דיאן קיטון

דיאן קיטון
Diane Keaton

לידה	5 בינואר 1946 לוס אנג'לס, ארצות הברית
פטירה	11 באוקטובר 2025 (בגיל 79) לוס אנג'לס, ארצות הברית
שם לידה	Diane Hall
מדינה	ארצות הברית
השכלה	קולג' אורנג' קוסט בית הספר לתאטרון נייברהוד פלייהאוס תיכון סנטה אנה קולג' סנטה אנה אוניברסיטת דרום קליפורניה
תקופת פעילות	1969–2025 (כ־56 שנים)
עיסוק	שחקנית, במאית ומפיקה
השקפה דתית	אגנוסטיות
בן או בת זוג	וודי אלן (1970 – 1971) וורן בייטי אל פצ'ינו
ילדים	דקסטר קיטון, דיוק קיטון
פרסים והוקרה	פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר פרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר - סרט קומדיה או מוזיקלי פרס באפט"א לשחקנית הטובה ביותר
חתימה
פרופיל ב-IMDb

דיאן קיטון בפברואר 2012

דיאן קיטון (באנגלית: Diane Keaton;‏ 5 בינואר 1946 – 11 באוקטובר 2025) הייתה שחקנית, במאית, מפיקת קולנוע, צלמת, סופרת וזמרת אמריקאית; זוכת פרס האוסקר.

ביוגרפיה

נולדה בשם דיאן הול בלוס אנג'לס שבקליפורניה. היא הבכורה מבין ארבעה ילדים. אביה, ג'ק הול, היה מהנדס אזרחי ואמה, דורותי קיטון, עקרת בית וצלמת חובבת. אביה הוא נוצרי קתולי מרקע אירי-אמריקני, ואמה הגיעה ממשפחה מתודיסטית. קיטון גדלה כמתודיסטית על ידי אמה. שאיפתה הראשונה להיות שחקנית הייתה כשאמה זכתה בתואר "מיס לוס אנג'לס" בתחרות יופי לעקרות בית. קיטון סיפרה שהאופי התיאטרלי של האירוע עודד אותה להיות שחקנית במה. בנוסף אמרה שקתרין הפבורן, אותה העריצה בשל גילום דמויות של נשים חזקות ועצמאיות, הייתה מקור מעורר השראה עבורה.^{[דרוש מקור]}

ב-1964 סיימה את לימודיה התיכוניים בסנטה אנה שבקליפורניה, שם השתתפה בהצגות בית ספר ולמדה משחק ושירה. בין השאר, היא גילמה את דמותה של בלנש דובואה בהצגת בית הספר "חשמלית ושמה תשוקה". בתום לימודיה למדה בקולג' של סנטה אנה ואחר כך למדה בקולג' שבאורנג' קאונטי, אולם נשרה לאחר שנת לימודים אחת כדי לפתח קריירת משחק במנהטן. שם הצטרפה לאיגוד מקצועי של שחקנים, ושינתה את שם משפחתה לקיטון, שמה של אמה בילדותה. השם דיאן הול כבר היה תפוס על ידי שחקנית אחרת ולכן נאלצה לשנותו. בעיר היא למדה משחק בשיטה ייחודית הנקראת "Meisner technique", טכניקת משחק שהייתה פופולרית בשנות ה-20 על ידי במאי שחקנים מהעיר בשם סאנפורד מייסנר.^{[דרוש מקור]}

ב-1968 קיטון הייתה לממלאת מקום בצוות השחקנים המקורי של המחזמר "שיער" בברודוויי. היא קיבלה פרסום שלילי על כך שסירבה להופיע על הבמה בעירום, כחלק מן ההצגה. בתום תשעה חודשים של הופעות ב"שיער", נבחנה קיטון לתפקיד בסרטו של וודי אלן, "שחק אותה, סם", ולאחר שכמעט נפסלה בשל גובהה (1.70 מטר), היא קיבלה את התפקיד, התפקיד המשמעותי הראשון שעשתה, כשלאחר מכן החלה להצטלם ל"הסנדק". סרטים אלו יצאו לאקרנים כמעט במקביל בארצות הברית בשנת 1972.

