חיים שיבא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיים שיבא
Dr Sheba 1948.jpg
חיים שיבא כקצין רפואה ראשי של צה"ל, 1948
לידה 1908
פראסין, בוקובינה
פטירה 10 ביוני 1971 (בגיל 63 בערך)
בית החולים תל השומר
עלה לישראל 1932
תואר פרופסור
פרסים, עיטורים, תוארי כבוד פרס ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
הנצחה למרכז הרפואי תל השומר שאותו ניהל הוסף השם שיבא.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חיים שיבא (מימין) מלווה את אלינור רוזוולט בעת ביקורה בבית החולים תל השומר

חיים שיבָּא (1908 - 10 ביוני 1971) היה רופא ישראלי. פרופסור לרפואה ומנהל בית חולים תל השומר, ראש שירותי הרפואה בארגון "ההגנה" ומייסד חיל הרפואה בצה"ל. חתן פרס ישראל לרפואה, והנאשם המרכזי בפרשת ילדי הגזזת.

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיבא נולד בשם חיים שייבֶּר למשפחה חסידית, מצאצאי בית חסידות רוז'ין, בכפר פראסין שליד גורה הומורה שבבוקובינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום ברומניה). בילדותו למד לימודי קודש בלבד (ב"חדר"), והצטרף ישירות לכיתה השמינית (כיתה ח') בבית ספר חילוני, שאותו סיים בהצלחה. בצעירותו היה חבר בתנועת "השומר הצעיר".

החל את לימודי הרפואה בצ'רנוביץ, בהשפעת סבו, וסיים אותם בווינה ב-22 בדצמבר 1932. במקביל להכשרתו הרפואית הוא למד גם חקלאות. יום לאחר שקיבל את תעודת ההסמכה לרפואה יצא לדרך לארץ ישראל. ב-1933 החל לעבוד בבית חולים העמק ולאחר מכן, עד 1936 שימש כרופא כפרי בעמק חפר, כאשר היה יוצא ממרפאתו בכפר ויתקין לביקורים ביישובי הסביבה. בעמק חפר הכיר את שרה, אשתו לעתיד. בשנת 1935 הצטרף ל"הגנה". לאחר מכן עבד כרופא בבית החולים בילינסון. בשנת 1942, במהלך מלחמת העולם השנייה, התנדב לצבא הבריטי ושימש כרופא צבאי.

בשנת 1946 נשלח לקפריסין כדי לארגן את הטיפול הרפואי במחנות המעצר בקפריסין שהקימו הבריטים שם. ב-1947 נקרא לשוב לארץ ישראל לצורך ארגון וניהול "השירות הרפואי" במסגרת ההגנה, שהפך עם הקמת צה"ל לחיל הרפואה. שיבא שימש כקצין הרפואה הראשי הראשון, בדרגת אלוף משנה.

ב-8 בינואר 1948 רשם דוד בן-גוריון ביומנו תחת הכותרת " להקמת שירות רפואי " : "(דב"ג) מציע ששיבר (שיבא) יגייס רופאים ומוסדות קיימים לטיפול רפואי בחיילים, המוסדות צריכים להיות נתבעים ולא תובעים. בעיקר -קופ"ח, עליהם להקים בית חולים של שדה. שיבר מציע גיוס חובה של רופאים. עד עכשיו התנדבו - או מתוך חוסר פרנסה, או מתוך אידאליזם או עולים חדשים. הצבא צריך לבחור כל מה שנחוץ, דרושים 25 רופאים, אלה יספיקו עד הקמת המדינה. יש לנו מעט בחורים מאומנים - יש לשמור עליהם, הם זכאים לשירות הרפואי הטוב ביותר. יש לקופ"ח מחסן - תתן ציוד נגד שטרות . שיבר סבור שד"ר הרי הלר צריך לארגן שירות הרפואה"[1].

בשנת 1949 עזר לארגן את בית החולים רמב"ם ואף גייס לצורך כך את ד"ר רפאל גז'בין, שהיה סגן מנהל בית החולים "הדסה" בתל אביב.

