גינטר גראס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גינטר גראס, 2004

גינטר גראסגרמנית: Günter Grass; נולד ב-16 באוקטובר 1927) הוא סופר ומשורר גרמני וחתן פרס נובל לספרות. גר היום בעיר ליבק שבצפון גרמניה, שם גם מצוי בית גינטר גראס.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גראס נולד בדנציג (כיום גדנסק שבפולין) בשנת 1927. אביו, וילי, היה פרוטסטנטי ממוצא גרמני ואמו, הלנה, הייתה קתולית ממוצא פולני-קשובי. לזוג הייתה חנות מכולת ודירה בשכונת Langfuhr בצפון העיר. בעת שנולד הייתה דנציג, שרוב תושביה היו גרמנים, "עיר חופשית", שלא השתייכה למדינה כלשהי.‏[1] גראס הרבה לכתוב על דנציג והרקע המיוחד שלה ותושביה. בהשפעת אמו הקתולית, שימש גראס כנער מזבח. ב-1939 סופחה דנציג לגרמניה הנאצית, והמשפחה ראתה זאת בחיוב [דרוש מקור].


שירותו הצבאי בזמן מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשומת השבוי של גראס, המציינת את שירותו בוואפן אס אס

גראס היה חבר בתנועת הנוער "היטלר יוגנד". בשנת 1942 גויס ל-Reichsarbeitsdienst (כוחות עזר שסייעו לוורמאכט). בנובמבר 1944, לקראת תום המלחמה, התגייס לוואפן אס אס. עובדת היותו לוחם בשורות הצבא הגרמני בעת מלחמת העולם השנייה הייתה ידועה זמן רב,‏[2] אך על כך שהשירות היה במסגרת הוואפן אס אס סיפר גראס רק בשנת 2006. בראיון לעיתון פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג, שנתן עם יציאתו לאור של ספרו האוטוביוגרפי "קילוף הבצל", סיפר גראס שהתנדב לשירות בצוללות אולם כיוון שיחידה זו הפסיקה לגייס חיילים, גויס, מבלי שביקש זאת, לשורות הוואפן אס אס, בדיוויזיית פאנצר אס אס העשירית (פרונדסברג), ובה שירת עד לפציעתו ונפילתו בשבי ב-20 באפריל 1945, בעקבותיהם נכלא במחנה שבויים אמריקאי, משם שוחרר בשנת 1946. לדבריו, התנדב לשירות הצבאי כדי לברוח מביתו וממשפחתו. עקב השתהותו הממושכת בחשיפת שירותו בוואפן אס אס נמתחה על גראס ביקורת רבה.‏[3]

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1946 ל-1947 עבד במכרה, קיבל הכשרה כסתת, והפך לפעיל שלום בולט. בתום המלחמה הצטרף לקבוצה של אנשי רוח בשם "קבוצת 47". הרעיון מאחורי הקבוצה היה שיקום התרבות הגרמנית שלאחר המלחמה. בין החברים בקבוצה היה גם היינריך בל, זוכה פרס נובל לספרות. גראס למד גם פיסול וגרפיקה, תחילה בדיסלדורף ולאחר מכן בברלין. הוא נישא בראשונה בשנת 1954 (התגרש ב-1978), ונישא בשנית בשנת 1979. משנת 1960 הוא חי בברלין.

גראס ביקר פעמים אחדות בישראל וזכה לאהדה, אם כי בביקורו הראשון, באפריל 1967, החליטה אגודת הסופרים שלא לערוך לו קבלת פנים רשמית.‏[4] נתן אלתרמן כתב בזכות החלטה זאת, על אף שגם ציין בנוגע לשירותו של הסופר בצבא הנאצי כי: "פרק נעורים זה אינו גורע מדמותו כלוחם אנטינאצי, אלא אף מוסיף לדמות זו את צלקת הנסיון האישי המר".‏[2] בשנת 1971 ביקר בישראל במסגרת "שבוע התרבות הגרמנית".‏[5] בשנת 1973 נלווה גראס אל קאנצלר גרמניה, וילי בראנדט, בביקורו בישראל.‏[6]

גראס היה תומך פעיל של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, ותמך במסע הבחירות של וילי בראנדט. בשנות ה-80 פעל במסגרת תנועת השלום, ושהה בקולקטה שבהודו במשך שישה חודשים. יומנו המאויר על ביקור זה יצא לאור בשנת 1988.

