ליטון של עברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הפרקים בנויים כאילו מנסים לשכנע ולא באופן נייטרלי.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
כותרת השבועון "השבוע הפלשתיני" שמציגה חלק משיטת הליטון של איתמר בן-אב"י

ליטוּן של עברית (נקרא גם: לטיניזציה או רומאניזציה של עברית) היא שיטת תעתיק מילים עבריות לאותיות לטיניות. גם כתיבת טקסטים עבריים מלכתחילה באותיות לטיניות נקראת ליטון. ליטון משמש בעיקר בשמות רחובות, בשמות חברות, בפרסומות, בדרכונים ובתעודות רשמיות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרגום התנ"ך ללטינית, הוולגטה, מופיעים תעתיקים לטיניים של השמות, וכן של המונח "ממזר" (mamzer).

מניעים לליטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצורך העיקרי בתעתיק לטיני הוא עבור כתיבת שמות ומונחים עבריים, אותם בוחרים שלא לתרגם לשפות המשתמשות בכתב לטיני.

צורך טכנולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל חוסר יכולתן של כמה מערכות אלקטרוניות (מחשבים, טלפונים סלולריים ועוד) להציג עברית תקינה. גם הגופן המיוחד מעמיד קשיים, מה גם שטרם נוצר תקן לצורך זה (נכון ל-2006). בעבר השתמשו בליטון במסרונים (SMS) ובדואר אלקטרוני. בעיה זו הולכת ונעלמת.

בשל המגבלות של הכתיב חסר-הניקוד, שיידונו בהמשך, וחוסר בקיאות או חוסר ביטחון בשימוש בניקוד בציבור הרחב, יש המשתמשים בליטון כדי לבאר הגיית שם, ולהבדיל בין הומוגרפים.

כיוון הכתיבה של העברית הפוך מכיוון הכתיבה של השפות הנכתבות בכתב לטיני ושל המתמטיקה. דבר זה עלול ליצור בלבול וקושי בעת שילוב מילים באותיות לועזיות בתוך טקסט בעברית, או להפך. עניין זה מקשה על כתיבה רציפה בכתב יד. בעבר, בעת שימוש במחשב, נוצרו בעיות רבות עם כתיבה מעורבת בשפות, שלהן כיווני כתיבה הפוכים. כיום, קיימים אלגוריתמים להתמודדות עם כיווניות של שפות, אם כי עדיין נותרו מקרי קצה מסוימים של בעיות כיווניות.

ליטון כתחליף לכתב העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הכתב העברי מוגדרת כאלפבית מסוג אבג'ד, זהו אלפבית עיצורי, יש בו אותיות רק לעיצורים ולא לתנועות, והוא אינו "אלפבית גמור". האלפבית היווני, הלטיני ונגזרותיהם לעומת זאת, מוגדרים כאלפביתים גמורים, משום שישנן אותיות הן לעיצורים והן לתנועות.

הקצרנות העברית, לשיטותיה השונות, תמיד נכתבת משמאל לימין, כמו בכתב הלטיני. כל סימן בקצרנות הוא מילה בפני עצמה. הסיבה לכיוון הכתיבה הזה היא כי רוב האנשים ימניים ולכן משיכה של היד הכותבת היא מהירה יותר מדחיפה. בקצרנות הבסיסית, המלאה, נכתבות כל התנועות והעיצורים שמרכיבים את המילה, כלומר לא לפי הכתב העברי המקובל.

יתרונות השיטה האלפביתית המלאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיטה האלפביתית המלאה חפה מחסרונות אלה, ובנוסף:

  • כתוצאה משימוש בכתב אלפביתי גמור, אחוז גבוה יותר מהאוכלוסייה מגיע לרמת קריאה גבוהה.
  • הוכיחה את עצמה כשיטה טובה ויעילה לכתיבת שפות, ולא רק אירופאיות (כגון טורקית, וייטנאמית, אינדונזית ומלטזית, זאת האחרונה היא השפה השמית היחידה (נכון ל-2021) שנכתבת בסטנדרטיזציה אך ורק באותיות לטיניות, כמו גם השפה השמית היחידה מבין השפות הרשמיות של האיחוד האירופי).
  • מאפשרת ביעילות כתיבת מדע וטכנולוגיה בעברית, בין היתר כי לא צריך לשנות את כיוון הכתיבה במקלדת כל מעבר בין מילים לנוסחאות.
  • מספקת פתרון לכתיבה ברורה של הדקדוק החדש ההולך ונוצר בישראל.
  • מאפשרת תעתיק פשוט והפיך לשפות המשתמשות בכתב לטיני. מאפשרת חיפוש מדויק ונוח יותר במאגרי מידע. לדוגמה, בן אדם שיחפש "פייסבוק קורס(qores)" בגוגל ימצא תוצאות רבות על קורסים בפייסבוק ולא ימצא את שביקש, ויצטרך לחפש באנגלית כדי לקבל תשובה.

