מכס מרכוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרופ' מכס מרכוס
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לוחית זיכרון ליד בית פרופ' מכס מרכוס ברח' אליעזר וינשל 4 ברמת גן
שלט על בית ברחוב שטראוס 3 בתל אביב בו הייתה מרפאתו של פר' מרקוס שאליה הגיעו לראשונה בורחי הלח"י מלטרון

פרופסור מכס מרכוס (30 באוקטובר 189218 בספטמבר 1983[1]) היה רופא כירורג יהודי בגרמניה ולאחר מכן בישראל, מנהל מחלקות כירורגית א' (כירורגית גברים), וכירורגית ב' (כירורגית נשים) בבית החולים "הדסה" (תל אביב), מאבות הרפואה הכירורגית בישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכס מרכוס נולד בעיירה רס (Rees) שבחבל הריין, גרמניה. גמר את הגימנסיה בשנת 1914 .[דרושה הבהרה] לאחר תום לימודיו התגייס מרכוס מרצונו לשירות בן שנה בצבא (19141915). בשנים 19181922 למד רפואה באוניברסיטאות בון ומינכן, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התגייס שוב לשרת בצבא (1914–1918) השתתף בקרבות בחזית בצרפת, במזרח-רוסיה, בבלקן ובמקדוניה. בשנים 1918–1920 המשיך את לימודיו במינכן, ובשנת 1920 קיבל תואר דוקטור לרפואה.

כירורג בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקליניקה האוניברסטאית עבד מרכוס בהנהלתו של פרופ' ארנסט פרדיננד זאורברוך שהבטיח לו- בהיות מרכוס סטודנט מצטיין -משרת עוזר בתנאי שישתלם שנתיים בפתולוגיה וב-מחלות פנימיות. זאורברוך לא עמד בהבטחתו עקב האנטישמיות שהייתה נפוצה באוניברסיטת מינכן.

בשיחה עם פרופ' זאורברוך המפורסם על רגל שטוחה, אמר האחרון שזו נפוצה בקרב כושים ויהודים. מרכוס הגיב: "לבני העם היהודי קיימות סגולות כה רבות שהם יכולים לסבול גם את הפגם הזה..."[2]

מרכוס עבר לברלין, התמחה בכירורגיה, בשנת 1930 מונה לפריבט-דוצנט לכירורגיה באוניברסיטת ברלין ובשנת 1931 היה למרצה בכיר (Dozent). מרכוס התעניין אז בעיקר במחלות הלבלב.

מרכוס עבד אצל פרופ' בורכרד בביה"ח מואבית כרופא ראשי. מרכוס התפרסם כמנתח מצליח ומנהל המחלקה הצעיר ביותר אי פעם בבית החולים שבשכונת פרידריכסהיין. בית החולים העירוני פרידריכסהיין - בברלין שהכיל 1200 מיטות, מהן מחלקה כירורגית של 240 מיטות.

מרכוס הוגדר על ידי גדול הכירורגים הגרמניים של המאה ה-20, פרופ' ארנסט פרדיננד זאורברוך, כ"תקווה הגדולה לחידוש גדולתה של הכירורגיה הגרמנית".[3]

רצח ארלוזורוב (הניתוח להצלת ארלוזורוב)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבות השעה 22:00 של יום שישי 16 ביולי 1933, עת הובא חיים ארלוזורוב הפצוע במכונית פרטית לבית החולים. הוא היה פצוע על ידי קליע אחד בבטנו, עם שטף דם פנימי גדול. ידיד משפחת ארלוזורוב, ד"ר יוליוס קליברג (ׁׁׁׂ1894-1988), מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים הדסה בירושלים, היה במקרה בתל אביב והתאכסן באותו מלון בו שהתה משפחת ארלוזורוב. הוא הגיע כאשר ד"ר אמיל שטיין התרחץ לניתוח של ארלוזורוב. ד"ר קליברג ידע שפרופסור מכס מרכוס נמצא בתל אביב והציע לד"ר שטיין להביאו כתגבור. ראש העיר מאיר דיזנגוף שלח את מכוניתו להביא את מרכוס, ובינתיים החל צוות בית החולים להכין את המכשור לעירוי דם. אך תקלה במכשיר עיכבה את מתן הדם, ולמרות שהפציעה לא נחשבה לאנושה, ארלוזורוב נפטר כעבור שלוש שעות כתוצאה מ"חוסר-דם חריף". ד"ר אריה אלוטין שהשתתף בניתוח כעוזר שני מעיד על מה שהתרחש בחדר הניתוח[4]:

