תסאוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

‏‏‏

עלילות תסאוס, ציור על קיליקס אטי בסגנון הדמות האדומה, 440-430 לפנה"ס לערך (המוזיאון הבריטי)
פרט של ציור על גבי קיליקס: תסאוס, פייאה והחזירה מקרומיאון.
מדאה הורגת את אחד מילדיה. פרט מציור על כד מקפואה בסגנון הדמות האדומה, 330 לפנה"ס לערך, נתגלה בקומאי. מוזיאון הלובר, פריס.
קנטאור מנסה לחטוף את היפודמיה (הנקראת כאן לאודמיה) בעוד פריתואוס ותסאוס עוצרים בעדו. פרט מציור על כד בסגנון הדמות האדומה מאפוליה, 350-340 לפנה"ס לערך. נתגלה באנצי.
תסאוס והמינוטאור, ציור על כד בסגנון הדמות השחורה מן המאה ה-6 לפנה"ס
תסאוס וראש המינוטאור
תסאוס חוטף את הלנה, ציור על אמפורה אטית בסגנון הדמות האדומה, 510 לפנה"ס לערך.
תסאוס נלחם במינוטאור. פסל בגני הטווילרי שבפריז.

תֵסֶ‏אוּ‏סיוונית Θησεύς) היה מלכה האגדי של אתונה העתיקה, בנם של אַ‏ייתְרָ‏ה ושל אַ‏ייגֵאוּ‏ס ופוסידון, לשניהם הרתה באותו לילה. כמו פֶּ‏רְסֶ‏אוּ‏ס, קַ‏דְמוֹ‏ס או הרקולס היה גם הוא גיבור-מייסד, וכמותם נאבק וגבר על אויבים שסימלו את הסדר החברתי והדתי הקדום.

תסאוס היה גיבור מייסד אִיוֹ‏נִי, כמוהו כהרקולס, שהיה גיבור דוֹ‏רִי, ונחשב על ידי האתונאים כגדול המחוקקים שקמו להם מעולם. שמו נגזר מאותו השורש כמו המלה "תֶ‏סְמוֹ‏ס" (θεσμός), שפירושה ביוונית "מוסד". תסאוס הוא האחראי ל"סינויקיסמוס" – איחודם הפוליטי של כפרי אַ‏טִיקָ‏ה תחת שלטונה של אתונה, מעשה המיוצג על ידי מסע התלאות שלו. בשל היותו מלך מאחד, התגורר תסאוס בארמון שבנה על האקרופוליס ואשר דמה, כפי הנראה, לזה שחשפו מכושי הארכאולוגים במיקנאי. פאוסניאס מספר, כי לאחר איחודה של אטיקה ייסד תסאוס את פולחן אפרודיטה פּ‏אנְדֶ‏מוֹ‏ס ("אפרודיטה של העם כולו") ואת פולחן האלה פּ‏יֶ‏יתוֹ על מורדותיו הדרומיים של האקרופוליס.

בקומדיה "הצפרדעים" מייחס אריסטופאנס לתסאוס המצאת רבות ממסורות היומיום של האתונאים.

הולדת תסאוס ונעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייגאוס, אחד ממלכיה הקדומים של אתונה, נשא לו לאישה את אַ‏ייתֶ‏רָ‏ה בת פּ‏יתֶ‏אוּ‏ס מלך טְרוֹ‏יזֵן, עיר קטנה דרומית-מערבית לאתונה. בליל כלולותיהם חצתה אייתרה את הים אל האי סְפַ‏אירִייָ‏ה הסמוך לחוף, ובו שכבה גם עם פוסידון (אל הים ורעשי האדמה). מן הזיווג הכפול נולד תסאוס, ועירוב הזרע, כפי שחשבו הקדמונים, הוא שהעניק לו תכונות אלוהיות ואנושיות גם יחד (אל למחצה). כפל-אבות, כאשר אב אחד הוא בן-אלמוות והשני בן-תמותה, היה מאפיין נפוץ של הגיבורים המיתולוגיים היווניים. כאשר הרתה אייתרה, החליט אייגאוס לשוב אל אתונה. אך קודם עזיבתו טמן את סנדליו ואת חרבו תחת סלע ענק ואמר לה, כי לכשיגדל בנה, עליו להזיז את הסלע אם כוחו יעמוד לו, וליטול לעצמו את כלי הנשק, הוכחה למוצאו המלכותי. באתונה חבר אייגאוס למֵדֵאָ‏ה, אשר נמלטה מקוֹ‏רִינְתוֹ‏ס לאחר שהרגה את ילדיה מיָ‏אסוֹ‏ן, ומצאה באייגאוס בן לוויה חדש. כוהנת ובת-לוויה גם יחד ייצגו באתונה את הסדר הקדום.