שנות ה-70

לאחר שהייתה מועמדת לפרס הטוני על תפקידה בהצגה "שחק אותה, סם" (בו, כאמור, הופיעה גם בעיבוד הקולנועי) בשנת 1969, קיטון עשתה את הופעתה הקולנועית הראשונה, בקומדיה "מאהבים וזרים אחרים" (1970). בהמשך היא הופיעה בתפקידי אורח בכמה סדרות בטלוויזיה. בין לבין קיטון הופיעה בסדרה של פרסומות לדאודורנט.^{[דרוש מקור]}

הפריצה שלה הגיע שנתיים מאוחר יותר, כשלוהקה לתפקיד של קיי אדמס, חברתו של מייקל קורליאונה (ששיחק אל פצ'ינו) בשובר הקופות משנת 1972 של פרנסיס פורד קופולה, "הסנדק". קופולה ציין מאוחר יותר כי שם לב לראשונה לקיטון בסרט "אוהבים וזרים אחרים" וליהק אותה לתפקיד כי ראה בה צד חריג ומוזר, שרצה שתביא לדמות. הופעתה בסרט הייתה מבוססת באופן חופשי על ניסיון חייה הפרטיים, של "להיות אישה אחת בעולם של גברים". "הסנדק" היה להצלחה ביקורתית וקופתית חסרת תקדים, וזכה בפרס האוסקר כסרט הטוב ביותר של שנת 1972.^{[דרוש מקור]}

שנתיים אחר כך חזרה לתפקיד קיי אדמס ב"הסנדק 2" (1974). בתחילה לא התלהבה לגלם שוב את הדמות, אולם לאחר שקראה את התסריט ראתה כי דמותה קיבלה יותר נפח וחיוניות. בחלק השלישי דמותה השתנתה באופן ניכר, והפכה למרירה בקשר לפעולותיו של בעלה. בסרטים אלו זכתה קיטון לחשיפה רבה, אך גם לביקורות שליליות. טיים מגזין כתב כי היא הייתה "בלתי נראית בחלק הראשון, וחיוורת בשני".

סרטיה האחרים משנות השבעים כוללים מספר רב של שיתופי פעולה עם וודי אלן. אף על פי שבתקופה שעשו סרטים יחדיו הם כבר לא היו בקשר רומנטי היא גילמה שורה של דמויות אקסצנטריות בכמה וכמה מסרטיו הקומיים והדרמטיים כגון "ישנוני", "אהבה ומלחמה", "רגשות" ו"מנהטן" ובגרסה הקולנועית ל"שחק אותה, סם". אלן סיפר כי קיטון שימשה עבורו כמוזה בסרטיו עימה.^{[דרוש מקור]}

ב-1977 קיטון כיכבה עם אלן בקומדיה הרומנטית "הרומן שלי עם אנני", בו גילמה את אחד מתפקידיה הידועים ביותר. הקשר האינטימי באותו זמן של אלן עם קיטון גרם לרבים להאמין ש"הרומן שלי עם אנני" הוא אוטוביוגרפיה על מערכת היחסים בינו לבין קיטון. אלן ביסס את הדמות אנני הול, אותה מגלמת בסרט, באופן חופשי על קיטון ("אנני" הוא הכינוי שלה ו"הול" הוא שם משפחתה המקורי). השניים שיחקו בסרט זוג החי בניו יורק, ונפרד וחוזר לעיתים קרובות. אלן תיאר את הופעתה של קיטון בסרט כ"התמוטטות עצבים בהילוך איטי". הסרט היה להצלחה הן בביקורות והן בקופות, וזכה בפרס האוסקר כסרט הטוב ביותר. הופעתה של קיטון זכתה אף היא בפרס האוסקר, כשחקנית ראשית.

הלבוש המרושל של קיטון בסרט "הרומן שלי עם אנני" הפך אותה למודל לחיקוי שלילי בכל ענייני האופנה בסוף שנות ה-70. קיטון הייתה ידועה כאחת המעדיפה בגדי גברים משובחים ובדרך כלל הופיעה בציבור כשהיא לובשת כפפות ולבוש שמרני. המלתחה שלה ב"הרומן שלי עם אנני" הכילה בעיקר בגדי גברים משובחים, הכוללים עניבה, גופיות, מכנסיים רחבים וכובעים. רוב הלבוש של קיטון בסרט הגיע ממנה, שכבר הייתה ידועה בסגנון לבושה הטום בוי שנים לפני "הרומן שלי עם אנני". זמן קצר לאחר יציאת הסרט בארצות הברית, הפכו בגדי גברים וחליפות מכנסיים לפופולריים כלבוש בקרב נשים. קיטון שחזרה את לבושה מן הסרט, כשעלתה להגיש פרס בטקס האוסקר ה-76 (2003) כשהיא לבושה בחליפה מחויטת ובמגבעת גברים עגולה וקשיחה. בנוסף הפכה למטרתו של מבקר האופנה, מיסטר בלקוול, בדירוגיו השנתיים של 'עשר המתלבשות הגרועות של השנה' (בהם הופיעה כבר חמש פעמים).

