יעקב וכסלר (צייר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף יעקב וכסלר)
יעקב וכסלר
יעקב וכסלר, 1978
יעקב וכסלר, 1978
לידה 15 בנובמבר 1912
לייפאיה (ליבאו), לטביה
פטירה 21 במרץ 1995 (בגיל 82)
רמת גן, ישראל
שם לידה יעקב יצחק וכסלר
מקום קבורה בית העלמין ירקון עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1935
תחום יצירה ציור
זרם באמנות אמנות פיגורטיבית, אמנות מופשטת, אופ-ארט
הושפע על ידי האקספרסיוניזם הגרמני
בת זוג אנני רוך (1935-1938), מרים שטרנברג-וכסלר (1950-1995)
צאצאים איתמר וכסלר, אביטל קינן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יעקב וכסלר (Wechsler, Wexler) (15 בנובמבר 1912, ה׳ כסלו תרע״ג - 21 במרץ 1995, י״ט אדר ב׳, תשנ״א) היה צייר ישראלי. וכסלר נמנה עם מייסדי קבוצת ״אופקים חדשים״ וניהל את ״מכון אבני לאמנות״ בתל אביב.

לטביה - גרמניה - פלשתינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת וכסלר, לייפאיה 1921

וכסלר נולד בלייפאיה (גרמנית: ליבאו), לטביה. הוריו היו חברים בתנועת ״הבונד״ הסוציאליסטית. אביו, טוביה, בן למשפחה חסידית שנטש את המסורת, היה מנהל חשבונות ואמו, סוניה (שרה-שיינה) לבית קרופניק הייתה תופרת. אחרי יעקב נולדו אברהם, אסתר ומאיר.

בשנת 1923 עברה משפחת וכסלר לגרמניה, לאחר שהאב טוביה התקבל כסטודנט בפקולטה למתמטיקה של אוניברסיטת המבורג. הילדים נשלחו ללמוד בבתי ספר יהודיים בעיר. המשפחה חיה עתה בצמצום, ובשנת 1926 נאלץ טוביה להפסיק את לימודיו, ובמקביל חזר בתשובה. יעקב היה אז חבר בתנועת ״החלוץ״ הסוציאליסטית, וסירב לשתף פעולה עם השינוי.

לימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הספר לאמנות - וכסלר שלישי משמאל. המבורג, 1932.

בשנת 1930, למרות התנגדות אביו, החל וכסלר את לימודיו בביה״ס הממלכתי לאמנות בהמבורג, שם נחשף לאמנות המאה ה-20 ובעיקר לאקספרסיוניזם הגרמני. בין מוריו היו האמנים ארתור אילייס ופרידריך אדלר. וכסלר ציין ציירים כפרנץ מארק, קרל שמידט-רוטלוף, אריך הקל, פאולה מודרסון-בקר, ג׳ורג׳ גרוס וליונל פיינינגר, כמי שהשפיעו עליו בצעירותו.

במרץ 1933, לאחר עליית הנאצים לשלטון, אולץ לעזוב את בית הספר. באפריל 1935 התחתן עם חברתו אנני רוך. בעודם ממתינים לאישור עלייה לארץ ישראל, יצר וכסלר סידרה גדולה של איורים אירוטיים לטקסטים של משורר הרנסאנס הצרפתי פרנסואה ויון ושל המחזאי ברטולד ברכט. ביולי 1935 הוצגה במועדון ״החלוץ״ בהמבורג תערוכתו הראשונה, ממנה שרדו רק מספר הדפסים, רובם מתארים דמויות מנגנים, לוליינים וליצנים.

הגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1935 הגיעו בני הזוג ארצה והצטרפו לקיבוץ עין החורש של תנועת השומר הצעיר, ווכסלר שניסה למצוא את עצמו במסגרת הקיבוצית, התבקש ליצור אמנות מגויסת, אך התקשה לשתף פעולה עם דרישות התנועה. ״אין לי אידאולוגיה. ציור הוא לא אידאולוגי. באיזה שהוא מקום זה מזייף את הציור, כשרוצים להגיד משהו מחוץ לציור, כשרוצים למסור איזה מסר - אלא אם כן, זה אנושי מאד ונוגע בי ממש.״[1]

