחרים, למפלגה הקטנה ביותר בפרלמנט. בראש המפלגה עמד עד להתפטרותו בסוף 2005 שר החוץ של גרמניה, יושקה פישר, אשר היה הפוליטיקאי הירוק שהגיע לתפקיד הבכיר ביותר בתולדות המפלגה.

כיום, בראש הירוקים עומדים קלאודיה רוט וצ'ם אוזדמיר.

מפלגת השמאל - די לינקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – די לינקה
לוגו מפלגת השמאל

מפלגת השמאל - די לינקה (עד אמצע 2005 נקראה PDS, מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי, Partei des Demokratischen Sozialismus) הינה מפלגת שמאל סוציאליסטית והינה מפלגת המשך למפלגה הקומוניסטית של גרמניה המזרחית ה-SED. רוב מצביעיה מתגוררים במדינות המזרח; בשתיים מהן - מקלנבורג-מערב פומרניה וברלין - זכתה להצלחה גדולה והיא השתתפה בקואליציה לצד ה-SPD. מפלגת השמאל דוגלת בזכויות העובד, האזרח והמהגר, בהעלאה דרסטית של שכר המינימום ל-1,400 אירו ברוטו בחודש, בקידום מעמד האישה (כ-47% מחברי המפלגה נשים, יותר מבכל מפלגה אחרת בגרמניה) ובהגברת הצעדים לשמירת איכות הסביבה. בבחירות שנערכו בגרמניה בספטמבר 2005 הגדילה מפלגת השמאל את כוחה בכ-5% (יותר מכל מפלגה אחרת) זכתה ב-8.7% מהקולות והפכה למפלגה הרביעית בגודלה בגרמניה. לאחר הבחירות הצהירו שלוש המפלגות הגדולות שבשום אופן לא יצטרפו לקואליציה עם מפלגת השמאל, זאת כיוון שמפלגה זו נתפסת בעיני רבים ככזו הדוגלת בעקרונות בלתי-דמוקרטיים (קומוניזם, למשל). נכון לתחילת שנת 2006 עומד בראש מפלגת השמאל לותאר ביסקי (Lothar Bisky).

כיום, יו"ר המפלגה הוא אוסקר לפונטיין.

ביסקי ולפונטיין יובילו את הבחירות של מפלגת השמאל הסוציאליסטית ביחד.

מפלגות הימין הקיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוגו המפלגה הנציונל-דמוקרטית של גרמניה (NPD)

בגרמניה קיימות שלוש מפלגות המרכיבות את הימין הקיצוני:

  • המפלגה הנציונל-דמוקרטית של גרמניה, ה-NPD (בגרמנית: Nationaldemokratische Partei Deutschlands), נוסדה ב-1964 ומונהגת מאז 1996 על ידי אודו פויגט (Udo Voigt), דוגלת בסילוק ההשפעות הזרות השליליות מגרמניה ומתנגדת לריבוי זרים, לחברות גרמניה באיחוד האירופי ובנאט"ו, למטבע האירופי המאוחד (האירו) ולנוכחות כוחות צבאיים זרים בגרמניה. היא תומכת בביטול חוקים הנוגעים לקבלת פליטים ודורשת תיקון כתיבת ההיסטוריה בכל הנוגע למלחמת העולם השנייה ולאשמת גרמניה. בבחירות בסוף שנת 2005 זכתה המפלגה, בפעם הראשונה מאז שנות השישים, ביותר מאחוז אחד מהקולות והיא מיוצגת בבתי פרלמנט במספר מדינות בגרמניה.
  • איחוד העם הגרמני, ה-DVU (בגרמנית: Deutsche Volksunion) נוסדה ב-1971 כמועדון והפכה למפלגה ב-1987, היא מעולם לא עברה את האחוז החסימה בבחירות הארציות, אבל ב-2004 היא הצליחה להכניס נציגים לפרלמנט הארצי של ברנדנבורג.
  • הרפובליקנים, (גרמנית: Die Republikaner) נוסדה ב-1983 על ידי שני חברים לשעבר באיחוד הנוצרי-סוציאלי, פרנץ הנדולס והקארט וויגט, בשנות השמונים הם הצליחו להכניס כמה נציגים לפרלמנט האירופי ועד 2001 היא יוצגה בפרלמנט הארצי של באדן-וירטמברג, מצע המפלגה מתרכז בעיקר בנושאי ביטחון פנים.

בשנת 2004 המפלגה הנציונל-דמוקרטית ואיחוד העם הגרמני חתמו הסכם של אי-תחרות בבחירות, בשנת 2005 הם איחדו כוחות ורצו ביחד בבחירות הלאומיות, עד עתה הרפובליקנים סירבו להצטרף להסכם.