התמונה של קיטון, שצילם דאגלס קירקלנד, שהופיעה, בספטמבר 1977, על השער של טיים מגזין תחת הכותרת "האישה המצחיקה ביותר נכון להיום בקולנוע", גרמה לה לנטוש את הדמויות הקומיות אותן התרגלה לגלם, כשקיבלה על עצמה להופיע בדרמה "מחפשת את מר גודבר", על פי הרומן המצליח של ג'ודית' רוזנר. בסרט היא גילמה את דמותה של מורה קתולית המלמדת בבית ספר לילדים חירשים, ומנהלת חיים כפולים, כשבלילות היא מבלה בפגישות מזדמנות בברים, וחיה חיי לילה פרועים וחופשיים.^{[דרוש מקור]}

בנוסף למשחק, קיטון הצהירה כי מאז ומתמיד הייתה לה שאיפה להיות זמרת. הייתה לה קריירה קצרה כזמרת בשלהי שנות השבעים. את ההקלטה הראשונה שלה עשתה ב-1971 כחלק מהמיוזיקל "שיער". ב-1977 היא החלה להקליט שירים לאלבום סולו, אולם ההקלטות מעולם לא הושלמו, וחלום האלבום נגנז.

שנות ה-80

לאחר "מנהטן" ב-1979 סיימו וודי אלן וקיטון את שיתוף הפעולה הארוך ביניהם, ושיתוף הפעולה הבא שלהם היה רק בשנת 1993 בסרט "תעלומת רצח במנהטן". ב-1978 פיתחה קיטון מערכת יחסים רומנטית עם וורן בייטי, ושנתיים אחר כך הוא ליהק אותה לתפקיד הראשי לצידו בסרטו "אדומים" (1981). בסרט היא מגלמת את לואיז בראיינט, עיתונאית פמיניסטית, העוזבת את בעלה ב-1917, כדי לעבוד ולחיות עם העיתונאי הרדיקלי ג'ון ריד (וורן בייטי) על רקע מהפכת אוקטובר. הניו יורק טיימס כתב עליה שקיטון הייתה "לא פחות ממדהימה בתור לואיז בראיינט - יפה, אנוכית, מצחיקה ובעלת מוטיבציה. זה התפקיד הטוב ביותר שעשתה נכון להיום". על תפקיד זה קיבלה מועמדות נוספת לפרס האוסקר. בייטי ליהק את קיטון לאחר שראה אותה ב"הרומן שלי עם אנני".

ב-1984 כיכבה קיטון בסרטו של ג'ורג' רוי היל, "המתופפת הקטנה", בו ניסתה לראשונה, ללא הצלחה, את ז'אנר המותחן והפעולה. המבקרים חשבו שהליהוק של קיטון היה שגוי, והסרט נחל כישלון קופתי. בדרמה "גברת סופל" מאותה שנה כיכבה כאשת סוהר בפיטסבורג של ראשית המאה העשרים. שנתיים לאחר מכן כיכבה ב"פשעים שבלב" של הבמאי ברוס ברספורד. אחר כך חזרה לז'אנר שבו הרגישה בנוח, וכיכבה בקומדיה "בייבי בום" (1988), עליה הייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב.^{[דרוש מקור]}

בתווך, ב-1987, ביימה קיטון את קליפ הווידאו ללהיט "Heaven Is a Place On Earth" של בלינדה קרלייל.^{[דרוש מקור]}

