משתמש:Tye.collins/טיוטה

פמיניזם סקס-פוזיטיבי

תקציר

פמיניזם סקס-פוזיטיבי, המוכר גם כפמיניזם פרו-סקס, פמיניזם סקס-רדיקלי או פמיניזם סקס-ליברלי, הינה תנועה שנוסדה בתחילת שנות ה-80 והתמקדה בטיעון כי חירות מינית הינה מרכיב מהותי בחירותן של נשים.

הפמיניזם הסקס-פוזיטיבי התגבש לכדי תנועה בעלת שם ורעיונות יסוד פוליטיים בעקבות עלייתו של הפמיניזם האנטי-פורנוגרפי, ובתוכו ניתן לזהות קולות שונים ומגוונים. כלומר, גם אם ניתן להצביע על שורשים ישנים יותר של התנועה כבר בגל הראשון של הפמיניזם , התנועה התארגנה באופן רשמי כתנועת נגד או כתנועת תגובה לפמיניזם האנטי-פורנוגרפי . בהתאם לכך, מעורבותן של נשים רבות בתנועת הפמיניזם הסקס-פוזיטיבי החלה כתגובה למאמציהן של פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות להציב את סוגיית הפורנוגרפיה במרכז ההסבר הפמיניסטי לשאלה מדוע קיים דיכוי נשי. תקופה זו של דיון אינטנסיבי בין פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות לבין פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, מכונה מלחמות המין הפמיניסטיות. מלחמות אלו כללו סדרה של דיונים ומחלוקות בין פמיניסטיות לגבי סוגיות שנוגעות למיניות ופעילות מינית . עם זאת, חשוב להבין שיש פמיניסטיות המזהות את עצמן כפמיניסטיות סקס-פוזיטיביות, שמעורבותן בדיון זה התפתחה לא בהכרח במסגרת התנגדותן לפמיניסטיות אחרות, אלא כתגובה ישירה למה שהן תפסו כשליטה הפטריארכלית על המיניות.

פעילות מרכזיות התומכות בפמיניזם סקס-פוזיטיבי כוללות את:

איימי גרין (Amy Greene), קתי אקר (Kathy Acker), קמיל פגליה (camille paglia), מייגן אנדלו (Megan Andelloux), סוזי ברייט (Susie Bright), רייצ'ל קרמר בוסל (Rachel Kramer Bussel), דיאנה קייג' (Diana Cage), אוודון קרול (Avedon Carol), פטריק קליפיה (Patrick Califia), בטי דודסון (Betty Dodson), ננסי פריידי (Nancy Friday), לאסי גרין (Laci Green), נינה הארטלי (Nina Hartley), ג'וזפין הו (Josephine Ho), אמבר ל. הוליבאו (Amber Hollibaugh), ברנדה הווארד (Brenda Howard), וונדי מקלרוי (Wendy McElroy), אינגה מוצ'יו (Inga Mucio), ג'ואן נסטל (Joan Nestle), קארול קווין (Carol Queen), קנדידה רויאל (Candida Royalle), גייל רובין (Gayle Rubin), אנני ספרינקל (Annie Sprinke), טריסן תאורמינו (Tristan Taormino), אלן וויליס (Ellen Willis).

רעיונות מרכזיים

פמיניזם סקס-פוזיטיבי גורס כי חירות מינית היא מרכיב מהותי בחירותן של נשים. לאור זאת, פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות מתנגדות למאמצים חוקתיים או חברתיים שמטרתם לשלוט ולהגביל פעילות מינית בהסכמה בין מבוגרים, בין אם מאמצים אלו הם ביוזמת הממשלה, פמיניסטיות אחרות, מתנגדי פמיניזם למיניהם או כל מוסד אחר. הן אף מאמצות לחיקן קבוצות מיעוט מיניות ותומכות בהרכבת-קואליציה בין קבוצות שונות הנמצאות בשוליים. פמיניזם סקס-פוזיטיבי נמצא בקשר הדוק עם התנועה הסקס-פוזיטיבית.

גייל רובין (Rubin), מההוגות הבולטות בפמיניזם סקס-פוזיטיבי, מסכמת את הקונפליקט סביב מין בקרב הפמיניזם באופן הבא:

"... היו שתי מגמות של מחשבה פמיניסטית בנושא. מגמה אחת ביקרה את ההגבלות על התנהגות מינית של נשים וגינתה את העלויות הגבוהות שהוטלו עליהן על כך שהיו פעילות מבחינה מינית. מסורת זו של מחשבה פמיניסטית מינית קראה לשחרור מיני שישרת נשים וגברים כאחד. המגמה השנייה, ראתה בליברליזציה מינית דבר מה שמיסודו רק מהווה הרחבה של פריבילגיה גברית. מסורת זו, מהדהדת שיח שמרני אנטי-מיני".

המטרה שמוצבת בבסיסו של הפמיניזם הסקס-פוזיטיבי מחברת יחדיו בין השאר פעילים ופעילות אנטי-צנזורה, פעילי להט"ב, אקדמאים ואקדמאיות פמיניסטיים, רדיקלים ורדיקליות מיניים ומפיקי ומפיקות פורנוגרפיה וארוטיקה, למרות שלא כל החברים בקבוצות אלו הם בהכרח גם פמיניסטים וגם אנשים התומכים בגישה הסקס-פוזיטיבית. פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות מתנגדות למתקפה על המיניות הגברית, מתקפה המיוחסת לרוב לפמיניזם הרדיקלי, ובמקום זאת מאמצות אליהן את המגוון שמכילה המיניות האנושית. הן טוענות כי הפטריארכיה מגבילה ביטוי מיני, ובמקום להגביל את הפורנוגרפיה, הן תומכות בלהרחיב את האפשרויות המיניות לאנשים מכל הטווח המגדרי. לרוב, פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות מתנגדות למהותנות מינית, המוגדרת על ידי רובין כרעיון בו מין הינו כוח טבעי המעצב מוסדות וקודם לחיים החברתיים. הן מעדיפות לראות באוריינטציה מינית ובמגדר כמרכיבים חברתיים שדווקא מושפעים באופן משמעותי מהחברה בה הם נמצאים, ולא להפך.

