ערבים נוצרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הערך מתאר את צמיחת הלאומיות הערבית בקרב נוצרים באופן אנכרוניסטי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
תמונות ערבים נוצרים מפורסמים

ערבים נוצריםערבית: مسيحيون عرب) הם נוצרים בעלי לאום ערבי. שפתם העיקרית של רוב הנוצרים הערבים היא ערבית. אין נתונים מדויקים של מספר הנוצרים הערבים, אך אומדים את מספרם בכ-20-30 מיליון איש ברחבי העולם, בין במזרח התיכון ובין בפזורות ערב מחוץ לו.

לפני הכיבוש הערבי של הלבנט היה אזור זה חלק באימפריה הביזנטית הנוצרית ואוכלוסיות האזור היו נוצריות אורתודוקסיות. עם הכיבוש המוסלמי הגיעה לאזור אוכלוסייה ערבית מוסלמית גדולה, שכפתה את האסלאם על עובדי האלילים אך לא על היהודים, הנוצרים והשומרונים. רבות מהשפות המקומיות נשכחו כאשר האוכלוסייה התחילה לדבר ערבית. מסעות הצלב הביאו אל הלבנט אוכלוסייה נוצרית קתולית שעם הזמן אימצה אף היא את השפה הערבית. ערבים נוצרים השפיעו רבות על התרבות הערבית, מהם נמנים עם המשוררים הערבים הגדולים, סופרים ואנשי רוח.

רוב הערבים הנוצרים מתגוררים עדיין במזרח התיכון והם מצויים ברבות ממדינות המזרח התיכון, בעיקר בעיראק, סוריה, לבנון, ירדן, ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים ולוב. נוכחותם בולטת במיוחד בלבנון, בה הם היוו קבוצת רוב ואליטה עם קבלת העצמאות ב-1943. בחצי האי ערב לא התקיימו כמעט קהילות נוצריות מאז עליית האסלאם במאה השביעית ועד המאה ה-20. כיום קיימות במדינות המפרץ קהילות של מהגרי עבודה ערבים נוצרים לצד קהילות נוצריות לא ערביות אחרות של מהגרי עבודה. בערב הסעודית פולחן הדת הנוצרית אסור, אבל בדומה לשאר מדינות המפרץ חיים בה מהגרי עבודה נוצרים רבים. במדינות המגרב תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו התקיימו קהילות נוצריות רבות עד אמצע המאה העשרים, אולם רובן ככולן הזדהו עם השלטון הקולוניאליסטי הצרפתי ועם קבלת העצמאות של אותן מדינות נאלצו להימלט, וכיום אחוז הנוצרים בהן זניח. אחוז הנוצרים במזרח התיכון הולך ומתמעט בשל הגירת נוצרים החוצה ממנו ובשל קצב הריבוי הגבוה יותר של המוסלמים. רוב המהגרים הערבים ליבשת אמריקה הם נוצרים.[1]

הערבים הנוצרים בולטים בתחומים רבים, בעיקר בעסקים ומדע אך גם בחינוך, אמנות וחקלאות. לערבים הנוצרים יש חלק חשוב בתרבות הערבית, כשהם תורמים לפילוסופיה, לאמנות, לאדריכלות ולמדע, וכמו כן לפוליטיקה.[2][3]

ערבים נוצרים רבים זכו לפרסום כלל עולמי: המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן (19311883), הזמר פול אנקה, לוחם זכויות הצרכנים רלף ניידר,[4][5] איל התקשורת קרלוס סלים,[6][7] זוכה פרס נובל לכימיה אליאס ג'יימס קורי, זוכה פרס נובל לרפואה פיטר מדאוור,[8] חלוצי כירורגיית לב-חזה מייקל דבייקי[9] ומגדי יעקוב, חוקר החלל ולשעבר מנהל המעבדה להנעה סילונית בנאס"א צ'ארלס אלעשי,[10] וכן מזכ"ל האו"ם לשעבר בוטרוס בוטרוס ראלי.[11] הערבים הנוצרים במזרח התיכון ובגלות הם "עשירים ומשכילים ובעלי השפעה".[12]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורם של הערבים הנוצרים הוא במזרח אסיה, לפני התפשטות האסלאם לסהר הפורה במאה השביעית לספירה. שבטים ערבים רבים הצטרפו לנצרות בתחילת המאה הראשונה, כולל הנבטים (ששילבו אלמנטים של ערבים וארמים), הע'סאנים[13] והמנדרה. האחרונים היו במקורם מרקע קחטאני, דיברו ערבית-תימנית, כמו גם יוונית, והגנו על גבולותיה הדרום מזרחיים של האימפריה הרומאית והביזנטית בצפון חצי האי ערב.

