ירושלים בתקופה העות'מאנית

ירושלים, סוף התקופה העות'מאנית

ירושלים בתקופה העות'מאנית, במהלך רוב שלטון האימפריה העות'מאנית על אזור ירושלים, שנמשך 400 שנה; החל משנת 1517 ועד כיבושה בידי בריטניה בשנת 1917, מספר התושבים בעיר לא השתנה - בין 8,000 ל-10,000 נפש (בדומה לעכו ולעזה). חלוקת האוכלוסייה בעיר בין שלוש הדתות המרכזיות הייתה 20%-25% יהודים, 30% נוצרים והשאר מוסלמים. העיר הייתה מוקפת חומה, לא ניתן היה לגור מחוץ לחומות בשל חוסר הביטחון ולכן שטח העיר נותר קבוע. כאשר החלה האוכלוסייה לגדול, עלתה הצפיפות.

מאז תום התקופה הצלבנית כמעט קפאה ירושלים על שמריה, מבחינה אזרחית. אומנם הממלוכים בנו בתי מדרש רבים, והסולטן העות'מאני סולימאן המפואר שיקם את החומה, אך עד לכיבוש המצרי ב-1831, היקף הבנייה בעיר היה קטן והתבטא בבנייה דתית בעיקר ובתחזוקה חלקית. השלטון היה של פחות מקומיים שהנהיגו משטר של ניצול ולא העניקו ביטחון ושירותים עירוניים נאותים לתושבי העיר.

מעמד ירושלים

מפה אמריקאית של ירושלים, 1883

העות'מאנים העריכו את ירושלים מבחינה דתית-מוסלמית ומקומות הדת המשיכו לשרת מוקדי עלייה לרגל למוסלמים בדרכם לחאג' או בחזרה ממנו. במסגרת זו שופצו מבנים רבים בעיר וניתנו מלגות לעולמא (חכמי הדת). כמו כן ניתנה הגנה להולכי הרגל בתוך העיר. עם זאת ירושלים נשארה מאחור מבחינות רבות, בשל הזנחה כללית מצד השלטון הטורקי.

ירושלים שימשה עיר מחוז של סביבתה בלבד. ריחוקה מהדרכים הראשיות (דרך הים מקהיר לדמשק והדרך מעזה למפרץ הפרסי), הקטינה את עניין הכובשים השונים בה.

בתקופה זו הייתה ארץ ישראל מחולקת בין שני פלכים – פלך צידון ששלט בצפון הארץ ובמישור החוף, ופלך דמשק ששלט בעבר הירדן וברצועת ההרים שבין שכם לחברון. להלכה ירושלים הייתה עיר מחוז בפלך דמשק אך למעשה פלך צידון שהיה חזק יותר, הן מול הממשל המרכזי והן מול דמשק, שלט והשפיע גם על מרכז ודרום הארץ.

מושל ירושלים כונה "מותסלם". הוא היה חוכר המס והמכס עבור השלטון המרכזי. תפקידו כלל גם שמירה על השקט והביטחון בעיר. המותסלם שכן בבניין הסראיה ב"ויה דולורוזה", ברובע המוסלמי (כיום בי"ס עומריה), שחולש על הר הבית והעיר העתיקה כולה. מרבית הכנסותיו היו מהעדות הלא מוסלמיות שנדרשו לשלם מסים רבים בנוסף למסים הכלליים. במאה ה-19 עבר בית הסראיה לארמון הגבירה טונשוק במרכז הרובע המוסלמי, שם שכנה גם עיריית ירושלים.

מכיוון שהפחות הוחלפו בכל שנה הם ניצלו את שלטונם כדי להגדיל ככל האפשר את נטל המיסים על האוכלוסייה, ולא השקיעו מאמץ רב לטפל בצרכיה השונים. הפחה עשה שימוש ביחידות צבא שלמות "להשכנת שלום" גם אם לא היה בהן צורך, הכול למען האדרת שמו. מושל ירושלים שילם דמי חכירה לסולטן וקיבל את כספו חזרה באמצעות מסים. כל עולה רגל שילם למושל עבור כניסה למקומות הקדושים. היהודים והנוצרים שילמו את מסי הגולגולת דרך מוסדות הדת שלהם, לרוב על-פי גובה הכנסתם בפועל. נוספו מסים לא רשמיים רבים שהכבידו על האוכלוסייה.

בשל קדושת העיר והעוני השורר בה היו משוחררים בני העיר מחלק מהמסים המוטלים על כל נתיני האימפריה, כמו מס יחיד ומס רכוש. מס הייצוא היה נמוך ובמקומו שולם מס כניסה בשערי העיר. כל ההנחות האלו חלו על ירושלים שבתוך החומות בלבד. זהו גורם נוסף לעיכוב פיתוחה.

