ג'וליאנו מר
 | |
| ג'וליאנו מר ח'מיס, 2010 | |
| לידה |
15 במאי 1958 נצרת, ישראל   |
|---|---|
| נרצח |
4 באפריל 2011 (בגיל 52) ג'נין, הרשות הפלסטינית  |
| מדינה |
ישראל |
| תקופת פעילות | 1984–2011 (כ־27 שנים) |
| מפלגה |
המפלגה הקומוניסטית הישראלית |
| פרסים והוקרה |
מדליית ירושלים (2011) |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ג'וליאנו מֵר חַ'מִיס (בערבית: جوليانو مير خميس; 15 במאי 1958, נצרת – 4 באפריל 2011, ג'נין) היה שחקן קולנוע ותיאטרון, במאי ופעיל פוליטי ערבי-ישראלי. בן לאב ערבי-נוצרי ולאם יהודייה. נרצח ב-4 באפריל 2011 בג'נין שבשטח הרשות הפלסטינית על ידי חמוש רעול פנים, לא הרחק מהתיאטרון שניהל.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מר נולד בנצרת, בנם האמצעי של ארנה מר (ח'מיס), אשה יהודייה, בתו של הרופא וחוקר המלריה פרופסור גדעון מר, פעילת זכויות האדם, שעסקה רבות בזכויות אדם בחברה הפלסטינית, ושל צליבא ח'מיס, ערבי-נוצרי, פעיל במפלגה הקומוניסטית הישראלית. אחיו של ג'וליאנו, ספרטקוס ואביר, הנהיגו בשנות השמונים את להקת האנרכו-פאנק The A (מלהקות הפאנק הבודדות בישראל שהיו חברים בה ערבים). כשנולד קיבל את השם ספוטניק (על שם הלוויין ספוטניק 1 שברית המועצות שלחה לראשונה לחלל בשנת הולדתו), בגיל שלוש הוחלף את שמו לג׳וליו על שם פרדריק ז'וליו-קירי בעלה של מארי קירי[1].
למד בתיכון עירוני א' בחיפה, במאי 1977 התגייס לחטיבת הצנחנים, ואחר כך שירת בחיל הרפואה[2]. לאחר שירותו הצבאי, נסע ללונדון ולמד ריקוד ופנטומימה, לאחר שנה חזר לישראל ולמד בבית הספר הגבוה לאמנות הבמה "בית צבי"[1].
קריירה בקולנוע ובטלוויזיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תפקידו הראשון בקולנוע היה ב-1984, בסרט המתח האמריקאי "המתופפת הקטנה" העוסק בסכסוך הישראלי-ערבי, בבימויו של ג'ורג' רוי היל ובכיכובה של דיאן קיטון[2]. באותה שנה שיחק גם בתפקיד הראשי בסרטו של אבי נשר, "זעם ותהילה", כאדי - איש הלח״י הנאבק בבריטים בתקופת המנדט[3].
בשנת 1986 כיכב בתפקיד הראשי בסרטו של עמוס גוטמן "בר 51", לצד סמדר קילצ'ינסקי[4]. בשנת 1987 שיחק בסרטו דובר הערבית של מישל ח'לייפי "חתונה בגליל", אשר זכה בפרס מבקרי הקולנוע הבינלאומי בפסטיבל הקולנוע בקאן[5], ובפרס צדף הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי סן סבסטיאן[6]. בהמשך שיחק במספר סרטים של במאי הקולנוע עמוס גיתאי, בהם: "אסתר" (1986), "ברלין ירושלים" (1989), "כיפור" (2000), "קדמה" (2002).
בשנות ה-90 שיחק בסרטים: "סיפורי תל אביב" (1992), "זהר" (1993), "עץ הדומים תפוס" (1995), "פתיחה 1812" (1997) ו"יום יום" (1998).
בשנת 1998 שיחק בסדרה "פלורנטין", ששודרה בערוץ 2, במסגרת זכיינית השידור טלעד.
בשנת 2002 שיחק בסרט "בחודש התשיעי", בימויו של עלי נאסר[7], ובסרט "טאהרה", עליו אף היה מועמד לפרס אופיר בקטגוריית "השחקן הטוב ביותר"[8]. באותה שנה גם שיחק בסרט הטלוויזיה "1,000 קלוריות", לצד אסתי זקהיים, סמדר קילצ'ינסקי ודלית קהן[9].
כן שיחק במספר סרטים אמריקניים, קנדיים וצרפתיים.
קריירה בתיאטרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1990 העלה בפסטיבל עכו את הצגת היחיד "המורד העירום".
ב-1993 שיחק במחזה "הילדה של כולם" בתיאטרון בית ליסין.