ייתכן כי הנבטים היו מהשבטים הערבים הראשונים שהגיעו לדרום הלבנט באלף הראשון לפני הספירה. ראשית, הם התגיירו, במהלך מסעות הכיבוש של ממלכת החשמונאים במאות הראשונה והשנייה לפני הספירה. במאה הרביעית הומרו הנבטים לנצרות[14]. בשלב מאוחר יותר, נכבשה אדמתם של הנבטים האיכרים בפלישה ערבית נוספת. אדמותיהם חולקו בין הממלכות השבטיות הקחטאניות הערביות החדשות של הווסלים הביזנטיים - הערבים הע'סאניים, ובין וסלי חמיר - הממלכה הערבית כנדה בצפון סעודיה.

ידוע כי השבטים טיי, עבד אל-קייס, וטע'לב כללו נוצרים רבים בתקופה הטרום-אסלאמית. העיר הערבית הדרומית של נג'ראן הייתה המרכז של הנצרות הערבית, ונודעה בגלל הרדיפה על ידי אחד מהמלכים של תימן, ד'ו נוואס, שהיה מומר נלהב ליהדות. מנהיג הערבים בנג'ראן בתקופת הרדיפות, אל-חארת', קודש על ידי הכנסייה הקתולית והיה לקדוש חארית'. כמה חוקרים מודרניים מצביעים על כך שפיליפ הערבי היה הקיסר הנוצרי הראשון של רומא[15]. במאה הרביעית מספר משמעותי של נוצרים ישבו בחצי האי סיני, במסופוטמיה ובסעודיה.

בברית החדשה תיאור מקראי של המרת דתם של ערבים לנצרות בספר מעשי השליחים. כאשר פטרוס הקדוש מטיף לתושבי ירושלים, הם שואלים "וְאֵיךְ שֹׁמְעִים אֲנַחְנוּ אֹתָם אִישׁ כִּשְׂפַת־אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ? [...] כְּרֵתִים וְעַרְבִים הִנֵּה אֲנַחְנוּ שֹׁמְעִים אֹתָם מְסַפְּרִים בִּלְשֹׁנוֹתֵינוּ גְּדֻלּוֹת הָאֱלֹהִים" (מעשי השליחים פרק ב', פסוקים ח'-יא')[16]. לפיכך, הערבים הנוצרים הם מהקהילות הנוצריות העתיקות ביותר.

האזכור הראשון של הנצרות בערב הסעודית מתרחש אף הוא בברית החדשה, כשפול השליח מתייחס למסע שלו בערב הסעודית לאחר המרתו (האיגרת אל הגלטים, פרק א': 15-17). מאוחר יותר, אוסביוס מקיסריה מזכיר בישוף בשם ברילוס בכס (אזור סמכותו) של בוסרה, את האתר של הסינוד בשנת 240 בערך, ושתי מועצות של ערב. נוצרים היו קיימים אם כן בארצות ערב לפחות מהמאה השלישית.[15]

כמו כן, היו שם גם השפעות נוצריות מאתיופיה בפרט בזמנים הטרום-אסלאמיים, וחלק מתושבי חיג'אז (כולל בת דודה של אשת מוחמד, חדיג'ה, על פי כמה מקורות) סיגלו אמונה זו, ואף חלק מהנוצרים אתיופיים חיו במכה[17].

לאחר כיבושי האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילת חלקים גדולים של האימפריה הביזנטית לצבאות ערב, אוכלוסייה נוצרית גדולה עברה לשליטה ערבית מוסלמית. מבחינה היסטורית, מספר כתות נוצריות נרדפו תחת שלטון הביזנטים, משום שנחשבו לכופרים. עם הרחבת כיבושיהם באסיה, באפריקה ובדרום אירופה, הציעו המוסלמים שלוש אפשרויות לאויביהם: להתאסלם, לשלם מס בכל שנה, או להילחם עד מוות. מי שסירב להילחם וסירב להמיר את דתו נחשב כמי שהסכים לשלם מס גולגולת[18][19]. מוסכם בפי רוב כי לאחר ההתפשטות המהירה של האסלאם מהמאה השביעית ואילך, נוצרים רבים בחרו שלא להתאסלם. מלומדים רבים ואנשי רוח, כמו אדוארד סעיד, מאמינים שלנוצרים בעולם הערבי תרומה משמעותית לתרבות וכך עד היום. חלק מהמשוררים העליונים בזמנים מסוימים היו ערבים נוצרים, וכן רבים מהם היו רופאים, סופרים ופקידי הממשלה.[20]