תסאוס גדל בארצה של אמו, וכאשר בגר והפך איש צעיר ואמיץ, הזיז את הסלע ומצא את כלי הנשק של אביו. אמו גילתה לו את זהותו האמיתית של אביו, ואמרה כי עליו ליטול את החרב והסנדלים חזרה אל המלך ולטעון לזכותו לכתר. כדי להגיע לאתונה, יכול היה תסאוס לבחור בדרך הים הבטוחה, או לעשות דרכו ביבשה, בנתיב המסוכן סביב המפרץ הסרוני, בו ייתקל בשישה שערי שאול, שעל כל אחד מהם שומר אויב כתוני בדמותם של גנבים ובריונים. תסאוס הצעיר, שהצטיין באומץ לבו ובשאפתנותו, החליט ללכת בדרך היבשה, וגבר על בריונים רבים.

באֶ‏פִּ‏ידָ‏אוּ‏רוֹ‏ס, תחנתו הראשונה, שהייתה מקודשת לאַ‏פּ‏וֹ‏לוֹ‏ן ולמרפא אַ‏סְקְלֵפְּ‏יוֹ‏ס, גבר תסאוס על הבריון הכְתוֹ‏נִי פֶּ‏‏‏רִיפֵטֵס "החובט", שהיה הולם ביריביו ומשליכם ארצה, ולקח ממנו את האלה הכבדה עימה הוא מזוהה לעתים קרובות בציורי כדים.

בשער השאול אשר באיסתמוס הקורינתי ניצב שודד ושמו סִירִיס. הוא היה תופס את עוברי האורח וקושרם בין שני עצי אורן מכופפים לאדמה. אחר כך היה משחרר את העצים מאחיזתם וכך משסע לגזרים את קורבנותיו. תסאוס הרגו באותה דרך עצמה. לאחר מכן אנס את פריגונה, בתו של סיריס, אשר הרתה לו וילדה את מֶ‏לאנִיפּ‏‏וֹ‏ס.

בעלילה אחרת, שהתרחשה צפונית לאיסתמוס, במקום הנקרא קְרוֹ‏מִיאוֹ‏ן, הרג תסאוס חזירה עצומת-ממדים, החזירה מקרומיאון, שגודלה על ידי זקנה בשם פַ‏ייאָ‏ה. על פי גרסאות אחדות נקראה החזירה עצמה בשם זה.

סמוך למגארה אילץ שודד זקן בשם סקירון את העוברים לרחוץ את רגליו על שפת צוק. כאשר היו מתכופפים, בעט בהם והשליכם אל מרגלות הצוק, שם היו למאכל מפלצת ים (ועל פי גרסאות אחרות צב ענק). תסאוס דחף אותו מן הצוק אל מותו.

יריב נוסף שנקרה בדרכו היה קרקיון, מלך אלאוסיס, שנהג להזמין את עוברי האורח להיאבק עמו, ולאחר שניצחם היה הורג אותם. תסאוס גבר על קרקיון בקרב היאבקות והרגו. אחת הפרשנויות לסיפור זה היא כי קרקיון היה "מלך שנתי", אשר מדי שנה נדרש להילחם על חייו כדי להוסיף ולמלוך, ואם הובס היה המנצח תופס את מקומו. תסאוס ביטל את הטקס הדתי הארכאי הזה בכך שסירב להיות קורבן.

הבריון האחרון היה פרוקרוסטוס מאלאוסיס, שהציע לעוברי האורח את מיטתו. כדי להתאים את גופם למיטה, היה מותחם או מנסר את רגליהם. תסאוס גבר על פרוקרוסטוס, אך איננו יודעים אם קיצץ את גופו או האריך אותו על מנת להתאימו למיטה.‏[1]

כאשר עלילות תסאוס החלו מופיעות לראשונה בעיטורי כלי חרס, כבר היו כל המקומות הללו אתרים מקודשים מימים ימימה. הציורים מקדימים, כמובן, את הסיפורים הראשונים בכתב אודותיו.