בשל גודלה הקטן, נטל המסים והמיעוט היחסי של ההזדמנויות הכלכליות בה, לא נהנתה ירושלים מהגירה חיובית מהכפרים מסביב. במקרי חירום אף ברחו המוסלמים והנזירים מירושלים החוצה, כיוון שבניגוד לעיר, בכפרים לא נאכפה יד השלטון בצורה כה חזקה.

שיפוט

עיקר כוח השיפוט בסנג'ק ירושלים היה בידי הקאדי העות'מאני (מולא), שהיה ממונה אחת לשנה על ידי הסולטן. המולא היה ממנה קאדי לכל עיר תמורת תשלום בהתאם לערך המקום. הקאדי היה מקבל אחוזים מעסקים, ירושות, אישור תעודות וכו'. כל הפקידים השתדלו להערים על החוק והוסיפו מסים על מסים.

הקאדי, בנוסף להיותו שופט, נחשב לפקיד ראשון במעלה. בהיעדר הפחה היה הקאדי ממלא את מקומו.

בית המשפט שכן בבית ה"מחכמה" ליד רחבת הכותל המערבי ודן בנושאים מוסלמיים ולא מוסלמיים כאחד. בסוף התקופה העות'מאנית הוקם בית משפט אזרחי ששכן בסראיה, כמו כן פעלו גם בתי דין קונסולריים שדנו בנתינים הזרים. השופט נהג לפי הקוראן ולפי תקדימים בלבד.

הקאדי הוחלף כל שנה, ותפקיד מזכיר בית הדין עבר בירושה. ניתן היה לערער בפני המופתי שנחשב סמכות שנייה אחרי הקאדי, וניתן גם לערער למועצת העולמא בקושטא אך בשל ההוצאות הגבוהות היה זה אירוע נדיר. ליהודים היה בית דין רבני בראשות החכם באשי שזכה לכבוד גם מצד אנשי הממשל העות'מאני. לנוצרים היו בתי משפט של בוררות המורכבים מזקני העדה. עונש מוות לא היה קיים אך נאמר על הכלא בירושלים שהשהות בו הייתה גרועה ממוות. על מנת לחסוך בהוצאות משפט, העדיפו גם מוסלמים לעתים להישפט בבתי הדין הקונסולריים.

וקף

קובץ:Officers at Mosque.jpg

קצינים טורקיים בביקור בהר הבית,1917

חלק גדול מהשטח הירושלמי הבנוי הוקדש לווקף וכלל גם מנזרים, מסגדים ומוסדות ציבור. וקף הר הבית היה הגדול במוסדות ההקדש וברשותו היו רוב בתי הרובע היהודי. וקף גדול נוסף היה "אל תכיה" (בי"ח הלנה לשעבר). כמו כן לכל מסדר נוצרי גדול היה וקף. שטח פרטי של אדם שנפטר ולא הותיר יורש זכר, עבר לרשות הווקף של העדה. למרות שתפקיד הווקף היה לדאוג לתחזוקת הבתים, הדבר נכשל בירושלים ומצב התחזוקה היה גרוע, משום שהמחסור בבתים ובקרקע זולה זמינה איפשר לווקף להשכיר את בנייניו גם במצב גרוע. נראה כי ברובע המוסלמי התושבים לא ניצלו את זכותם המשפטית לכפות על הווקף תיקונים וברובע היהודי הייתה הזנחה מכוונת שנועדה להקשות על היהודים את חייהם בעיר. עם זאת הווקף השקיע הרבה במבני הציבור והתפילה בעיר.

צבא

קובץ:JaffaGateCamels.jpg

קצינים טורקיים רכובים על גמלים במצודת דוד

ההערכות הן כי בין 500 ל-1,600 חיילים שהו בעיר דרך קבע בתקופות שונות. לאחר הכיבוש המצרי הוחלף חיל היוניצ'רים בצבא שהיה כפוף ישירות לאיסטנבול. החיילים התרכזו במצודת דוד, בקסרקטין מחוץ לשער יפו ובסראייה. הם היו ממושמעים אך לא בכושר לחימה. תואר מפקד הצבא היה מקביל בחשיבותו לתואר פחה. החיילים היוו את חלק הארי באוכלוסיית העות'מאנים בעדה המוסלמית בעיר.

יחס השלטון למיעוטים

הנוצרים והיהודים שילמו מס גולגולת מיוחד – אות למעמדם הנחות. הם לא הורשו לשאת נשק, נאלצו ללבוש בגדים בצבעים שונים ונאסר עליהם לבנות ולשפץ בתי תפילה. עדותם של המיעוטים לא הייתה קבילה בבתי המשפט. במקרה שנזקקו לשירותי בית המשפט, נאלצו לשלם הוצאות משפט כפולות. הכיבוש המצרי, בשנים 1831 - 1840, הביא רווחה קלה ליהודים ולנוצרים, השלטון היה מסודר יותר, והתיר זכויות בנייה ופולחן חופשיים יותר. הסדר לא איפשר להתחמק מעול המסים שהלך והכביד ולכן פרצו האזרחים בארץ ישראל ובסוריה במרידות (בירושלים ב-1834). בעזרת המעצמות האירופאיות שבו העות'מאנים לשלוט בארץ.

