לדלג לתוכן

רם כרמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רם כרמי
רם כרמי, 2011
לידה 1931
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 11 באפריל 2013 (בגיל 82 בערך)
הרצליה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות בית המשפט העליון בירושלים
תחום יצירה אדריכלות
השכלה
תקופת פעילות 1956–2013 (כ־57 שנים)
מספר ילדים 6 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס ישראל, פרס רכטר (פעמיים), פרס רוקח (פעמיים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רם כרמי (1931, תרצ"א – 11 באפריל 2013, א' באייר תשע"ג) היה אדריכל ישראלי. זוכה פרס ישראל לאדריכלות בשנת תשס"ב.

כרמי מזוהה עם תכנון כמה מהמבנים המרכזיים ביותר בישראל כמו בית המשפט העליון ומשכן הכנסת, לצד פרויקטים שנויים במחלוקת כמו מתחם הולילנד והתחנה המרכזית בתל אביב.[1][2]

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרמי נולד בירושלים, למשפחה מבוני היישוב. אביו הוא האדריכל דב כרמי אשר תכנן מבנים רבים בתל אביב הישנה בתקופת היישוב. אמו, חיה, הייתה בתו של חיים מקלב, בנו של מרדכי מקלב, איש העלייה הראשונה ומראשי אנשי הציבור בפתח תקווה. אחותו היא האדריכלית עדה כרמי-מלמד.

את לימודי האדריכלות עשה בלונדון בבית הספר לאדריכלות של אגודת האדריכלים AA, בין השנים 1951-1956.[3]

קריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסיים ללמוד בטכניון ובלונדון השתלב כרמי במשרד האדריכלים של אביו.[4]

ב-1959 צורף המשרד לצוות תכנון משכן הכנסת בירושלים. ההצעה הראשונית של יוסף קלארווין לבניית מבנה מוקף עמודים בסגנון נאו-קלאסי עורר בציבור קונוטציות פשיסטיות וצירופם של דב כרמי ובנו נועד כדי למתן את הביקורת על התכנון ולרכך את המבנה.[5][2]

מלונדון הביא כרמי לארץ את הסגנון הברוטליסטי שלמד, ובין הבניינים הראשונים שתכנן לפי הסגנון החדש הוא בית אל על שבנייתו הושלמה ב-1963 והיה מגדל המשרדים הראשון בישראל, ולתקופה המגדל הגבוה במדינה.

ב-1962 אביו נפטר ורם הצעיר ירש את הנהלת המשרד, והחל לגבש את דרכו הברוטליסטית הייחודית ולהגשים את חלומותיו התכנוניים הגדולים. ביניהם, מרכז הנגב שנחנך ב-1967 בבאר שבע, והוא ניסיון לבנות רחוב מקורה במגה-סטרוקטורה אחת המשלבת שטחי מסחר משרדים ומגורים. וכן התחנה המרכזית החדשה בתל אביב שבנייתה הושלמה ב-1993 והיא ניסוי בבניית עיר שלמה בתוך מגה-סטרוקטורה, עם רחובות, כיכרות, ושילוב של מרחבים ציבוריים ומסחריים. כיום מבנה התחנה מלא בחללים נטושים, אך גם מארח בית קהילתי למהגרים ולתרבות אוונגרדית.[6][7]

התחנה המרכזית החדשה בתל אביב
מרכז הנגב בבאר שבע

בדרכו הברוטליסטית הייחודית שילב כרמי בין עקרונות הסגנון שבראשם חשיפת חומרי הגלם ו"האמת של המבנה", לבין הכנות, החספוס וחיפוש היציבות הישראלי. בניין בית הספר הרב תחומי עמל שתכנן ונחנך ב-1973, הוא דוגמה לדרך הזו, יחד עם הגשמה של רעיונותיו של כרמי בדבר מרחבים ציבוריים בתוך מבנה. עוד דוגמה לברוטליזם-צברי שכזה הם מגורי הסטודנטים של אוניברסיטת בן-גוריון שנבנו בתכנונו ב-1973.