מדאה והשור ממרתון / אנדרוגאוס והפאלאנטידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תסאוס הגיע אל אתונה. אייגאוס אירח אותו בביתו, ואף שלא זיהה את הזר הצעיר והחסון, חשד בכוונותיו. מדאה, אשת אייגאוס, לעומת זאת, זיהתה מיד כי תסאוס הוא בנו של אייגאוס, ומאחר שחששה פן יגזול את ירושת הממלכה מבנה שלה, מֶ‏דוֹ‏ס, החליטה לגרום למותו. היא ביקשה מתסאוס ללכוד את השור מכרתים, סמל עוצמתה של כרתים, חיה אימתנית שהפילה חתיתה על יושבי מרתון.

בדרכו אל מרתון נקלע תסאוס לסערה עזה ומצא מקלט בביתה של קשישה בשם הֵקַ‏אלֵה. הוא גולל בפניה את סיפורו, והיא נשבעה להעלות קורבן לזאוס אם יצליח במשימתו. תסאוס אכן גבר על השור ולכד אותו, אך כששב אל ביתה של הקאלה גילה כי כבר מתה. לאות כבוד העניק את שמה לאחד מן הדֶ‏מוֹ‏י של אטיקה, וכך הפך – במובן מסוים - את תושביו לבניה המאומצים של הקשישה.

כאשר שב תסאוס עטור ניצחון אל אתונה, שם העלה את השור לקורבן, ניסתה מדאה להרעילו. ברגע האחרון זיהה אייגאוס את סנדליו, מגינו וחרבו והפיל את קובעת יין התרעלה מידיו של תסאוס. כך שבו והתאחדו האב והבן. מדאה – על פי המסופר – גורשה מן העיר.

גרסה אחרת של המיתוס מספרת כי לפַּסִיפַאֵה, אשת מִינוֹס מלך כרתים, היו ילדים נוספים שנולדו קודם שהביאה לעולם את המינוטאורוס. הבכור שבהם, אַנְדְרוֹגֶאוּס, הפליג אל אתונה כדי ליטול חלק בחגיגות הפַּנְאַתֵנַאיָה, שנערכו אחת לחמש שנים. מאחר שהיה חזק בגופו ומוכשר, עשה חיל וזכה בתחרויות אחדות, ולא חלף זמן רב והוא הפך חביבו של הקהל, למורת רוחם של הפַּלַנְטִידִים, חמישים בני פאלאס שחיו בחצר בית המלכות.

הפלנטידים, אחייניו של המלך אייגאוס, היו שחצנים ומנופחים מחשיבות עצמית. הם נהגו להילחם ברחובות ולשבת בטל בגינות הארמון, ולכן איש לא רצה בחברתם. הם נתקנאו בהצלחתו של אנדרוגאוס, ובאחד הערבים, כששב מן התחרויות אל מעונו, תקפו אותו מן המארב. אנדרוגאוס נאבק בהם באומץ רב, אך לא יכול היה למספרם הרב. הם הרגוהו והותירו את גווייתו מושלכת ברחוב.

כאשר נודע למלך מינוס על גורל בנו, אסף את כל אוניותיו ושט אל אתונה. עם שחר, לנוכח אנשי אתונה כולם, דרש מינוס מאייגאוס לתפוס ולהסגיר לידיו את רוצחי בנו, אחרת לא יחוס על העיר. לאייגאוס, שלא ידע מיהם הרוצחים, לא נותרה כל ברירה אלא למסור את אתונה לחסדיו של מינוס. עונשם של האתונאים היה כדלקמן: אחת לשבע שנים (מקץ כל "שנה גדולה") הועלו על סיפונה של אונייה שבעה מן האמיצים שבבחורי אתונה ושבע מן היפות שבעלמותיה והובאו אל כרתים, טרף למינוטאורוס.

המעשה אירע 21 שנים קודם בואו של תסאוס העירה. שמו נתפרסם כמי שהלך בדרך החוף הידועה לשמצה מטרויזן וקטל כמה מן הבריונים האימתנים ביותר שלאורכה. הפלנטידים הבינו עד מהרה כי גם שעתם מתקרבת, ועל כן טמנו לו מלכודת. עשרים וחמישה מביניהם עלו על העיר מכיוון אחד, בעוד עשרים וחמישה הנותרים אורבים במקום סמוך לה הנקרא גארטוס. תוכניתם הייתה לתקוף בהפתעה את תסאוס, אייגאוס ומשמר הארמון מלפנים ומאחור גם יחד, אך תסאוס לא נפל בפח. מזימתם נודעה לו מפי שליח בשם לאוס, והוא חמק מן העיר בחצות הליל והפתיע את מבקשי נפשו. צחוק הגורל היה, כי דווקא תוכניתם היא שגרמה למפלתם, משום שקל היה לתסאוס לגבור על שתי חבורות נפרדות מאשר להתייצב מול כנופיה אחת גדולה. כשעלה השחר כבר היו כולם בין המתים. ברם, למרות שתסאוס הרג את רוצחי אנדרוגאוס, לא נתרצה מינוס ולא ביטל את מס הדמים שהטיל על תושבי אתונה. על כן התנדב תסאוס לצאת אל כרתים ולהרוג את המינוטאורוס.

המינוטאורוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי אחת מגרסאות המיתוס, אסר מינוס מלך כרתים מלחמה על האתונאים וניצח בה. אחר כך דרש כי אחת לשבע שנים ישלחו האתונאים שבעה בחורים ושבע עלמות, טרף למינוטאורוס, מפלצת שחציה אדם חציה שור וחיה בלבירינת שבנה דַ‏יידָ‏לוס.

כשהגיעה הפעם השלישית, התנדב תסאוס לצאת בעצמו אל כרתים כדי לקטול את המפלצת. הוא התחלף עם אחד הצעירים, ויצא בספינה שהניפה מפרשים שחורים. הוא הבטיח לאביו אייגאוס, כי אם יצליח במשימתו - יניף בשובו מפרשים לבנים, אות כי שלום לו. אריאדנה, בת המלך מינוס, התאהבה בתסאוס, ולאחר שנועצה בדיידלוס מסרה לתסאוס פקעת חוט, כדי שיוכל למצוא דרכו החוצה מן המבוך. תסאוס התנפל על המינוטאורוס בעודו ישן והיכה אותו למוות באגרופיו. חיי הצעירים ניצלו, והם נמלטו יחד עם תסאוס ואריאדנה. בדרכם חזרה אל אתונה נטש תסאוס את אריאדנה באי נַ‏קְסוֹ‏ס. למחרת היום, כשגילתה אריאדנה כי תסאוס עזבה, הטילה בו קללה כי ישכח להחליף את המפרש השחור בלבן. על פי גרסה אחרת של הסיפור נתגלה האל דִיוֹ‏נִיסוֹ‏ס לתסאוס ואמר לו כי בחר כבר באריאדנה להיות לו לאישה, וציווה עליו לנטוש אותה באי נקסוס. חיבורים אחרים גורסים, כי אריאדנה חלתה ומתה בדרכה הביתה, ותסאוס בצערו הרב שכח להחליף את המפרשים. כשראה אייגאוס כי הספינה המתקרבת לחופי אתונה מניפה מפרש שחור, הבין כי בנו אינו עוד בין החיים, ולכן השליך עצמו הימה וטבע. מאז נקרא ימה של אתונה בשם הים האייגאי. תסאוס ושאר הצעירים שבו בשלום למולדתם.

פְּ‏לוּ‏טָ‏ארְכוֹ‏ס, ההיסטוריון היווני בן המאה ה-1, משתמש בחיבורו "חיי תסאוס" בגרסאות שונות של סיפור הריגת המינוטאורוס, בריחת תסאוס ואהבת אריאדנה אליו. מקורותיו של פלוטארכוס, שלא כולם שרדו, כללו את פֶ‏‏רְקִידֵס (אמצע המאה השישית לפנה"ס), דֶ‏מוֹ‏ן (300 לפנה"ס לערך), פִילוֹ‏כוֹ‏רוֹ‏ס וקְלֵיידֶ‏מוֹ‏ס (שניהם בני המאה הרביעית לפנה"ס).

פרדוקס ספינת תסאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פְּ‏לוּ‏טָ‏ארְכוֹ‏ס מספר, כי "האתונאים שמרו על אונייה זו בעלת שלושים המשוטים, שבה שט תסאוס עם העלמים וחזר בשלום, עד ימיו של ד‏מטריוס מפאלרון. הם היו מוציאים ממנה מפעם לפעם את הקורות הישנות וקובעים תחתיהן אחרות חדשות וחזקות, עד שהאונייה נעשתה דוגמה בשביל הפילוסופים בשאלת הגידול השנויה במחלוקת, יש אומרים שהיא היא, ויש אומרים שאין היא היא."‏‏‏[2] זהו המקור לפרדוקס הפילוסופי, הדן בשאלות של זהות ושינוי בנסיבות כגון אלה, ונקרא לעתים בשם "הפרדוקס של ספינת תסאוס".

