שטעטל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תור לבית תמחוי בעיירה לובומל בווהלין שבמזרח פולין (כיום באוקראינה), בסביבות שנת 1900. הכיתוב על גבי השלט מורה "פאָלקס קיך" (יידיש: בית תמחוי).
רחוב בעיירה לחווא, 1926
משפחה יהודית בשטעטל. פינסק, 1903.
לימוד תורה ב"חדר", בשנותיה האחרונות של העיירה היהודית. נובוגרוידק (כיום בלארוס), 1930.

שטעטל (יידיש: עיירה; מבוטא "שְטֶטְל" או "שְטֵייטְל") או העיירה היהודית הייתה צורת הישיבה הטיפוסית של היהודים בארצות מזרח אירופה שהיו, בשלב זה או אחר, בשטחי פולין ההיסטורית לפני חלוקתה, במה שידוע כאיחוד הפולני-ליטאי, עד השואה.

במשך מאות שנים, עד למאה ה-20, היו פזורות בכל רחבי מזרח אירופה עיירות יהודיות, שמעל מחצית מתושביהן היו יהודים. בעיירות אלה חיו בין מאות אחדות לאלפים בודדים של יהודים; השפה המדוברת בהן הייתה בדרך-כלל יידיש, היו בהן חדרים ובתי ספר יהודיים, ומהלך החיים בהן סבב סביב עולם התרבות היהודי-דתי. בתופעה חברתית ייחודית זו רואים כיום את אחד הסמלים העיקריים ליהדות מזרח אירופה, שנכחדה מהעולם.

מקור המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה שטעטל ביידיש (מקבילה לגרמנית: Städtle) היא צורת הקטנה של המילה שטאָט (יידיש: עיר; מבוטא: "שְטוֹט" או "שְטוּט"; מקבילה לגרמנית: Stadt), ופירושה 'עיירה' או 'עיר קטנה'. עיר גדולה יותר הייתה מכונה כאמור 'שטָאט', וכפר קטן יותר – דאָרף (מבוטא: "דוֹרְף"). ברבות השנים השתרש השימוש במונח לייחוד של עיירה המיושבת בעיקר ביהודים. צורת הריבוי של 'שטעטל' ביידיש היא שטעטלעך או שטעטלאך (אולם משאומצה המילה בעברית, אפשר לשמוע בפי דוברי עברית: "שטטלים"[דרוש מקור].

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטעטל הייתה תופעה רווחת בעיקר בשטחי פולין ההיסטורית לפני חלוקת פולין, במה שידוע כאיחוד הפולני-ליטאי, המכסה חלק נרחב ממזרח אירופה – בהם התיישבו יהודים רבים למן ימי הביניים - ובסביבתהּ הקרובה. השטעטלעך נוצרו עקב מדיניות השלטון לעודד את ישיבת היהודים באזורי ספר ובשטחים נידחים, לצורך פיתוח כלכלתם ואכלוסם. זאת בצד האיסור שחל על היהודים להתיישב בערים הגדולות מחד גיסא, ומניעתם מלהיות בעלי אדמות (למעט באזורים מוגדרים) מאידך גיסא. במאה ה-18 כבר היה מספר עצום של עיירות יהודיות בשטחי מזרח אירופה, מהן מאות בפולין עצמה.

בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה-18, עברו מרבית השטחים הזרועים בשטעטלים לשליטת האימפריה הרוסית. שטחים אלה הוגדרו על ידי שלטון הצארים כ"תחום המושב", והיו האזורים היחידים ברחבי האימפריה שבהם הורשו יהודים לחיות.

מרבית השטעטלעך נמצאו בשטחים שבהם שוכנות כיום מדינות פולין, אוקראינה, בלארוס, ליטא ולטביה, וכן בשטחי רומניה והונגריה, שהיו בשעתם חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית.

החיים בשטעטל[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטעטל הטיפוסית מנתה מאות עד אלפים בודדים של תושבים, והייתה מיושבת בכמחציתהּ או אף בלמעלה מכך ביהודים – בעלי מלאכה, סוחרים וחנוונים. על פי רוב התקיימו יחסי שכנות סבירים עם הגויים שמבין תושבי העיירה ומהכפרים באזור, שלא הושתתו על אהבה רבה כמו על תלות כלכלית הדדית. בשל מרחק הכפרים מהערים ובשל היעדר אמצעי תחבורה, שימשה השטעטל חוליה מקשרת ומתווכת בין הכפרים שסביבהּ לבין עיר המחוז. פעם או פעמיים בשבוע, בימי השוק, נהגו הכפריים להגיע לעיירה, שם יכלו למכור את תוצרתם, לרכוש מצרכים ולתקן את כלי מלאכתם. כיכר השוק הייתה המקום החשוב ביותר בחיי הכלכלה של השטעטל – לב העיירה – וסביבה נבנו בתי התושבים ומוסדות הציבור.