שנות ה-90

בעשור זה הפרויקטים הקולנועיים של קיטון היו מגוונים. היא שיחקה בסרטי דרמה לצד קומדיות. היא הפיקה וביימה סרטים, וכיכבה גם בסרטי טלוויזיה. היא זכתה לתקופה טובה בתחילת העשור, כשכיכבה בסרט "הסנדק 3" (1990), ושנה אחר כך כיכבה בקומדיה המצליחה "אבי הכלה", שבה גילמה את אמה של הכלה. ב-1993 שבה לככב בסרט מתח-פשע, לאחר כישלון "המתופפת הקטנה". הסרט היה "תעלומת רצח במנהטן", ששילב גם קומדיה בתוכו, ותחת בימויו של שותפה לשעבר, וודי אלן, הייתה קיטון מועמדת לפרס גלובוס הזהב, המועמדות השביעית שלה. שנה אחר כך כיכבה בסרט טלוויזיה בשם "אמיליה ארהרט: הטיסה האחרונה", סרט ביוגרפי על חייה של אמיליה ארהארט, שהייתה האישה הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי במטוס. קיטון גילמה את ארהארט וקיבלה מועמדות לפרס אמי ול"גלובוס הזהב". לאחר מכן כיכבה בשתי הקומדיות המצליחות "אבי הכלה 2" (1995) ושובר הקופות "מועדון האקסיות" (1996). באותה שנה כיכבה במלודרמה "חדרו של מרווין" (1996), עליו הייתה מועמדת לפרס האוסקר כשחקנית ראשית, לראשונה מאז זכייתה ב"הרומן שלי עם אנני", 16 שנים קודם לכן. אחר כך הופיעה בדרמות "מציאות אחרת", "גיבורים בעל כורחם", האהבה מנצחת" ו"אחות אחרת".

קיטון כיכבה גם במספר סרטי טלוויזיה ובהם "שותפים למירוץ" (1992), דרמה פוליטית שנעשתה בסמוך לבחירות לנשיאות ארצות הברית, בה היא גילמה דמות שאופרה וסורקה כמו הילרי קלינטון, העתידה להיות אשת הנשיא.

את ראשית קריירת הבימוי החלה קיטון בבימוי סרט דוקומנטרי ב-1987. סרטה העלילתי הראשון כבמאית היה סרט הטלוויזיה "הנערה עם האח המשוגע" (1990), בו כיכבה פטרישה ארקט, שהיה באורך של 44 דקות. שנה אחר כך כבר ביימה סרט באורך מלא, "פרח בר", שהיה גם הוא סרט טלוויזיה, בו כיכבה ריס וית'רספון בת ה-14. ב-1995 ביימה את סרט הקולנוע הראשון שלה, "מציאות אחרת", בה כיכבה אנדי מקדואל.

המאה ה-21

בשנת 2000 קיטון ביימה וכיכבה בקומדיה "שיחה ממתינה", שהיה מעין ניסיון לא מוצלח לשחזר את הצלחת "מועדון האקסיות". הסרט עסק בשלוש אחיות (קיטון, מג ראיין וליסה קודרו) ובמשברי חייהן. היה זה סרטו האחרון של וולטר מתאו, שגילם את אביהן החולה של שלוש האחיות. הסרט היה לכישלון קופתי והחזיר רק חצי מן ההשקעה בקופות בארצות הברית. שנה אחר כך כיכבה קיטון בקומדיה "משחקי חברה". הסרט, שהתעכב שלוש שנים עד ליציאתו לאקרנים בארצות הברית, היה אחד הכישלונות הקולוסליים שידע הקולנוע האמריקני. למרות אַנְסַמְבְּל מרשים הכולל שחקנים כוורן בייטי, גולדי הון, אנדי מקדואל, צ'רלטון הסטון וקיטון עצמה, הסרט הכניס בקופות בארצות הברית פחות מ-10% מתקציבו (90 מיליון דולר תקציב, 6.7 מיליון דולר הכנסות).

ב-2003 עשתה קאמבק כשכיכבה בקומדיה שוברת הקופות "באהבה אין חוקים", לצד ג'ק ניקולסון, עליה זכתה בפרס "גלובוס הזהב", לשחקנית הקומית/מוזיקלית וקיבלה מועמדות לפרס האוסקר, ובכך הייתה לאחת השחקניות היחידות בהוליווד שקיבלה מועמדות לפרס האוסקר במשך ארבעה עשורים רצופים. באותה שנה הייתה למנהלת ההפקה של סרטו האניגמטי של גאס ואן סנט, "אלפנט", שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן 2003. בנוסף הייתה קיטון מנהלת ההפקה של כל ארבעת סרטי הטלוויזיה בהם כיכבה בעשור זה: "הנזירה מריה מסבירה הכל", "דרכים מצטלבות", "על קרח דק" ו"Surrender Dorothy". בנוסף היא ביימה כמה פרקים בסדרת הטלוויזיה "פסדינה" (2001), בה גם שימשה כמנהלת ההפקה.