"מה שחייב להיאמר" - ביקורת על מדיניות ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מה שחייב להיאמר

באפריל 2012 עורר סערה כאשר פרסם שיר פוליטי נגד מדיניותה של ממשלת ישראל בנוגע לתקיפת מתקני הגרעין באיראן בשם "מה שחייב להיאמר",‏[7][8][9] בו מתח ביקורת חריפה על מדיניות הגרעין של ישראל בכלל ועל פעילות ישראל נגד תוכנית הגרעין האיראנית בפרט. בשיר זה, שהוא למעשה כתב פולמוס בצורה של פואמה בפרוזה, טוען גראס כי "המעצמה הגרעינית ישראל מסכנת את השלום העולמי", מזהיר מפני האפשרות שישראל, במסגרת של מלחמת מנע מתוכננת נגד איראן, תנחית את "המכה הראשונה", שעלולה "למחות" את העם האיראני מעל פני האדמה, וקורא לארצו גרמניה שלא לספק עוד לחיל הים הישראלי צוללות מדגם "דולפין", שיכולות לשגר טילים גרעיניים, משום שכ"ספקים לדבר עבירה" תרבץ על הגרמנים "שותפות לאשמה" ש"לא תכופר", אם וכאשר ישראל תממש את זממה.

פרסום השיר, שתורגם לשפות שונות,‏[10] גרר גינויים רבים לגראס בישראל‏[11] ובגרמניה‏[12] והוא אף הואשם באנטישמיות, האשמה שאותה צפה בשירו,‏[13] אך היו גם תגובות אחרות.‏[14][15] על שירו זכה גראס לתמיכתן של איראן ומפלגות בגרמניה מן הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני.‏[16] בעקבות פרסום השיר הכריז שר הפנים אלי ישי על גראס כאישיות בלתי רצויה ואסר על כניסתו לישראל, שנומקה באופן רשמי מסיבות משפטיות- בשל חברותו בוואפן אס אס.‏[17] גראס הגיב על כך, כי התנהלותו של שר הפנים הישראלי מזכירה לו את זו של אריך מילקה, ראש השטאזי, המשטרה החשאית בגרמניה המזרחית, וכי "ממשלת ישראל, ככוח גרעיני ללא פיקוח, מתנהלת באופן שרירותי ועד כה לא הוקיעו אותה על כך".‏[18]

יצירתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

את פרסומו קנה ברומן "תוף הפח" שיצא לאור בשנת 1959, רומן ראשון בטרילוגיית דנציג, ולאחריו הופיעו במסגרתה "חתול ועכבר" (1961) ו"חיי כלב" (1963).

יצירתו תמיד צינית, גרוטסקית, פרועה. גראס ביצירתו מציג עולם מקאברי שסופו ידוע מראש.

בשנת 1970 נבחר כעמית כבוד זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים[19], בין השנים 1983 ל-1986 כיהן כנשיא האקדמיה לאמנות בברלין. במשך השנים קיבל פרסים רבים, ובשנת 1999 קיבל את פרס נובל לספרות.

יורם קניוק מתייחס אליו בספריו "היהודי האחרון" ו"הברלינאי האחרון", שם הוא מכונה "גרמניסופר".