הבריטים עמדו על כך שלא יערכו פרעות וביזה ביהודים ובנוצרים שנחשבו לידידי השלטון המצרי.

הרפורמות לאחר הכיבוש המצרי

לאחר 1840 הונהגו מספר שינויים. חיל היוניצ'רים הוחלף בצבא סדיר הכפוף לשלטון המרכזי. שיטת גביית המסים הפכה לגבייה ישירה על ידי השלטון המרכזי. זו ידועה בתור תקופת ה"תינתמאת" (הרפורמות) בשלטון העות'מאני, שנועדה ליעל את המשטר ולרצות את המעצמות שעזרו לה להדוף את המצרים. נחקקו תקנות בדבר שוויון לנתינים לא מוסלמים והענקת מעמד מיוחד לקונסולים. מחוזות ירושלים, שכם ועזה אוחדו ליחידה מנהלית אחת תחת פלך צידון. המולא נבחר לשלוש שנים במקום לשנה וכוחו גדל מזה של הפחה, דבר שהיקשה על הפחה להשתמש בתפקידו לרעה. מס הגולגולת המשפיל הוחלף במס בדל (אי שירות בצבא). בירושלים מונתה מועצה (מג'לס) שהורכבה מ-14 חברים וכללה, בנוסף לקאדי, שריף ונציגים מוסלמים גם נציג יהודי, לטיני, ארמני ויווני. המג'לס הייתה מועצה אדמיניסטרטיבית של כל המחוז והתכנסה בצורה מלאה פעמיים בשבוע. למרות הכוונות הטובות, לאחר שנים של דיכוי, למג'לס לא הייתה השפעה ממשית, והפחה שלט על ידי הפחדה על כל החלטותיה. מכיוון שהיה רוב מוסלמי במועצה, נציגות המיעוטים שימשה כעלה תאנה ציבורי למעשי העושק של הפחה.

המועצה קבעה מסים לשם שיפור פני העיר ועימם דאגה לתחזוקה, ניקוז ורופא חינם לתושבים, הקמת מבני ציבור ותכנון כולל של שטחי העיר. עירייה זו, שאיננה מאפיינת את השלטון, היא השפעה מובהקת של דרך החשיבה המערבית. בתי המשפט האזרחיים שהוקמו הגבילו את כוח המג'לס והשלטון, אם כי הם חקקו ברוח דומה לזו של בתי המשפט המסורתיים.

לקראת סוף השלטון העות'מאני ירושלים הפכה לבירת מחוז ולמרכז מנהלי של מותצרף גדול, שכלל כמעט את כל מרכז ודרום ארץ ישראל.

במקרה מוות של בעל קרקע, הירושה הייתה מחולקת לפיסות קטנות בין היורשים. משקיעים מבחוץ שרצו לקנות קרקע בעיר נתקלו בדרך כלל בהתנגדות של לפחות אחד מהיורשים. מכאן שההשפעה הגדולה של הרפורמה העות'מאנית באה לידי ביטוי בעיקר מחוץ לחומות.

מערך העיר: השטח הבנוי

במחצית הראשונה של המאה ה-19 שטח העיר בתוך החומות היה 850 דונם. העיר נחלקה לארבעה רבעים: מוסלמי, נוצרי, ארמני ויהודי. השכונה המוגרבית הוגדרה לעתים גם כרובע. הרבעים לא היו הומוגניים ונבדלו בגודלם, ברמת האוכלוסייה ועוד. ברבעים הגדולים הייתה חלוקה פנימית לפי כתות וטופוגרפיה.

העיר מוקפת חומה ובעלת מגדלים בשערים. לעיר היו ארבעה שערים מרכזיים לארבע רוחות השמיים. אשר היו בנויים עם תפנית של זווית ישרה למניעת פריצה של כרכרות וסוסים. השער הפעיל יותר היה שער יפו, שבסמוך לו שכן בית המכס. בנוסף היו בחומות חמישה שערים נוספים אשר היו סגורים להולכי רגל. השערים הראשיים היו נפתחים בבוקר ונסגרים עם רדת הלילה בשל החשש מבדואים. כמו כן הם היו סגורים גם בזמן תפילת יום השישי.

מבנה הרחובות

שטחים רבים בתוך החומות בצפון מזרח וצפון מערב לא היו בנויים והיו מאוכלסים בדלילות. מערך הרחובות נשמר עוד מהתקופה הרומאית וכלל שני רחובות עיקריים מאונכים זה לזה. הקארדו והדקומנוס. אשר חצו את העיר משער אחד למשנהו.