היכרותי הראשונה עם פרופ' מרכוס הייתה ביוני 1933, כשהביאו לבית החולים "הדסה" ברח' בלפור את הד"ר חיים ארלוזורוב הפצוע, מרכוס שהה אז כתייר בתל אביב. הובהלתי למקום על ידי ההגנה (כי הייתי בחופשה), נוכחו שם כבר ראש העיר, מאיר דיזנגוף, גזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, סגן ראש העיר ישראל רוקח. דיזנגוף הכיר את מרכוס, קודם בברלין, בשנת 1932, הוחלט לנצל את הזדמנות שהותו בארץ ולהזמינו להתייעצות. מקס מרכוס השתתף בניתוח, לא כאן המקום למסור את פרטי הניתוח, אולם יש לציין, שהיה פה מקרה נדיר: של קרע וריד השער, פציעת ה-כבד, הכרכשת ואיבוד דם רב.

ד"ר אפרים סיני, שהיה באותה תקופה מנהל מחלקת העיניים, כותב בספרו "במלוא העין - מעולמו של רופא"[5] על המקרה:

אני זוכר את הלילה הנורא של רצח ארלוזורוב. השמועה שהוא נורה פשטה בעיר כמו שריפה ביער. למרות שעת הלילה המאוחרת, צבאו מאות על שער בית-החולים הדסה ברחוב בלפור. בבית החולים פנימה שררה מהומה ואנדרלמוסיה. את ארלוזורוב הפצוע הביאו במכונית פרטית, ועד שהזעיקו את הרופאים ואת צוות חדר-הניתוח עבר זמן יקר. ארלוזורוב דימם מהפצע בבטנו, אבל היה בהכרה מלאה. "ראה מה שעשו לי" אמר לדיזנגוף. בחדר הניתוח התרחש מחזה מאקאברי. את הניתוח ביצע ד"ר חיים (אמיל) שטיין ועזר לידו דוצנט מרכוס, ששהה אז בארץ כאורח. סיפרו שבאמצע הניתוח חטף ד"ר מרכוס את הסכין מידו של ד"ר שטיין. שמועות על גבי שמועות דלפו מחדר-הניתוח, קהל של רופאים הצטופף במסדרון. ארלוזורוב נפטר על שולחן הניתוחים.

העלייה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בנעוריו היה מרכוס ציוני, ובשנת 1911 היה בין מארגני התאחדות הסטודנטים הציוניים באוניברסיטאות גרמניה.

לאחר עליית הנאצים לשלטון קיבל הצעה מבית החולים היהודי במצרים. באותה תקופה פנה אליו גם ראש עיריית תל אביב מר מאיר דיזנגוף בהצעה לעסוק בתחומו בתל אביב. ב-1 באפריל 1933 מצא על שולחנו בבית החולים בברלין מכתב אנונימי עם הכיתוב: "יהודי! עזוב את בית החולים". לפי המלצתו של פרופ' זאואארברוך הוזמן מרכוס ל-קהיר לנהל את המחלקה הכירורגית בבית החולים היהודי שם. בקהיר השיגו מכתבו של דיזנגוף שהזמינו שוב לקבל את הנהלת המחלקה בתל אביב. המצב היה דרמטי : בקהיר הייתה מחלקה גדולה עם הרבה מיטות וגם תנאי עבודה מצוינים ובהדסה המחלקה הייתה רק בת 18 מיטות ,עם ציוד דל למנתח מסוגו. אולם מאיר דיזנגוף האיץ בו באומרו (באפריל 1943) :" מקומך כאן ולא בגולה, אם תעזור לנו נעזור גם לך". דבריו של ראש העיר השפיעו.

