בקעת בית כרם
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
עמק  |
| מיקום | |
| מדינה |
 ישראל |
| מיקום |
מחוז הצפון |
| קואורדינטות | 32°55′43″N 35°18′10″E / 32.9287°N 35.3028°E |
|
(למפת הגליל המערבי רגילה)   בקעת בית כרם | |
  | |
בקעת בית כרם (בקעת שגוֹר, בערבית: الشاغور - תעתיק: אל־שאע׳וּר) היא הבקעה החוצצת בין הגליל העליון לגליל התחתון. מקור שמה הוא בכרמי הזיתים הרבים המעטרים אותה.
גאוגרפיה וגבולות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקעת בית כרם היא הצפונית שבבקעות הרוחב של הגליל התחתון. בצפון היא גובלת בגליל העליון - מתלול צורים, הר חלוץ, הר שזור ומורדותיו של הר הארי, ואילו מדרום לה שוכנים הר גילון, הר כרמי, גבעות כרמיאל, הר כמון, הר חוזה, והר חזון, השייכים לרכס הרי שגור. ממערב תוחם אותה הר גמל, ואילו ממזרח לה נמצאת בקעת חנניה, שהיא למעשה שלוחה של בקעת בית כרם.
התוואי של הבקעה נקבע בעיקר על ידי מתלול צורים. שיפועיו מתמנים ממערב לשגור ונחף, שם עולות הדרכים צפונה, לגליל העליון. נחל שגור ונחל שזור מתנקזים מדרום לה, לעבר נחל חילזון, בעוד שנחל צלמון מנקז את בקעת חנניה, השלוחה המזרחית של הבקעה.
בקרבת הכפר מג'ד אל-כרום נושקת בקעת בית כרם לבקעת מגד, הנמצאת דרומית לה, בין הר כרמי להר גילון. ניקוזה הלקוי של בקעת מגד משפיע על בקעת בית כרם, שחלקה המערבי נעשה בוצי בחורפים.
סביבת שגור/בית־כרם יחד עם בקעת סכנין ורכס יטבת מדרום מהווים מבחינה טופוגרפית את החצי הצפוני של הגליל התחתון המרכזי הנקרא לב הגליל, בוֹ העיר כרמיאל (השוכנת בבקעה ועל רכס שגור) היא העיר הגדולה והמרכזית, ולפעמים אזור זה משתייך גבולית לאזור הגליל המערבי.
אקלים ומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבקעת בית כרם ישנו אקלים ים תיכוני. הבקעה מהווה אזור מעבר אקלימי בין הגליל התחתון והגליל העליון, והוא משתנה עם המעבר מזרחה. ממוצע המשקעים עומד על 650–850 מ"מ בשנה, שגורמים לעיתים להצפות בחלקה המערבי, בשל בעיות ניקוז בה.
האקלים בבקעה מתאים לגידולי עצי זית, וגידולי שדה מצויים בקרבת מג'ד אל כרום בלבד.
בבקעה נובעים שבעה מעיינות, כששלושה מהם מצויים בסביבות הכפר ראמה. המעיינות הם דלי שפיעה, ולכן זקוקה הבקעה לייבוא מים מחוצה לה.
זיהום נחל שגור
[עריכת קוד מקור | עריכה]נחל שגור המנקז את הבקעה לנחל חלזון מזוהם בשנים האחרונות באופן רציף כתוצאה מהביוב הזורם מהכפרים דיר אל-אסד, בענה ומג'ד אל-כרום. משנת 1995 זורם הביוב אל השטח הפתוח ומשם מתנקז אל הנחל.[1] זרימת הביוב הופכת את הנחל למפגע תברואתי. כמו כן היא מפגע סביבתי, משום שהביוב מחלחל לאדמה ומזהם את מי האקוויפר. הזיהום גם מונע ממטיילים לטייל בקניון נחל שגור, שהוא אחת משמורות הטבע היפות בגליל.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חשיבותה האסטרטגית של הבקעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבקעה מהווה את הדרך הקצרה ביותר בין הים התיכון לבקעת הירדן ולכן ככל הנראה שימשה כהסתעפות מזרחית של דרך הים העתיקה. בשל קשיי מעבר במערב הבקעה, בשל קניון נחל שגור ובוצניות האדמה בחורף, היו תקופות בהן עברה הדרך מצפון לבקעה.