בשנת 2016 דיבבה את דמותה של אימו של דורי בסרט האנימציה "מוצאים את דורי" של חברת וולט דיסני ופיקסאר, סרט ההמשך לסרט האנימציה הממחושב של פיקסאר "מוצאים את נמו" מ-2003. הסרט זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית, והרוויח למעלה ממיליארד דולר ברחבי העולם, הסרט השני של פיקסאר שחצה את הסכום הזה אחרי "צעצוע של סיפור 3" (2010). פרויקט נוסף בו לקחה קיטון חלק ב-2016, היה סדרת הטלוויזיה של HBO "האפיפיור הצעיר", בו היא גילמה את מרי, נזירה שגידלה את האפיפיור שנבחר לאחרונה (ג'וד לאו) והופכת להיות מזכירתו האישית בוותיקן. המיני-סדרה קיבלה שתי מועמדויות לטקס פרסי האמי לבידור בפריים טיים ה-69, ובכך הפכה לסדרת הטלוויזיה האיטלקית הראשונה שהייתה מועמדת לפרס אמי.

בשנת 2017 הופיעה קיטון לצד ברנדן גליסון בסרט הדרמה-קומי "המפסטד שלי". המבוסס על חייו של הארי האלוז. הסרט מתאר את סיפורה של אלמנה אמריקאית (קיטון) שעוזרת לאדם מקומי להגן על בית הצריף שלו ועל אורח חייו בהמפסטד הית' במשך 17 שנים. בעת שחרור הסרט לאקרנים, הוא קיבל ביקורות מעורבות מצד המבקרים, שלא התרשמו מ"סיפורו הבינוני העמוק" של הסרט, אך בכל זאת הפך להצלחה מסחרית מזערית. הפרויקט היחיד של קיטון משנת 2018 היה "מועדון הספר הטוב", בו היא, ג'יין פונדה, קנדיס ברגן ומרי סטינבורגן מגלמות ארבע חברות שקראו את "חמישים גוונים של אפור", כחלק ממועדון הספר החודשי שלהם, ובעקבות זאת מתחילות לשנות את האופן בו הן מנהלות את מערכות היחסים שלהן. הקומדיה הרומנטית זכתה לביקורות מעורבות של מבקרים, שחשו ש"מועדון הספר הטוב" רק "מתעלה לסירוגין לרמת הקאסט הוותיקה המרשימה", אך עם רווח עולמי של מעל 91 מיליון דולר הפך להצלחה המסחרית הגדולה ביותר של קיטון בתפקיד שאינו דיבוב מאז "באהבה אין חוקים" ב-2003.

קיטון נפטרה ב-11 באוקטובר 2025.

חיים אישיים

לקיטון היו קשרים רומנטיים עם כמה אישים בכירים בתעשיית הבידור, החל עם וודי אלן כשהיא גילמה תפקיד בהפקה בברודוויי בשנת 1969 של "שחק את זה שוב, סם", אותה כתב. מערכת היחסים ביניהם הפכה רומנטית לאחר ארוחת ערב לאחר חזרה לילית מאוחרת. חוש ההומור שלה משך אותו במיוחד. הם עבדו יחד על שמונה סרטים בין השנים 1971 ו-1993, וקיטון אמרה שאלן נשאר אחד מחבריה הקרובים ביותר.

לקיטון היה גם קשר עם כוכב הסנדק, אל פאצ'ינו. מערכת היחסים שלהם הסתיימה לאחר צילומי "הסנדק חלק 3".

קיטון יצאה עם וורן ביטי ב-1979 כשהם כיכבו יחד בסרט "רדס" (1981).

בשנות ה-50 לחייה, היא אימצה שני ילדים: בת ב-1996 ובן ב-2001. מאוחר יותר היא הצהירה: "האמהות שינתה אותי לחלוטין. זו פשוט החוויה הכי ענווה שחוויתי אי פעם".

