חלוקת תפקידים במשפחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חלוקת תפקידים במשפחה הוא גורם מקובל הפועל ברוב התרבויות בעולם ובהיסטוריה. חלוקה זו מתארת את הדיפרנציאציה התפקודית בתוך המשפחה.

לרוב חלוקת תפקידים במשפחה היא חלק בלתי נפרד של המסורת, ולכן היא מאפיין תרבותי. חלוקת תפקידים שכזו תלויה הן במבנה החברתי הקיים, המפעיל את החלוקה, והן בחינוך לחלוקה שכזו.

בתחום זה משקלו של החינוך רב, שכן המשפחה היא גורם בעל חשיבות עצומה עבור ההתפתחות המוקדמת של האדם, בה נעשה רוב החינוך, ולכן חלוקת תפקידים במשפחה יוצרת דפוסי חשיבה תואמים בכל אדם אשר גדל במשפחה מחולקת שכזו.

המודל הקלאסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

"המודל הקלאסי" לחלוקת תפקידים אותו הציע הסוציולוג טלקוט פארסונס מגדיר חלוקת תפקידים במשפחה לפי מאפייני מגדר וגיל. מודל זה מתייחס לתא משפחתי פשוט, המוגדר בעיקר על ידי אב אחד, אם אחת וילדים המתרחקים מהתא המשפחתי עם הגיעם לבגרות מלאה. המודל תקף בעיקר עבור התא המשפחתי בחברה המודרנית.

עיקר חלוקת התפקידים, על-פי מודל זה, בין גברים ונשים היא, שגברים אחראים על ביצוע המשימות האינסטרומנטליות, כשהחשובה בהן היא התמיכה הכלכלית במשפחה ובניית היוקרה שלה, בעוד הנשים אחראיות על ביצוע המשימות האקספרסיביות, ביניהן טיפול בילדים ואחזקת הבית. המבוגרים אחראים על אספקת המשאבים, הסחורות והשירותים הנחוצים למשפחה בעוד הילדים משמשים כצרכנים של שירותים וסחורות אלו.

מודל זה היה מקובל בחברה המערבית במשך מאות שנים. יש המתנגדים למודל הקלאסי, וטוענים שהוא מפלה נשים על ידי שיעבוד האישה כך שתהיה חלשה יותר ותגרום לגבר להרגיש גברי יותר. בעשורים האחרונים של המאה ה-20 קיימת שבירה הדרגתית של המודל, בעיקר בתחום היחס בין הגבר לאישה.

מודלים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחות אשר מבנן אינו תואם את המודל של אב-אם-ילדים לא בוגרים, יוצרות חלוקת תפקידים שונה.

ברוב התרבויות נהוג כי נערים ונערות מסייעים גם הם לתחזוקת התא המשפחתי, בהתאם למינם. תהליך זה, שאינו נפוץ בעולם המודרני, נחשב לחלק בלתי-נפרד הן מחינוך הילדים והן מצורכי המשפחה. קיומן של משפחות גדולות מעודד לרוב תהליך זה, בעוד שגיל עזיבה מוקדם של הילדים מצמצמו.