ביוני 1933, עלה לארץ ישראל.

בבית חולים "הדסה" (תל אביב)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שמרכוס היה כתייר בתל אביב, עוד לפני עלייתו לארץ, אירעה ההתנקשות בחיים ארלוזורוב, ומרכוס טיפל בו וניסה להחיותו.

בשנת 1934 התמנה מרכוס כמנהל המחלקה הכירורגית ב' בית החולים הדסה בתל אביב ובהמשך גם כמנהל המחלקה הכירורגית א'.

באשר למצב הכירורגיה בארץ, עד לעשור השני למנדט היו רוב הניתוחים שבוצעו בארץ "ניתוחים קטנים". עם הצטרפותם של ד"ר אדוארד גורדון יוסף (ג'וזף) ל- בית החולים הדסה ירושלים ב- 1928, ד"ר מכס מרכוס לבית החולים הדסה (תל אביב) ב- 1933 וד"ר פליקס מנדל ל- בית החולים הדסה ירושלים ב- 1939 שונתה רשימת הניתוחים, מספר הניתוחים הגדולים והמורכבים שביצעו בארץ הלך וגדל.[6].

כעבור זמן שימש פרופסור אורח בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים.

מרכוס היה מוזמן לעיתים קרובות לבתי חולים בארץ ובחוץ-לארץ. ניתח את גדולי היישוב, שמו נישא בין השכנים הערביים : הוא ניתח את ראש עיריית חאן יונס, את ראש עיריית עזה, הוזמן לטפל בדודו של המלך פארוק הראשון (במצרים), הוזמן לעיתים קרובות ל-קפריסין ועוד. אגב השם "מרכוס" נהפך אצל כמה משכנינו לסמל "כירורג". ומעשה שהיה כך: מרכוס היה בחופשה וסגנו ד"ר אריה אלוטין טיפל לפי בקשתו באחד מחוליו הערביים שנותחו על ידו. בוקר אחד צילצל הטלפון ונשמע קול: אפשר לדבר עם מרכוס -אלוטין, הם ידעו שאלוטין הוא המטפל ואולם השם מרכוס- פירושו היה אצלם -מנתח.[7]

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכוס היה מורם של שני דורות של כירורגים בישראל.

בין תלמידיו שמונו למנהלי מחלקות : ד"ר אריה אלוטין, פרופ' מנדל סטבורובסקי, פרופ' משה סולובייצ'יק, פרופ' בוריס דב טולצ'ינסקי, ד"ר אליהו בן טובים, פרופ' נח פלר.

ביולי 1937 קיבל מרכוס להתמחות את ד"ר שושנה שקופ-פרנקל (הייתה רופאה מתמחה יחידה במחלקה שבה השתלמו באותה עת עוד 14 רופאים-מתמחים). לימים הייתה המנתחת הפלסטית הראשונה בישראל.[8]

רופא המחתרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכוס היה ידוע בכינויו "רופא המחתרות", ובמרפאתו מצאו מקלט ראשוני 20 בורחי לטרון יחסו לפצועים היה קודם-כל אנושי.

פצועי אצ"ל היו לא פעם אחרי ניתוח מוצאים מביה"ח ישר מחדר הניתוח למקום ידוע להמשך הטיפול על ידי כירורגים ורופאים, מרכוס היה בקשר הדוק איתם.