שאר הרחובות היו צרים ומתפתלים, מלוכלכים ומלאי הריסות. חלקם ללא מוצא וחלקם מתחת לקמרונות חשוכים. במרכז הרחובות היה משטח צר במפלס נמוך לניקוז הביוב. ישנם עדויות על זוהמה רבה ואפילו פגרי חיות בסמטאות. "ניקוי" הפגרים נעשה באמצעות צבועים ששוחררו בעיר בלילה.

מבנים ציבוריים

קובץ:PrisonEntrance.jpg

שוטרים טורקיים בכניסה ל"רבאט אל-מנצוריחאבס א-דם", בית הכלא לרוצחים, שהיה ממוקם בצמוד לשער המג'ליס של הר הבית

המבנים הציבוריים הקיימים כיום שוקמו ברובם במאה ה-19. הראשון בחשיבותו הוא הר הבית הכולל את כיפת הסלע ומסגד אל אקצה. השני בחשיבותו הוא כנסיית הקבר הקדוש והשלישי הוא המנזר והכנסייה הארמנית.

הרחבות הציבוריות כמעט ולא היו קיימות, החשובה שבהן היא רחבת הר הבית. לא הייתה תאורה בעיר עד סוף השלטון העות'מאני. התנועה בלילה התבצעה באמצעות נרות ועששיות.

במהלך המאה ה-19 החלו שיפוצים בעיר. הורחבו הרחובות והשווקים. נבנו מחראות ציבוריות, החל ריצוף חלקי וחלק מהרחובות נסגרו למעבר בהמות גדולות והחל פרויקט תאורת רחוב. המשחטות ובתי הבורסקאות הוצאו מחוץ לעיר. הוצבו שעונים בחזיתות בתים ונבנו מבנים חדשים. השיפוץ הגדול ביותר היה באזור שער יפו. השינוי נבע מהגירת אוכלוסייה מערבית של יהודים אשכנזים שהגדילו את אוכלוסיית העיר ולבסוף הובילו את היציאה מהחומות.

מבני השלטון העיקריים בעיר העתיקה בתקופה העות'מאנית היו:

• הסראייה - הממשל העירוני, ששכנה מן המאה ה-19, במבנה ממלוכי מרשים ב"רחוב הסראייה" של ימינו.
• מגדל דוד - המצודה הצבאית של ירושלים.
• הקישלה - הקסרקטין הצבאי שנבנה בסמוך למצודת מגדל דוד, ושימש מאוחר יותר גם כבית המעצר.
• המג'ליס - בית המועצה המוסלמית העליונה של ירושלים, ומשרדי הווקף המוסלמי, ששכן ברחוב עלאא' א-דין, בצמוד לשער המשגיח של הר הבית.
• המחכמה - בית הדין השרעי הגבוה, בסמוך לשער השלשלת.
• חבס-א-דם - בית הכלא לרוצחים, שהיה ממוקם בסמוך לבנין המג'ליס ולשער המשגיח.

הבתים

הבתים עצמם היו בנויים בצפיפות. הגגות היו בעלי כיפות על-פי מספר החדרים. הסיבה לבניית הכיפות היא מחסור בקורות עץ לבניית גג שטוח וניקוז מים בחורף. ניתן היה ללכת בין הגגות אשר היו מצוידים במעקי בטיחות שגם הפרידו בין מתחם למתחם. כך נוצר מפלס חיים נוסף למפלס הרחוב.

רצפות הבתים היו בנויות בדרך כלל מעל מפלס הרחוב. בקיר שפונה לרחוב לא היו חלונות בקומת הקרקע. הבתים היו בנויים אבן בגובה של יותר מקומה אחת. המוסלמים הניחו לבתים להיחרב אם לא הצליחו להשכיר אותם ליהודים או נוצרים.

הבתים היו בנויים סביב חצר פנימית שכונתית שבמרכזה בור מים. בשולי החצר היו מדרגות לקומות העליונות. עם התגברות הצפיפות בעיר החלו לבנות בחצרות חדרים נוספים. כמו כן השירותים ופינת האשפה תפסו חלק מהחצר. עיקר החיים התנהלו בחצר. בישול, כיבוס, צרכים חברתיים וכו'.

התרחבות העיר

התיישבות מחוץ לחומות: משכנות שאננים, 1860

ערך מורחב – היציאה מן החומות

עד אמצע המאה ה-19 השתרעה ירושלים על השטח המתוחם בין חומות העיר העתיקה בלבד. שהייה מחוץ לחומות, בייחוד בשעת לילה, נחשבה מסוכנת ביותר בשל כנופיות שודדים שהפילו חיתתן על האזור. בשלהי התקופה העות'מאנית הגיעה הצפיפות בעיר שבין החומות לממדים בלתי נסבלים, דבר שהשפיע על תנאי המחיה, התברואה והכלכלה של העיר.

