דאגלס נורת'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דאגלס ססיל נורת'אנגלית: Douglass Cecil North;‏ נולד ב-5 בנובמבר 1920, בקיימברידג' שבמסצ'וסטס) הוא כלכלן אמריקאי הנודע במחקריו בתחום ההיסטוריה הכלכלית. נורת' חולק במשותף עם הכלכלן רוברט פוגל את פרס נובל לכלכלה של שנת 1993. את הפרס קיבל בעבור "חידוש המחקר בהיסטוריה הכלכלית, שנעשה על ידי יישום תאוריות כלכליות ומתודות כמותיות, למען הסברת שינויים מוסדיים וכלכליים".‏[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל עבודתו של אביו בחברת הביטוח מטרופוליטן לייף נדד בילדותו בין ערים שונות בעולם ובהן אוטווה, לוזאן, ניו יורק ו-וולינגפורד.

את השכלתו התיכונית קיבל בפנימיה הפרטית "Choate School" שבמדינת קונטיקט. מכיוון שהתקבל ללימודים באוניברסיטת הרווארד במקביל לקידומו של אביו בחברת הביטוח לתפקיד אחראי הפעילות בחוף המערבי, ויתר על לימודיו במוסד ונרשם לאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. בשנת 1942 סיים את לימודי התואר הראשון במדעי הרוח ולימודים כלליים, כשהוא מתמחה בשלושה מקצועות - מדע המדינה, פילוסופיה וכלכלה (בישראל מוכר כפכ"מ).

בשל היותו סרבן מצפון העביר את תקופת מלחמת העולם השנייה כנווט בצי הסוחר האמריקאי, על הקו בין סן פרנסיסקו לאוסטרליה. בזמן שירותו נהג לקרוא מסות בכלכלה וטיפח את תחביב הצילום. בשנה האחרונה למלחמה לימד את מלאכת הניווט בבית הספר הימי לקצינים שבאלמדה (קליפורניה). אותו זמן התחבט האם להפוך לצלם מקצועי או לכלכלן.‏[2]

לבסוף החליט נורת' לשוב ללימודי דוקטורט בכלכלה בברקלי. את חוק לימודיו סיים בשנת 1952 והחל לעבוד כפרופסור ללא קביעות (דרגת Assistant professor) באוניברסיטת וושינגטון (סיאטל). הוא נותר פרופסור לכלכלה במוסד עד לשנת 1983. אותה שנה עבר למחלקה לכלכלה באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, שם שימש בין השנים 1984-1990 גם כדירקטור של המרכז לכלכלה פוליטית. בשנת 1981 החזיק גם במשרת פרופסור להיסטוריה ומוסדות אמריקאים באוניברסיטת קיימברידג'. בשנת 1991 הפך להיסטוריון הכלכלי הראשון לזכות בפרס על שם הכלכלן ג'ון קומונס, מטעם האגודה הבינלאומית להוקרה בתחום הכלכלה.‏[3]

בין הכלכלנים שהשפיעו על עבודתו מצויים ג'וזף שומפטר, רוברט בריידי וליאו רוג'ין.

בעברו שימש נורת' כיועץ ל"קונצנזוס קופנהגן" (פרויקט לקידום רווחה עולמית) ולממשלות ברחבי העולם.

יחדיו עם רונלד קואס ואוליבר ויליאמסון, נמנה נורת' על מייסדי האגודה הבינלאומית לכלכלה המוסדית החדשה, שהוקמה ב-1996.‏[4]

נורת' חבר גם בחבר הנאמנים של יוזמת האו"ם "כלכלנים לשלום ולביטחון", והוא משמש כיועץ מיוחד לארגון ללא מטרות רווח Vipani (ארגון המבקש להפחית את העוני בקרב שכבות כפריות נחשלות).