היפוך תפקידים במשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנהגות טיפולית שמפגין ילד שטרם הגיע לגיל 18 שנים, כלפי סביבתו, כתוצאה מתנאים סוציו-אקונומיים בביתו, נקראת "ילד הורי". מונח נוסף המוכר בספרות המקצועית הוא "היפוך תפקידים" (role reversal), המתאר התנהגות של ילד שבמסגרתה הוא מתפקד כבן הזוג של ההורה או כהורה בעצמו על יתר בני המשפחה[1]. ניתן לסווג את מאפייני הילד ההורי למספר קטגוריות, בהן ביטוי יישומי ורגשי של הילד, מאפייני המבנה והתפקוד המשפחתי שבו חי הילד ההורי וסגנון ההורות בהם ניחנו הורי הילד ההורי. התנהגות הורית יכולה להתבטא בשתי דרכים עיקריות: האחת היא הורות אינסטרומנטאלית, הכוללת תפקידי משק בית כמו עזרה בשטיפת כלים, השכבת האח הקטן לישון, הלבשת ההורה או האחים, בישול, ניקיון הבית וכדומה; השנייה היא הורות אמוציונאלית, שכוללת היבטים רגשיים של הילד כלפי בני משפחתו, כגון ניחום, עידוד, הרגעה וכדומה. הביטוי האמוציונאלי לרוב קשה יותר עבור הילד ההורי מאשר הביטוי האינסטרומנטאלי. בתרבויות מסוימות קיים משק בית פעיל סביב המשפחה הגרעינית, הכולל קשרים לא משפחתיים (עבדים, משרתים וכו') או משפחתיים מסוג שונה (כגון פילגש). קשרים אלו מותירים לרוב את ניהול משק הבית בידי הגבר והאשה (או הנשים) שהם בעלי הבית, בהתאם לחלוקת התפקידים הבסיסית, בעוד שהנספחים למשפחה הם המבצעים בפועל את דרישות בעלי הבית[2].

ילדים יכולים להפגין התנהגות הורית לא רק כתוצאה ממצב סוציו-אקונומי, תרבותי או מבנה המשפחה, אלא גם כתוצאה מחוויית מצבי עקה כגון מחלת הורה, התעללות מינית, גירושי הורים, סגנון התקשרות לא בטוח, התמכרויות של ההורה לחומרים, אבטלת הורה או הזנחתו את הילד. עם זאת, קיימים מספר יתרונות להתנהגות הורית בקרב קטינים, שהם בין היתר רגישות יתר, יכולת הכלה גבוהה של יחסים בין אישיים ושל אינטימיות[1].

לפי תאוריית ההתקשרות, סגנונות התקשרות לא בטוחים (כגון, התקשרות לא מאורגנת, התקשרות אמביוולנטית או התקשרות חרדתית-נמנעת) מהווים לגורם עיקרי בהתפתחות מאפיינים הוריים בילדים. התקשרות לא בטוחה מערערת את ביטחונו של הילד בדמות ההתקשרות, עד כדי שהילד כבר לא סומך על זמינותו של ההורה ומפתח התנהגויות טיפוליות ועצמאיות בעצמו, ככל הנראה על מנת לפצות על חוסר הזמינות. הילד לומד שכדי להשיג את זמינות ההורה אליו, עליו להיות חיוני עבור ההורה[2].

להשלכות היפוך תפקידים, לפיו הילד מקבל על עצמו את תפקידי ההורות, שתי פנים עיקריות; מצד אחד, יש בהורות של ילדים אמפתיה ואחראיות, הילד יכול להרגיש את האחר ומגיע ליכולת זו בשלב מוקדם. מצד שני, כשהאחריות והסמכות שניתנות לו הופכות להיות תלותיות, הן פוגעות בהתפתחותו האישית, גוזלות ממנו כוחות או מביאות אותו למקום שאין הוא אמור להיות בו, שכן ילדות אמורה להיות נטולת אחריות[3].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Byng-hall, J. (2002). Relieving Parentified Children Burdens in Families with Insecure Attachment Patterns. Family Process, Vol. 41, No. 3[2]
  • [1]Earley, L., & Cushway, D. (2002). The parentified child. Clinical child psychology and psychiatry, 7(2), 163-178
  • [3]היפוך תפקידים – דור, קורן – הורים וילדים, 221: 70-74, 2006
  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Louise Earley, Delia Cushway, The Parentified Child, Clinical Child Psychology and Psychiatry, 7, 2002-04-01, עמ' 163–178 doi: 10.1177/1359104502007002005
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 John Byng-Hall, Relieving Parentified Children's Burdens in Families with Insecure Attachment Patterns, Family Process, 41, 2002-09-01, עמ' 375–388 doi: 10.1111/j.1545-5300.2002.41307.x
  3. ^ 3.0 3.1 היפוך תפקידים – סכנה "ילד הורי ", web.macam.ac.il