הורות לאחר גירושין או פרידה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הורות לאחר גירושין או פרידה הוא מצב שנוצר במשפחות בהן הורים הגרים יחד, בין אם הם נשואים ובין אם לאו, נפרדים או מתגרשים.

מצב זה יוצר שלל בעיות המצריכות פתרון.

הבעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קביעת משמורת הילדים.
  • קביעת זמני שהות הילדים (הידועים גם בשמם הישן "הסדרי ראייה") כלומר, כמה זמן ישהו הילדים אצל כל אחד מהוריהם. קיימים הסדרי שהות שונים, החל מפעם בשבוע שבה ישהה ילד אצל אחד מהוריו ואת שאר הימים, עם ההורה האחר, ועד זמני שהות שווים לחלוטין, לפיהם ישהה הילד באופן שווה, אצל כל אחד מהוריו, לדוגמה: בסבב של שבועיים, ישהה הילד 7 ימים אצל כל אחד מהוריו.
  • מידת השתתפותו של כל הורה בכלכלת הילדים.
  • משבר פסיכולוגי שעלול להתעורר אצל ההורים והילדים המעורבים.
  • הליכים משפטיים שמתלווים לתהליך הפרידה ויחסים עוינים בין ההורים אחריה, עלולים להחריף את הקשיים.
  • קשיים כלכליים הנובעים מההוצאות המשפטיות ומהעלייה בהוצאות השוטפות כתוצאה מהצורך להחזיק שני בתים.

הסדרת יחסי ההורים והילדים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידי ההורים, חובותיהם וזכויותיהם כלפי ילדיהם מוגדרים ב"חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב-1962".[1] חוק זה מבדיל בין האפוטרופוסות, אשר מגדירה את אחריות שני ההורים בקשר להחלטות מהותיות בעניין ילדיהם בענייני בריאות, חינוך ורכוש, ובין האחזקה, אשר מקנה להורים את היכולת לקבוע את מקום מגוריהם של הילדים.

כאשר ההורים נפרדים, החוק קובע כי שניהם ישארו האפוטרופוסים, אך רק אחד מהם יהיה המחזיק (מכונה גם משמורן או ההורה העיקרי) ולהורה המשני יהיו זכויות לפגוש את הילדים. כאשר מדובר בילדים עד גיל 6 (ובפועל עד גיל 18), קובע סעיף 25 ל"חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות" כי ילד יהיה בחזקת אמו באופן אוטומטי, למעט מקרים חריגים.

ההחלטה על ההורה שאתו יתגורר כל אחד מהילדים, מתקבלת על ידי הרשויות בהתאם לטובת הילד, אשר מהווה ישות משפטית לצורך העניין. בדרך כלל אחד ההורים הופך להורה עיקרי, כלומר מקבל משמורת על הילדים, וברוב המקרים זו האם. הקשר של ההורה השני עם ילדיו מתבצע בהתאם להסדר ראייה בין ההורים (או תוכנית הורות).

אף על פי כן, חלה בשנים האחרונות שחיקה ביישום סעיף 25 שלעיל, וזאת מכוח פסיקות בתי המשפט למשפחה ובתי המשפט המחוזיים, המכירים יותר ויותר בתמורות שחלו בעולם ובחברה הישראלית, מאז שנת 1962, לפיהן ישנם אבות רבים השותפים באופן מלא בגידול ילדיהם ומעוניינים להמשיך בכך. יתרה מכך, פסיקות אלה של בתי המשפט, קיבלו משנה תוקף מהמלצותיה של ועדת שניט אשר הוקמה על מנת לבחון את הכללים הקיימים לחלוקה ושיתוף באחריות ההורית, כאשר ההורים לא חיים יחדיו, בין אם מסיבות של פירוד וגירושין ובין אם מכיוון שלא ניהלו חיים משותפים מלכתחילה, וכן את שאלת האחריות המשפטית. על הוועדה הוטל לבחון, בין השאר, את הצורך בשינויה של חזקת הגיל הרך (המעוגנת בסעיף 25 כאמור לעיל), ואפשרות עיגון חקיקתי של הסדרי חלוקה ושיתוף באחריות ההורים בגירושין.

מזונות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מזונות

החוק לדיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959[2], קובע כי שני ההורים חייבים במזונות ילדיהם, ללא קשר למקום מגוריהם של הילדים, כל הורה על פי הכנסתו הכוללת מכל מקור שהוא, כלומר מי שמרוויח יותר משלם חלק גדול יותר ממזונות הילדים. חוק זה חל רק על פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית ישראל הנחשבים חסרי דת. שאר האוכלוסייה כפופה בנושא המזונות לכללי הדת אליה הם שייכים.

על-פי המשפט העברי, על האב מוטלת החובה הבלעדית לזון את ילדיו עד גיל 15, גם אם שכרה של האם גבוה משלו.

הסדר זמני שהות (הסדר ראייה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסדר זמני שהות קובע את המסגרת לפגישה של הילדים עם ההורה שאתו אין הם מתגוררים, או מתגוררים פחות. ההסדר מושג בהסכמה בין ההורים או באמצעות החלטה של בית המשפט, כאשר הסכמה כזו אינה מושגת. המגמה של הרשויות ושל אנשי המקצוע היא לנסות ולמנוע עימות משפטי בין ההורים ולהשיג הסכמה, למשל באמצעות גישור.

טענות של ארגוני הורים גרושים ואבות גרושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגוני הורים גרושים ואבות גרושים טוענים שהחוקים הקיימים אינם הוגנים, בעיקר בכל הנוגע לאחזקת ילדים עד גיל שש. כן טוענים הארגונים כי האבות מופלים לרעה ביישום החוקים הקיימים מבחינת החלטות הרשויות בנוגע למשמורת ולדמי מזונות. ארגונים אלו פועלים לשינוי החוק. אחד היעדים של הארגונים הוא השגת הורות משותפת שווה (equal shared parenting), כלומר חלוקה שוויונית של זמן ההורות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים לאתרי הורים גרושים ואבות גרושים:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]