משנת 1949 שימש כפרופסור לרפואה באוניברסיטה העברית. במאי 1950 יצא לארצות הברית עם אשתו ובנו, כדי לעסוק במחקר. לפני נסיעתו נתבקש על ידי שר החוץ משה שרת לעברת את שמו, כפי שנתבקשו כל שליחי מדינת ישראל בחו"ל. שיבר חיפש במילונים ולאחר התייעצות עם שרת בחר בשם שיבא – לא רק בגלל הדמיון לשמו הקודם, אלא משום ששיבא פירושו בארמית קיסם, שם מתאים לבן שושלת השיברים בעלי המנסרות[2].

מ-1 בדצמבר 1950[3] עד דצמבר 1952[4] היה מנכ"ל משרד הבריאות. ב-1953, עם הפיכתו של בית החולים הצבאי מס' 5 לבית החולים תל השומר, מונה שיבא למנהלו הראשון. במקביל שימש גם כמנהל מחלקה פנימית (ביתן 38) בבית החולים.

שיבא היה חתן פרס סולד לרפואה והיגיינה ציבורית מטעם עיריית תל אביב לשנת 1958, יחד עם פרופ' אריה שיינברג.

שיבא ביחד עם פריץ דרייפוס, אנדרה דה-פריס ושמואל שור, היה ממקימי בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, שם גם שימש כסגן נשיא האוניברסיטה. כן סייע להקמת בתי הספר לרפואה בירושלים ובחיפה. על תרומתו הרבה זכה בפרס ישראל בשנת 1968. שיבא נפטר מהתקף לב בשנת 1971 במכון הלב בבית החולים שבניהולו. הוא נטמן בבית העלמין קריית שאול והותיר אחריו את רעייתו ובן משותף.

מיד לאחר מותו נקרא בית החולים תל השומר על שמו. כמו כן, נקראה דרך על שמו ברמת גן ורחוב בבאר שבע.

אלינור רוזוולט מלווה על ידי פרופ' חיים שיבא (במרכז) בביקורה בבית החולים "תל-השומר", 1952 (לע"ם)

אחיינו, גלעד שיבא ייסד את קשת אילון, ביחד עם יצחק רשקובסקי.

באוניברסיטת תל אביב, בבית הספר לרפואה הקתדרה לקרדיולוגיה קרויה ע"ש חיים שיבא[5].

תחומי מחקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעניינותו המחקרית של פרופ' שיבא הייתה במחלות תורשתיות של העדות בישראל, כגון חוסר G6PD בעולי עיראק, תלסמיה ביהודי כורדיסטן, ותסמונת דובין ג'ונסון ביהודי פרס ומרוקו.

שיבא ייחס את תמותת התינוקות הגבוהה בקרב עולים מזרחים לתרבות אותה הביאו, לדעתו, העולים מארצות מוצאם:

הילדים נמצאים במשפחות שאין שום הבנה לטפול של ילד, ואין גם סיכויים להטבה ע"י הדרכה של האנשים הפשוטים האלה בזמן הקרוב

דברי ד"ר שיבא בישיבת המועצה הציבורית לעניני העליה בירושלים 7.10.52

בשנת 1953 נסע בשליחות הסוכנות למרוקו, ועל המיועדים לעליה משם כתב:[6]

איך אפשר לבנות עתיד של עם על חורבות כאלה של נפש אדם. אם נמלא בהם את הבתים שאנו בונים, את האדמות שאנו מחזיקים, יהיה זה עם שאינו עובד. לשכת סעד אחת גדולה.

פרשת ילדי הגזזת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיבא הואשם כמי שהוביל מדיניות של הקרנות בקרני רנטגן לטיפול בחולי גזזת בילדי העולים מארצות המזרח, ובעיקר ביוצאי צפון אפריקה. הקרנות שבהמשך גרמו למרבית מהמטופלים לחלות במחלת הסרטן ואחרות.

בסרט "ילדי הגזזת" שהפיק המרכז לתקשורת בדימונה בשנת 2003, נטען כי שיבא, ששימש כמנכ"ל משרד הבריאות בזמנו, נסע לארצות הברית וגייס 300 מיליון לירות עבור הקמת מערך טיפולי לגזזת. עוד נטען בסרט כי הסיבה לכך הייתה הצורך של משרד הבריאות הפדרלי בארצות הברית בביצוע מחקרים בנושא השפעת קרינת רנטגן על חולי הגזזת. לאחר שמחקרים בתחום זה נאסרו בארצות הברית ובשאר ארצות המערב, משרד הבריאות הפדרלי העביר סכומי כסף לישראל כדי שזו האחרונה תבצע את הניסויים. בנוסף לכספים, יובאו מארצות הברית מכונות הקרנה מיושנות מעודפי המלחמה, ובאמצעותן הוקרנו עשרות אלפי הילדים, רובם ממוצא מזרחי, כשכל מנת קרינה בטיפול הייתה שווה ל-35 אלף צילומי רנטגן. עלויות המערך הטיפולי לא נרשמו בתקציב המדינה.