במיוחד אצל פמיניסטיות סקס-רדיקליות, הדבקות בעמדה סקס-פוזיטיבית נובעת מחוסר האמון העצום שלהן ביכולת של הפטריארכיה להגן נאמנה על האינטרס הנשי בכל הנוגע לחוקים המגבילים מיניות. יש פמיניסטיות אשר רואות בחירות מינית של נשים כמניע האמיתי שעומד מאחורי תנועת הנשים. נעמי וולף (Naomi Wolf) כותבת, "האורגזמה היא הקריאה הטבעית של הגוף ליצירת פוליטיקה פמיניסטית". שרון פרסלי ((Sharon Presley, הרכזת הלאומית של אגודת הפמיניסטיות הליברטיניות, כותבת על כך שבכל הנוגע למיניות, הממשלה מפלה נשים בבוטות.

ראוי להבין פמיניזם סקס-פוזיטיבי בהתאם לרקע ולקונטקסט החברתי שבהם הוא פועל: חברות נוצריות מושפעות לרוב על ידי מה שמכונה מוסר מיני "מסורתי": על פי הדוקטרינה הנוצרית, כל פעילות מינית חייבת להיות במסגרת של נישואין ויחסי המין הם בהכרח וגינליים; מעשים מיניים מחוץ לנישואים ו"סקס בלתי טבעי" הם אסורים, לדוגמה מין אוראלי ומין אנאלי, המוגדרים כמעשה סדום; עם זאת, יחסי מין בכפייה בתוך הנישואין אינם נתפסים כדבר מה בלתי מוסרי בעיני שמרנים חברתיים ודתיים רבים, זאת בשל קיומן לכאורה של "זכויות של בני זוג", המוגדרות בתנ"ך ב-Corinthians 7:3-5. הסדר החברתי של המיניות כפי שהוא מתואר לעיל נמצא בעשורים האחרונים תחת מתקפה חוקתית וחברתית יחדיו. כמו כן, בתרבויות מסוימות ובמיוחד במדינות אגן הים-התיכון, המושפעות מהקתוליות הרומית, קיימים רעיונות מסורתיים בדבר תפיסת הגבריות והטהרה הנשית. רבים מתרגמים זאת כסטנדרט הכפול בין מיניות גברית למיניות נשית; מגברים, מצופה שיהיו אסרטיביים מבחינה מינית כדרך לאשש את הגבריות שלהם, אך בכדי שאישה תיתפס כ"טובה" עליה להישאר טהורה . ואכן, בספרו של סזאר לומברוזו ((Cesare Lombroso "The Female Offender", הוא טוען כי ניתן לחלק נשים ל-3 קטגוריות עיקריות: הפושעת, הזונה והאישה הנורמלית. בהתאם לחלוקה זו, נשים שביטאו את מיניותן כמו זונות הוערכו כחריגות.

שורשים היסטוריים

כותבות סקס-פוזיטיביות כמו גייל רובין וונדי מק'אלרוי ((Wendy McElroy רואות את שורשיו של הפמיניזם הסקס-פוזיטיבי בעבודותיהן של סקס רפורמיסטיות ונשים העוסקות בחינוך מיני ותומכות בשימוש באמצעים למניעת הריון, כמו האבלוק אליס , מרגרט סנגר, מרי דנט (Mary (Dennett, ומאוחר יותר גם אלפרד קינסי ושר הייט ((Shere Hite. אף על פי כן, ההתגלמות המודרנית של פמיניזם סקס-פוזיטיבי הופיעה בשלב מאוחר יותר, בעקבות העלייה של פמיניזם שהתמקד בפורנוגרפיה כמקור לדיכוי נשים בשנות ה-70. העלייה של הגל השני של הפמיניזם התרחשה בו זמנית ל"המהפכה המינית" ולפסיקות חוקיות אשר הסירו את ההגבלה על גישה לפורנוגרפיה. בעקבות זאת, פמיניסטיות רדיקליות התמקדו באופן הולך וגובר בסוגיות של מיניות בחברה פטריארכלית. קבוצות פמיניסטיות החלו לעסוק בשאלה כיצד ראויה להיות מיניות פמיניסטית, כשדבר זה היה מאפיין בעיקר של קבוצות לסביות בדלניות, אך גם של חלק מקבוצות נשים הטרוסקסואליות, כמו ה-Redstockings. בשונה מקבוצות אלו, היו פמיניסטיות כמו בטי דודסון ((Betty Dodson אשר ראו את ההנאה המינית והאוננות הנשית כדבר מהותי בחירות האישה. חשוב להבין שבתקופה זו, פורנוגרפיה לא הייתה סוגיה מרכזית כלל; פמיניסטיות רדיקליות התנגדו באופן כללי לפורנוגרפיה, אך הנושא לא קיבל תשומת לב רבה או סווג כחשוב עד אמצע שנות ה-70. חרף העובדה שהעיסוק בפורנוגרפיה בכלל ושתנועת האנטי-פורנוגרפיה בפרט לא פעלה באותה עת, כבר אז פעלו פמיניסטיות שתמכו בזכויות לזונות, כמו ה-COYOTE, אשר הובילו קמפיין לדה-קרימיניליזציה של הזנות.

בסוף שנות ה-70 מצאה את עצמה התרבות האמריקאית כשהיא מתמודדת עם תוצאותיו של העשור הקודם, עשור שהתאפיין בשחרור מיני ניכר. בין התוצאות הללו ניתן היה לזהות את החשש הגובר מדימויים בוטים של אלימות ומיניות בתקשורת, מהפופולריות הגוברת של פורנוגרפיה, מהעלייה בפעילות מינית בקרב בני נוער, ומנושאים נוספים כמו הפצתה של פורנוגרפיית ילדים והעלייה בז'אנר סרטי סנאף. רבים טוענים שהאווירה הזו הדרדרה לכדי פאניקה מוסרית, שהגיעה לשיאה באמצע שנות ה-80. דאגות אלו השתקפו גם בתנועה הפמיניסטית, בה התאגדו באותה העת קבוצות פמיניסטיות רדיקליות סביב הטענה שפורנוגרפיה מהוה יסוד מרכזי של הפטריארכיה והינה גורם ישיר לאלימות נגד נשים. רובין מורגן, פמיניסטית אנטי-פורנוגרפית, סיכמה רעיון זה בהצהרה כי פורנוגרפיה היא התאוריה ואונס הוא הפרקטיקה.