תחת שלטון מוסלמי, הנוצרים היו מוגנים והתחילו ליהנות מחופש דת רב יותר מאשר תחת השלטון הביזנטי (מזרחי נוצרי אורתודוקסי), ואולם פעמים רבות היו מושא לרדיפה בכפוף לג'יזיה -  מס מפלה לאוכלוסיות שאינן מוסלמיות על פי החוק האיסלמי. כ"עם הספר", הנוצרים באזור זכו לזכויות מסוימות על פי החוק האסלאמי (שריעה) - לקיים את דתם (כולל שימוש בחוק נוצרי לפסיקה), ואולם זכויות אלה הותנו בצורה מחמירה בתשלום המסים. המס לא הוטל על עבדים, נשים, ילדים, נזירים, זקנים, חולים, או עניים[21][22][23]. בתמורה, אזרחים לא-מוסלמים הורשו לקיים אמונתם, קיבלו אוטונומיה קהילתית מסוימת, זכו בהגנה של המדינה המוסלמית כנגד תוקפנות מחוץ, קיבלו פטור משירות צבאי ומ"זכאה", צורה של מס שהוא חובה על אזרחים מוסלמים[24][25][26].

בתקופה הבתר-עותמאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ממובילי הלאומיות הערבית המשפיעים ביותר היו נוצרים ערבים, למשל האינטלקטואל הסורי קונסטנטין זורייק. מספר נוצרים ערבים ערכו בעיתונים המובילים בארץ ישראל המנדטורית, כגון "פלסטין", בעריכת אחי עיסא (דאוד עיסא), ו"אל-כרמל" אשר נערך בידי נג'יב נצאר. חליל סכאכיני, ירושלמי בולט, היה אורתודוקסי ערבי, וג'ורג אנטוניוס, המחבר של "ההתעוררות הערבית".

מלחמת העצמאות הישראלית השפיעה על מספר קהילות ערביות יווניות-אורתודוקסית - בבסה, ברמלה, בלוד, בצפת, בכפר בירעם, באיקרית, בתרביחא ובעילבון. בנוסף כ -20,000 נוצרים נמלטו מחיפה, 20,000 נמלטו ממערב ירושלים, 700 נמלטו מעכו, ו-10,000 נמלטו מיפו. עם זאת אישים בולטים, תופיק טוב, אמיל תומא ואמיל חביב, נשארו והמשיכו להיות מנהיגי המפלגה הקומוניסטית בישראל. ג'ורג' חבש, מייסד החזית העממית לשחרור פלסטין היה ערבי נוצרי.

המחבל המתאבד ז'ול ג'מאל, קצין צבא סוריה, שפוצץ את עצמו תוך כדי לחדור ספינה צרפתית, היה גם הוא ערבי נוצרי.

נוצרים פלסטינים רבים היו פעילים בהקמתה ובשלטונה של הרשות הפלסטינית מאז 1994.

הכנסיות הנפוצות במזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמעט לכל ארגון נוצרי בעולם יש נציגות כל שהיא במקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל, אולם למרבית הארגונים האלה אין אוכלוסיית מאמינים מקומית ונציגיהם הם תושבים זמניים. בין הארגונים הנוצריים שיש להם מאמינים מקומיים, לא לכולם יש מאמינים הרואים עצמם ערבים. לדוגמה, מאמיני הכנסייה האשורית אורתודוקסית והארמנית אורתודוקסית אינם ערבים. הכנסייה הנפוצה במזרח התיכון היא הכנסייה היוונית-אורתודוקסית ואחריה הכנסייה הקתולית. חלק גדול ממאמיני שתי כנסיות אלה הם ערבים.

מאז אמצע המאה ה-19, היו ערבים מאזור הלבנט שעברו מהכנסיות המסורתיות לכנסיות פרוטסטנטיות חדשות יותר, ובייחוד לכנסיות הבפטיסטיות והמתודיסטיות. הגורם העיקרי לתנועה זו היא זרימה של מיסיונרים אוונגליסטים לאזור, בעיקר מארצות הברית.