בתיאטרון "הבימה" שיחק במחזה "מראה מעל הגשר" (בכורה 25 בדצמבר 1999) בבימוי מיכה לבינסון בתרגום דן אלמגור[10] ובמחזה "נשיקת אשת העכביש" (בכורה 7 באוקטובר 2000) מאת מנואל פואיג בעיבוד ובימוי של איציק ויינגרטן[11].
בתיאטרון חיפה שיחק במחזות "בני ערובה", "מדלן"[12], "אותלו", "אילוף הסוררת[13], ו"הדוכסית של אמלפי" מאת ג'ון ובסטר, בבימויו של גדי רול[14]. ב-1998 הורחק מר מתיאטרון חיפה, בעת שגילם את אותלו במחזהו של שייקספיר, לאחר שמאיה מעוז, שגילמה את דסדמונה, התלוננה כי ניסה לחנוק אותה. לאחר שלוש שנים חזר לשחק בתיאטרון. ביולי 2002, אחד הצופים בהצגה "אילוף הסוררת", קרא לעברו "ערבי מסריח, רד מהבמה"[15]. בדצמבר 2005 פוטר במסגרת קיצוצים שערך התיאטרון, בהם פוטרו כל השחקנים שהועסקו בחוזים אישיים[16].
בקיץ 2010 ביים את המחזה "העלמה והמוות" מאת אריאל דורפמן בתיאטרון אל-מידאן בחיפה, התפקיד המקצועי האחרון שלו לפני מותו[17].
מר לימד משחק באקדמיה לאמנויות המופע בתל אביב עד יום מותו. להנצחת זכרו החלה האקדמיה להעלות מדי שנה את "ההפקה השנתית ע"ש ג'וליאנו מר-ח'מיס".
פעילות פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מר ח'מיס היה פעיל פוליטי שעסק בסכסוך הישראלי-ערבי. הוא מחה כנגד הכיבוש הישראלי בשטחים ובניית התנחלויות, ופעל למען זכויות אדם של הפלסטינים בשטחים. בריאיון לעיתון "הארץ" ב-2009 אמר: "מאבק מזוין הינו דבר לגיטימי כל עוד הוא נגד כובש ונעשה על אדמה כבושה. עם כבוש יכול לפעול נגד הכובש בכל אמצעי. איננו כאן כדי למנוע ממישהו לשאת רובה. אך אם מאחורי הרובה אין היסטוריה, תרבות, אמנות, הרי שהרובה הורג ואינו משחרר", והוסיף ואמר שהוא בעד פתרון המדינה האחת[18].
במהלך ההצגה "מדליין" בתיאטרון חיפה ב-2003, עורר סערה בקהל, כאשר הקריא מנשר של מטה המאבק של האמנים בישראל תוך הכנסת הערות פוליטיות על כך שהממשלה מפנה כספים לכיבוש במקום לתרבות[19].
תיאטרון החופש
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-2003 יצר וביים את סרטו התיעודי הראשון, "הילדים של ארנה". הסרט עוסק בתיאטרון לילדים פלסטינים בג'נין, "תיאטרון האבן", שהפעילה אמו, ארנה מר חמיס, בשנות ה-90. שבע שנים אחרי מות אמו, ובעקבות הקרב בג'נין 2002, חזר מר ח'מיס אל הילדים שהשתתפו בתיאטרון ותיעד איך רבים מהם הפכו ללוחמים מתבגרים זועמים וחלקם נהרגו. מר זכה על סרטו בפרס "דסק המבקרים" של פסטיבל הסרטים התיעודיים הבינלאומי בטורונטו, קנדה, ובפרס הראשון בפסטיבל הסרטים טרייבקה בניו יורק[20]. הסרט זכה גם בפרס "חביב הקהל" בפסטיבל בפינלנד, במקום הראשון בפסטיבל זכויות האדם בפראג, ובפרס "השופטים הצעירים" בפסטיבל בשווייץ[21].
בשנת 2006, בעקבות גל תמיכה בינלאומי שעורר הסרט, פתח מר תיאטרון קהילתי לילדים ולמבוגרים במחנה הפליטים ג'נין, בשם "תיאטרון החופש"[22]. אותו הקים הקים יחד עם זכריה זביידי, דרור פיילר ויהונתן סטנזק. התיאטרון שם לו למטרה לאפשר לבני נוער וילדים להביע את עצמם וללמוד תיאטרון ושינוי דרך אמנות[23]. מר-ח'מיס הקים לתיאטרון החופש מועצה בינלאומית התומכת בפעילותו, ובין חבריה הפילוסופית ג'ודית באטלר, הבלשן נועם חומסקי, הפילוסוף אטיין באליבר, המחזאי הווארד ברנטון, הסופר אליאס ח'ורי, ואנשי התיאטרון הישראליים אברהם עוז וסלווה נקארה.