אחרי שנתיים עברו בני הזוג לחיפה ובהמשך נפרדו. בחיפה התיידד וכסלר עם הציירים צבי מאירוביץ, מנחם שמי (שמידט), סימה סלונים, עוזר שבת ואברהם נתון (נתנזון), והשתתף במספר תערוכות קבוצתיות, אבל רק ב-1943, בעת ביקור בשכונת ימין משה בירושלים, חלה פריצת דרך ביצירתו. ״מה שמצאתי שם היה צורתיות. יש שם מין פיקטורסקיות כזאת. [...] זה היה כמו איזו נשימה ארוכה, פתאום יש אוויר... שש שנים לא ציירתי, עכשיו ציירתי כמו מטורף. מאות תמונות.״[2]

בשנת 1944 הצטרף כחבר לאגודת הציירים והפסלים והחל להציג בתערוכותיה, ובשנת 1946 נפתחה ב״גלריה יונס״ הירושלמית תערוכת היחיד הראשונה שלו בארץ[3]. בשנת 1947 השתתף וכסלר ב״תערוכת השבעה״ במוזיאון תל אביב יחד עם אריה ארוך, אהרון גלעדי, יוסף זריצקי, צבי מאירוביץ, אברהם נתון ויחזקאל שטרייכמן, בה הציג שש עבודות בסגנון פיגורטיבי-אקספרסיבי, שניכרה בהן השפעת יצירתו של ז׳ורז׳ רואו.[4]

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

1948, אישה על יד חלון. שמן על בד, 50x61 ס״מ, אוסף מוזיאון תל אביב

בראשית שנת 1948 גויס וכסלר לצה״ל ושרת כאחראי על הציור בחטיבת ״כרמלי״ שבגיזרת הצפון. הוא קישט חדרי אוכל צבאיים, יצר תפאורות ללהקת ״הכרמל״, ייסד כיתת ציור עבור חיילים מיחידות החזית, ואף עיצב את סמל כנפי הצניחה עבור חטיבת הצנחנים. בשנת 1950 עזב את חיפה ועבר לתל אביב. באותה שנה הכיר את מרים שטרנברג, שתהיה לבת זוגו ולאם ילדיו.

תערוכת יחיד של וכסלר במוזיאון תל אביב נפתחה ב-2 במאי 1948[5]. המבקר אויגן קולב כתב על התערוכה: ״הדבר שהאמן חפץ לאמרו אינו גלוי לעין כשלט של חנות, אבל אפשר לחוש בו. [...] וכסלר מוסר באמצעות הסמלים הצבעוניים שלו על הדברים הפשוטים שבחיי היומיום [...] על אחדות האדם וסביבתו [...] שמתווסף להם זוהר פנימי והם מתעלים כאילו לספירה גבוהה יותר. [...] יש בו הסגולה להמשיך לכת בדרכו. אמנותו היא אמנות רצינית ובמידה שיעלה בידו לטהרה ולזככה – כן תוסיף זו להיות גם אמנות יפה ואנושית.״[6]

מפיגורטיבי למופשט[עריכת קוד מקור | עריכה]

וכסלר היה בין מייסדי ״אופקים חדשים״. ״הקו היה שאנחנו רוצים לגמור עם החמסינים הערביים, עם ה׳בצלאליזם׳ שעוד היה קיים אז, עם כל הדברים האלה שעשו כאן אז. אנחנו רצינו להיות חלק אינטגרלי מן ההתפתחות הבינלאומית.״[7]

וכסלר בפתיחת תערוכתו במוזיאון תל אביב, 1954. צילום: ישראל צפריר

עשר התערוכות שהציגו אמני ״אופקים חדשים״, רובן במוזיאון תל אביב, משקפות את המעבר ההדרגתי מציור פיגורטיבי לציור מופשט. וכסלר השתתף בכל תערוכות הקבוצה, ואף עיצב כמה מן הקטלוגים. הגישה האקספרסיבית שאפיינה את יצירתו בשנות ה-40, נעשתה מאופקת יותר, הן בצורה והן בצבעוניות, ובתערוכת היחיד השנייה שהציג במוזיאון תל אביב בשנת 1954, הוא תיאר בעיקר דמויות נשים שעיצובן גאומטרי, על גבול ההפשטה. ״וכסלר הוא איש ׳אופקים חדשים׳, והאופקים שלו חדשים באמת. הוא צייר מופשט, ברם נקודת המוצא משמש תמיד האובייקט. [...] וכסלר משתמש בקו נקי וברור. השטח הצבעוני בתמונותיו הוא נקי, וחיבור כתמי הצבעים אינו מטושטש. הוא אוהב קונטרסטים. [...] וכסלר סובר כי בתמונותיו - ׳הצורה היא האלמנט הסטטי והצבעוניות - האלמנט הדינאמי. הצורה היא הנושא ואילו הצבעוניות יוצרת את האווירה התמונתית׳.״[8]