כיום מלמד נורת' באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, והוא חבר עמית במכון הובר (מכון מחקר ליברטריאני באוניברסיטת סטנפורד).‏[5]

תרומתו למחקר הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר תרומתו היא בחידוש המחקר בשדה ההיסטוריה הכלכלית. לטענתו, ההתמקדות בתאוריות נאו-קלאסיות של שיווי משקל ובשווקים הכלכליים לא איפשרו להבין כיצד אותם שווקים התפתחו. בשדה ההיסטוריה הכלכלית טוען נורת' כי הנטייה במחקרים שעסקו בהתפתחות משקים וצמיחה כלכלית הייתה להתמקד בבחינת שינויים בהון האנושי או ברמה הטכנולוגית של החברה, תוך כדי התעלמות מהתנאים הפוליטיים ומהתמריצים הכלכליים המגולמים במוסדות חברתיים שונים.‏[6]

בין טענותיו המפורסמות היא הטענה שהעלה במאמרו המשותף עם ווינגאסט בשנת 1989. על פי הטענה תנאי הכרחי להקדמתה של המהפכה התעשייתית באנגליה את זו שבאירופה היה ההגנה המוקדמת יותר באנגליה על זכויות הקניין בעקבות המהפכה המהוללת. כניסת מערכת המשפט המקובל ומניעת המלוכה האבסולוטית, איפשרו למשקיעים לדעת שכספם לא ירד לטימיון ועל כן עודדו השקעות במשק, שבעקבותיהן באה צמיחה.

מחקריו האחרונים עסקו בין היתר בסוגיות של זכויות קנין, עלויות עסקה, בעיית הטרמפיסט, מוסדות כלכליים בהיסטוריה והתפתחות כלכלית במדינות מתפתחות. בשנים האחרונות חוקר נורת' (יחדיו עם ג'ון ווליס וברי ווינגאסט) את הדרך בה מדינות צומחות מתוך המצב המכונה בספרות "המצב הטבעי" ואל מצב של צמיחה כלכלית ארוכת טווח.

פרסומים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Location Theory and Regional Economic Growth, Journal of Political Economy 63(3):243-258, 1955
  • The Economic Growth of the United States, 1790–1860, Prentice Hall, 1961.
    הספר ממחיש כיצד התפתחות ענף הכותנה עודדה סחר בין אזורים שונים ביבשת, כמו גם את התפתחותם של ענפים נוספים.
  • Institutional Change and American Economic Growth, Cambridge University Press, 1971 (with Lance Davis).
  • The Rise of the Western World: A New Economic History, 1973 (with Robert Thomas).
  • Growth and Welfare in the American Past, Prentice-Hall, 1974.
  • Structure and Change in Economic History, Norton, 1981.
  • Institutions and economic growth: An historical introduction, Elsevier, 1989
  • Constitutions and Commitment: The Evolution of Institutions Governing Public Choice in Seventeenth-Century England, Cambridge University Press, 1989
  • Institutions, Institutional Change and Economic Performance, Cambridge University Press, 1990.
  • Institutions, 1991, The Journal of Economic Perspectives, Vol. 5, No. 1, pp. 97–112
  • Economic Performance through Time, American Economic Association, 1994
  • Empirical Studies in Institutional Change, Cambridge University Press, 1996 (edited with Lee Alston & Thrainn Eggertsson).
  • Understanding the Process of Economic Change, Princeton University Press, 2005.
  • Violence and Social Orders: A Conceptual Framework for Interpreting Recorded Human History, Cambridge University Press, 2009 (with John Joseph Wallis and Barry R. Weingast).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמוד הזכייה באתר פרס נובל לכלכלה.
  2. ^ William Breit, Barry T. Hirsch, ‏Lives of the laureates: twenty-three Nobel economists, באתר גוגל ספרים.
  3. ^ על הפרס והזוכים בו באתר האגודה (אומיקרון דלתא אפסילון).
  4. ^ עמוד האודות באתר האגודה.
  5. ^ עמוד העמית באתר מכון הובר.
  6. ^ הרצאת הזכייה בפרס נובל לכלכלה.