מותו
[עריכת קוד מקור | עריכה].JPG)
.JPG)
מר נרצח בג'נין שבשטח הרשות הפלסטינית ב-4 באפריל 2011. רעול פנים חמוש ירה בו חמש פעמים בעת שישב ברכבו בשכונת מגוריו[24]. הלווייתו התקיימה ביום 6 באפריל, ארונו הוצב בתיאטרון אל-מידאן בחיפה, לאחר מכן יצא מסע הלוויה שהחל בהליכה עם ארונו במספר רחובות בשכונת הדר, משם הוסע הארון למחסום ליד ג'נין, ומשם חזרה לקבורה בקיבוץ רמות מנשה, לצד אימו. הרוצח לא נעצר והמניעים למעשה אינם ידועים[25].
ב-2014 יצר הבמאי יגאל לרנר סרט תיעודי לזכרו, שהוצג בפסטיבל הסרטים חיפה[26].
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]למר-ח'מיס בת מבת זוגו הראשונה. הוא התגורר עם אשתו השנייה ג'ני ניימן, אזרחית פינלנד, אותה הכיר כאשר הגיעה כמתנדבת לג'נין, בחיפה ובמחנה הפליטים ג'נין בקומה השנייה בביתו של זביידי[27]. חודשיים לאחר מותו ילדה אלמנתו תאומים, אחים קטנים לבן שנולד ב-2010.
בני דודו הם התסריטאית-במאית ליהי חנוך (אשתו לשעבר של שלום חנוך) והמוזיקאי רן עפרון.
בראיון שהתפרסם בעיתון הזמן הוורוד, בנובמבר 2000 סיפר מר שהוא ביסקסואל[28].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'וליאנו מר, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
ג'וליאנו מר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- ג'וליאנו מר, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
- ג'וליאנו מר, באתר ספר הקולנוע הישראלי
ג'וליאנו מר, באתר AllMovie (באנגלית)
ג'וליאנו מר, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- ג'וליאנו מר, בארכיון הבימה
- ג'וליאנו מר, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
- ג'וליאנו מר, באתר "הבמה"
- אורי קליין, הילד של ארנה, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2004
- מרב יודילוביץ', ג'נין, תיאטרון האבסורד, באתר ynet, 24 בפברואר 2006
- מרב יודילוביץ', איומים על חייו של ג'וליאנו מר חמיס, באתר ynet, 21 באפריל 2009
בעקבות מותו:
- גדעון לוי, ההצגה האחרונה של ג'וליאנו מר, באתר הארץ, 5 באפריל 2011
- טל פרי, תיאטרון האבסורד: הראיון האחרון של ג'וליאנו מר-חמיס ל"גלובס", באתר גלובס, 5 באפריל 2011
- אורי קליין, תהילה וזעם: ג'וליאנו מר היה אור באפילה, והוא כבה, באתר הארץ, 6 באפריל 2011
- שמוליק דובדבני, סוף רע ומר: על דרכו הקולנועית של מר, באתר ynet, 5 באפריל 2011
- ציפי שוחט, משחק החיים של ג'וליאנו מר, באתר הארץ, 8 באפריל 2011
- ציפי שוחט, ילד הפרא של התיאטרון הישראלי נקרע בין שני העולמות, באתר הארץ, 5 באפריל 2011
- רויטל חובל, אלפים ליוו את ג'וליאנו מר למנוחות, באתר הארץ, 7 באפריל 2011
- שני גורקביץ', ג'וליאנו מר חמיס נרצח, באתר וואלה, 5 באפריל 2011
- גילי איזיקוביץ, 5 יריות בלבו של החופש: ריאיון עם בת זוגו של ג'וליאנו מר, באתר הארץ, 3 בדצמבר 2011
- רימון מרג'ייה, "ג'וליאנו מר היה שהיד של התרבות הפלסטינית", באתר nrg, 5 באפריל 2012
- מרב יודילוביץ', געגוע: אירוע לזכרו של ג'וליאנו מר-חמיס, באתר ynet, 5 באפריל 2012
- ג'ני ניימן, אמנות היצירה תחת כיבוש, תקריב 4, יוני 2012
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 יעל טבת, מחוץ לכל המסגרות - ג'וליאנו מר, שחקן, אוצר בתוכו הרבה מהטרגדיה של ארץ ישראל. ערבי, יהודי, אנרכיסט, העיר, 16 בנובמבר 1984
- ^ 1 2 בוקי נאה, שמו עלינו איקסים בהפגנה באום-אל-פאחם, מעריב, 7 בספטמבר 1984
- ^ רחל נאמן, משורה ישחרר רק המוות, כותרת ראשית, 21 בנובמבר 1984