בספרות המדעית מקובל כיום להשתמש בשפות המשתמשות בכתב הלטיני. ד"ר מיכאל אבינור טען שאילו היה כתיב לטיני בשפה העברית היה ניתן להשתמש בה במדע, אם לא כדי לכתוב מאמרים, לפחות כדי לקבוע מושגים. בצורה זו יימנעו מצבים שבהם תגלית בישראל מקבלת שם לועזי.[דרוש מקור] מאידך, רבים חולקים על אבינור, ומביאים כדוגמאות סותרות, גם מושגים מדעיים, שמקורם דווקא כן בעברית, לדוגמה מכתש. כמו כן ישנו אפילו שימוש בכתיב העברי (גם אם שימוש מועט), כך לדוגמה האותיות א', ב' ו-ג' משמשות לציון עוצמות של אינסוף במתמטיקה.

המטרה היא לכתוב את השפה העברית באלפבית גמור ושלם, בניגוד לאבג'ד, בשיטת כתב פונמית, עד כמה שאפשר, של השפה העברית - עם אותיות ייעודיות לתנועות במעמד שווה לאותיות העיצוריות.

חסרונות השיטה הקיימת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום השפה העברית נכתבת בעיקר בכתיב לא מנוקד, שהוא בעל חסרונות ניכרים:

  • בכתיב חסר, כשהוא נכתב ללא ניקוד, חסרים התנועות והדגש החזק. אלה דרושים לשם זיהוי משקל המילה, המכיל מידע לגבי משמעותה. דוגמה לכך היא צמד המילים "חַזֶּרֶת" (במשמעות מחלה ממשקל קַטֶּלֶת, בתקן של עוזי אורנן: xazzert) ו"חֲזֶרֶת" (במשמעות צמח ממשקל קְטֶלֶת, בתקן של עוזי אורנן: xzert). לדוברי העברית הישראלית המילים הללו נראות כשייכות לאותו משקל משום שהם כותבים בכתב לא מנוקד ומשום שאינם מבטאים דגש חזק וחטף פתח ופתח שניהם נהגים בפיהם A. שיעור המידע הפונטי והדקדוקי הנעדר מהכתיב החסר מוערך בכ-40%[דרוש מקור]. נוצרים הומוגרפים רבים. עבור הבנת הנקרא חייב הכתיב להכיל את המידע הדקדוקי השייך למילה בתוך המילה עצמה.[דרוש מקור]
  • כתיב מלא מוסיף למילים קצת מידע פונטי, אבל גם הוא אינו חד משמעי.
  • אותיות אהו"י עשויות לסמן עיצורים או אמות קריאה.
  • כמעט ואי אפשר ללמוד את הגייתן התקנית של מילים חדשות, מקריאה בלבד. כמו כל השפות השמיות הנכתבות מסורתית בכתב אלפבית חסר תנועות, את העברית צריך לדעת מראש כדי לקרוא. מה שמקשה גם על לימוד השפה.
  • בעיה נוספת יוצרות אותיות השימוש (מש"ה וכל"ב), שמוצמדות למילה שאחריהן.
  • הצורך להבין את דרך הגייתן של מילים בעזרת הקשרן במשפט מצריך מאמץ קוגניטיבי רב יותר בזמן הקריאה, מאט את קצב קריאתם של הקוראים המיומנים וגורם לקריאה להיות מעייפת יותר.

הדרך המסורתית להתגבר על בעיות אלה היא בעזרת ניקוד, אך גם לשיטה זו חסרונות:

  • רוב כותבי השפה אינם יודעים ניקוד, ואינם מבינים ניקוד היטב כאשר הם כותבים או קוראים.
  • סרבול.
  • התאמה לא טובה להגיית העברית המודרנית.

על כן, אדם שרוצה ללמוד עברית צריך ללמוד שלושה כתיבים: כתיב מנוקד, כתיב מלא חלקית, וכתיב מלא. השיטה הנוכחית גם מקשה על התעתיק משפות אחרות.

לעומת זאת, אי אפשר להתעלם מההיסטוריה והעובדה שהאלפבית העברי מלווה את העם היהודי כבר יותר מאלפיים שנה ומזוהה ביותר ובאופן ייחודי עם היהדות, השפה העברית ומדינת ישראל; זאת בעוד הכתב הלטיני, לפחות האותיות הגדולות, מקורו ההיסטורי מהאימפריה הרומית שחלקה בהיסטורית העם היהודי היה מר ביותר. לפיכך ברור שצפויה התנגדות פוליטית, לאומית וזהותית, נרחבת לשימוש באותיות לטיניות לכתיבת עברית. פתרון ביניים יכול להיות שימוש באותיות הקטנות לכתיבה בעברית בעוד שגרסה כלשהי של האותיות מהכתב העברי הנוכחי ישמשו כאותיות הגדולות.