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תריסר שירים גרמנים נבחרים, גינתר גראס, אינגבורג באכמן, הלמוט הייסנבולט, פאול צלאן, אריך פריד, תרגום - דן עומר, רישומים - תרצה ולד, עיקר, ירושלים, 1969.
  • טרילוגיית דנציג
  • Aus dem Tagebuch einer Schnecke‏ (1972) - מיומנו של שבלול, תרגם אברהם קדימה, זמורה ביתן 1979.
  • Der Butt‏ (1977) - דג הפוט, מגרמנית חיים איזק, הוצאת זמורה ביתן, 1980.
  • Das Treffen in Telgte‏ (1979) - הויעוד בטלגטה, סיפור, תרגם והוסיף דברי הקדמה ופרק הסברים, חיים איזק, הוצאת זב"מ, 1982.
  • Kopfgeburten oder Die Deutschen sterben aus‏ (1980) - לידות ראש, או הגרמנים גוועים, מגרמנית חיים איזק, הוצאת זב"מ, 1985.
  • Die Rättin‏ (1986) - החולדה, מגרמנית אפרים פרויד, ערכה ניצה בן-ארי, תל אביב, כנרת זמורה-ביתן דביר, 1996.
  • Unkenrufe‏ (1992) - קריאת הקרפדה, מגרמנית רוני לוביאניקר, זמורה ביתן, 1997.
  • Im Krebsgang‏ (2002) - בהילוך של סרטן, נובלה, מגרמנית רחל בר-חיים, זמורה ביתן, 2004.
  • Mein Jahrhundert‏ (1999) - המאה שלי, מגרמנית - חנה שורץ-אייזלר, עריכת תרגום - יצהר ורדי, זמורה ביתן 2006.
  • Beim Häuten der Zwiebel‏ (2006) - קילוף הבצל, מאורע ספרותי: גינתר גראס מספר על עצמו, תרגמה מגרמנית - חנה לבנת, זמורה ביתן 2011.
  • Die Box‏ (2008) - הקופסה: סיפורים מחדר החושך, תרגמה מגרמנית - חנה לבנת, כנרת, זמורה ביתן 2012.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתביו:

על כתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בשפה, בתרבות ומבחינה מדינית הייתה קרובה מאוד לפרוסיה (גרמניה), ואילו מבחינה גאוגרפית היוותה מובלעת בתוך פולין שהקיפה אותה.
  2. ^ 2.0 2.1 נתן אלתרמן"תוף הפח" וכלי הרוח, מעריב, 7 באפריל 1967
  3. ^ הסופר גינתר גראס הודה: שירתתי באס.אס, באתר ynet‏, 12 באוגוסט 2006
    אבנר שפירא, אנחנו ואני והמלחמה ההיא, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2006
    אי-פי, גינתר גראס תובע מו"ל על טענה שהתנדב לאס-אס, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2007
    סוכנויות הידיעות, גינטר גראס: הייתי באס-אס, באתר nrg‏, 13 באוגוסט 2006‬
  4. ^ אגודת הסופרים תדון שוב ביחסה לסופר גינתר גראס, מעריב, 13 במרץ 1967
  5. ^ בן-אהרון לגינתר גראס: עיתוי 'שבוע התרבות' - טעות אומללה, דבר, 18 בנובמבר 1971
  6. ^ גינתר גראס נפגש עם סופרים בירושלים, מעריב, 10 ביוני 1973
  7. ^ Günter Grass, Was gesagt werden muss, Süddeutsche Zeitung, 4.4.2012
  8. ^ http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaaytp
  9. ^ http://abumidian.wordpress.com/hebrew/tirgumim/grass/
  10. ^ גינטר גראס, מה שחייב להיאמר - תרגום ל-16 שפות
  11. ^ *יניב מגל, הסופר חיים באר: "גינטר גראס צבוע, אופורטוניסט ופחדן", באתר גלובס, 9 באפריל 2012
  12. ^ עופר אדרת, גינטר גראס מותקף בגרמניה: "האבטיפוס של האנטישמי המשכיל", באתר הארץ, 4 באפריל 2012
  13. ^ יואב ספיר, גראס משיב לביקורת: המתקפה נגדי מתואמת, באתר nrg‏.
  14. ^ תום שגבלא אנטישמי, פתטי, באתר הארץ, 5 באפריל 2012
  15. ^ אורי אבנרי, גינטר האיום, אתר תנועת גוש שלום, 14 באפריל 2012
  16. ^ עופר אדרת, התומכים החדשים של גראס: האיראנים והנאו-נאצים, באתר הארץ, 7 באפריל 2012
  17. ^ יהונתן ליס, ברק רביד, אופיר בר-זהר, שר הפנים הכריז כי הסופר גינטר גראס הוא "פרסונה נון גרטה" בישראל, באתר הארץ, 8 באפריל 2012
  18. ^ עופר אדרת, גינטר גראס מגיב על הכרזתו "אישיות לא רצויה": אלי ישי מזכיר לי את ראש השטאזי, באתר הארץ, 12 באפריל 2012
  19. ^ רשימת חברים