הבחירות בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות 2002[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות 2005[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות 2009[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות הארציות לבונדסטאג התקיימו ב-27 בספטמבר 2009. מערכת הבחירות זו היא השישית מאז איחוד גרמניה המערבית וגרמניה המזרחית, ואנגלה מרקל, מנהיגת המפלגה הנוצרית דמוקרטית, זכתה בקדנציה נוספת. בבחירות ב-2009, הנוצרים-דמוקרטים (CDU) הצליחו – ביחד עם מפלגת האחות הבווארית שלהם (CSU) – לנצח בבחירות בהפרש ניכר מיריביהם הסוציאל-דמוקרטים (SPD). הם זכו בתמיכתם של 34% מקולות הבוחרים וקיבלו 239 צירים (מתוך 622) בבודסטאג. הסוציאל-דמוקרטים קיבלו 23% בלבד מקולות הבוחרים וקיבלו 146 צירים. יצויין כי התמיכה בשתי המפלגות הגדולות ירדה בשנים האחרונות באופן משמעותי, לטובת המפלגות הבינוניות (בבונדסטאג אין ייצוג למפלגות קטנות, בשל אחוז החסימה הגבוה (5%). המפלגה הליבראלית (FDP) זכתה בכ 14% מהקולות וקיבלה 93 צירים. מפלגת השמאל (Die Linke), זכתה בכ-12% מקולות המצביעים וקיבלה 76 צירים. מפלגת הירוקים זכתה בכ- 11% מהקולות וקיבלה 68 צירים.

הרשות המבצעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשיא גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נשיא גרמניה

נשיא גרמניה (בגרמנית: Bundespräsident; נקרא בעבר Reichspräsident) הוא ראש המדינה הגרמנית. התפקיד נוצר בשנת 1918 בעקבות התפטרותו של הקייזר וילהלם השני וכינון רפובליקת ויימאר. הוא נבחר אחת לחמש שנים על ידי הבונדסטאג, וסמכויותיו מוגבלות בעיקר למטרות טקסיות וייצוגיות.

קנצלר גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קנצלר גרמניה

ראש הממשלה בגרמניה נקרא באופן מסורתי קנצלר. בין השנים 1871 ל-1945 המשרה נקראה רייכסקנצלר (בגרמנית: Reichskanzler; משמע: קנצלר של הרייך) אך אחרי מלחמת העולם השנייה גרמניה הפכה לרפובליקה פדרלית ועל כן שונה שם המשרה, ומאז ועד היום שמה הוא בונדסקנצלר (בגרמנית: Bundeskanzler; משמע: קנצלר פדרלי).

הרשות השופטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט הפדרלי החוקתי (Bundesverfassungsgericht), הממוקם בקרלסרוהה, מכהן בתור הערכאה המשפטית הגבוהה ביותר. תפקידו להבטיח כי נוהלי החקיקה והמשפט עולים בקנה אחד עם "המשפט הבסיסי", או החוקה הגרמנית. אף על-פי שבית המשפט פועל בנפרד מיתר מוסדות המדינה, הוא אינו מסוגל לפעול מבלי שהפנו אליו סוגיות לבירור.

רווחה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

למערכת הרווחה החברתית בגרמניה שורשים היסטוריים עמוקים; החל בקשר ההדוק בין הפרט לחברה שנוצר לאחר הרפורמציה, דרך תחייתה של הממלכה הפרוסית לאחר מלחמת שלושים השנה, כמו גם ראשית המהפכה התעשייתית. מערכת הרווחה העתיקה נתפסת כהיבט חיובי של החברה הגרמנית, וגרמנים רבים מתגאים בו. המערכת מספקת ביטוח רפואי אוניברסלי (אם כי לא ממשלתי), דמי אבטלה, קיצבאות ילדים ושאר צרכים חברתיים. כמו בשאר המדינות הצפון\מערב אירופיות אשר מקיימות מערכות דומות, כלכלנים רבים סבורים כי רפורמה במנגנון הביטוח הלאומי הנה הכרחית לצורך ייעול. נכון ל-2005, עומדת רפורמה זו במוקד השיח הציבורי והמדיני בגרמניה.

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחד עם צרפת, גרמניה משמשת שחקן מוביל באיחוד האירופי. בנוסף, גרמניה עומדת בראש מחנה מדינות האיחוד הקוראות להמשך האינטגרציה באופן שיחזק את הארגון ויקנה לו, לצד עוצמתו הכלכלית האדירה, גם סמכות פוליטית ואף ביטחונית. ב-1999 נשלחו כוחות גרמניים לקרב לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה (ובכך הופרה מסורת גרמנית כבת יובל שנים שלא לעורר תשומת לב בזירה הבינלאומית) כאשר הקנצלר שרדר בחר להצטרף למלחמת נאט"ו נגד יוגוסלביה. נכון להיום, כוחות גרמנים מוצבים גם באפגניסטן. אחד מיעדי מדיניות החוץ של גרמניה הנו השגת מושב קבע במועצת הביטחון של האו"ם. גרמניה וצרפת עמדו בראש המדינות אשר התנגדו לפלישה הצבאית לעיראק (2003) שהונהגה על ידי ארצות הברית, יחד עם מדינות הקואליציה, לרבות פולין, ספרד, איטליה, הממלכה המאוחדת, יפן, דרום קוריאה ואומות נוספות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]