בשנת 1955 וכסלר שהה בפריז, שם השתתף ב״סלון הסתיו״ והציג תערוכת יחיד בגלריה לארה ונסי. מפגשיו עם ציירי האינפורמל הצרפתי כדה סטאל (de Staël), סולאז׳ (Soulages) ומתייה (Mathieu) היוו השראה לשינוי נוסף בעבודתו לכיוון הציור המופשט אשר בא לידי ביטוי בתערוכת היחיד שהציג בשנת 1959 במוזיאון חיפה לאמנות.[9] וכסלר סיכם את המעבר מציור פיגורטיבי למופשט: ״ברגע שהגעתי לכך שהצורה היא צורה ולא אישה או פרח, או כל צורה אחרת מן הטבע, ידעתי שהגעתי אל המופשט. [...] זה היה הרגע היחיד שאני יכול להגיד כי עזבתי משהו בטוח והלכתי אל הלא-נודע.״[10]

ציור פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וכסלר בסטודיו בתל אביב, 1962. צילום: אפרים ארדה

סגנון ציורו של וכסלר התפתח בהדרגה לכיוון ציור פעולה (Action Painting) מונוכרומטי, והוצג לראשונה בתערוכת יחיד שהתקיימה במאי 1961 ב״גלריה ישראל״ בתל אביב. המבקר יואב בר-אל עמד על עיקרון התנועה העומד בבסיס תפישתו האמנותית של וכסלר. ״זה כמה שנים שווכסלר עוסק בריכוז ותמצות תפיסה ציורית ברורה. בציוריו יוצר וכסלר מרחב תלת-ממדי בו קלועות תנועות במערך שתי וערב. בחלקים מסוימים של המערך מתגברות התנועות הכהות ומתרכזות במשטח חלק יותר ויוצרות ע״י כך את הקונטרסט היוצר מצידו את מבנה התמונה יחד עם יחסי התנועות. במידה שהתנועה נמצאת על החומר, המהווה את משטח הציור, יהיו הטקסטורה והמבנה החומרי דומיננטיים והציור יקרא ׳חלל׳. אם התנועה בולטת יותר במעברה דרך האלמנטים הטקסטורליים, יקרא הציור ׳תנועה׳. בתערוכה זו, מופיע אצל וכסלר שימוש בחומר להדגשת המבנה והמרחב, המשמשים כזירה לתנועה. אין זה, למעשה, אלמנט נוסף בציוריו של וכסלר, אלא הדגשה ברורה יותר של אלמנט שהיה קיים כבר קודם. הנחת חומר זו משמשת גם כפתרון מקביל של בעיית צבע. החומר יכול לשמש גם במקום צבע ובא לביטוי מלא בעיקר כאשר הוא מופיע במונוכרום. בציוריו של וכסלר, העשויים כולם במונוכרום של שחור-לבן, ממלא החומר פונקציה טקסטורלית וצבעונית כאחד.״[11]

בשנים הבאות החליף וכסלר את המערך הקומפוזיציוני המבוסס על שתי וערב, ואת מקומו תפשו עתה קומפוזיציות דינאמיות טעונות אנרגיה. בד בבד חזרה גם הצבעוניות ליצירתו. בעוד הבסיס השחור יצר את ״המבנה התמונתי״, יצרה הצבעוניות את ה״אטמוספירה״ שלה, החושפת את "מצבו האמוציונלי של האמן"[12].