אשר ל"ההגנה"- יחסו הובלט בעובדה, שהוא הסכים, שבמרתף ביתו ברמת-גן יסודר "סליק", שבו אורגנו פעמיים בשבוע על ידי ההגנה אימונים בנשק פעיל. "סליק" זה נתגלה לשלטונות-אחרי 8 חודשים. באחד הימים בשעה 2 אחה"צ ,כשחזר מקס מרכוס אחרי ניתוח של פצועים לביתו,הבחין על גזוזרת ביתו אנגלים מסתובבים: ביקשו ממנו מפתח של המרתף. הוא כמובן נדהם אבל ציווה על מנהלת הבית לפתוח את המרתף. חיפשו, חיפשו ולא מצאו דבר (כפי שנתברר נודע להגנה במוקדם על החיפוש שעתיד להתקיים, והם הספיקו בלילה הקודם להוציא את המטמון), הקולונל שעמד בראש המחפשים, הביע את שביעות רצונו על כך שלא נמצא כלום, בחיוך אדיב ובשיחה שהתנהלה אחר כך בין בשניים. חלק מהצמרת האנגלית התייחס אליו בכבוד רב, מכיוון שהמצב בארץ היה כזה, שרבים מהם חששו שמא יצטרכו לו. האנגלים נתנו לו רישיון להתנועע חופשי במכוניתו בזמן העוצר, כמו כן היה לו נשק ברשות (אגב, היה ידוע שהאנגלים נהגו לשלוח את חוליהם ופצועיהם רק לביה"ח הדסה).

מרפאתו של מרכוס מוקמה ב"בית ברונו" שברחוב שטראוס 3 ב-תל אביב (מאחורי בית החולים הדסה). עשרים אנשי לח"י שברחו ממחנה המעצר בלטרון ב-31 באוקטובר 1943 מצאו מקלט במרפאתו שבבית ברונו, עד שהועברו למקומות מסתור אחרים[9]

בתום מלחמת העולם השנייה הוצע למרכוס לשוב לגרמניה ולנהל את המחלקה הכירורגית בבית החולים בברלין, אך מרכוס סירב.

מרכוס במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העצמאות ניתח מרכוס מאות פצועים, חלקם הגדול עם פגיעות מורכבות.

במהלך מלחמת השחרור היה חבר בצוות המיוחד ל שיקום החיילים הנכים ביחד עם ד"ר אליהו רוזנבוים (מרוז), ממחלקת החינוך בעיריית תל אביב וד"ר לוי מלינובסקי, ראש השירות הפסיכולוגי החינוכי של עיריית תל אביב. נזכר דוד בן-גוריון : "לוי מלינובסקי בדק כבר 3,000 חיילים מועמדים למקצועות מבחינה אוריינטציה מקצועית, יש גם קצין סעד מיוחד, הכירורג דוצנט מכס מרכוס".[10].

ממייסדי בית החולים "אסותא"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכוס היה ממייסדי בית החולים אסותא ובמשך עשרות שנים ניתח באסותא אלפי ניתוחים. מרכוס עבד ככירורג בתל אביב במשך שלושים שנה, עד יציאתו לגמלאות בשנת 1964, ולאחר מכן המשיך לעבוד מספר שנים באופן פרטי. מרכוס היה מנוי על 14 עיתונים רפואיים, באנגלית, בצרפתית ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה גם בגרמנית.

בבית החולים איכילוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פתיחת בית החולים איכילוב בשנת 1961, לפי בקשת סגן ראש העיר וראש שרותי הבריאות, עו"ד יוסף חלד עבר מרכוס עם רוב צוותו לנהל את המחלקות כירורגית א' וכירורגית ב' עד פרישתו לגמלאות ביוני 1964.[11]

פטירה והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכס מרכוס נפטר בשנת 1983, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.

מרכוס היה גרוש, וחשוך ילדים.

בין תחביביו הרבים נמצאו גם מוצגים ארכאולוגיים בביתו.[12],[13].

עיריית רמת גן וארגון יוצאי אצ"ל הציבו לוחית זיכרון ליד המקום בו עמד ביתו ברמת גן.