המרטיר (קדוש מעונה) אבו תביללי

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן רשימה של אזורים עם אוכלוסייה נוצרית גדולה בלבנט. הנתונים מכילים קהילות נוצריות-ערביות לצד קהילות נוצריות מזרח תיכוניות שאינן נתפסות כערביות:

במזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוץ למזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאות השנים האחרונות יש הגירה גדולה של נוצרים ממוצא מזרח-תיכוני ליבשת אמריקה ולצרפת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נשיונל ג'אוגרפיק, יוני 2009
  2. ^ المسيحيون العرب.. طليعة النهضة وهمزة وصل التقدّم
  3. ^ دور العرب المسيحيين المشارقة فــي تحديث العالم العربي
  4. ^ Graham, Kevin, Ralph Nader : Battling for Democracy, Denver, Colorodo, USA: Windom Publishing Company, ISBN 0-9700323-0-7 
  5. ^ "Washingtonpost.com". Washingtonpost.com. בדיקה אחרונה ב-24 במאי 2010. 
  6. ^ Bone, James (11 במרץ 2010). "Mexican mogul Carlos Slim got his big break in sell-off of national telephone firm". The Times (London). בדיקה אחרונה ב-17 ביוני 2011. 
  7. ^ Padgett, Tim (11 ביולי 2007). "Carlos Slim's Embarrassment of Riches". Time Magazine (United States). בדיקה אחרונה ב-17 ביוני 2011. 
  8. ^ INTELLECTUAL OUTPUT
  9. ^ Ackerman, Todd; Eric Berger (12 ביולי 2008). "Dr. Michael DeBakey: 1908-2008; 'أعظم جراحي القرن العشرين' dies". Houston Chronicle. 
  10. ^ Cedars Network US Directory: Dr. Charles Elachi, Director of JPL. Cedars Network. Retrieved on 2008-02-20.
  11. ^ Boutros Boutros-Ghali Biography, Encyclopedia of World Biography
  12. ^ The invisible occupation of Lebanon
  13. ^ [1]
  14. ^ Rimon, Ofra. "The Nabateans in the Negev". Hecht Museum. בדיקה אחרונה ב-7 בפברואר 2011. 
  15. ^ 15.0 15.1 Parry, Ken (1999). Melling, David, ed. The Blackwell Dictionary of Eastern Christianity. Malden, MA.: Blackwell Publishing. עמ' 37. ISBN 0-631-23203-6. 
  16. ^ "Arab Christians: An Endangered Species". Jerusalemites.org. 18 במרץ 1999. בדיקה אחרונה ב-26 ביולי 2010. 
  17. ^ Philip K. Hitti, History of the Arabs, 6th ed. (Macmillan and St. Martin's Press, 1967, pp. 78-84 (on the Ghassanids and Lakhmids) and pp. 87-108 (on Yemen and the Hijaz).
  18. ^ Sabet, Amr (2006), The American Journal of Islamic Social Sciences 24:4, Oxford; page 99–100
  19. ^ Khadduri, Majid (2010). War and Peace in the Law of Islam, Johns Hopkins University Press; pages 162–224; ISBN 978-1-58477-695-6
  20. ^ thechristianarabs.com
  21. ^ Shahid Alam, Articulating Group Differences: A Variety of Autocentrisms, Journal of Science and Society, 2003
  22. ^ Seed, Patricia. Ceremonies of Possession in Europe's Conquest of the New World, 1492-1640, Cambridge University Press, 27 October 1995, pp. 79-80.
  23. ^ Ali, Abdullah Yusuf (1991). The Holy Quran. Medina: King Fahd Holy Qur-an Printing Complex.
  24. ^ John Louis Esposito, Islam the Straight Path, Oxford University Press, 15 January 1998, p. 34.
  25. ^ Lewis (1984), pp. 10, 20
  26. ^ Ali, Abdullah Yusuf (1991). The Holy Quran. Medina: King Fahd Holy Qur-an Printing Complex, pg. 507
  27. ^ Lebanon, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
  28. ^ Egyptian people section, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
  29. ^ Syria, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
  30. ^ Jordan, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
  31. ^ Israel, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
  32. ^ נתונים דמוגרפיים על האוכלוסייה בישראל, ינואר 2011
  33. ^ West Bank, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
  34. ^ Gaza Strip, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)