אנדריאה דבורקין ורובין מורגן החלו לגבש בנחישות עמדה אנטי-פורנוגרפית, שהתבססה על פמיניזם רדיקלי שהתגבש בשנת 1974 ועל קבוצות פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות כמו נשים נגד פורנוגרפיה וארגונים דומים. במקביל, הן החלו בפעילות במגוון ערים בארצות-הברית במהלך סוף שנות ה-70. בעוד פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות הרחיבו את הביקורת והאקטיביזם שלהן מעבר לסוגיית הפורנוגרפיה, אל עבר סוגיות כמו זנות וסאדו-מזוכיזם, פמיניסטיות אחרות פיתחו חשש מהכיוון אליה הולכת התנועה הפמיניסטית והפגינו ביקורתיות גוברת כלפי פמיניזם אנטי-פורנוגרפי. הקבוצות אשר הביעו בפומבי את הביקורת שלהן על מחנה האנטי-פורנוגרפיה כללו פמיניסטיות העוסקות בבדס"ם (במיוחד ה-Samois), תומכים בזכויות לזונות, ופמיניסטיות ליברליות ואנטי-אוטוריטריות שעבורן חופש הביטוי, חירות מינית והגנה על נשים כסוכנות הן לב ליבו של הפמיניזם.

אחד מהטיעונים הפמיניסטיים המוקדמים נגד מגמת האנטי-פורנוגרפיה בקרב התנועה הפמיניסטית מתועד במאמרה של אלן וויליס ((Ellen Wilis, "Feminism, Moralism, and Pornography", שהתפרסם לראשונה באוקטובר 1979 ב-The Village Voice. כתגובה להקמתה של הקבוצה "נשים נגד פורנוגרפיה" בשנת 1979, וויליס פרסמה מאמר בו נהגה לראשונה המושג "פמיניזם פרו-סקס", בו הביעה את חששותיה מפני ניסיונותיהן של פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות להפוך את הפמיניזם לתנועה סביב סוגיה אחת. במאמרה טוענת וויליס שפמיניסטיות לא אמורות לעטות שמיכת גינוי נגד כל סוגי הפורנוגרפיה וכי הגבלת הפורנוגרפיה תקפה באותה מידה על הגבלת התבטאויותיהן של פמיניסטיות. גייל רובין, הוגה פמיניסטית סקס-פוזיטיבית מרכזית, קוראת ליצירת תאוריה פמיניסטית חדשה על סקס, כשהיא מסבירה שהמחשבות הפמיניסטיות הנוכחיות על הנושא לרוב תופסות שחרור מיני כמגמה שמעצימה פריווילגיה גברית. רובין מבקרת פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות שלטענתה גינו כמעט כל גרסה של ביטוי מיני ותייגו אותו כאנטי-פמיניסטי. עוד היא טוענת שדווקא ההשקפה של פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות על מיניות קרובה באופן מסוכן לאנטי-פמיניזם ולמוסר מיני בעל אופי שמרני. רובין אף מעודדת פמיניסטיות לשקול את ההיבטים הפוליטיים של מיניות שאינם מקדמים דיכוי מיני. היא טוענת שהאשמה לדיכוי נשים צריכה להיות מופנית כלפי אלו שמגיעה להם אשמה זו: "המשפחה, הדת, החינוך, פרקטיקות של גידול ילדים, התקשורת, המדינה, הפסיכיאטריה, אפליה בשוק העבודה ושכר בלתי שוויוני..." ולא כלפי מיעוטים מיניים שכוח ההשפעה שלהם הוא מזערי באופן יחסי.

כאמור, לא ניתן להבין פמיניזם סקס-פוזיטיבי מבלי להכיר את הקונטקסט ההיסטורי-פוליטי שבו הוא צמח. מלחמות הסקס הפמיניסטיות סיפקו את הבמה המרכזית הראשונה לביטוי רעיונות היסוד של התנועה. הרעיונות הללו, שהופיעו מתוך רצון לקרוא תיגר על העמדה האנטי-פורנוגרפית שהתפתחה ותפסה תאוצה בקצב מסחרר, נשמעו תחילה דווקא בבמות חוץ פמיניסטיות, בפרסומים של אלן ויליס ופט קליפיה (Pat Califia). התנועה הפמיניסטית הראשונה שהצטרפה לביקורת הזו הייתה ה-samois, ובעקבותיה פרסם בשנת 1981 כתב העת הפמיניסטי Heresies(כפירות) גיליון בשם "גיליון הסקס", שהביא לידי ביטוי נקודת מבט פרו-מינית. הדיון התקדם למרחב האקדמי, כשהביקורת נגד מחנה האנטי-פורנוגרפיה במרחב זה התגבשה בפעם הראשונה בכנס על נשים ומיניות שהתקיים ב-Bernard College בשנת 1982, שם אף תועד העימות הראשון בין מחנה הפרו-פורנו למחנה האנטי-פורנו. עיקרי הביקורת האקדמית כלפי מגמת האנטי-פורנוגרפיה בסיום הכנס זכו לפרסום בשני מאמרים, Powers of Desire ו-Pleasure and Danger. מהזירה האקדמית עבר הדיון לזירה המשפטית-פוליטית, שם קידמו מנהיגות המחנה האנטי-פורנוגרפי אנדריאה דבורקין וקתרין מקינון, ניסיונות חקיקה שיגדירו פורנוגרפיה במונחי הנזק שהיא יכולה לגרום לנשים וביקשו להפוך אותה ל"בת-תביעה". בין השאר, הציעו השתיים ארבעה מעשים שייחשבו לברי תביעה; כפייה על אדם להשתתף בפורנוגרפיה, כפייה על אדם לצפות בפורנוגרפיה, תקיפה הנגרמת כתוצאה מפורנוגרפיה וסחר בפורנוגרפיה. בסופו של דבר, תקנות אלו לא נכנסו לתוקף. במידה רבה, ניסיונות החקיקה הללו התסיסו את המחנה הנגדי ותרמו להתחזקותו. הוויכוחים הסוערים בין המחנות הביאו לפיצול משמעותי בפמיניזם, שעד היום ניתן לזהות את עקבותיו במרחב האקדמי והפוליטי.