מאובייקטים קינטיים לנופים גאומטריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1968, טורסו. אקריליק על בד, 130x130 ס״מ

בשנת 1966 התחיל וכסלר לשלב אלמנטים הנדסיים אל תוך המבנה החופשי שהלך ונעשה מאופק ושכלתני. ואולם השינוי הסגנוני החד התרחש בשנת 1967, כאשר הגיע למסקנה שמיצה את האפשרויות הגלומות ב״ציור התנועה״, אבל הדרך לתיאור ממשי של תנועה בחלל הציורי המשיכה להיות יעד מרכזי בחיפושיו אחרי שפה חדשה. מתוך הכרות והזדהות עם סגנון האופ ארט, החל ליצור ציורים תוך שימוש באנגליפים - מבנים גאומטריים ההופכים לתלת-ממדיים ודינמיים כאשר מביטים בהם דרך משקפיים ירוקים-אדומים. ״לפעמים נדמה לי ששני ציירים נאבקים בקרבי. האחד אימפולסיבי מאוד, מצייר את השראת הרגע. השני מחושב, שוקל, בונה, עורך ניסויים. לפני כשלוש-ארבע שנים שוב נגמרה לי הנשימה האימפולסיבית. נזכרתי ברעיון הסטריאוסקופי שקסם לי זה מכבר.״[13]

ביולי 1969 הציג במוזיאון תל אביב תערוכה שכללה 58 ציורים: ״מי שמכיר את וכסלר לא תהיה לו תערוכה זו להפתעה. מכירים אנו אותו כאמן ׳מחפש׳, ששתי תכונות אצורות בו - התכונה האקספרסיבית והתכונה של ההיגיון הבריא, הטהור. [...] הגישה הקונסטרוקטיבית התחילה לשלוט הפעם. דרך זו דורשת ידע רב, דמיון פורה וסקרנות של חוקר, תכונות אלה התמזגו כאן יחד. בעבודותיו אלה הגיע וכסלר לתמצית מרוכזת, לבנייה קונסטרוקטיבית שיש בה דמיון רב וצבעוניות. [...] התמונה הבנויה על יסודות של פרספקטיבה, נהפכת לגוף המשתרע בין הבד למסתכל. על ידי שינוי הזווית של ההסתכלות משתנות הזוויות ואורך הצורות ומתקבל הרושם של תנועה.״[14]

בראשית שנות ה-70 מיצה וכסלר את רעיון האנגליפים. וציוריו הזכירו עתה מעין נופים גאומטריים המבוססים על הנגדה בין צורות קרובות לבין מרחב נטול אופק. 15 נופים כאלה הוצגו באפריל 1977 בגלריה ג׳ולי מ. בתל אביב. ״וכסלר חוזר אל הנוף. [...] (ה)אמן מכניע אותן קונסטרוקציות ״חלליות״ מופשטות שלו לצירופים שרטוטיים חדשים המתארים נופים עירוניים: מבנים מצטלבים של גשרים, צמתים מפוספסים של כבישים. [...] החזרה אל הנוף שברה את הקונסטרוקטיביות החללית הטהורה של הבדים הקודמים.״[15]

התקופה הפיגורטיבית המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

1984, דמויות בנוף. אקריליק על בד, 27x27 ס״מ

וכסלר מעולם לא זנח את הציור הפיגורטיבי, כפי שניתן לראות בעשרות עבודות מוזמנות, ציורי קיר, קירות פסיפס, שטיחים ואיורים לספרים שיצר לאורך כל שנות יצירתו. בסוף שנות ה-70, במקביל לציורי נופים הגאומטריים, חזר לצייר עבודות שבהן הדהדו עבודותיו משנות ה-40, הן מן הבחינה הצורנית והן בבחירת הנושאים. בספטמבר 1984 יצר וכסלר סדרת הדפסי רשת, אליהם צירף דף הקדמה:

״את הדפים האלה ציירתי עכשיו. את האווירה והנושאים לקחתי מצורות וצבעים ודברים בזכרוני, שנרקמו מתמונות שחייתי בהן, שהיו שייכות ליום חול וליום חג, לבית ולרחוב ולאדם, לעץ ולים, לקרוב ולרחוק דברים שהיו פעם ואהבתי אותם מאוד. אבל אני התרחקתי ומצאתי דרכי ביטוי אחרות, שהעסיקו והטרידו וגם הלהיבו. אחרי זמן, גם מעגל זה נסגר, והתחילו להופיע מחדש התמונות מאז. [...]

חלונות הבתים, כמו עיניים שמסתכלות החוצה ורואות הכל. הדלתות נפתחות ומגלות משהו מן הסודות שמאחוריהן. אנשים ייצאים מן הכהות לשמש, והכל כאילו שייך להם. פנים רבות לאנשים, אבל הם מסתירים אותן מאחורי מסכות, ולא מגלים את מעורבותם. הם מפרידים את עצמם אחד מן השני; הם נראים מבודדים. גם מאחורי פנים קפואות של ליצן, קשה לגלות שמחה וצחוק, כאב ודמעה.