גורמים שונים, בהם מעצמות זרות וכנסיות שנדרשו לשטח למפעליהם המתוכננים בירושלים, החלו במחצית המאה ה-19 לגלות התעניינות ברכישת קרקעות בשטחים הסובבים את העיר - בעיקר ממערבה ומצפונה. בין אלה היה הנדבן היהודי-אנגלי משה מונטיפיורי, שבביקוריו בעיר הוטרד ממצוקת הדיור של יהודי ירושלים בין חומות העיר העתיקה, מהיעדרם של שרותי רווחה ובריאות הולמים, ומהיעדר אמצעי כלכלה שיאפשרו ליהודים להשתחרר מן התלות בנדבות לקיומם.

ל"משכנות שאננים", השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר-העתיקה, קדמו מספר מפעלים פרטיים שהוקמו בשנות החמישים של המאה ה-19. בין היתר הוקמו באותה עת בית הקיץ של הקונסול ג'יימס פין בטלביה ומפעלו בכרם אברהם, ביתו של יוהן לודוויג שנלר בליפתא ובית הספר הפרוטסטנטי שהקים הבישוף סמואל גובאט על הר ציון. ב-1860, כמעט בו זמנית עם משכנות שאננים החלו בהקמת מגרש הרוסים ובית היתומים של שנלר. לאחר משכנות שאננים נבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה גם השכונות נחלת שבעה, מאה שערים, מחנה ישראל, מחנה יהודה ואחרות.

כלכלת העיר

קובץ:WatermelonMarket.jpg

שוק אבטיחים בפאתי ירושלים, שלהי התקופה העות'מאנית,1900

פוטוכרום של שער יפו, בין 1890 ל-1905

כלכלת העיר נסמכה על תעשייה, מסחר (בעיקר פנים מחוזי ולתיירים) וכספי תרומות.

התעשייה החשובה ביותר הייתה של סבונים ושמנים במספר בתי חרושת. השנייה בחשיבותה היא אריגה, מקצוע שעבר בירושה. זר שנכנס לענף ועזב, לא היה מתקבל לעבודה בשום מקום אחר ללא אישור מקום העבודה הקודם. העובדים היו הבעלים של המצבעות ושאר כלי האריגה והיו מאורגנים רק בנושא מסחר. ראש האיגוד שלהם קיבל תואר שייח והיה בעל סמכות משפטית. בענף זה ובסנדלרות עסקו בעיקר היהודים. לקוחותיהם היו בעיקר הפלחים והבדואים שבאו לעיר בימי השוק. מלאכה נוספת הייתה עיבוד עורות בבתי הבורסקאות והועסקו בה מוסלמים. בשל המחסור במים היה קושי לסלק את הפסולת והדם והמפעלים יצרו מפגע תברואתי חריף.

הנוצרים עסקו בייצור ומכירת מזכרות לצליינים. בנוסף היו בעלי מלאכה קטנים רבים ומוכרי מרכולות.

ענף מיוחד היה הכנת כלי חרס וקרמיקה במפעל שפעל רק בקיץ כיוון שלא היה כסף למתקני ייבוש בחורף. ענף הבנייה היה רדום והחל להתפתח רק עם פיתוח העיר באמצע המאה ה-19.

מיקום העיר בהרים אינו נוח לפעילות כלכלית כיוון שאף דרך מרכזית לא עברה בה. התנהל מסחר עם מצרים של מזכרות וסבון תמורת צמר. הנוצרים, שנהנו מתמיכה כספית גבוהה מחו"ל היו הסוחרים הבולטים ביותר. העיר סחרה במזון ומוצרי יסוד עם הכפרים סביבה. באופן כללי אחוז העובדים מתוך כלל האוכלוסייה בעיר היה נמוך. בחיי היומיום הרחובות היו שוממים למעט נשים הממלאות מים בכדים, פלחים ובהמות. חגים עדתיים נחוגו אך ורק במסגרת הרובע. מאפריל עד מאי היו מגיעים הצליינים והיו מגדילים את נפח הפעילות הכלכלית. הפעילות הממשית הייתה בכנסיות, מסגדים ובתי תמחוי בתקופה זו. אנשים נמנעו מלצאת בשעות החשיכה בשל החשש מבורות וחיות משוטטות. על יד המקומות הקדושים הסתובבו בלילה פקירים שהענישו את מחללי המקומות הקדושים. קבצנים רבים התקבצו בשערי הערים.

מסחר ושווקים

יבוא מחו"ל הגיע מנמלי מרסיי וטריאסטה לנמל יפו. מהראשון צמר, משי, כלי מתכת ומשקאות חריפים. מהשני זכוכית, עץ ורהיטים. שוקי העיר סבלו מהיגיינה ירודה ולא אחת גרמו לפריצת מחלות בעיר.

