יתומים (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יתום הוא מי שאחד מהוריו מת. בהלכה יש למושג זה מספר השלכות הלכתיות ומשפטיות מיוחדות. מבחינה משפטית, המושג מתייחס ליתומים קטנים בלבד, כלומר שאינם בני מצוות, וברוב המקרים מתייחס ליתום מן האב בלבד.

האיסור לענות יתומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – כל אלמנה ויתום לא תענון

קיים איסור מן התורה לענות יתומים ואלמנות:

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי - שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים

לעניין איסור עינוי, אין הבדל בין יתומים מאב ויתומים מאם, והאיסור חל עד שהיתום מגיע לעצמאות ואינו תלוי עוד בסיוע של אחרים[1].

במכילתא דרבי ישמעאל למדו מהכפילות "אם ענה תענה" שאין הבדל בין עינוי מרובה למועט, ואפילו אם יתום בא לרב לשאול שאלה או לדין תורה, והרב מעכבו לרגע קל לשתות מכוסו, לנעול סנדלו או להתעטף בטליתו[2].

מלבד האיסור לענותם, ישנו גם חיוב לדאוג לשלומם ורווחתם:

חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה... והיאך נוהגין עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רָדָה בהן או איבד ממונן - הרי זה עובר בלא תעשה, וכל שכן המכה אותם או המקללן.

לדעת בעל ספר החינוך תקנות חכמים בדיני ממונות לטובת יתומים ואלמנות (ראו להלן) הן בהשראת מצווה זו[3].

עונשו של המענה אלמנה ויתום הוא במידה כנגד מידה: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי - שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים". עם זאת, אין ענישה בידי אדם על עינוי אלמנות ויתומים[4], אך רבי יוסף באב"ד כותב שהמענה אותם פסול לעדות[5].

איסור עינוי לא חל על עינוי לצורכי חינוך או לימוד[6], אך גם לצרכים אלו יש לנהוג בהם בצורה מיוחדת, ובלשון הרמב"ם ”וינהלם בנחת וברחמים גדולים”.

דיני ממונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינוי אפוטרופוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אפוטרופוס (הלכה)

חז"ל מגדירים את בית הדין כ"אביהם של יתומים"[8], ומתוקף כך, באחריות בית הדין לטפל בנכסי יתומים קטנים, עד שיגדלו ויוכלו לטפל בהם בעצמם. הריטב"א כתב, כי חובה זו מוטל על בית הדין מדין השבת אבידה[9]. מתוקף כך, בית הדין מחויב למנות אפוטרופוס לנכסיהם, עד שיגדלו. אמנם, לא כל בית דין מוסמך למנות אפוטרופוסים ליתומים[10].

אם בית הדין רוצים, יכולים הם עצמם להיות האפוטרופוס של היתומים[11], שכן מטרת מינוי אפוטרופוס חיצוני היא רק להקל על בית הדין. בית הדין יכולים לפטר את האפוטרופוס, אם לפי ראות עיניהם הוא מפסיד את נכסי היתומים או שנוהג בדרכים לא ראויות[12].

גם לאחר מינוי האפוטרופוס, האחריות על הנכסים מוטלת על בית הדין, ועליהם לפקח על פעולותיו[13].

אסור לאפוטרופוס (או לכל אחד אחר) להעביר רכוש יתומים ממקום למקום, גם לשם הגדלת רווחיהם, כאשר ישנו חשש שינזקו בדרך[14] (למשל בים[15]), אלא אם כן ההעברה נעשית לצורך מניעת הפסד הנכסים, כאשר הכלל הוא שעל האפוטרופוס לנהוג כפי שהיה נוהג בנכסיו שלו. לדעת רבנו ירוחם אין צריך ליטול לשם כך רשות מבית הדין[16], ולדעת הרא"ש והטור עליו לקבל רשות מביה"ד אם אינו האפוטרופוס[17], ולדעת המהרשד"ם ור' יששכר בר איילנבורג גם האפוטרופוס צריך ליטול רשות מבית הדין[18].

תביעת יתומים לדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם התובע יתומים בטענה שאביהם המנוח היה חייב לו כסף, אפילו אם בידו שטר חוב, לא יכול לפרוע את חובו מהירושה עד שישבע שאביהם לא פרע את החוב[19].

הוצאות מכספי היתומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל מצוות עשה, הן מדברי תורה והן מדברי סופרים, שיש לה קצבה (כלומר: סכום מוגדר) - מוציאים מכספי היתומים על מנת לקיימה, כגון סוכה, ארבעת המינים, ציצית, שופר, תפילין, מזוזה, ספר תורה ומגילת אסתר[20]. אמנם, יש שסייגו שהדברים אמורים רק במצווה שאי-אפשר להמתין עד שהיתומים יגדלו ויקיימו אותה בעצמם, אבל אם אפשר להמתין - לא לוקחים מכספם לשם כך[21].