בהקשר זה, מק'אלרוי (1995) טוענת שעבור פמיניסטיות בשנות ה-70 וה-80, הפנייה לעיסוק בסוגיות של ביטוי מיני הייתה כתוצאה מהתסכול של הכישלון הגלוי לעין של הפמיניזם לנצח בערוצים הפוליטיים: בארה"ב, התיקון לשוויון זכויות כשל, וזכויות הפלה נפלו קורבן להתקפה קשה בעת כהונתו של רונלד רייגן. גם במרחבים לא מערביים הראה הפמיניזם הסקס-פוזיטיבי את אותותיו. האנתרופולוגית חוקרת סין אליין ג'פריס ((Elaine Jeffreys הבחינה שעמדת האנטי-זנות צברה ביקורת בעת ביסוסה של התנועה הבינלאומית לזונות בשנת 1985, שדרשה הכרה בזכויות של זונות כסוגיה של שחרור וחופש העיסוק יותר מאשר כעניין של פשיעה, חוסר מוסריות או מחלה. עד שנות ה-2000, העמדה הסקס-פוזיטיבית הביאה מגוון של ארגונים לא ממשלתיים (NGO'S) ללחוץ באופן פעיל על הממשלה הסינית לנטוש את המדיניות הרשמית שלה על איסור הזנות בסין הפוסט-רפורמית ולהכיר בזנות מבחירה כתעסוקה לגיטימית.

סוגיות פוליטיות עיקריות סביב הנושא

פורנוגרפיה

הסוגיה של פורנוגרפיה היא ככל הנראה הראשונה שהביאה לאיחוד של כלל הפמיניסטיות הסקס-פוזיטיביות, למרות שדעות עכשוויות על סקס-פוזיטיב סביב נושא זה מגוונות ומורכבות. במהלך שנות ה-80, אנדריאה דבורקין וקתרין מקינון, ועמן אקטיביסטיות שקיבלו השראה מכתביהן, פעלו למען חוקים אנטי-פורנוגרפיים במספר ערים בארה"ב ובקנדה. החוק הראשון מסוג זה הועבר במועצת העיר של מיניאפוליס ב-1983. מקינון ודבורקין בחרו בטקטיקה של מסגור הפורנוגרפיה כסוגיה של זכויות אזרח, כשהן טוענות שתצוגה של פורנוגרפיה היא שכוננה אפליה מינית נגד נשים. התגובה של תנועת הסקס-פוזיטיב לטענה זו הייתה כי חקיקה נגד פורנוגרפיה מפרה את זכותן של נשים לחופש הביטוי. זמן קצר לאחר מכן, קואליציה של פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות וקבוצות ימין הצליחו להעביר חוק דומה באינדיאנפוליס. על חוק זה הוכרז מאוחר יותר שהוא אינו עולה בקנה אחד עם החוקה על ידי בית משפט פדרלי בתיק של American Booksellers v. Hudnut.

רובין כותבת כי פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות מגזימות בסכנות שהן רואות בפורנוגרפיה כשהן בוחרות להציג את התמונות הפורנוגרפיות המזעזעות ביותר ולהוציא אותן מחוץ להקשרן, לדוגמה, אלו המזוהות עם סאדו-מזוכיזם, בצורה המרמזת שהנשים שמוצגות בתמונות בעצם עוברות אונס, וכלל לא מציינות שסצנות אלו מייצגות פנטזיה בהן לוקחים חלק שחקנים אשר נתנו את הסכמתם שיתארו אותם בצורה זו. פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות טוענות שהגישה לפורנוגרפיה היא חשובה עבור נשים בדיוק כפי שהיא חשובה עבור גברים, וכי אין שום דבר שמיסודו משפיל נשים בפורנוגרפיה. פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות לעיתים קרובות חולקות על כך, כשהן טוענות שעצם התיאור של מעשים מעין אלו מובילים לביצוע בפועל של מעשים אלו שלדעתן קיבלו עידוד ואז בוצעו הלכה למעשה.