הורגש מחסור במוצרים רבים, כמו חלב, לאורך כל ימות השנה. חמאה הייתה רק בחורף. לעומת זאת בשר לא היה חסר ולכן צריכת הבשר הייתה גבוהה. בראשית שנות ה-50 של המאה ה-19 היו כ-50 בתי קפה ומאפיות. רוב בעלי החנויות ובתי המלאכה היו נוצרים או יהודים כאשר המוסלמים עבדו בעיקר כפועלים בשכר יומי. השווקים היו שמרניים מבחינת מיקום ונשארו במקומם עוד מהתקופה הרומית, זאת בשל הזיקה בין מיקומם למיקום המקומות הקדושים. החנויות בשווקים מסודרות לפי עיסוק ודת, סדר שלא תמיד נשמר. בעבר השוק היה מחולק לשלוש שורות. תבלינים, ירקות, אריגים.

במרכז העיר היו שלושה שווקים מקבילים בכיוון צפון דרום שהיו מקורים. שוק צורפים, שוק תבלינים ושוק קצבים שהיו צרים. היו שווקים נוספים כדוגמת שוק הבהמות מחוץ לחומות ביום שישי.

בנקאות

בסוף המאה ה-19 היו בעיר שני בנקים: בנק בנק חיים ולירו ושות' והבנק של שפיטלר שייצג את הבנק הטמפלרי. בנוסף למוסדות אלו פעלה גם חנותם הקטנה של גרינגרט והמבורגר ברחוב "בטרק" (רחוב הפטריארכיה היוונית), ששימשה כמעין בנק. בשנת 1872 התפצל הבנק הטמפלרי לבנק המסחר בראשות דואינסברג ובנק פרוטיגר, בראשות יוהאנס פרוטיגר, אשר ייצג את "בנק עותומאן", הבנק הטורקי המרכזי, בירושלים. זה היה הבנק המודרני הראשון בירושלים‏‏.

החלוקה הייתה גורם משמעותי בכלכלת העיר. מקבליה נחלקו לשני סוגים: מקבלי "החלוקה הקטנה", שקיבלו מעות בעין, ומקבלי "החלוקה הגדולה" שהיו מקבלים שטרות לפירעון לאחר חצי שנה או יותר ולווים כנגדם מהבנקים, בניכוי מסוים. לכל כולל היה "קורס" - שיעור ניכיון שונה.

גם שטרות כסף היו עוברים לסוחר בסכומים של גרוש, גרוש וחצי ויותר. מדפיס השטרות היה הנגיד בן-ציון ליאן וכן הממונים מהשלטון על "מכס הבשר" - אנשי ה"גבלה". מאחר שהיה מחסור במטבעות קטנים מנחושת, היו מקפידים לתת את העודף בשטרות נייר ולא במטבעות המתכת. על השטרות היה כיתוב בעברית והסכומים היו מודפסים גם בערבית. צבעי השטרות היו שונים כדי שגם הלא-יהודים יבחינו בסכום הנקוב.

בינתיים קמו מנפיקי שטרות אחרים, שרבו ביניהם וניסו לפגוע אחד בשני, עד כי השלטונות אסרו על הוצאת שטרות נייר. כמו כן נאסר השימוש במטבע הגרמני של הטמפלרים.

תברואה

תנאי התברואה בעיר היו קשים עקב מספר סיבות:

• היעדר תנאים לתיעול שפכים.
• אי סילוק אשפה מתחומי העיר
• תנאי דיור ירודים
• מחסור במים.

קווי הניקוז הגדולים נסתמו, בתי השימוש הגדולים היו מזוהמים והפסולת עלתה על גדותיה. חלק מהאשפה נזרק מחוץ לחומות ונהפך למדרון ענק של עצים וירק. בעבר היה נוהג של העברת פסולת במשקל כל יום למשטרה מול ברירת קנס. לאחר ביטול נוהג זה הייתה הפסולת מפונה על ידי כלבים. כשאלה התרבו היו הורגים אותם.

שילוב תנאי התברואה הגרועים יחד עם המגורים הצפופים והתזונה הלקויה הביאו להתפרצות מחלות ומגפות תדיר, בעיקר מלריה, דיזנטריה וכולרה. בעת התפרצות המגיפות היו סוגרים חנויות, נזירים היו עוזבים את העיר והיה מוטל עליה סגר. הורגש מחסור בתרופות ובמוסדות רפואה. הרופאים היו בדרך כלל נוסעים עוברי אורח מזדמנים. עד למחצית המאה בית החולים מאיר רוטשילד היה היחידי בעיר ובית המרקחת היחיד היה במנזר הפרנציסקני.

ליד שער ציון הוקצתה שכונה למצורעים, שכללה כ-30 איש שהיו מתחתנים בינם לבין עצמם. החולי הרב היווה זרז ליציאה מן החומות כאשר המטרה הראשונית הייתה הקמת בית חולים שם.