ראוי להוסיף שישנם מספר שפות לאומיות, יפנית למשל, שמשתמשות ביותר מאלפבית אחד לכתיבת השפה וזאת לצרכים שונים. שיטות כתיבה סטנדרטיות שונות יכולות לחיות בשלום בשפה זאת לצד זאת.

הצעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחיית הלשון העברית עלו הצעות לרפורמה במערכת הכתב, ולגיבוש מערכת כתב לטינית לכתיבת השפה העברית, בדומה לרפורמה שנערכה בטורקיה בשנת 1928 על ידי מוסטפא כמאל אטאטורק בה הוחלף האלפבית הערבי באלפבית הלטיני, עם התאמות נדרשות, לכתיבת השפה הטורקית. איתמר בן-אב"י, הילד העברי הראשון, ניסה זאת על ידי הוצאת שני שבועונים בעברית בכתב לטיני, ha Savuja ha Palestini ("השבוע הפלשתיני"), בירושלים ב-1928, ו-Deror ("דרור"), בתל אביב ב-1934. לטענת בן אב"י, אביו אליעזר בן יהודה לא התבטא בנושא באופן פומבי, אולם הביע תמיכה בכך בשיחותיו עימו.[1] זאב ז'בוטינסקי תמך אף הוא בליטון הכתב העברי. גם המשורר יונתן רטוש (אחיו של עוזי אורנן, יוצר התקן ISO 259) תמך בנושא והציע את שיטתו במאמר "סורי - כן ולטיני - לא?" בשנת 1962.[2]

בשנות ה-50 פיתח ד"ר מיכאל אבינור שיטת כתב לשפה העברית, הקרויה הכתב הכרמלי, הנותנת מענה לסוגיות לעיל.

ניסיונות אלו לא נחלו הצלחה ולא נקלטו בקרב הציבור.

שימושים מיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • להתגבר על הקשיים הכרוכים בכתב העברי ובשיטת הכתיבה העברית המכבידים על עיבודים בלשניים של השפה.
  • כתיבת מילות שירה עבריות המלוות תווי נגינה, אשר נכתבים משמאל לימין.

תקנים לליטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא קיים תקן אחד המשמש למעשה לליטון של עברית, ולכן השימוש הנפוץ ביותר הוא בתעתיק לאות לטינית לפי המקובל באורתוגרפיה האנגלית. מאחר שמבנה המילה האנגלית שונה מאוד ממבנה המילה העברית, תעתיק כזה יוצר אי בהירות וערבוב מילים עבריות שונות באותו תעתיק.

תקנים רבים ושונים קיימים היום, אך אף אחד מהם אינו נפוץ ביותר, והציבור בדרך כלל אינו מכיר את חוקיהם:

תקן ISO-259-3[עריכת קוד מקור | עריכה]

רישום העיצורים עבריים לפי תקן זה:

א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ר ש שׂ ת
ʾ b g d h w z y k l m n s ʿ p c q r š ś t

טבלת השוואות לליטון של העברית בתקנים שונים:

סימן תעתיק
ההגה בIPA Unicode Font-
friendly
ISO-
friendly
ISO 259-3
א ʔ ʾ ' ˀ
ב v bh bh b
בּ b b b b b
ג g g, ḡ g, gh g, gh g
ד d d, ḏ d, dh d, dh d
ה h h, Ḏ ? ? h
ו v ? w w w
ז z ? z z z
ח χ ḥ, ḫ ħ, x h`, x
ט t ţ t`
י j ? y y y
ך כ χ kh kh k
ךּ כּ k k k k k
ל l ? l l l
ם מ m ? m m m
ן נ n ? n n n
ס s ? s s s
ע ʔ ʿ,ġ ‘, ġ `, 3 ˁ
ף פ f ph ph p
ףּ פּ p p p p p
ץ צ ts ş s` c
ק k ? k k q
ר ʁ ? r r r
שׁ ʃ š, ś š, ś sh, lh š
שׂ s ? ? ? ś
ת t t, ṯ t, th t, th t

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תעודה, אקדם 49 (בעריכת יעקב עציון), מרחשוון תשע"ד (אוקטובר 2013), עמ' 8
  2. ^ יונתן רטוש, סורי – כן ולטיני – לא?, למרחב, 11 במאי 1962