וכך חזרו הדברים וכאילו נעשו יותר בהירים, יותר עמוקים, יותר צבעוניים וגם יותר משמעותיים.״[16]

״התמונות לא למכירה״[עריכת קוד מקור | עריכה]

1987, תמונות על הקיר. אקריליק ופחם על בד, 167x126 ס״מ

עבודותיו של וכסלר משנים אלה הפכו מבוקשות מאוד בקרב קהל חובבי האמנות בארץ ובעולם. בפברואר 1989, לאחר תקופה ארוכה בה לא הציג, נפתחה במשכן לאמנות בית מאירוב בחולון, תערוכה שסיכמה את השלב האחרון והאישי ביותר ביצירתו. הוצגו בה ציורים עמוסות סמלים קולקטיביים לצד סמלים פרטיים. וכסלר כינה אותן ״התמונות לא למכירה״. ברבות מהן שולבו נושאים שסימנו את שנותיו בגרמניה - ליצנים, אקרובטים, קוסמים ופרוצות, לצד ציטוטים מתוך ה״אופרה בגרוש״. ברשימה ״קרקס ברכטי״ עמדה המבקרת דורית קידר על התפנית האחרונה ביצירתו: ״על פי הלך הרוח ׳המתקדם׳, הנושב בשמי אמנותנו, הוא נחשב למיושן עקב העשייה ובגין תכנים שאין בהם מסר אקטואלי. וכסלר מעורר תדהמה כפולה. כל מה שהיה טבוע בו מתפרץ החוצה ללא סייג. נראה שהאמן הוותיק החליט לעשות עם עצמו ועם סביבתו חשבון נפש; עם הממסד ששכח אותו ועם הרוחות הרעות הפוקדות אותו. [...] הצופה נתקל, לתדהמתו, בקרקס מאוד מרוכז. [...] הקרקס של וכסלר הוא ברכטי [...] עירוב בין קלילות רישומית לאגרסיביות בכתמי צבע, פסיחה בין שפה פיגורטיבית לבין טיפול בבד, שהוא עכשווי לחלוטין בתפישתו המופשטת.״[17]

הקונסטרוקטור והאקספרסיוניסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

וכסלר מוכר כצייר רב-סיגנונות, שהלכו והתפתחו תוך עיסוק עיקבי ושיטתי בגיבוש ערכים צורניים. הוא נע הלוך וחזור בין הקונסטרוקטיביסט לבין האקספרסיוניסט. בד בבד יצר מילון איקונוגרפי שמוטמעים בו יסודות אוטוביוגרפיים, השבים ועולים בכל אחת מן התקופות הסיגנוניות שלו. ״לא קורה שאני עוזב משהו וקופץ למשהו אחר... ההתפתחות היא איכשהו הדרגתית. לפעמים המדרגות האלה הן קצרות יותר או ארוכות יותר, אבל תמיד ישנן מדרגות. עברתי כבר הרבה שלבים. הקונסטרוקטור והאקספרסיוניסט חיו תמיד אחד ליד השני, או אחד בא אחרי השני... אתה עובר תמיד אל החבר שלך שמחכה שם - הסכיזופרן, כלומר השני... הוא מחכה לך בפתח ומסתכל עליך, מעין ׳תן לו להשתולל, אני כבר אבוא׳.״[18]

המורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנות ה-40 עסק וכסלר בהוראה. הוא לימד בצה״ל, בסמינר אורנים ובסטודיו שלו בתל אביב. בשנת 1966 החל ללמד ב״מכון אבני לאמנות״ ובשנת 1967 מונה כמנהל המוסד, תפקיד בו כיהן עד 1982. אלו היו השנים בהן ייצג המכון אלטרנטיבה יחידה ללימודי האמנות ב״בצלאל״ בירושלים. כמחנך העמיד וכסלר את הלוגיקה, הרציונליות והשכל הישר במקום שקדם לאינטואיציה ולתחושת הבטן.