תפקוד העדות השונות

העדה המוסלמית

המוסלמים עסקו בדרך כלל במלאכה פשוטה כפועלים שכירי יום, סבלים וחמרים, כמו גם חנוונים קטנים ומוכרי מכולת ובשמים. ישנם מספר סוגים של מוסלמים בעיר: סורים ערביים, מהגרים עות'מאנים, מוגרבים, כושים אתיופים והינדים. כמו כן מוזכרים ה"קדושים" שחיו מקיבוץ נדבות. לא בלטו זרמים רבים בתוך העדה המוסלמית למעט המוגרבים (הצפון אפריקאים) והמוסלמים ההודים.

הפעילות המיסיונרית הנוצרית הענפה הדאיגה את השלטון העות'מאני אך לא יכול היה לפעול נגדו ישירות, ולכן טיפח ועודד את העלייה לרגל למסגדי הר הבית ואת הזיארה (ביקור) בעיר לאחר החאג'.

הממשל דירבן את כל תושבי הכפרים הסמוכים לעלות לעיר במקביל לצליינים הנוצרים שהגיעו בתקופת חג הפסחא על מנת להראות רוב מוסלמי בעיר. דתיות הדור הצעיר פחתה עם ביסוס השלטון העות'מאני, שייחס לדת חשיבות פחותה מהשלטון הממלוכי, שעלתה חזרה כתגובת נגד להתגברות הפעילות הנוצרית.

השפה העיקרית בחיי היום יום הייתה הערבית. מרבית המוסלמים לא ידעו קרוא וכתוב והספרים היו נדירים. אלה שלמדו קרוא וכתוב עשו זאת באמצעות הקוראן. טורקית שימשה רק כשפת הפקידים והצבא.

המוסלמים לא גרו בהר הבית מפאת קדושתו אך ניסו להיצמד אליו, דבר שהיה אפשרי רק ממערב וצפון. כך נוצרה רצועה מוסלמית המקיפה את הר הבית. ברצועה זו היו גם מבנים פונקציונליים כמסגדים, מדרשות ומבני שלטון. הרובע המוסלמי הוא הגדול ביותר אך הוא מחולק לרבעי משנה. השכונה המוגרבית ליד הכותל המערבי, לב הרובע ושכונת ביזיתא בפינה הצפון מזרחית של העיר העתיקה מעבר לגיא.

על רקע מיקומה של השכונה המוגרבית בין הכותל המערבי לרובע היהודי התפתחו יחסים מתוחים בין היהודים למוגרבים. היהודים נאלצו לשלם למוגרבים עבור הזכות להתפלל ברחבת הכותל המערבי.

תיאור של שכונת ביזיתא מצייר תמונה של עליבות, הרס ושטחים ריקים עם מטעי זיתים ושדות בור בתוך החומות. שם התרכזה תעשיית השמן, הסבון והעור.

ברובע היו מספר ח'אנים לאכלוס עולי הרגל בתקופות החגים, בדרך כלל בקירבה לשווקים. כמו כן היו סבילים ומרחצאות ציבוריים.

במהלך השנים חלה פלישה של יהודים, שחיפשו את הקרבה לכותל, לתוך שכונת המוגרבים, ופלישה של הנוצרים שחיפשו את הקרבה לויה דולורוזה ללב הרובע המוסלמי.

העדה היהודית

יהודים בכותל המערבי

הקהילה היהודית התחלקה לשני זרמים מרכזיים. הספרדים אשר היוו את הרוב בעיר במשך רוב התקופה, ואשכנזים, שהגיעו במאה ה-19, והפכו לרוב בסופה. הרישום העות'מאני מצביע על מספרים נמוכים בהרבה של יהודים מהמשוער. ייתכן כי מרבית היהודים המהגרים העדיפו להיות רשומים כנתינים זרים בקונסוליות מאשר ברישום הטורקי. לכן ייתכן שהיהודים היו האוכלוסייה הגדולה בעיר במאה ה-19. היהודים היו מופלים לרעה, מצבם השתפר מעט לאחר סילוק הכיבוש המצרי עם קבלת חסות בריטית, ועם תרומת פטרונים כמשה מונטיפיורי לשיפור תנאי החיים העלובים בעיר.

במשך רוב התקופה היו היהודים הספרדים מאורגנים באמצעות ועד פקידי קושטא, גוף כלכלי בעיקרו שישב באיסטנבול, תמך כלכלית ביהודי ירושלים וייצג אותם מול השלטון המרכזי. הגוף המקביל עבור האשכנזים נוסד רק באמצע המאה ה-19 ונקרא ועד הפקידים והאמרכלים.