אין נותנים צדקה ופדיון שבויים ממעות יתומים, משום שכל הזמן יש עניים וממון היתומים יגמר אם יתנו צדקה ממנו[22]. יש אומרים שלבית דין יש רשות להוציא מעות יתומים לצדקה או לתת סמכות לאפוטרופוס לעשות כן[23], ויש סוברים שאין לבית הדין סמכות זו[24].

אולם, אם הצדקה היא לטובתם, למשל כדי להחשיבם[25] או אם היו חולים לתת צדקה לרפואתם[26] - מותר. נחלקו הפוסקים מי מוציא מכספי היתומים לצדקה כדי להחשיבם. יש האומרים שרק בית הדין מוסמך לכך, ולא האפוטרופוס[27], ויש אומרים שגם האפוטרופוס רשאי להוציא צדקה ממעות היתומים[28].

מיסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיסים שמוטלים על בני העיר לצורכי שמירה, וכן מיסים לצורכי ציבור כמו תיקון הדרכים, גובים גם מן היתומים, אבל לא מיסים לצורכי מצוות של בני העיר כדוגמת בניית בית כנסת, רכישת ספר תורה, וכדומה, משום שהם אינם בני-מצווה[29].

מיסים שמוטלים על ידי הנכרים, לדעת הרמב"ן ועוד כמה ראשונים - נחשבים כמו הוצאות שמירה, כי האינטרס של הגוים לשמור על היהודים הוא בשביל המיסים שמשלמים להם[30]. אך לדעת ר"י מיגאש ועוד, אין לגבות מיסים אלו מיתומים[31]

הוצאות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותר לבית דין לוותר בממון היתומים כדי למנוע מריבות ביניהם[32].

חובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חובות שחייבים ליתומים אינם נשמטים בשמיטה, שכן בית הדין הוא "אביהם של יתומים" ולכן כל החובות כלפיהם נחשבים לחובות לבית הדין שאינם נשמטים[33], ואפילו הייתה הלוואה בעל פה[34]. לדעת כמה מן הראשונים, הפטור משמיטת כספים הוא גם לאחר שהיתומים גדלו, שכן בעת יצירת החוב היו פטורים משמיטה[35].

גביית נכסים משועבדים מיתומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אחריות נכסים

אישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קידושי יתומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצב רגיל, אב יכול להשיר את בתו בעודה קטנה ולקבל את קידושיה. את היתומה יכולים להשיא אמה ואחיה. אך בניגוד לקטנה שאביה חי, קידושי יתומה תופסים מדרבנן בלבד.

מיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מיאון

במקרה שהשיאוה אחיה ואמה, תיקנו חכמים תקנה לטובתה שעד שהיא גדלה והופכת לנערה היא יכולה "למאן", כלומר למחות על נישואין אלו ולהודיע כי אינה חפצה בהם, ובכך היא מבטלת אותם למפרע ללא גט. הנימוק לכך הוא משום שקידושי יתומה הם מדברנן, כדלעיל. המיאון לא חייב להיות מפורש, אלא כל גילוי דעת מצדה החשב שהיא אינה חפצה לקיים את הנישואין מבטל את הנישואין. קטנה שמיאנה חוזרת למצבה הקודם, וזכות קידושיה שמורה לאמה ואחיה.

אם גדלה הבת ולא מחתה על הנישואין, חלוקים האמוראים רב ושמואל מה תהיה ההלכה במקרה כזה. לפי הכלל האומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, סובר רב כי ברור שכאשר דר עמה הבעל הוא קיים ביאה לשם קידושין, וממילא הנישואין העכשוויים הם נישואין מהתורה ואין אפשרות למחות אותם למפרע. לעומת זאת, שמואל סבור כי אין אדם מעלה על דעתו את הבעיות האפשריות, ומתוך הרגל הנישואין הקודמים, הוא לא מעלה על דעתו לקיים ביאה לשם קידושין, ולכן מספק יש לנו להחמיר ולומר שמא לא קידש אותה שוב בביאה, ובמקרה שקיבלה קידושין מאדם אחר, עלינו לחשוש שהקידושין השניים תקפים, היא צריכה לקבל גט משניהם, כלומר גם מהבעל הראשון וגם מהשני[36]