אנני ספרינקל, מחנכת מינית ואמנית מיצג אמריקאית, תרמה רבות לדיון הפמיניסטי סביב פורנוגרפיה. בעברה, ספרינקל הייתה עובדת מין ושיחקה באינספור סרטי פורנו, ומתוך ניסיונה וחוויותיה בתעשיית המין החליטה לאמץ לחיקה את עולם הפורנוגרפיה ולהפכו למיצג אמנותי ולדיון פוליטי וציבורי. במהלך הקריירה שלה, ספרינקל הופיעה בקרוב ל-200 סרטים, כולל פורנו רך וקשה, בי מוביז, סרטים דוקומנטריים, תוכניות טלוויזיה ואף הפיקה, ביימה ושיחקה בסרטים משל עצמה, כמו Annie Sprinkle's Herstory of Porn, "Annie Sprinkle's Amazing World of Orgasm, ו-"Linda/Les & Annie—The First Female to Male Transsexual Love Story".. סרטיה הוצגו במאות פסטיבלים לקולנוע, מוזיאונים וגלריות. עבודותיה בסרטי מבוגרים זיכו אותה בכוכב ברחבת התהילה של שחקני סרטי מבוגרים באדיסון, ניו ג'רזי, והיא חברה גם בהיכלי תהילה נוספים בתחום. מאז שנות ה-80, הציגה ספרינקל את עבודותיה כאמנית אורחת באוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית ואירופה, והיא גם מרצה בפני קהלים בנושאים שונים. כותרת סבב ההרצאות האחרון של ספרינקל משנת 2012 היא "חיי ועבודתי כאקטיביסטית פורנו פמיניסטי, מחנכת מין רדיקלית, ואקו-סקסואלית". ספרינקל מזדהה כפמיניסטית סקס-פוזיטיבית, והרבה מהפעולות שלה כאקטיביסטית ומחנכת מכילות את גישתה זו, כמו גם את פעילותה למען זכויות עובדות מין ונגישות שירותי בריאות עבורן. ב-2009 הופיעה ספרינקל בסרט התיעודי הצרפתי Mutantes: Punk, Porn, Feminism, , בו דיברה על תחילת תנועת הסקס פוזיטיב ותרומתה לה. בשנת 2011 התראיינה ספרינקל לעיתון "הארץ" ושיתפה את קהל הקוראים הישראלי בגישתה לפורנו, על עבודתה כאמנית ועל העצמה נשית מינית.

עבודת מין

ישנן פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות המאמינות שנשים וגברים יכולים להתנסות בחוויות חיוביות כעובדי מין, ובמקומות בהם הדבר אינו חוקי, ראוי לעשות דה-קרימינליזציה לזנות. הן מוסיפות שזנות אינה בהכרח רעה לנשים, אם העוסקות בזנות זוכות ליחס מכבד ואם המקצועות בעבודת מין עוברים דה-סטיגימציה. פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות אחרות מחזיקות במגוון דעות על זנות, כשישנו שוני רב בהשקפות על זנות בכל הנוגע למעמד, גזע, סחר בבני אדם ועוד נושאים רבים. פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות מסכימות באופן כללי על כך שזונות כשלעצמן לא צריכות להיות מוצאות מחוץ לחוק או שיקנסו אותן.

BDSM

סאדו-מזוכיזם (BDSM), זכה לביקורת מפמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות על כך שהוא הביא לארוטיזציה של כוח ואלימות ועל כך שהוא מחזק מיזוגניה (Rubin, 1984). הן טוענות כי נשים הבוחרות לקחת חלק ב-BDSM בוחרות באופן מוחלט בבחירה שמשיטה השלכות שליליות על נשים. פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות טוענות כי פעילויות של BDSM בהסכמה מספקות הנאה רבה לנשים רבות ואף נותנות תוקף לנטייה המינית של הנשים הללו. הן טוענות שאל לפמיניסטיות לתקוף את התשוקות המיניות של נשים אחרות ולתייגן כ"אנטי-פמיניסטיות" או כפעולות המפנימות דיכוי, וכי אין קשר בין פעילויות מיניות "קינקיות" שבהסכמה לבין פשיעה מינית. בעוד שחלק מהפמיניסטיות האנטי-פורנוגרפיות מציעות כי קיים קשר ישיר בין סצנות BDSM בהסכמה לבין אונס והטרדה מינית, פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות רואות בכך דבר מעליב עבור נשים. לרוב מוזכר שב-BDSM התפקידים אינם מייצגים מגדר מסוים אלא העדפות אישיות. יתרה מזו, יש הטוענים כי המשחק עם כוח, כמו גם בסצנות של אונס, דרך BDSM הינו דווקא דרך לאתגר ולחתור נגד הכוח הזה, יותר מאשר שהוא מביא להגשמתו.

נטייה מינית

מק'אלרוי טוענת כי פמיניסטיות רבות פחדו מכך שיקשרו אותן להומוסקסואליות. בטי פרידן, אחת ממייסדות הגל השני בפמיניזם, הזהירה מפני לסביות וקראה לכך "האיום של הלבנדר", השקפה שעליה ויתרה מאוחר יותר. פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות מאמינות שהענקת התוקף לכל הנטיות המיניות הינה הכרחית על מנת לאפשר לנשים חירות מינית מלאה. במקום להרחיק את עצמן מהומוסקסואליות וביסקסואליות מפחד כי הללו יפגעו בקבלה של פמיניזם פופולרי, פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות מאמינות שחירות עבור נשים לא יכולה להתגשם ללא קידום הקבלה של הומוסקסואליות וביסקסואליות.

זהות מגדרית

ישנן פמיניסטיות, כמו ג'רמיין גריר, שביקרו נשים טרנסג'נדריות (גבר-לאישה) כגברים המנסים לנכס לעצמם זהות נשית בעודם שומרים על הפריבילגיה הגברית שלהם, וגברים טרנסג'נדרים (אישה-לגבר) כנשים המתנגדות לסולידריות עם המגדר שלהן. אחת מהפרשניות המרכזיות של השקפה זו היא ג'ניס ריימונד ((Janice Raymond. ב-The Whole Woman, גריר הלכה רחוק עד כדי שבאופן מפורש השוותה נשים טרנסג'נדריות לאנסים בכך שכפו את עצמם לתוך מרחבים של נשים.

טרנסג'נדרים רבים רואים בזהות מגדרית כחלק מולד באדם. יש פמיניסטיות המבקרות אמונה זו, כשהן טוענות שתפקידי מגדר הם מבנים חברתיים, ולכן אינן קשורים לשום מרכיב טבעי. פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות תומכות בזכות של כל אינדיבידואל לקבוע את המגדר של עצמו, ומקדמות נזילות מגדרית כאמצעי להשגת שוויון מגדרי. פטריק כליפיה ((Patrick Califia כתב באופן נרחב על סוגיות אלו סביב פמיניזם ועניינים טרנסג'נדרים, בעיקר ב-Sex Changes: Transgender Politics. גם סנדי סטון (Sandy Stone), ממייסדי דיסציפלינת לימודי הטרנסג'נדרים, יוצאת כנגד ריימונד וטוענת כי מגדר אינו דבר "מולד", אלא בחירה של כל אדם.