בימי בית שני, הועדף הנתיב מדרום לבקעת בית הכרם, דרך שפרעם, ציפורי, ומשם לבקעת חנניה. ניתן לראות זאת על ידי שרידי היישובים מתקופה זו המרוכזים בבקעת חנניה ולא בבקעת בית הכרם.
חשיבותה של הבקעה עלתה שוב בהתקופה הצלבנית, עם עליית חשיבותן של עכו וצפת, והפיכת האחרונה למנזר צלבני חשוב. מתקופה זו נשתמרה כנסייה בדיר אל-אסד.
מהתקופה הממלוכית, ועד תום השלטון העות'מאני התחרה הנתיב העובר בבקעת בית הכרם בנתיב עכו-שפרעם-ציפורי-נצרת.
הבקעה נעשתה עבירה בכל ימות השנה בשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20 כתוצאה מעבודות ניקוז והכשרה, ובשנות ה-30 נסלל בה כביש מודרני.
התיישבות בבקעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת בית ראשון היו מספר יישובים בבקעה, ביניהם רמה (רמת נפתלי) ובית הכרם. לא ניתן לזהות את מקומם הוודאי של יישובים מתקופה זו, מלבד רמה, המזוהה עם ח'רבת ג'ול, בקרבת ראמה.
באזור מצויים שרידי יישוב רבים מהתקופה ההלניסטית ועד לתקופה הצלבנית, המרוכזים בעיקר בשולי בקעת חנניה ובגבעות שמדרום לבקעת בית הכרם. מרבית השרידים מצויים באזור כרמיאל, דבר המעיד על אפשרות קיום מרכז תעשייתי במקום.
השרידים הנוצריים מהתקופה הביזנטית בארץ ישראל מעידים על התיישבות משמעותית בבקעה בתקופה זו, בין היתר בנחף, דיר אל-אסד, מג'ד אל-כרום וראמה. נראה שהתיישבות זו נפגעה קשות עם תום השלטון הביזנטי בארץ, והבקעה סבלה מעזובה. לאחר גירוש אחרוני הצלבנים מהארץ על ידי המוסלמים ב-1291, נושבו היישובים שבצפון הבקעה, דוגמת מג'ד אל-כרום ודיר אל-אסד, ששכנו בקרבת אם הדרך.
במאה ה-11, לפי המסורת שלהם, החלה ההתיישבות הדרוזית בגליל. מקורות אחרים טוענים כי הדרוזים החלו להתיישב בבקעה במאה ה-13. בתקופות מאוחרות יותר אירעו שני גלי התיישבות משמעותיים, במאה ה-16 ובראשית המאה ה-18. עדות מושל צפת מ-1732 מוסרת כי רוב תושבי הבקעה דאז היו דרוזים. בימי שלטונו של דאהר אל עומר בשנות ה-40 של המאה ה-18, נושלו הדרוזים מכפריהם, והיישובים הדרוזים היחידים שנותרו כיום בבקעה הם סאג'ור, עין אל-אסד והכפר ראמה שרבע מתושביו דרוזים.
הבקעה כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשל מיקומה הגאוגרפי, גם כיום משמשת בקעת בית הכרם כעורק תחבורה ראשי, ועובר בה כביש 85, מעכו לצפת. כמו כן, עולה ממנה כביש לאזור חבל תפן מצפון, ונמתח כביש אחר לעבר מועצה אזורית משגב שבדרומה.
לכפרים הערביים השוכנים בבקעה, מג'ד אל-כרום, דיר אל-אסד, בענה, נחף, סאג'ור, וראמה, הצטרפה ב-1964 כרמיאל, הקרויה על-שם הבקעה, שנהייתה לעיר המרכזית בה. עם הזמן נבנה ממזרח לעיר, ממערב למושב שזור, אזור תעשייה גדול המספק תעסוקה לתושבי האזור. בנוסף, הוקמו סביב הבקעה בשנות ה-70 וה-80 מצפים לחיזוק היישוב היהודי בה, כגון כמון, גילון ולבון.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- עמיהוד ישראלי, לתולדות הזיתים והשמן בגליל ובבקעת בית כרם בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט, קתדרה 15, אפריל 1980
- יהודה דוד אייזנשטיין, בית הַכֶּרֶם, אוצר ישראל ג, ניו יורק, תרס"ז-תרע"ג, עמ' 50, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
- בן ציון סגל, בִּקְעַת בֵּית כֶּרֶם (בגליל), הגיאוגרפיה במשנה, ירושלים, תשל"ט, עמ' 48, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הרשות לפיתוח הגליל, סקירה לשנת 2004