פילמוגרפיה

קולנוע

• מאהבים וזרים אחרים (1970)
• הסנדק (1972)
• שחק אותה, סם (1972)
• ישנוני (1973)
• הסנדק 2 (1974)
• אהבה ומלחמה (1975)
• אני אעשה, אני אעשה ... לעת עתה (1976)
• נוכלים בחוג הנוצץ (1976)
• הרומן שלי עם אנני (1977)
• מחפשת את מר גודבר (1977)
• רגשות (1978)
• מנהטן (1979)
• אדומים (1981)
• ימים אחרונים של אהבה (1982)
• המתופפת הקטנה (1984)
• גברת סופל (1984)
• פשעים שבלב (1986)
• ימי הרדיו (1987)
• בייבי בום (1987)
• אם במבחן (1988)
• האחיות לימן (1990)
• הסנדק 3 (1990)
• אבי הכלה (1991)
• לרוץ עם בני זוג (1992, סרט טלוויזיה)
• תעלומת רצח במנהטן (1993)
• תראו מי מדבר עכשיו (1993) - דיבוב
• אמיליה ארהרט: הטיסה האחרונה (1994, סרט טלוויזיה)
• אבי הכלה 2 (1995)
• מועדון האקסיות (1996)
• חדרו של מרווין (1996)
• האהבה מנצחת (1997)
• אורות הצפון (1997, סרט טלוויזיה)
• יותר מאהבה (1999)
• שיחה ממתינה (2000)
• משחקי חברה (2001)
• הנזירה מריה מסבירה הכל (2001, סרט טלוויזיה)
• דרכים מצטלבות (2002, סרט טלוויזיה)
• באהבה אין חוקים (2003)
• על קרח דק (2003, סרט טלוויזיה)
• עד שהמשפחה תפריד בינינו (2005)
• אמרתי לך! (2007)
• הרוס על אמא (2007)
• לא דופקות חשבון (2008)
• אמא כפייתית (2008)
• קשה על הבוקר (2010)
• עצם העניין (2012)
• החתונה הגדולה (2013)
• ככה זה עובד (2014)
• ניו יורק סיפור אהבה (2014)
• כולם אוהבים את הקופרס (2015)
• מוצאים את דורי (2016) – דיבוב
• המפסטד שלי (2017)
• מועדון הספר הטוב (2018)
• מעודדות הזהב (2019)
• אהבות, חתונות ואסונות אחרים (2020)
• פעמיים ריטה (2022) – גם מפיקה
• אולי חתונה (2023)
• מועדון הספר הטוב: הפרק הבא (2023)
• מחנה קיץ (2024)
• צעירות מחדש (2024)

טלוויזיה

• אהבה בסגנון אמריקאי (1970)
• גלריית לילה (1970)
• ה-FBI‏ (1971)
• מאניקס (1971)
• האפיפיור הצעיר (2016)
• לא רעב ולא אוהב (2019) – דיבוב