דיון פמיניסטי סביב הנושא

כמו הקושי הקיים בהגדרת הפמיניזם, ישנו קושי להגדיר מהו פמיניזם סקס-פוזיטיבי, ומעטים בתנועה, ובמיוחד בענף האקדמי שלה, מסכימים על אידאולוגיה אחת או אג'נדה למדיניות. דוגמא לאופן בו פמיניסטיות יכולות לחלוק אחת על השנייה ניתן לזהות בשאלה האם עיסוק תרבותי מדגים סקס-פוזיטיביות. ניתן למצוא בביקורת של בטי דודסון על מונולוגים מהווגינה מאת איב אנסלר ((Eve Ensler. דודסון טוענת שהמחזה מקדם תפיסה שלילית של מיניות, ומדגיש את האלימות המינית נגד נשים במקום את הערך הטמון במיניות נשית. פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות רבות אימצו לחיקן את העבודה של אנסלר מכיוון שהיא מעודדת בכתיבתה פתיחות בכל הנוגע לגופן ומיניותן של נשים.

חוקי אונס סטטוטוריים למידע נוסף: Age of consent ואונס סטטוטורי

קיים וויכוח בין פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות סביב השאלה האם חוקי אונס סטטוטוריים הם צורה מסוימת של סקסיזם. ישנן פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות שאינן תופסות כל פעילות בהסכמה בין נוער מתבגר ובוגרים כמזיקה באופן אינהרנטי. חל ויכוח בין פמיניסטיות האם חוקי אונס סטטוטוריים פועלים לטובת נערות או שמע פוגעים בהן, והאם המגדר של המשתתפים צריך להשפיע על הדרך שבה מתייחסים אל המפגש המיני הנידון. הטענה שנשמעת מקרב מספר פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות נגד חוקי האונס הסטטוטוריים היא כי הם נקבעו ללא כוונות מגדריות ניטרליות וכיום הם מועצמים בשל זאת, כשישנה ההנחה המוקדמת שנערות מתבגרות הן נאיביות ובלתי מיניות ולכן עליהן להיות מוגנות. פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות המחזיקות בהשקפה זו מאמינות שנערים ונערות מתבגרים מסוגלים באותה המידה לקבל החלטות שקולות בנוגע למיניותם/ן, וכי חוקי אונס סטטוטוריים מטרתם בעצם להגן על "ילדות טובות" מפני סקס. ב-"Sex-Bias Topics in the Criminal Law Course: A Survey of Criminal Law Professors" 24 U. Mich. J.L. Ref. 189 (1990), נאמר "פמיניסטיות אחרות מתנגדות או אמביוולנטיות לגבי חיזוק חוקי אונס סטטוטוריים, מכיוון שהגנה מעין זו מונעת מאישה צעירה להיכנס למערכת יחסים מינית בהסכמה שאליה היא כשירה לתת את הסכמתה. פמיניסטיות אלו רואות בחוקי אונס סטטוטוריים כשולטים יותר מאשר מגנים- וכמובן שחלק מהתפקיד ההיסטורי של חוק זה היה להגן על הבתולין האישה כרכוש "בעל ערך". באותו הזמן, היו מדינות מסוימות בהן ניסיון מיני קודם של מתבגר יכול היה לשמש כקו הגנה למואשם באונס סטטוטורי. דבר זה הראה שכוונת החוקים הייתה להגן על אידאלים של צניעות יותר מאשר לדון בהיבטים של הסכמה.

ביקורת

הביקורת על פמיניזם סקס-פוזיטיבי כוללת בין היתר את עבודותיהן של קתרין מקינון , ג'רמיין גריר ופמלה פול ((Pamela Paul ואת מאמריה של דורצ'ן ליידהולט ((Dorchen Leidholdt. הטיעונים המרכזיים של כותבות אלו הם שפרקטיקות מיניות מסוימות כמו זנות ופורנוגרפיה מנצלות נשים, ושמבחינה היסטורית תמיד פעלו לטובת גברים יותר מאשר לטובתן של נשים. עוד הן טוענות שקידום של כל סוגי הפרקטיקות המיניות ללא הבחנה כלשהי אך ורק תורם לדיכוי של נשים. מקינון טוענת שכל היבט של חירות מינית צריך להיות מובן במסגרת של הדומיננטיות הגברית בחברה, בהקשר של אי-מאזן עוצמה בין נשים לגברים, ובהתייחס להיסטוריה של מיניות גברית ונשית; היא כותבת: "גברים הביאו לארוטיזציה של הרעיון שמיניותם נמנעה מהם, אך למען האמת מיניותם קיבלה ביטוי, קיבלה ביטוי וקיבלה ביטוי. חירות מינית, מהיבט זה, נדמית כמו רציונליות גברית של כפיית סקס על נשים".

בספרה משנת 2005 נשים חזירות שוביניסטיות, אריאל לוי ((Ariel Levy אף היא מבקרת פמיניזם סקס-פוזיטיבי. למרות שאינה מתנגדת לפמיניזם סקס-פוזיטיבי כשלעצמו, וללא כוונה לשלול באופן ספציפי צורות מסוימות של התנהגות מינית, היא רואה בהפצה של סקס-פוזיטיביות כמבנה סוג של "תרבות גסה", בה נשים מפנימות השקפות גבריות המחפיצות אותן ונשים אחרות. לוי מאמינה כי זו טעות לראות דבר זה כמעצים ויתרה מזו, חושבת שנשים צריכות לפתח צורות ביטוי מיני הייחודיות להן. התגובה של פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות לספרה של לוי היו מעורבות: סוזי ברייט ((Susie Bright ביקרה את הספר באהדה, כשהיא מצהירה שחלק רב ממה שנדמה כ"תרבות גסה" מייצג את ההשפלה של העבודה של פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות מוקדמות כמוה. אחרות, כמו רייצ'ל קרמר בוסל ((Rachel Kramer Bussel, פירשו את לוי כאחת המתעלמת במופגן מחלק רב של הביטוי המיני הנשי במהלך 20 השנים האחרונות, או לחלופין, שהיא תרגמה זאת באופן שגוי כהפנמה של פנטזיה גברית. קארה ג'סלה(Kara Jesella) טענה שסקס-פוזיטיביות אינה בהכרח מעצימה, וכי ביכולתה דווקא לגרוע מעוצמה נשית.