חזית פנימית באולם הספורט בבית ספר עמל ליידי דייוויס תל אביב 6/11

בין השנים 1975–1979 כיהן כרמי כאדריכל ראשי במשרד השיכון, ומתוקף תפקידו תכנן כמה פרויקטי מגורים בשכונת גילה בירושלים. בעיר הוא גם תכנן את הבניין של הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית, שמתואר לא פעם כמבוך שמקשה על סטודנטים להתמצא בו.[8]

כרמי הוא גם מתכנן תוכנית המתאר לפרויקט הולילנד בירושלים. תוכניתו הייתה להקים על הגבעה מתחם מגורים ומלונאות סביב כיכר ציבורית אליפטית, מוקפת במסעדות ובתי קפה, מתחם שיהווה מוקד עירוני ציבורי. בהמשך כרמי פוטר, הוגדל נפח הבנייה בפרויקט, ונחשפה פרשיית השחיתות סביב תכנון המתחם.[6]

ב-1986 נערכה תחרות אדריכלים לתכנון מבנה בית המשפט העליון בירושלים, והצעתם של רם כרמי ואחותו עדה כרמי-מלמד זכתה בתחרות. המבנה שהושלם ב-1992 מייצג בעיצובו את השלב הסופי בדרכו האדריכלית של כרמי, כפי שהוא כינה אותה: אדריכלות לירית, שמתעדפת רגש וחוויה על פני הפונקציונליזם והמדעיות המודרניים. בהמשך כרמי ואחותו גם זכו בתחרות לתכנון מעון ראש הממשלה במסגרת פרויקט אלמוג לבניית מבנה שישלב את משרד ראש הממשלה ומעונו, בדומה לבית הלבן. התכנית כולה עוררה סערה ונדחתה, בין השאר גם בגלל שבמבט-על הצעת התכנון הזכירה לרבים מהציבור אנטומיה נשית.[9][10]

הדמיה של פרויקט אלמוג - גרסה ראשונה של רם כרמי
בית המשפט העליון ומאחוריו משכן הכנסת, ירושלים

אקדמיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה פרופסור אורח בפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת קולומביה, פרופסור אורח בבית הספר לאדריכלות בשטוטגרט, פרופסור אורח בבית הספר לאדריכלות באינסברוק, פרופסור אורח בבית הספר לאדריכלות ביוסטון, טקסס, פרופסור מבקר אורח בפקולטה לאדריכלות במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. כיהן כפרופסור חבר בפקולטה לאדריכלות ולתכנון ערים בטכניון.

כרמי שימש כפרופסור מן המניין בבית הספר לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל‏.[11]

הערכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכה פעמיים בפרס רכטר: בשנת 1966 על תכנון פרויקט "מרכז הנגב" בבאר שבע[12] וב-1999 על מוזיאון "יד לילד" בבית לוחמי הגטאות. זכה פעמיים בפרס רוקח: ב-1965 על תכנון בית אל-על וב-1970 על מבני מגורים ברחוב בארי בתל אביב-יפו.

סגנון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרמי הושפע בסגנונו מקריאת הספר "כמעיין המתגבר" מאת איין ראנד.[13] הוא היווה את קולו של דור אדריכלים חדש שצמח בסוף העשור הראשון של הקמת המדינה ומרד כנגד האדריכלות הלבנה שייצגו דור האדריכלים הקודם. השפה שאימץ כרמי ושלט בה באופן חסר תקדים, היא הברוטליזם - שימוש בחומרים זמינים ופשוטים כדוגמת בטון, מתכת, עץ וזכוכית והותרתם בפרויקט ללא גימור נוסף. שפה זו זכתה לכינוי "אדריכלות אפורה" הודות לשימוש הרב בבטון חשוף שצבעו אפור.

לבד מההיבט החומרי של הפרויקטים, זכו עבודותיו של כרמי לפרסום בינלאומי הודות לפרשנותו החדשה של כרמי למושגים כדוגמת "רחוב", "עיר" ו"אור". שלושת המושגים הללו אשר באו בכל יצירותיו האדריכליות לאורך הקריירה שלו, היוו ניסיונות בעיצוב עירוני בקנה מידה של בניין. דוגמאות לכך ניתן למצוא במפעל ארגמן ביבנה, בניין מרכז הנגב בבאר שבע, והתחנה המרכזית החדשה של תל אביב. ניסיונות אלה, אשר היו קיצוניים ולא התקבלו תמיד על הציבור והמבקרים, זוכים באופן תמידי לדיון ציבורי.

ביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מעבודותיו זכו לתשבחות רבות בישראל ומחוצה לה, בהן בניין בית המשפט העליון ומסוף היוצאים בטרמינל 3. עם זאת, רבות מעבודותיו המרכזיות בישראל נתקבלו בביקורת ציבורית קשה. כך היה לגבי התחנה המרכזית החדשה של תל אביב, אשר נטען כלפיה שגרמה לנזקים אורבניים קשים בסביבתה, קמפוס הר הצופים, בו מתקשה הציבור להתמצא, מגדלי חוף הכרמל בחיפה, המסתירים את הנוף וזכו בתואר המפוקפק "מפלצות חוף הכרמל" מתושבי העיר[14] ומגדלי הולילנד שפוגעים באופן קשה בקו הנוף של ירושלים, וזכו לכינוי "המפלצת על הגבעה".

גם על שיפוץ בית הבימה בתל אביב נמתחה עליו ביקורת קשה.[15] רם כרמי הגיב לביקורת על בניין הבימה באופן בוטה "מה שעשיתי זה דבר גדול ולא אכפת לי מה אומרים כולם, שיישקו לי בתחת".[16] בהזדמנות אחרת אמר: "כל תוכנית טובה שאני עושה, מוהלים אותה במים, מוציאים לה כמעט את הנשמה. אבל אני לא הורס ולא מפוצץ את המבנה, כי כמו כל אבא טוב, אם הילד שלך יוצא קצת לא לפי התוכניות שלך ולא הכי מוצלח, אז אתה לא פוגע בו ולא אוהב אותו פחות. כולם היו בנייני".[13]

פרויקטים נבחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רם כרמי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ אתר למנויים בלבד אסתר זנדברג, רם כרמי: בטון אחר, באתר הארץ, 11 באפריל 2013
  2. 1 2 סיפורו המלא של משכן הכנסת, באתר הכנסת
  3. ↑ אתר למנויים בלבד קשת רוזנבלום, מת האדריכל רם כרמי, באתר הארץ, 11 באפריל 2013
  4. ↑ אתר למנויים בלבד קשת רוזנבלום, מת האדריכל רם כרמי, באתר הארץ, 11 באפריל 2013
  5. ↑ המישכן החדש - בשבוע הבא נכנסת הכנסת למשכנה החדש, הארץ, 26 באוגוסט 1966
  6. 1 2 נועם דביר, רחוב ללא מוצא: החלום האדריכלי של באר שבע, באתר הארץ, 23 במרץ 2011
  7. ↑ אתר למנויים בלבד קשת רוזנבלום, מת האדריכל רם כרמי, באתר הארץ, 11 באפריל 2013
  8. ↑ אברהם רותם, במקום שיכונים יש לבנות שכונות, מעריב, 25 בנובמבר 1975
  9. ↑ אסתר זנדברג, כה אמר כרמי, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2001
  10. ↑ אתר למנויים בלבד נעמה ריבה, התוכנית לבניית מעון ראש הממשלה אושרה סופית לאחר דיון בוועדה להתנגדויות, באתר הארץ, 17 בינואר 2017
  11. ↑ פרופ' רם כרמי, בית הספר לארכיטקטורה, אוניברסיטת אריאל
  12. ↑ פרס רכטר הוענק לר. כרמי, דבר, 20 בפברואר 1967
  13. 1 2 ורד לי, אלכס ליבק, צילום:, ספריות | רם כרמי, באתר הארץ, 1 באפריל 2009
  14. ↑ גלי גינת, מגדל בלי פיקוח: הבניינים המאיימים להרוס את הנוף בחוף הכרמל, באתר nrg‏, 17 בדצמבר 2008
  15. ↑ רשימת ביקורת הכוללת מספר רב של מקורות נוספים
  16. ↑ רם כרמי, ארכיטקט הבימה, מגיב לטענות: "שיישקו לי בתחת", באתר TheMarker‏, 7 באוקטובר 2010
  17. ↑ מיכאל יעקובסון, סיבוב בתי ספר 9 / תיכון ליידי דיוויס של רם כרמי, בבלוג "חלון אחורי", 1 באפריל 2013
  18. ↑ האדריכל אשר הזניק את הבניין אל־על, קול העם, 15 באפריל 1964
זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית
פיסול זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008)
ציור יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו, פנחס ליטבינובסקי (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008)
ציור ופיסול זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000)
אדריכלות דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013)
עיצוב יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007)
תולדות האמנות בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004)
צילום דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010)
אמנות פלסטית יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רם_כרמי&oldid=43556312"