עם זאת, העובדה שהעיירות היו ממוקמות בלב אוכלוסייה אנטישמית הביאה לעתים קרובות לעוינות ולאלימות כלפי היהודים מצד שכניהם. היהודים היו נתונים לפרקים לגחמות שלטוניות ולהתפרצויות אנטישמיות מצד השלטונות או מצד השכנים הגויים, ומפעם לפעם נחתו על ראשם עלילות דם, פוגרומים וגירושים.

יידיש הייתה שפת הדיבור והכתיבה בקרב יהודי השטעטל. רוב הגברים ידעו לקרוא גם עברית – שפה שנלמדה במוסדות החינוך היהודיים הדתיים – וחלקם אף כתבו בהּ. הנשים לרוב לא הבינו עברית, אך הכירו את האותיות העבריות, בהן נכתבת גם שפת היידיש. שלטים באותיות עבריות הפכו לאחד מסימני ההיכר של השכונות היהודיות בשטעטל. השפה המיוחדת ליהודים הייתה מחסום משמעותי בינם לבין האוכלוסייה שסביבם. את העסקים עם שכניהם ניהלו היהודים בשפת המדינה או האזור, שמידת שליטתם בה נבעה ממידת המגע שהיה להם עם גויים לצורכי מסחר ועסקים, וממידת הקרבה של השטעטל לערים גדולות בסביבה. אחד הסימנים המובהקים של האמנציפציה היה מחד גיסא דרישה שהוצבה בפני היהודים מצד השלטונות ללמוד ולשלוט בשפת המדינה, ומאידך גיסא רצונם של יהודים רבים ללמוד את שפת המדינה לצורך התערות בתרבות הכללית. האמנציפציה הביאה גם לדרישה מהקהילות היהודיות לנהל את ספרי החשבונות שלהן בשפת המדינה ולא ביידיש, כדי שרשויות המדינה יוכלו לפקח טוב יותר על תשלום המסים.

בית הכנסת, לרוב המבנה המרשים ביותר בלב העיירה, היה מרכז חיי הקהילה. אורח החיים של מרבית תושבי השטעטל היה תורני, עם תחושה קהילתית חזקה ודגש על חינוך יהודי. לעומת שכניהם הלא-יהודים, שגם הם נסמכו על מוסדות הדת בכל הקשור לחינוך, התייחדו הקהילות היהודיות בכך שהונהג בהן מעין חינוך חובה – על כל בן היה לקבל חינוך בסיסי, אשר כלל קריאה וכתיבה בעברית, תפילות וכיוצא באלה. חלק גדול מהבנות לא למדו מעל גיל בית ספר יסודי, אך היה מקובל ללמדן את אותיות האלף-בית העברי כדי שתוכלנה לקרוא את התפילות, וכן לקרוא ולכתוב ביידיש. במשך הזמן התפתחה שיטת כתיבה ביידיש אשר התבססה על האלף-בית העברי – תחילה לשימושן של הנשים, ומאוחר יותר לשימוש הקהילה כולה[דרוש מקור]. התפתחות החינוך הממלכתי מטעם המדינה והדרישה מיהודים לקחת בו חלק חוללו משבר בחינוך היהודי של העיירות, והביאו לרפורמות שונות שנעשו בו.

שקיעת השטעטל[עריכת קוד מקור | עריכה]

"חביבות עלי עיירות של עבר, אכסניות עניות אלו של כנסת ישראל, שדור אחר דור קטרגו אותן סופרים ומליצים וחתרו תחתיהן פייטנים וחרזנים, והלעיגו בהן שוטים וחכמים ונשתעבדו בהן מלכויות ושלטונות ופרצון גדודי פורעים וליסטים, עד שסוף בטלו ועברו מן העולם זיכרונן עולה לפני ודעתי מידבקת בהן מתוך האבל ומתוך הצער. אגדה של דורי. אגדה של דורות."
חיים הזז, דורות ראשונים.
"יודישער קעניג ליער": הזמנה להצגה "המלך ליר" ביידיש (1898) – אחת מתופעות התרבות הכללית בעיירה היהודית בסוף המאה ה-19