״שאיפתו של מורה לאמנות היא ׳לתקוף׳ שני מוקדים באישיותו של התלמיד, האמן לעתיד – האינטלקט והרגש. הפנייה אל האינטלקט ישירה ופשוטה. אנו מקנים ידע - כיצד להשתמש במכחולים, איך להניח צבעים. [...] מסובכת יותר הפנייה ליסודות האי-רציונליים המרכיבים את אישיותו של התלמיד [...] דומה הדבר לניסיון ללמד אדם להלך ישר. אנו יכולים להראות לו, אנו יכולים לדבר על כך, אך איננו יכולים לצייד אותו בחוש שיווי משקל פנימי. או שיש לו או שאין לו. [...] אנו מנסים ללמוד על החיים הפנימיים של התלמיד ולגרום לו שיעשה מכוח עצמו את הדברים הרצויים לו בדרך הנכונה.״[19]

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכת וכסלר במוזיאון תל אביב, 1954. צלום: ישראל צפריר

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1935 מועדון "החלוץ", המבורג
  • 1946 גלריה יונס, ירושלים
  • 1950 גלריה טוקנטן (Tokanten), קופנהגן
  • 1954 מוזיאון תל אביב (בית דיזנגוף)
  • 1955 ביתן אגודת הציירים והפסלים בישראל, חיפה
  • 1955 גלריה לארה ונסי (Lara Vincy), פריז
  • 1959 מוזיאון חיפה לאמנות
  • 1961 גלריה ישראל, תל אביב
  • 1962 גלריה מנמי, טוקיו
  • 1962 גלריה ישראל, תל אביב
  • 1969 עבודות על נייר, גלריה ריבנפלד, יפו
  • 1971 "ציורים 1952-1948", גלריה ריבנפלד, יפו
  • 1975 "ציורים 1975-1974", גלריה ריבנפלד, יפו
  • 1976 המשכן לאמנות, בית מאירוב, חולון
  • 1977 גלריה ג'ולי מ., תל אביב
  • 1977 מרכז לאמנות חזותית, באר-שבע
  • 1978 ״איורים לשירים מאת פרנסואה ויון וברטולט ברכט״, גלריה שולמית, יפו
  • 1979 גלריה ליעוז, תל אביב
  • 1979 גלריה שמיר, תל אביב
  • 1983 גלריה שירן, הרצליה
  • 1984 גלריה סולטן, חולון
  • 1989 המשכן לאמנות, בית מאירוב, חולון
  • 1990 "דרך אגב", רישומים, מרתף עקד, תל אביב
  • 1991 גלריה ארט לי, חיפה
  • 1996 תערוכת זיכרון, מכון אבני, יפו
יעקב וכסלר ויגאל תומרקין בפתיחת התערוכה אמנות מודרנית בישראל, טוקיו, אפריל 1962

