אמרטיה סן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמרטיה סן, 2006

אמרטיה ק' סן (Amartya Kumar Sen; נולד ב-3 בנובמבר 1933 בהודו) הוא כלכלן וזוכה פרס נובל לכלכלה על עבודותיו בתחום הרעב ההמוני, תאורית התפתחות האדם, כלכלת רווחה וחקר המנגנונים בבסיסו של העוני, ועל תרומתו בתחום הפוליטי לתאוריה הליברלית.

משנת 1998 עד 2004 עמד בראש טריניטי קולג' באוניברסיטת קיימברידג', והיה האסיאתי הראשון שעמד בראשו של קולג' ב-"אוקסברידג'" (אוקספורד וקיימברידג'). אמרטיה סן מעורב בדיון על גלובליזציה. הוא העביר הרצאות למנהלים בכירים של הבנק העולמי אבל הראה את מחויבותו לשינוי מלמטה על ידי כך ששימש כנשיא לשם כבוד של ארגון אוקספם, העוסק בין השאר בסחר הוגן.

מבין תרומותיו הרבות לכלכלת פיתוח, סן פרסם מחקרים חלוציים בתחום אי שוויון מגדרי. הוא מקפיד לכתוב "היא" ולא "הוא" כאשר הוא מתייחס לאדם מופשט.

כיום (2006) הוא מכהן כפרופסור באוניברסיטת הרווארד. הוא מלמד גם באוניברסיטת גדוונפור, שבכלכותה, ובבית הספר לכלכלה בדלהי. ספריו התפרסמו בלמעלה מ-30 שפות.

עבודות חשובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאמרים החלוציים של סן מסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים של המאה ה-20, עזרו לפיתוח תאוריית הבחירה הציבורית, שהגיעה לראשונה למקום בולט בעבודתו של הכלכלן האמריקני קנת' ג'. ארו. בשנות החמישים, בזמן שעבד בתאגיד ראנד, ארו הראה כי כל חוקי ההצבעה, בין אם הם הכרעת רוב או רוב מיוחס או סטטוס קוו, חייבים לבוא בסתירה עם נורמה דמוקרטית כלשהי. התרומה של סן לנושא הייתה להראות תחת אילו תנאים תאוריית חוסר הייתכנות של ארו אכן תתקיים, וכמו כן הוא הרחיב והעשיר את התאוריה של בחירה חברתית, על ידי הידע שלו בהיסטוריה של החשיבה הכלכלית ובפילוסופיה.

בשנת 1981 סן פרסם את הספר "עוני ורעב: מאמר על זכות וקיפוח", שבו הוא מדגים כי משבר רעב לא נובע ממחסור במזון, אלא מאי שוויון הטבוע בתוך מנגנונים של חלוקת המזון. בנוסף לעבודתו החשובה על הסיבות למגיפות רעב, עבודתו של סן בכלכלת פיתוח הייתה בעלית השפעה ניכרת בפיתוח של דו"ח הפיתוח האנושי, שמפורסם על ידי תוכנית הפיתוח של האו"ם. פרסום שנתי זה, המדרג את המדינות באמצעות מגוון של מדדים כלכליים וחברתיים, חב הרבה לתרומה של סן וכן לתאורטיקנים אחרים של בחירה חברתית בתחום של מדידה כלכלית של עוני ואי שוויון.

התרומה המהפכנית של סן לכלכלת פיתוח ולמדדים חברתיים הוא המושג של 'יכולת'. על פי סן, פיתוח מלמעלה למטה תמיד יבוא לפני זכויות אדם כל עוד ההגדרה של המונחים תשאר מוערפלת (האם 'זכות' היא דבר שחייבים לתת אותו או דבר שפשוט לא ניתן לשלול אותו?), לטענתו ממשלות צריכות להמדד כנגד היכולות הקונקרטיות של אזרחיהן. לדוגמה, בארצות הברית לאזרחים יש "זכות" היפותטית להצביע בבחירות. לפי סן, מושג זה הינו ריק למדי. הוא שואל האם כל התנאים ההכרחיים מתקיימם כך שלאזרחים יש יכולת להצביע. תנאים אלו יכולים להתפרס מהתחום הרחב ביותר, כמו הזמינות של חינוך, אל התחום הצר ביותר, כמו תחבורה אל הקלפי. רק כאשר מוסרים מחסומים כאלו, ניתן להגיד כי האזרח פועל באמת מתוך ברירה אישית. על החברה הספציפית עצמה לספק רשימה של יכולות מינימום שמובטוחות על ידי אותה חברה. לשם דוגמה ליישום של 'גישת היכולת' בפועל, ראו את ספרה של מרתה נוסבאום "פיתוח נשי ואנושי".