יתומה בחיי אביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיים מצב מיוחד בהלכה, שבו קטנה שאביה עדיין חי מוגדרת מבחינה הלכתית כיתומה, ולכן מצב זה מכונה "יתומה בחיי אביה". כאשר קטנה שאביה השיא אותה וקיבל את קידושיה ובכך הם תקפים מן התורה, אם התגרשה בעודה קטנה, אינה חוזרת לרשות אביה כמקודם אלא לידי עצמה, ואם היא רוצה להתקדש היא מקבלת את כספי קידושיה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות דעות, פרק ו', הלכה י'
  2. ^ מכיילתא דרבי ישמעאל משפטים פרק כב פסקה קפ
  3. ^ ספר החינוך סה. וראו מנחת חינוך שם
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות דעות, פרק ו', הלכה י'. ראו ספר החינוך סה.
  5. ^ מנחת חינוך סה, ח
  6. ^ רמב"ם שם, על פי תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף ט"ז, עמוד ב', שם מסופר שרב הונא העניש את חייא בר רב שהיה יתום כדי לחנכו. ראו בפירוש רבי עובדיה ספורנו לשמות שם ובתורה שלמה משפטים שטז
  7. ^ נחום רקובר, ניבי התלמוד, הניב "אביהן של יתומין", ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשנ"א-1990, באתר "דעת"
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ל"ז, עמוד א' ותלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ל"ז, עמוד א'[7]. נפסק להלכה במשנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות נחלות, פרק י', הלכה ז' ובשולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"צ, סעיף א'.
  9. ^ שו"ת ריטב"א קסב
  10. ^ לדעת רש"י (גיטין לז א ד"ה רבן), הרא"ש (שו"ת הרא"ש עז, ו ופה, ה) והרמ"א (חו"מ רצ א) רק בית הדין של נשיא הדור או גדול הדור יכול למנות אפוטרופוס; לפי גרסאות אחרות צריך להיות בית דין קבוע באותה העיר. ראה בהרחבה באנציקלופדיה תלמודית ערך "יתום, יתומים", פסקה 2 "הטיפול בהם ובנכסיהם" סעיף 1- "בית דין".
  11. ^ שו"ת הרשב"א חלק סימן צב; שו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים שלט; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ק"י, סעיף י"א ורמ"א בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"צ, סעיף א'
  12. ^ רמב"ם נחלות י ז; מאירי גיטין לז א; שו"ת רדב"ז ג תתצא ועוד
  13. ^ שו"ת מהרשד"ם חו"מ סימן שג וסימן שעז.
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ק', עמוד ב'; משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות נחלות, פרק י"א, הלכה ג'; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"צ, סעיף ט'
  15. ^ שו"ת הרשב"א אלף צד
  16. ^ מישרים כו א; בית יוסף חושן משפט רצ ט; ש"ך חושן משפט רצ ס"ק י
  17. ^ רא"ש כתובות ק וטור חו"מ רצ
  18. ^ שו"ת מהרשד"ם חו"מ תלד ושו"ת באר שבע לט ז).
  19. ^ משנה, מסכת שבועות, פרק ז', משנה ז'
  20. ^ תוספתא תרומות א יב ובבא בתרא ח ד; תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ב, עמוד א', משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות נחלות, פרק י"א, הלכה י'; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"צ, סעיף ט"ו.
  21. ^ שו"ת מהר"י מינץ א; רמ"א בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ח, סעיף ג' וש"ך שם סעיף קטן ז
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ב, עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ז', הלכה י"ב; משנה תורה לרמב"ם, ספר משפטים, הלכות נחלות, פרק י"א, הלכה י'; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ח, סעיף ג'; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"צ, סעיף ט"ו.
  23. ^ סמ"ע חושן משפט רצ ס"ק מג; שו"ת מהרי"ט א קכז
  24. ^ ט"ז חושן משפט רצ ס"ק טו
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח', עמוד א'
  26. ^ שו"ת מהרי"ט חלק א, קכז
  27. ^ חידושי הריטב"א (מכת"י) גיטין נב א בשם הרמ"ה; המאירי בבא בתרא ח, ד
  28. ^ שו"ת מהרי"ט ח"א קכז ד"ה ועוד יש; ש"ך יורה דעה רמח סעיף קטן ט
  29. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח', עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות שכנים, פרק ו', הלכה ו'; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קס"ג, סעיף ד' ועוד
  30. ^ רמב"ן, רא"ש, יד רמ"ה, המאירי ור"ן על בבא בתרא ח, א; שו"ת יכין ובועז א קכא
  31. ^ ר"י מיגאש בבא בתרא ח, א; תרומת הדשן שמב בשם אור זרוע. תרומת הדשן מביא בשם מהרי"ח, שאם המושל פקד לגבות דווקא מכל אדם ואדם - יש לגבות גם מהיתומים.
  32. ^ תרומת הדשן פסקים קסב; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן י"ב, סעיף ג', רמ"א בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן ק"י, סעיף א'.
  33. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ל"ז, עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ט', הלכה כ"ד; ארבעה טורים, חושן משפט, סימן ס"ז ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן ס"ז, סעיף כ"ח; תשובות הרמב"ם (בלאו) סימן שצ; שו"ת הרשב"א חלק ג' סימן נז; ספר החינוך מצווה תעז.
  34. ^ תוספות בתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ל"ז, עמוד א' ותוספות רבנו פרץ שם
  35. ^ כך הסביר בית יוסף (חושן משפט סז כח ו) בדעת הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם בלאו סי' רה) וכך הסביר התומים את שיטת רש"י. לעומת זאת, בשו"ת הרמב"ם (בלאו) שצ כתב שלאחר שגדלו צריכים פרוזבול
  36. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ע"ב, עמוד א'.