תערוכות קבוצתיות (רשימה חלקית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1945 התערוכה הכללית של אמני ארץ ישראל, תל אביב
  • 1946 התערוכה הכללית של אמני ארץ ישראל, תל אביב
  • 1947 תערוכת השבעה, מוזיאון תל אביב (בית דיזנגוף)
  • 1948 אופקים חדשים, מוזיאון תל אביב (בית דיזנגוף)
  • 1949 אופקים חדשים, מוזיאון תל אביב (בית דיזנגוף) / בית האמנים ירושלים
  • 1952 אופקים חדשים, בית האמנים תל אביב
  • 1953 אופקים חדשים, מוזיאון תל אביב (בית דיזנגוף)
  • 1955 אופקים חדשים, מוזיאון תל אביב (בית דיזנגוף)
  • 1955 סלון הסתיו, פריז
  • 1956 התערוכה הבינלאומית הראשונה לאמנות עכשווית, מוזיאון בוזאר, פריז
  • 1956 אופקים חדשים, מוזיאון תל אביב (בית דיזנגוף)
  • 1957 אופקים חדשים, מוזיאון חיפה לאמנות
  • 1958 עשר שנות ארכיטקטורה, מוזיאון תל אביב (בית דיזנגוף)
  • 1958 עשר שנות ציור ישראלי, מוזיאון תל אביב (בית דיזנגוף)
  • 1959 אופקים חדשים, מוזיאון תל אביב (ביתן הלנה רובינשטיין)
  • 1960 הביאנלה הבינלאומית השנייה לאמנות ההדפס, טוקיו
  • 1961 תערוכת הפתיחה של גלריה ישראל, תל אביב
  • 1963 אופקים חדשים, משכן לאמנות עין-חרוד
  • 1964 23 אמני ישראל, בית הנכות בצלאל, ירושלים / מוזיאון תל אביב (ביתן הלנה רובינשטיין)/ מוזיאון חיפה לאמנות / מוזיאון הנגב לאמנות, באר שבע / משכן לאמנות עין-חרוד
  • 1966 תערוכת הסתיו, מוזיאון תל אביב (ביתן הלנה רובינשטיין)
  • 1966 הביאנלה הבינלאומית החמישית לאמנות ההדפס, טוקיו
  • 1967 תערוכת ציירי ישראל מס' 8, (תערוכה נודדת) המועצה הישראלית לתרבות ואמנות / קרן התרבות אמריקה-ישראל
  • 1969 תערוכת הסתיו תש"ל, מוזיאון תל אביב (ביתן הלנה רובינשטיין)
  • 1970 תערוכת הסתיו, מוזיאון תל אביב (ביתן הלנה רובינשטיין)
  • 1971 אמנות ישראלית: ציור, פיסול, גרפיקה, מוזיאון תל אביב
  • 1971 אמנים ישראלים, תערוכה מטעם משרד החוץ ומשרד החינוך, ברלין, ויסבאדן, קלן
  • 1972 בקו ישר, בית האמנים תל אביב
  • 1974 תערוכת ציורים ופסלים מישראל, גלריה או׳האנה (O'Hana), לונדון
  • 1975 תערוכה קבוצתית, גלריה הצריף, באר שבע
  • 1975 הראשונה והעכשווית, בית האמנים תל אביב
  • 1976 מהגאומטרי להארד אדג, בית התרבות, רחובות
  • 1976 מופשט גאומטרי, בית האמנים תל אביב
  • 1977 ציורים ופסלים, גלריה ריבנפלד, יפו
  • 1979 16 אמנים מציגים יחדיו, גלריה שמיר, תל אביב
  • 1980 אמנות ותנועה, אמנות אופטית וקינטית, (תערוכה נודדת), אמנות לעם
  • 1981 קולאז' ואסאמבלאז, מוזיאון חיפה לאמנות
  • 1983 אופקים חדשים (עבודות על נייר), המשכן לאמנות, בית מאירוב, חולון
  • 1988 אמני כור ההיתוך הישראלי, מרתף עקד, תל אביב
  • 1988 חיפה, דיוקן פלוס, מוזיאון חיפה לאמנות
פסיפס ״שבעת המינים״, בניין חברת ״מקורות״ (בית לינקולן), תל אביב, אמצע שנות ה-60

עבודות מוזמנות (רשימה חלקית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1953 הנביאים הגדולים, שלושה שטיחי קיר עבור משרדי חב׳ ״צים״, תל אביב
  • 1957 שטיחי קיר לאוניה ״ירושלים״
  • 1958 ציור קיר הבניין המשקי, תערוכת העשור, ירושלים
  • 1958 שטיח בריאת העולם עבור בית שרובר, ירושלים
  • 1958 קישוט רחובות תל אביב לרגל חגיגות העשור
  • שנות ה-60 קירות פסיפס בכל רחבי הארץ בביצוע מפעל הפסיפס בקיבוץ גבעת השלושה, ביניהם - בתחנות ״אגד״ בירושלים, חדרה, נתניה, גדרה ורחובות; בית ״מקורות״, תל אביב; בי״ס למחוננים, כפר סבא; בי״ס בליך, רמת גן; ״זוגלובק״, נהריה; בית החולים ״הדסה״, תל אביב; שגרירות צרפת, תל אביב, בית ״יד לבנים״, פתח תקווה; חדר האוכל, קיבוץ גבעת השלושה
  • 1964 שטיחי קיר וקיר פסיפס לאוניה "שלום"
  • 1965 12 שטיחי קיר עבור מפעל השטיחים ״שזירי נצרת״, נצרת
  • 1970 קיר קרמי, ליד אודיטוריום בר-שירה, אוניברסיטת תל אביב
  • 1972 ציור קיר בכניסה לבית חב' האפט אנד האפט, תל אביב
  • 1989 שטיח קיר, אודיטוריום ״אניס״ יפו
הנה ימים באים, איור להגדה של פסח, 1953