תמר גלבץ, ביקורת קולנוע - להט נעורים, אמונה עיוורת - "זעם ותהילה", בימוי ותסריט: אבי נשר, כל העיר, 7 בדצמבר 1984 - ^ איציק יושע, הייתה קלצ׳ינסקיי, חדשות, 6 ביולי 1986
- ^ דן גלעדי, בימאי "חתונה בגליל׳ בקאן: כך עקפתי את הצנזורה, חדשות, 14 במאי 1987
- ^ אהרון דולב, פרס ראשון בפסטיוול סן סבסטיאן לסרט הפלשתיני "חתונה בגליל", מעריב, 27 בספטמבר 1987
- ^ אורי קליין, פחד, חשד ודעה קדומה, באתר הארץ, 24 באפריל 2003
- ^ עכבר העיר, המועמדים לפרסי אופיר 2002, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2002
- ^ מרב יודילוביץ', חמישה סרטים יתחרו בקטגוריית הדרמה בפסטיבל חיפה, באתר ynet, 2 בספטמבר 2002
מאת רותה קופפר, דיאטה וגילוי עצמי, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2002 - ^ נילי ברקן, ראויה לאהבה, ללא פשרות, באתר גלובס, 7 בפברואר 2000
- ^ נילי ברקן, ערב של שני שחקנים נפלאים, באתר גלובס, 28 בנובמבר 2000
- ^ מיכאל הנדלזלץ, אין הפרדה בין אישי ללאומי, באתר הארץ, 1 במרץ 2003
- ^ נילי ברקן, העיקר שהפיצה דבוקה לישבנו, באתר גלובס, 22 בספטמבר 2002
- ^ מיכאל הנדלזלץ, טעות, כמו שראיתי לא אחת בתיאטרון, באתר הארץ, 8 בדצמבר 2005
ציפי שוחט, הדוכסית של אמלפי, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2005 - ^ "ערבי מסריח, רד מהבמה", קרא צופה בתיאטרון חיפה לעבר ג'וליאנו מר ב"אילוף הסוררת", באתר הארץ, 9 ביולי 2002
- ^ ציפי שוחט, מנכ"ל תיאטרון חיפה מפטר את השחקנים שהביא דורון תבורי, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2005
- ^ מיכאל הנדלזלץ, אפל, כואב ומרתק, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2010
- ^ אבי יששכרוף, מלחמת התרבות בג'נין: האיסלאם הקיצוני נגד התיאטרון החילוני, באתר הארץ, 21 באפריל 2009
- ^ שרון רופא אופיר ומרב יודילוביץ', ג'וליאנו מר: מעבירים כסף לכיבוש, לא לתרבות, באתר ynet, 18 במרץ 2003
מהומה בתיאטרון חיפה בעקבות התבטאות של השחקן ג'וליאנו מר נגד הכיבוש, באתר הארץ, 18 במרץ 2003 - ^ גואל פינטו, "הילדים של ארנה" זכה בפרס הסרט התיעודי בטריבקה, באתר הארץ, 10 במאי 2004
- ^ אביב לביא, אביב הדוקו, באתר הארץ, 2 ביוני 2004
- ^ ורד לי, מר מרים מסך, זביידה מתרגש, באתר הארץ, 13 בפברואר 2006
- ^ מתוך אתר התיאטרון
גדעון לוי, גם ביום בהיר לא רואים את קהיר, באתר הארץ, 10 בפברואר 2011 - ^ ג'קי חורי, אנשיל פפר, השחקן ג'וליאנו מר נרצח ביריות בג'נין, באתר הארץ, 4 באפריל 2011
- ^ יאיר אשכנזי, יוצרים ישראלים ופלסטינים דורשים לחדש את חקירת רצח ג'וליאנו מר-חמיס, באתר הארץ, 8 באפריל 2015
- ^ עכבר העיר, "וילה תומא" יוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2014
- ^ עודד שלום, כתבה "זעם ותהילה", המוסף לשבת, ידיעות אחרונות, 8 באפריל 2011, עמ' 10
- ^ שלומי ליברמן ג'וליאנו מר: חצי ערבי חצי יהודי חצי הומו חצי סטרייט, באתר האגודה, 1 בנובמבר 2000
| מאגרי מידע | |
|---|---|
| בקרת זהויות |
- בוגרי תיכון עירוני א' (חיפה)
- בוגרי בית צבי
- שחקני קולנוע וטלוויזיה ישראלים
- שחקני תיאטרון ישראלים
- שחקנים ערבים ישראלים
- במאי קולנוע ישראלים
- במאי קולנוע ערבים ישראלים
- פעילים פוליטיים ישראלים
- משפחת מר
- חללי טרור בישראל
- חללי טרור ישראלים
- ביסקסואלים ישראלים
- להט"בים ערבים ישראלים
- ג'נין: אישים
- אישים הקבורים בקיבוצים
- קורבנות רצח
- ישראלים שנולדו ב-1958
- ישראלים שנפטרו ב-2011