דורצ'ן ליידהולט טוענת ש"סקס", קרי, האופן בה מיניות באה לידי ביטוי בחברה, צריך להיות מובן כארגון חברתי המוגדר על ידי מבנים חברתיים פטריארכליים ועל כן יש לבחון אותו. היא כותבת: "אם מבינים שסקס מובנה מבחינה חברתית-ואנו מבינים זאת- ואם אנחנו רואים שעליונות גברית היא שאחראית לעיצוב זה- ואנו רואים זאת- ואם הסקס שבשאלה הוא הסקס בו משתמשים גברים בכדי לכונן את הדומיננטיות שלהם על פני נשים, אז כן, אנחנו נגדו". על פי אן פרגוסון (Ann (Ferguson, המגבלה היחידה של פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות על פעילות מינית צריכה להיות הדרישה להסכמה, אך עם זאת היא טוענת שפמיניזם סקס-פוזיטיבי סיפק הגדרות לקויות למושג הסכמה. כמו כן, במאמץ ליישב את ההדורים עם פמיניזם רדיקלי וליברטני, פרגוסון טוענת שהתנהגות מינית צריכה להיות בסיסית, בעלת סיכון או אסורה, כשבאופן ספציפי האיסור על פרקטיקות מיניות "כולל גילוי עריות, אונס, אלימות במשפחה, ויחסים מיניים בין ילדים מאד צעירים ומבוגרים", לצד כל פעילויות אחרות בהן יש הוכחות לתוצאות של נחיתות. ההוכחה הזו היא מרכזית עבור פרגוסון בזיהוי של פעילות מינית אסורה. מכיוון שההגדרה ל"הסכמה" כה בעייתית, הקטגוריזציה של פרגוסון של פעילות מינית אסורה עוקפת את הסוגיה של הסכמה לחלוטין. שילה ג'פריס ((Sheila Jeffreys טוענת ש"המהפכה המינית" סביב הגדרות של גברים תרמה יותר להמשך דיכוי נשים מאשר לחירותן. היא טוענת שרעיונות מסורתיים על יחסי מין הטרוסקסואליים, כמו הזכות הגברית המינית בנישואין, מחמירים לאור אידאולוגיה סקס-פוזיטיבית. בל הוקס טוענת כי בעיה אחת עם תנועות לשחרור מיני היא שהן מתמקדות על הזכות להשתלב בפעילות מינית, אך לרוב מתעלמות מהזכות לסרב לקחת בהן חלק. ביקורת נוספת היא שלעיתים קרובות מה שמוצג כרעיונות פמיניסטיים, הם בעצם רעיונות שמקורם בסקסולוגיה גברית-דומיננטית.

פמיניזם סקס-פוזיטיבי במרחב הישראלי

כאשר בוחנים את הגישה הפמיניסטית לסקס פוזיטיביות במרחב הישראלי, ניתן לראות שהדיון בנושאים הסקס פוזיטיביים הוא יחסית מצומצם, והתחיל מאוחר יחסית בהשוואה לעולם המערבי. דיון ציבורי בנושאים הללו ניתן למצוא בעיקר ברשת החברתית, בטורי דעה, בבלוגים, ובעיתוני רשת אלטרנטיביים. באתר הישראלי "העוקץ", אשר מפרסם טורי דעה אקטואליים של אנשי אקדמיה ופעילים חברתיים במגוון נושאים, כתבה רוני גרוס כי הפמיניזם בישראל לא אימץ לחיקו לאורך השנים תפיסות סקס-פוזיטיביות, ונדמה שהגיע הזמן לערוך היכרות עם מושגים מהעולם ההגותי הזה, שהתפתח עוד בשנות השמונים בקרב הוגות פמיניסטיות מרכזיות. המושג סקס-פוזיטיב יכול להרתיע אם מבינים אותו לא נכון, אבל בארצות הברית, למשל, מדובר בחלק חשוב – אם כי עדיין שולי – בשיח הפמיניסטי, וישנן נשים מוכרות שפועלות כבר שנים להכניס את הדיבור על מיניות בריאה ומגוונת לשיח הפמיניסטי. בנוסף, לא מספיק להסתמך על חוויות אישיות בלבד ולהסיק שמה שלא טוב לאחת בהכרח לא טוב לאחרת, ולא מספיק להשתמש בכלים המשפטיים שכבר עומדים לרשותנו ושבאמצעותם ניתן למצות את הדין רק במקרים מסוימים מאוד.

סוגיות פוליטיות עיקריות סביב הנושא במרחב הישראלי

עבודת מין

גילה גולדשטיין (18 בדצמבר 1947 - 5 בפברואר 2017) הייתה שחקנית, אמנית וזמרת ישראלית, מהפעילות הראשונות של הקהילה הטרנסג'נדרית ושל אגודת הלהט"ב בישראל. גולדשטיין נחשבה לאישה הטרנסג'נדרית הראשונה בישראל, ובמהלך חייה הפכה לאחד האייקונים הגדולים של קהילת הלהט"ב בישראל. היא נולדה בטורינו שבאיטליה בשם אברהם גולדשטיין ובגיל 13 החלה לגלות את הזהות המגדרית שלה. הוריה ומשפחתה לא קיבלו את שונותה ולכן היא לא יכלה להמשיך ולהתגורר עימם, והיא נאלצה להתחיל לעבוד בזנות כבר בנעוריה על מנת להתקיים. בין השאר, גולדשטיין הייתה ידועה גם כעובדת מין גאה שדיברה בפתיחות על המקצוע בראיונות רבים ובסרט התיעודי שנעשה עליה, "זה גילה, זה אני", ושהוקרן במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בשנת 2010. היא החלה לעבוד בזנות בגן הזיכרון ובגן בנימין בחיפה, ומאוחר יותר ברחוב הירקון ובתל ברוך בתל אביב. בתוכנית טלוויזיה של חנוך דאום היא התגאתה כי הייתה "מלכת הזונות" של תל אביב, וסיפרה על כך שהעיסוק היה מתוך בחירה. גילה גולדשטיין עסקה בזנות עד ימיה האחרונים ונהגה לדבר על כך בפתיחות בכל עת.