איורים לספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רני משחק מאת חוה כרמי (הוצאת יוסף שמעוני, 1940)
  • החתול שאבד לו שמו מאת י. זוטא (הוצאת עב״, 1940)
  • הגדה של פסח (הוצאת הצבי, 1953. מהדורות נוספות, 1954, 1957, 1963)
  • תמונתו של דוריאן גריי מאת אוסקר וויילד (הוצאת ספרית הפועלים, 1960)
  • מכתבים לקורדליה מאת סרן קירקגור (הוצאת עקד, 1961)
  • אור הנחשך: משחק מסתורין ב-9 מראות של שיר מאת איתמר יעוז-קסט (הוצאת עקד, 1963)
  • רבעון לשירה 9-10, עורך איתמר יעוז-קסט (הוצאת עקד, 1963)
  • צפונות במסורת ישראל מאת טוביה וכסלר (הוצאת ראובן מס, 1968)

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים גמזו, וכסלר, מוזיאון תל אביב, 1948
  • חיים גמזו, ציור ופיסול בישראל: האמנות הפלסטית מתקופת "בצלאל" ועד עתה, הוצאת אשכול, 1951, (מהדורה שנייה: הוצאת דביר, 1957)
  • א. קוצ׳ינסקי (אברהם רונן), דרכו של וכסלר בציור, מבואות, גיליון 5, 1954
  • חיים גמזו, יעקב וכסלר, מוזיאון תל אביב, 1969
  • מרים טל, יעקב וכסלר והציור ה״אופטי״, תוי, קיץ 1970
  • אויגן קולב, בניין תרבות בארץ ישראל, מוזיאון תל אביב, 2003
  • גליה בר אור, גדעון עפרת, העשור הראשון: הגמוניה וריבוי (בתוך: 60 שנות אמנות בישראל), משכן לאמנות עין חרוד, 2008
  • גליה בר אור, אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון, המשכן לאמנות עין חרוד, 2009
  • יגאל צלמונה, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010
  • גילה בלס, יניב שפירא, אופק חדש לאופקים חדשים, משכן לאמנות עין חרוד, 2016
  • גדעון עפרת, אוסף בנק לאומי, אמנות ישראלית / עבודות נבחרות, הוצאת בנק לאומי 2018

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איתמר יעוז-קסט: שיחה עם יעקב וכסלר, פסיפס, עיתון למידע על שירה, ספרי שירה ואמנויות, מרץ 1989
  2. ^ שיחות עם אמנון ברזל, רמת גן, 1976
  3. ^ א. ו. שטרנהיים: יעקב וכסלר בגלריה יונס, ירושלים, דבר, 29 נובמבר 1946
  4. ^ ד״ר חיים גמזו: המאבק בין צבע לצורה - תערוכת השבעה במוזיאון תל אביב, הארץ, 28 פברואר 1947
  5. ^ קטלוג תערוכה: וכסלר, מוזיאון תל אביב, תערוכת תמונות, מאי 1948
  6. ^ אויגן קולב: תערוכת וכסלר במוזיאון ת״א, על המשמר, 14 מאי 1948
  7. ^ ראיון עם פרופ׳ גילה בלס, יוני 1977
  8. ^ ר.ג.: י. וכסלר במוזיאון ת״א, הבקר, 31 דצמבר, 1954
  9. ^ קטלוג תערוכה: וכסלר, מוזיאון לאמנות חדשה, חיפה, אוקטובר 1959
  10. ^ שיחות עם אמנון ברזל, רמת גן, 1976
  11. ^ יואב בר-אל: יעקב וכסלר בגלריה ישראל, הארץ, 12 מאי 1961
  12. ^ ראיון עם מרים טוביה, רמת גן, 1977
  13. ^ מיכאל אוהד: צבעים פורקים עול, הארץ, 11 יולי 1969
  14. ^ מינה זיסלמן: יעקב וכסלר - בית הלנה רובינשטיין, דבר, 25 יולי 1969
  15. ^ צלילה אורגד: כבישי הסרגל של וכסלר, על המשמר, 29 אפריל 1977
  16. ^ 11  הדפסי רשת, 1984. הדפסה: סולטן ארט, הוצאת גוונים אמנות
  17. ^ דורית קדר: קרקס ברכטי, על המשמר, 28 פברואר 1989
  18. ^ שיחות עם אמנון ברזל, רמת גן, 1976
  19. ^ שירה פלטו-עמי: על חבל דק, ריאיון החודש עם יעקב וכסלר, מנהל מכון אבני, עולם האמנות, יוני-יולי 1979