החל מן המחצית השנייה של המאה ה-19 החלה ירידתה של השטעטל. במקרים רבים הדבר בא בעקבות סלילת מסילות רכבת, אשר פסחו על עיירות קטנות. בנוסף, התרבו בין הכפריים הגויים סוחרים ובעלי מלאכה, והשתפרו אמצעי התחבורה בין הכפרים לערי המחוז, התפתחות שפגעה בנחיצותו הכלכלית של השטעטל כמרכז כפרי וכמתווך מסחר. מרקם יחסי התלות ההדדית בין היהודים ושכניהם נפגע, והיהודים זכו להצקות הולכות וגוברות. גל פוגרומים קשה תקף את העיירות היהודיות ברחבי תחום המושב בשנים 1881-1884, מגובה בהעלמת עין ואף עידוד מצד השלטון. גל פוגרומים קשה נוסף התרחש בין השנים 19031906. התקפות רבות כלפי היהודים התבצעו במהלך העימותים שהעסיקו את מזרח אירופה בשלהי מלחמת העולם הראשונה: מלחמת האזרחים ברוסיה, מלחמת פולין-אוקראינה והמלחמה הפולנית סובייטית.

על רקע התרחשויות אלה, החלו יהודים צעירים לעזוב את השטעטלעך ולחפש הזדמנויות להשכלה, לתעסוקה ולעסקים בערים הגדולות. בתקופה זו גם החלו תהליכי חילון מואצים באוכלוסייה שנבעה מהתפתחות עידן האורות ו"תקופת ההשכלה" וגרם ליהודים רבים להתבולל ולנטוש את אורח החיים היהודי המסורתי, רבים ביקשו ליהנות מפירות האמנציפציה והיגרו למרכז אירופה ולמערבהּ; רבים אחרים עזבו את הדת המסורתית והלכו אחר תורות מרקסיסטיות או נדדו מעבר לים – לארצות העולם החדש, אשר הציעו הזדמנויות חדשות – או עסקו בהגשמה ציונית והצטרפו לעליות הראשונות לארץ ישראל כל אלה הביאו לירידת השטעטל כליבה של התרבות היהודית במזרח אירופה. לאחר נפילת האימפריה הרוסית וסיום שלטון הצארים נפרצו גבולות תחום המושב, ויהודים הורשו להתיישב בערי ברית המועצות. בסך הכל, עזבו במהלך סוף המאה ה-19 והעשורים הראשונים של המאה ה-20 כשני מיליון יהודים את עיירות תחום המושב.

עם הירצחה של מרבית יהדות מרכז ומזרח אירופה בשואה, עברה תופעת השטעטל סופית מן העולם. מרבית קהילות ארץ השטעטל הושמדו בידי יחידות איינזצגרופן שפעלו החל ממבצע ברברוסה (1941) בהוצאה להורג בבורות ירי ובמשאיות גז, ובהמשך במחנות ההשמדה, כחלק מן הפתרון הסופי.

שטעטל בפולקלור ובתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטעטל נודעה כמקום שבו התגבש הווי יהודי עשיר ומקורי, וככר נרחב להתפתחותהּ של תרבות היידיש. זכרונות השטעטל טבועים עמוק במורשתם של יהודי מזרח אירופה, וחיי השטעטל הונצחו ביצירותיהם של סופרים ואמנים יהודים, שעם הבולטים שבהם נמנים שלום עליכם, דבורה בארון, יצחק בשביס זינגר וש"י עגנון בספרות;בתחום הציור פעלו הציירים מארק שאגאל, הרמן שטרוק ואילקס בלר שושנה עדן ומאנה כץ וכן אחרים. תרבות היידיש, שהגיעה לשיאה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, בעיקר בערים הגדולות של פולין וליטא, התבססה במידה רבה על הווי החיים והתרבות שנוצרו בעיירות.

חכמי חלםלשון סגי נהור לעיירה של טיפשים שאין שכל בקודקודם – נפוצו מאוד בהומור היהודי של מזרח אירופה. נוסף על חלם, כיכבו עיירות נוספות ביצירות ספרותיות בדיוניות - למשל העיירה "כתריאלבקה" של שלום עליכם, שבהּ מתרחשים רוב סיפוריו, ו"אנטבקה", שבהּ מתרחשים סיפורי טוביה החולב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]