סן כתב מאמר שנוי במחלוקת בדו שבועון הספרותי 'The New York Review of Books', שכותרתו 'למעלה מ-100 מיליון נשים חסרות', שבו הוא סוקר את ההשלכות הקטלניות של זכויות לא שוות בין המגדרים במדינות העולם השלישי, במיוחד באסיה וטוען שזו הסיבה ליחס הלא פרופורציונלי בין לידות בנים ובנות במדינות אלו. מחקרים אחרים, כמו זה של אמלי אוסטר[1] טענו שמדובר בהערכה לא נכונה ושבעצם הסיבה ליחס הלא פרופורציונלי בין לידות בנים ובנות הוא תפוצת הפטיטיס B במדינות העולם השלישי.

סן היה חלוץ מבין הכלכלנים של סוף המאה ה-20 בהתעקשותו לשאול שאלות על ערך, שמזה זמן רב הורחקו מדיון כלכלי "רציני". הוא הערים את אחד האתגרים הראשיים העומדים בפני המודל הכלכלי שהעמיד את האינטרס העצמי כגורם העיקרי של הפעילות האנושית. בעוד שקו המחשבה שלו נשאר בפריפריה, אין ספק בכך שעבודתו עזרה לשנות את סדר העדיפיות של סקטור משמעותי של כלכלנים, אנשי פיתוח ופוליטיקאים של האו"ם.

כלכלת רווחה מנסה להעריך צעדים של מדיניות כלכלית במונחים של ההשפעות שלהם על הרווחה של החברה. סן, שהקדיש את הקריירה שלו לנושאים כאלה, כונה "המצפון של המקצוע". החיבור רב ההשפעה שלו 'בחירה קולקטיבית ורווחה חברתית', (1970), שהתייחס לנושאים כמו זכויות הפרט, שלטון הרוב, וזמינות של מידע על התנאים של הפרט, עורר השראה בקרב חוקרים להפנות את תשומת לבם לנושאים של רווחה בסיסית. סן פיתח שיטות של מדידות עוני שהניבו מידע מועיל לשיפור המצב הכלכלי של העניים. לדוגמה, העבודה התאורטית שלו על אי שוויון נתנה הסבר מדוע בחלק מהמדינות העניות יש פחות נשים ביחס לגברים למרות העובדה שנולדות יותר נשים מאשר גברים ותמותת תינוקות הינה גבוהה יותר בקרב גברים. סן טען שהסטיה ביחס זה נבעה מטיפול בריאותי טוב יותר ומהזדמנויות טובות יותר שהוצעו לגברים בתקופת הילדות במדינות אלה.

העניין של סן בנושאי רעב המוני נובע מנסיון אישי. בתור ילד בן תשע הוא היה עד למגפת הרעב בבנגל בשנת 1943, שבה נספו שלושה מיליון איש. אובדן חיים עצום כזה היה בלתי הכרחי, הסיק סן מאוחר יותר. הוא האמין כי הייתה הספקת מזון מספקת בהודו באותו הזמן, אבל חלוקת המזון נמנעה היות שקבוצות ספציפיות של אנשים – במקרה זה פועלים כפריים – איבדו את משרותיהם ולכן את היכולת שלהם לקנות את המזון. בספרו "עוני ורעב: מאמר על זכות וקיפוח" (1981), סן גילה כי במקרים רבים של רעב, אספקת המזון לא פחתה באופן משמעותי. תחת זאת, מספר גורמים חברתיים וכלכליים כמו ירידה בשכר, אבטלה, מחירי מזון עולים ומערכת גרועה של חלוקת מזון, הובילו לתופעות של גוויעה ברעב בקרב קבוצות מסוימות באוכלוסייה.

ממשלות וארגונים בינלאומיים המטפלים במשברי מזון הושפעו מעבודתו של סן. השקפותיו עודדו קובעי מדיניות לשים לב לא רק להקלה על סבל מיידי, אלא גם למצוא דרכים להחליף את ההכנסה האבודה של העניים, לדוגמה, על ידי פרויקטים של עבודה ציבורית, ושמירה על מחירי מזון יציבים. בתור מגן תקיף על חופש פוליטי, סן האמין כי רעב לא מתרחש בדמוקרטיות מתפקדות בגלל שהמנהיגים שלהם חייבים להיות קשובים יותר לדרישות מצד האזרחים. הוא טען כי כדי להשיג צמיחה כלכלית, יש לבצע רפורמות חברתיות כמו שיפור שרותי החינוך והבריאות הציבוריים לפני שמבצעים רפורמות כלכליות.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]