על שמו של מרכוס רחוב "רופא המחתרות" ב-שכונת כוכב הצפון בתל אביב.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמעון סאמט, איפה הם היום?, תל אביב: אלף, תש"ל 1970, עמ' 11 ואילך.
  • גרשון הל, 'הפרופסור המנתח באור ובחושך', בארץ ישראל: מדיניות, חברה, כלכלה, אוקטובר 1983, עמ' 18.
  • Lothar Mertens (Hrsg.), Deutschland und Israel: ausgewählte Aspekte eines schwierigen Verhältnisses, Berlin: Duncker & Humblot (Schriftenreihe der Gesellschaft für Deutschlandforschung, Bd. 88), 2006, S. 89. (בגרמנית)
  • הרפואה- עתון ההסתדרות הרפואית בישראל כרך פ"ד, חוברת ז' מתאריך 1.4.1973 עמ' 413-415 מדור אישים :-תרומתו של פרופסור מ. מרכוס להתפתחות הכירורגיה בארצנו -נכתב על ידי ד"ר אריה אלוטין
  • פרופ' יוסף שנקר, רופא נשים, פרק : "לימודי הרפואה בירושלים - מחזור ראשון שהתחיל למודים בישראל 1958-1952", פרק משנה : "התנסות ראשונית בכירורגיה", הוצאת קונטנטו דה סמריק, תשע"ד, 2014.
  • בית ברונו (מרפאת פרופ' מרכוס, רח' נתן שטראוס 3) , תל אביב 100, האנציקלופדיה העירונית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מכס מרכוס באתר חברה קדישא ת"א–יפו
  2. ^ "רופאיה של ארץ-ישראל 1799-1948", נסים ויעל לוי. הוצאת איתי בחור ,זכרון-יעקב, מהדורה שנייה ,מרץ 2012, עמוד 294
  3. ^ Franke A, Franke K, "Three Jewish Germans as chief surgeons in the Berlin-Friedrichshain Hospital--a historical reminiscence", Zentralbl Chir. 2005 Oct;130(5):492-6 (Abstract).
  4. ^ "הרפואה" מתאריך 1.4.1973, כרך פ"ד חוברת ז' עמ' 413
  5. ^ במלוא העין - מעולמו של רופא, ד"ר אפרים סיני ,צ'ריקובר מוציאים לאור בע"מ, 1984, פרק 67, עמודים 155-6
  6. ^ יהושע בן אריה, (עורך), "ירושלים בתקופת המנדט - העשיה והמורשת", פרופ' שמואל ניסן (קצנלסון), "התפתחות שירות הרפואה בירושלים בתקופת השלטון הבריטי", פרק : "התפתחות שירותי הרפואה בארץ", פרק משנה : "עליית הרופאים מגרמניה ואוסטריה", עמוד 313, הוצאת יד בן צבי, משכנות שאננים, 2003
  7. ^ "אריה אלוטין, הרפואה" כרך פ"ד, חוברת ז', עמוד 414, 1.4.1973, "תרומתו של פרופ' מ. מרכוס להתפתחות הכירורגיה בארצנו".
  8. ^ הרפואה ,נובמבר 2015 כרך 154 חוברת 11, עמוד 730-733,צפורה שחורי-רובין המכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי, באר-שבע.
  9. ^ [ https://mobile.sites.google.com/a/tlv100.net/tlv100/shenk_in/bruno בית ברונו - מרפאת פרופ' מרכוס] האנציקלופדיה העירונית, דני הכט
  10. ^ גרשון ריבלין, אלחנן אורן, (עורכים), דוד בן-גוריון מן היומן (מלחמת העצמאות, תש"ח-תש"ט), משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ו, 1986, עמוד 315, "שיקום נכים", 24.9.1948, כ' אלול, יום ו'.
  11. ^ היום טקס הפתיחה של ביה"ח החדש, דבר, 1 בפברואר 1961.
  12. ^ תערוכת אוסף פרופ' מכס מרכוס ז"ל ליום השנה למותו, (הכנת הקטלוג יעל אולניק), מוזיאון הארץ תשמ"ה, 1985, ארכאולוגיה
  13. ^ אתר הספרייה הלאומית, מכס מרכוס