גלעין הרובע היהודי נקבע באזור בתי הכנסת הספרדים וסביבתם הקרובה. נשלחו שלוחות לרובע המוסלמי הקרוב לכותל, אך מרכז הכובד לא השתנה. הרובע היהודי התגבש במקומו המוכר היום כבר במאה ה-15, מפני שהיה אז שטח ריק ומרוחק ממקומות מקודשים לנצרות ולאסלאם. התרחבות הרובע בוצעה באמצעות יהודים עשירים שקנו חצרות ערבים ושיקמו אותם. בחצרות אלו השתכנו אשכנזים וכך נוצרה הפרדה מרחבית בין שני הזרמים. התחזוקה הנמוכה והזוהמה הן תוצאה של עוני התושבים, הזנחה של בעלי הבתים המוסלמים והוואקפים והכבדת השלטון העוין. מספר פעולות נעשו על ידי המוסלמים כדי להשפיל את היהודים כמו השארת בית מטבחיים בצמוד לבית הכנסת.

חלק מהיהודים עסקו במלאכה ובמסחר. סחר האריג לדוגמה, היה כמעט כולו בידי יהודים. מרביתם התקיימו בדוחק מכספי "החלוקה". היהודים נאלצו להיאבק עם הנטיות המיסיונריות של הנוצרים שניסו לדבר אל לב היהודים במתנות ומתן שירותים חיוניים כמו רפואה.

העדה הנוצרית

הקונסוליות האירופיות מילאו תפקיד מרכזי בהתפתחות ירושלים במאה ה-19 בזכות הקפיטולציות, זכות שיפוט תחת חסות המדינה הזרה. הדבר שיחרר את הנתינים הזרים מהשיפוט העות'מאני והבטיח למיעוטים חופש דת. ככל שגברה התלות העות'מאנית במעצמות הוטב מצב הנוצרים, והמקומות הקדושים הועמדו תחת חסות המעצמות. התנהלה פעילות עניפה של גיוס כספים לאחזקת הכנסיות. נוכח מאבקי מדינות המערב התחדשו יחסי האיבה בין העדות הנוצריות השונות.

בראשית המאה ה-19 מנתה האוכלוסייה הנוצרית שליש מתושבי העיר, כשהיא מפוצלת לשלוש עדות עיקריות. יוונית אורתודוקסית, לטינית וארמנית. שלוש נוספות היו: קופטים, אתיופים וסורים. ניתנו להם הטבות להתנחלות נרחבת בעיר אך הם לא ניצלו אותן. לקראת סוף המאה ה-19 האוכלוסייה הנוצרית גדלה מאוד |ועברה במספרה את האוכלוסייה המוסלמית, בעיקר בזכות בניית מוסדות קודש.

הרובע הנוצרי היה מחולק לאזורי משנה שבהם היה רוב דומיננטי לזרמים החשובים. לשאר הכתות לא היו אזורי משנה. הנוצרים נהגו להתגודד סמוך לכנסיית הקבר ולוויה דולורוזה, ולכן שם נמצא הרובע. מרבית המבנים היו בבעלות הקהילה היוונית האורתודוקסית. התנהל מאבק בין העדות על כנסיית הקבר, שחולקה בין כולם.

הקשר בין הכמרים לעדה היה חלש כיוון שהכמרים ידעו יוונית ולטינית ולא שלטו בערבית. למרות זאת הם תמכו בקהילה, הקימו בתי ספר, בתי מרקחת ובתי חולים. עם הזמן הקהילה הגדילה את עושרה ופיתחה שלושה אזורים עיקריים. העדה הלטינית (הפרנציסקנים) התמחו בטיפול בעולי רגל, בשטח המנזר בנו בית ספר, בית מלאכה, בית דפוס ובית יתומים.

לארמנים הייתה אחיזה במנזר ובקתדרלת יעקב הקדוש, הם היו האוכלוסייה השלישית בגודלה. מושג הרובע הארמני הוא בעל שתי משמעויות. הראשון, ריכוז ארמנים באזור והימצאות שתי כנסיות ארמניות. השני, שטח שהיה בעל מערכת שירותים עצמאית ובעל שער פנימי שננעל בלילה שניתק אותו משאר העיר.

לקריאה נוספת

• אמנון כהן, (עורך), פרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העות'מאנית, הוצאת יד יצחק בן צבי, 1979, ירושלים.
• אמנון כהן, יהודים בשלטון האסלאם קהילת ירושלים בראשית התקופה העות'מאנית, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ב, ירושלים.
• יהושע בן אריה, (1977), עיר בראי תקופה ירושלים במאה ה-19, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים.
• G.H. Blake and R.I.Lawless.(1980) The changing middle eastern city, Barnes & noble books, new-york.
• ד. זאבי, (1991), המאה העות'מאנית, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים. והוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע.
• אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל - כרך א'

ראו גם

• מחמד בן פרוך - פחה ירושלים 1625 - 1626
• מסע הקייזר וילהלם השני לארץ ישראל, 1898

ערך מומלץ

קישורים חיצוניים

• שכונות - ירושלים העות'מאנית