פרסים ומועמדויות

פרס	שנה	קטגוריה	מועמדות	תוצאה
פרס אוסקר	1977	השחקנית הטובה ביותר	הרומן שלי עם אנני	זכייה
	1981		אדומים	מועמדות
	1996		חדרו של מרווין	מועמדות
	2003		באהבה אין חוקים	מועמדות
פרס גלובוס הזהב	1977	השחקנית הטובה ביותר - סרט קומדיה או מוזיקלי	הרומן שלי עם אנני	זכייה
		השחקנית הטובה ביותר - סרט דרמה	מחפשת את מר גודבר	מועמדות
	1981		אדומים	מועמדות
	1982		ימים אחרונים של אהבה	מועמדות
	1984		גברת סופל	מועמדות
	1987	השחקנית הטובה ביותר - סרט קומדיה או מוזיקלי	בייבי בום	מועמדות
	1993		תעלומת רצח במנהטן	מועמדות
	1994	השחקנית הטובה ביותר במיני-סדרה או בסרט טלוויזיה	אמיליה ארהרט: הטיסה האחרונה	מועמדות
	2003	השחקנית הטובה ביותר - סרט קומדיה או מוזיקלי	באהבה אין חוקים	זכייה
פרס טוני	1969	השחקנית הטובה ביותר במחזה	שחק אותה, סם	מועמדות
פרס באפט"א לקולנוע	1978	השחקנית הטובה ביותר בתפקיד ראשי	הרומן שלי עם אנני	זכייה
	1980		מנהטן	מועמדות
	1982		אדומים	מועמדות
פרס אמי לבידור בפריים טיים	1995	השחקנית הראשית הטובה ביותר במיני סדרה או סרט טלוויזיה	אמיליה ארהרט: הטיסה האחרונה	מועמדות
איגוד המבקרים האמריקני	1977	השחקנית הטובה ביותר	הרומן שלי עם אנני	זכייה
	1980		מנהטן	מועמדות
	1982		אדומים	מועמדות
	1983		ימים אחרונים של אהבה	מועמדות
	1988		בייבי בום	מועמדות
פרסי האמי לבידור בשעות היום	1990	הבימוי הטוב ביותר – ספיישל	CBS Schoolbreak Special	מועמדות
איגוד מבקרי הקולנוע של לוס אנג'לס	1981	השחקנית הטובה ביותר	אדומים	מועמדות
פרס בחירת הקהל	1978	שחקנית הקולנוע של השנה	הרומן שלי עם אנני	מועמדות
	1979		רגשות	מועמדות
	1982		אדומים	מועמדות
	1983		ימים אחרונים של אהבה	מועמדות
פרס פטל הזהב	2008	השחקנית הגרועה ביותר	אמרתי לך!	מועמדות
	2023		מאק וריטה	בהמתנה
פרס גילדת שחקני המסך	1994	השחקנית הטובה ביותר במיני סדרה או סרט טלוויזיה	אמיליה ארהרט: הטיסה האחרונה	מועמדות
	1996	צוות השחקנים הטוב ביותר בסרט קולנוע	חדרו של מרווין	מועמדות
		השחקנית הראשית הטובה ביותר		מועמדות
	2004		באהבה אין חוקים	מועמדות
פרסי איגוד מבקרי הקולנוע האמריקאי	1997	השחקנית הטובה ביותר	חדרו של מרווין	מועמדות
	2004		באהבה אין חוקים	מועמדות
פרס סטלייט	2004	שחקנית הקולנוע הטובה ביותר – קומדיה או מוזיקלי	באהבה אין חוקים	זכייה
	2005	שחקנית המשנה הטובה ביותר בסרט קולנוע – קומדיה או מוזיקלי	עד שהמשפחה תפריד בינינו	מועמדות

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דיאן קיטון בוויקישיתוף

• דיאן קיטון, ברשת החברתית פייסבוק
• דיאן קיטון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• דיאן קיטון, ברשת החברתית אינסטגרם
• דיאן קיטון, באתר פינטרסט
• דיאן קיטון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• דיאן קיטון, באתר AllMovie (באנגלית)
• דיאן קיטון, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• דיאן קיטון, באתר Box Office Mojo (באנגלית)
• דיאן קיטון, באתר Metacritic (באנגלית)
• דיאן קיטון, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• דיאן קיטון, באתר Last.fm (באנגלית)
• דיאן קיטון, באתר AllMusic (באנגלית)
• דיאן קיטון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• דיאן קיטון, באתר Discogs (באנגלית)
• דיאן קיטון, באתר Songkick (באנגלית)
• רות לה פרלה, הניו יורק טיימס, דיאן קיטון שלא הכרתם, באתר הארץ, 4 באפריל 2011
• אמיר קמינר, דיאן קיטון: 'נישקתי את מייקל דגלאס ונהניתי', באתר ynet, 14 במאי 2015
• דודי כספי, "אני קוראת לעצמי בגאווה רווקה זקנה", באתר ישראל היום, 16 במאי 2019
• השחקנית דיאן קיטון מתה בגיל 79, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2025
• נירית אנדרמן, רגע אחד הפך את דיאן קיטון לאייקון, והיא לא עצרה מאז, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2025
• השחקנית האגדית דיאן קיטון הלכה לעולמה בגיל 79, באתר ynet, 11 באוקטובר 2025
• רן קידר, דיאן קיטון בנתה אימפריה של 100 מיליון דולר ומורשת השקעות מרשימה, באתר ביזפורטל, 12 באוקטובר 2025
• דיאן קיטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אתר מעריצים בלתי רשמי (באנגלית)