פריתואוס / חטיפת הלנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברו הטוב ביותר של תסאוס היה פֶּ‏רִיתוֹ‏אוֹ‏ס, מלך הלַ‏פִּ‏יתִים. פריתואוס שמע על אומץ לבו וגבורתו של תסאוס, אך ביקש להיווכח בכך במו עיניו. על כן גנב את עדר הבקר של תסאוס והבריח אותו ממרתון כשתסאוס דולק אחריו. פריתואוס נטל את כלי נשקו והשניים כבר נערכו לדו-קרב, כאשר נמלכו בדעתם, נשבעו שבועת ידידות איש לרעהו ויצאו יחד לצוד את חזיר הבר הקלידוני. באיליאדה מונה נֶ‏סְטוֹ‏ר את פריתואוס ואת תסאוס בין "העצומים בין כל בני האדם בארץ" אשר "בעצומים נלחמו, בשוכני ההר הקנטאורים, השמידום בגבורה איומה."‏‏‏[3]

תסאוס, חוטף נשים נודע, ובן-לווייתו וידיד נפשו פריתואוס ביקשו לקחת להם נשים מבנות זאוס, שכן האחד היה בנו של זאוס והשני בנו של פוסיידון. תסאוס בחר בהלנה, ויחד חטפוה השניים והתכוונו להחזיק בה עד שתגדל ותהיה בשלה לנישואים. פריתואוס בחר בפרספונה. השניים השאירו את הלנה במקום מסתור באַ‏פידְנַ‏אי, בהשגחת אייתרה אמו של תסאוס, וירדו אל עולם השאול, ממלכתם של פרספונה ובעלה האדס.

האדס העמיד פנים כמי ששמח לראותם ואף ערך לכבודם משתה. אך ברגע בו התיישבו שני האורחים, נכרכו נחשים סביב רגליהם והם לא יכלו לזוז ממקומם. על פי גרסאות אחרות צמחה האבן עליה ישבו ונדבקה לירכיהם.

כשהגיע הראקלס אל האדס, כדי להשלים את המטלה השתים-עשרה, הוא שחרר את תסאוס משביו. אך ברגע בו ניסה להתיר גם את פריתואוס, רעדה האדמה והוא לא הצליח להצילו. פריתואוס נשאר אפוא בעולם השאול לנצח נצחים. עם שובו של תסאוס לאתונה נסתבר לו כי בהיעדרו מצאו הדיוֹ‏סְקוּ‏רִים את מקום המסתור של הלנה אחותם והחזירוה לביתה.

מות תסאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

תסאוס שב לעירו, אך לא הצליח לשלוט בה כמקודם. כשגברה השפעת שונאיו ומתנגדיו ולא יכול היה עוד להטיל את מרותו על האתונאים, פרש אל האי סְקִירוֹ‏ס, בו הייתה לו נחלה שירש מאבותיו. לִיקוֹ‏מֵדֵס, מלך האי, שנתיירא ממנו או שמא רצה לשאת חן בעיני האתונאים, טמן לו פח ודחף אותו אל מותו מאחד צוקי ההרים. על פי גרסה אחרת מעד המלך הגולה ונפל כשטייל להנאתו לאחר סעודה. פלוטארכוס מספר, כי ב-475 לפנה"ס יצא קִימוֹ‏ן אל סקירוס על פי הוראת אורקל כדי למצוא את עצמות תסאוס ולהביאן לאתונה. "כשחפרו נתגלה שם ארון מתים של אדם גדול-מידות, ולצדו היו מונחים ראש-חנית של ארד וחרב. כשהביא קימון שרידים אלה לאתונה בטריארה שלו, שמחו בהם האתונאים וקיבלום בתהלוכות פאר ובקורבנות, כאילו חזר תסאוס עצמו לעירו "‏‏‏[4].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏השווה סנהדרין קט, ב: "הייתה להם (לאנשי סדום) מיטה, שהיו משכיבים עליה אורחים. ארוך - קיצרוהו, גוץ - מתחוהו."‏
  2. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי יוון ורומי - תיסיבס, כג. וראו גם: אוניות קודש אתונאיות.
  3. ^ ‏איליאדה, ספר ראשון, 265-267.‏
  4. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי יוון ורומי - תיסיבס, לה-לו; שם, חיי אישים: אנשי יוון - קימון, י'.