אולם מחקר[7] שנערך על ידי פרופ' שפרה שוורץ בישראל ובמספר ארצות אשר החל בשנת 2007, הראה כי הטיפול בקרינה למחלת הגזזת היה הטיפול הרפואי המקובל בכל מדינות העולם המערבי החל מראשית המאה ה-20, וכי לאחר מלחמת העולם השנייה הטיפול בקרינה למחלת הגזזת הומלץ ונתמך כספית על ידי ארגון יוניצף וארגון הבריאות העולמי, במסגרת תוכניתם המשותפת לביעור מחלות זיהומיות בקרב אמהות וילדים.

בשונה מטענות המחקר הנ"ל, חוקרים ובראשם חוקר תחום הגזזת הבכיר ד"ר ברוך מודן, טוענים כי מאמצע שנות ה-50 כבר החל להצטבר מידע בעיתונות הרפואית אודות כך שקרינה טיפולית מזיקה למטופלים, בניגוד לטענות המחקר שלעיל.

בשנת 1949 התכנסה בקנדה ועדה שקבעה כי טיפול ארוך טווח בקרני רנטגן הינו מסוכן, ויש לבחון היטב את המינון הניתן למטופלים. בשנת 1952 דרשו באיגוד הרנטגנולוגים בישראל תוספת סיכון בעקבות חשיפה שבועית קבועה של 0.3 ראד לקרינת X, בעוד ההקרנות של ילדי הגזזת, שהגיעו ל-350 ראד בכל הקרנה, לא הוזכרו בדרישה זו.

בעוד השימוש הטיפולי בקרני רנטגן בארצות הברית ובאירופה הופסק בשנת 1958, בישראל המשיכו בהקרנות עד שנת 1960. על פי עדויות המטופלים ששרדו, נמשכו ההקרנות אף עד שנת 1962. עוד העידו, כי לא נעשה שימוש באמצעי הגנה בעת ההקרנות.

במשך שנות ה-60 של המאה ה-20 התבהרו יותר השפעות הקרינה על מטופלי הגזזת, ובשנת 1974 פרסם ד"ר מודן בכתב העת הרפואי "לנסט" מאמר בנושא. במסגרת מחקרו של ד"ר מודן, שהתמקד בשנים 1948-1959, הובאו ממרכזי ההקרנה נתונים שהעידו על 17,773 מטופלים שעברו הקרנה, מהם 200 מטופלים בלבד יוצאי אירופה.

סביב השאלה האם ההקרנות בילדי הגזזת היו הטיפול היחידי בתקופת הטיפול, בתוכנית הטלוויזיה "הנאשם מת מזמן" ששודרה בערוץ 1 בשנת 2004, הציג דוד בלחסן, מיוצרי הסרט "ילדי הגזזת", מסמך של מכון OZE[8] משנת 1951, בו נכתב כי "קרני הרנטגן יכולות להיות מיושמות אך ורק בתוניס, מפני שאינן מתאימות לטיפול המוני". עוד נכתב במסמך, כי כבר בתקופה זו החל שימוש במשחה לטיפול בגזזת, שהוכיחה 95% אחוזי הצלחה.

בנוגע להיקף ההקרנות בילדים בישראל, העיד בתוכנית הנ"ל ד"ר נדב דווידוביץ' מהמחלקה למערכות בריאות באוניברסיטת-בן-גוריון, כי "אין אף מדינה בעולם שהקרינה אוכלוסייה בצורה מסיבית שכזאת".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעל גבירץ, (כתיבה ועריכה), רוח שיבא : תולדות המרכז הרפואי ע"ש שיבא 2008-1948, מוציא לאור : המרכז הרפואי ע"ש שיבא, רמת-גן, 2008.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]