הרברט סיימון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרברט אלכסנדר סיימון (Herbert Alexander Simon; ‏15 ביוני 1916 - 9 בפברואר 2001) היה חוקר יהודי-אמריקאי בולט בתחומי הפסיכולוגיה, הכלכלה והניהול, מדעי המחשב ופילוסופיה של המדע. חבר סגל אוניברסיטת קרנגי מלון משנת 1949. ב-1959 נבחר לעמית באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים[1]; ב-1967 נבחר לחבר באקדמיה הלאומית למדעים (ארצות הברית)[2], ב-1975 זכה בפרס טיורינג וב-1978 זכה בפרס נובל לכלכלה על מחקרו הייחודי בתחום הכלכלה ההתנהגותית ותהליך קבלת ההחלטות של גופים עסקיים. ב-1986 זכה במדליה הלאומית למדעים בתחומי מדעי החברה וההתנהגות, וב-1993 בפרס מפעל חיים מטעם האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיימון נולד בויסקונסין, ארצות הברית ב-1916. הוא קיבל תואר ראשון (1936) וד"ר (1942) מאוניברסיטת שיקגו בתחום מדע המדינה, תוך התמחות במנהל ציבורי. תחום התמחות זה סלל את המשך מחקרו בתחום הציבורי והארגוני ושימש בסיס לתגליותיו בתחום קבלת ההחלטות הארגוני, בזכותן זכה בפרס נובל.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו הידוע ביותר, "התנהגות אדמיניסטרטיבית" (1947), העמיד סיימון את קבלת ההחלטות כמהות המנהל הציבורי. הספר אף נבחר בשנת 1989 לחיבור בעל ההשפעה הגדולה ביותר מעולם על תחום תורת המנהל הציבורי. לדבריו, משום שבמגבלת הזמן הארגוני, עיבוד מידע מסוים כרוך בהכרח בויתור על עיבוד מידע אחר, המשאב החסר ביותר לדבריו במנהל הציבורי איננו כסף, אלא זמן או "יכולת הקשב" של המנהלים.

סיימון טבע את המונחים "רציונליות מוגבלת" (Bounded Rationality) ו"סטיספיקציה" (Satisficing) או מודל השבעת הרצון. במחקריו יצא כנגד המודל הרציונלי לקבלת החלטות, בטענה שההנחות המוקדמות שהוא מניח גורמים לכך שהוא איננו מציאותי ויכולת הניבוי שלו נמוכה מאד. לטענתו, גם אם מקבל ההחלטות מעוניין לקבל את ההחלטה הרציונלית ביותר, תמיד ישנם גורמים - כגון מגבלות ניהוליות, קוגניטיביות, סביבתיות, הטיות תפיסה וכן מגבלות של זמן או עלות - המונעים ממנו להשיג זאת בצורה מלאה. בעיה נוספת היא הנטייה של בני האדם לשפוט מידע חדש על פי הדימויים הישנים שהם מכירים (ראו לדוגמה "הקונספציה").

סיימון טען כי גופים עסקיים ובני אדם פרטיים טועים לחשוב כי הם מבצעים תהליך קבלת החלטות רציונלי (כלומר מקסום תועלות או רווחים אל מול מינימום עלויות) כאשר למעשה הם "מסתפקים" באוסף מוגבל של ראיות, הנבחנות באופן חלקי בלבד. תהליך זה נקרא סטיספיקציה או "השבעת רצון". כלומר לפי שיטתו, החלטה העומדת ברף הרציונליות המוגבלת, היא לא זו בעלת התועלת המקסימלית, אלא זו העונה על דרישות מינימום התואמות את רמת השאיפה הנדרשת, בהתחשב במגבלות הטבעיות של זמן ועלות.

בנוסף למחקריו בנושאי תהליך קבלת ההחלטות, עסק סיימון עם עמיתים נוספים בתחום הבינה המלאכותית, בעיקר בפיתוח מודלים ותוכנות מחשב אשר התחקו אחר תהליכי קבלת ההחלטות האנושיים ואופטימיזציה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


זוכי פרס טיורינג

אלן פרליס (1966) · מוריס וינסנט וילקס (1967) · ריצ'רד המינג (1968) · מרווין מינסקי (1969) · ג'ון מקארתי (1970) · ג'יימס וילקנסון (1971) · אדסחר דייקסטרה (1972) · צ'ארלס באקמן (1973) · דונלד קנות' (1974) · אלן ניוול והרברט סיימון (1975) · מיכאל רבין ודנה סקוט (1976) · ג'ון באקוס (1977) · רוברט פלויד (1978) · קנת אייברסון (1979) · טוני הורה (1980) · אדגר קוד (1981) · סטיבן קוק (1982) · קן תומפסון ודניס ריצ'י (1983) · ניקלאוס וירת (1984) · ריצ'רד קארפ (1985) · ג'ון הופקרופט ורוברט טרג'אן (1986) · ג'ון קוק (1987) · איוואן סדארלנד (1989) · וילאם קאהן (1990) · פרננדו קורבטו (1991) · רובין מילנר (1992) · באטלר לאמפסון (1993) · יוריס הארטמאניס וריצ'רד סטרנס (1994) · אדוארד פייגנבאום וראג' רדי (1995) · מנואל בלום (1996) · אמיר פנואלי · דאגלס אנגלברט (1997) · ג'ים גריי (1998) · פרד ברוקס (1999) · אנדרו יאו (2000) · אולה יוהאן דאל וקריסטין נייגארד (2001) · רונלד ריבסט, לאונרד אדלמן ועדי שמיר (2002) · אלן קיי (2003) · וינט סרף ובוב קאהן (2004) · פטר נאור (2005) · פרנסס אלן (2006) · אדמונד קלארק, אלן אמרסון וג'וסף סיפאקיס (2007) · ברברה ליסקוב (2008) · צ'ארלס פ.טאקר (2009) · לסלי וליאנט (2010) · יהודה פרל (2011) · שפי גולדווסר וסילביו מיקאלי (2012)