ליעד קנטרוביץ הינה דמות בולטת בשיח הסקס פוזיטיבי בהקשר של זכויות לעובדות מין, והייתה הראשונה בישראל שדיברה על כך וגם הזדהתה בתור מי שעוסקת בעבודת מין. כמו כן, קנטרוביץ מתנגדת נחרצות לחוקים כמו חוק הפללת הלקוח וחוקים נוספים שעולים נגד זנות, מתוך טענה כי הם דוחקים נשים לעוני ולשולי החברה. כמו כן, היא מעלה טענה כי חוק הפללת הלקוח ישיג תוצאה הפוכה בה המשטרה תתעסק יותר ברדיפת הנשים שעוסקות בזנות ומנסות להסתיר את הלקוחות, מאשר רדיפה והפללה של הלקוחות עצמם. זאת ועוד, היא מדברת על זכות הבחירה של אישה לעסוק בעבודת מין, מתוך עצמאות ובחירה חופשית לחלוטין. קנטרוביץ יצרה מופע בשם "תראה אותי עובדת" על מנת לתרום לשיח סביב עבודת מין שהוא, כהגדרתה, ״מוסרי ומורליסטי ומלא במסרים שהם שחור או לבן״. במופע זה היא מבקשת להראות שעבודת מין היא לאו דווקא שחור או לבן, ומנסה להראות לצופים את נקודת המבט והחוויה של עובדת המין עצמה, ואת יחסי הכוחות שלה עם הלקוח, מעבר לטיעונים המוסריים. לפיה, אין לציבור יכולת להסתכל על עבודת מין כמו שהיא, וכי השיח סביב זה הוא עקר משום שזה דיבור על, בלי הדבר עצמו. היא אומרת כי "מטרתי במופע הייתה להציג ריאליזם של עבודת מין, גישה שהיא אמיתית מאוד, לא מנסה לייפייף ולא מנסה לקרבן. לאנשים לא יוצא לראות דברים כאלה ביום-יום, אז התגובות חזקות מאוד ועם תובנות, וזה מאפשר לפתוח שיח על מהות העבודה באופן שהוא לא מציצני, באופן מטריאליסטי מאוד. אנשים שואלים מה זה דורש ממני, כמה כסף אני מרוויחה. זה מאפשר לדבר על כך בלי פטישיזציה (פטישיזם)". כמו כן, לפיה, להעביר את המבט לזווית של הבן אדם שעושה את זה היא פמיניסטית. היא אומרת כי "יש היום פמיניזם של עבודת מין, או של עובדות מין, וגם פמיניזם פוסט-קולוניאלי שבו החוויה של האחר נהפכת למרכזית בתוך השיח הזה; בדרך כלל הקול שלו נשאר מושתק או דומם. ופה אני רוצה לתת לעובדת המין סוג של במה מרכזית לא מנקודת מוצא של לחפצן אותה אלא דווקא להראות אותה כשגרתית, כבנאלית, כניטרלית".

פורנוגרפיה

ד"ר עמליה זיו, ראש התכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן גוריון בנגב וחוקרת פורנוגרפיה ופורנוגרפיה אלטרנטיבית דיברה על הפורנוגרפיה הפמיניסטית כשהתראיינה לכתבה ב"המקום הכי חם בגיהנום", שהוא אתר חדשות ודעות ישראלי המתמקד בנושאים חברתיים. זיו אמרה כי "הפורנוגרפיה הפמיניסטית החלה בשנות ה-80 של המאה הקודמת וזוהי פורנוגרפיה שנשים שמגדירות עצמן פמיניסטיות עושות ממניעים פמיניסטיים. ההצהרה המרכזית של יוצרות הפורנו הפמיניסטי היא שהן לא אוהבות את התוצרים של תעשיית הפורנו המרכזי. חלקן מצהירות שהן לא אוהבות את הסקסיזם ושנאת הנשים בסרטים האלה וחלקן מדברות על כך שהפורנו המיינסטרימי פשוט גרוע ושהן רוצות פורנו איכותי יותר שמדבר לנשים. באופן כללי, כל יוצרות הפורנו הפמיניסטי מעמידות את עצמן כאנטיתזה לפורנו המיינסטרימי ולייצוגים שלו. יוצרות הווידאו הפמיניסטיות ניסו ליצור ייצוגים אחרים של פורנו, קונטרה לפורנו הרגיל. הקונטרה הזו באה לידי ביטוי בכך שהדמות הראשית היא אישה, והעונג שלה עומד במרכז. הנשים בסרטים הללו יהיו חזקות, מיניות, ויוזמות". המטרה של הפרקטיקות המיניות היא לענג אותן ולא שהן יענגו את הגברים. השפלה לא תהיה חלק מסרט פורנו פמיניסטי. המין לא יתמקד בחדירה בלבד ולא בהנאה גברית בלבד. יש הרבה פחות קלוז-אפים על גניטליה והרבה יותר "משחק מקדים". זיו מסבירה שבפורנוגרפיה פמיניסטית נראה אינטימיות, פרטנרים שמתנשקים ומתחבקים, סקס שיש בו גם רומנטיקה, וייצוג הולם לאורגזמה נשית שבדרך כלל גם תהיה אמיתית או לפחות תוצג באופן אמין, בניגוד לפורנוגרפיה הרגילה".

הידד ליטמן, מנחה למיניות ועורכת פורנוגרפיה אמרה גם היא באותה כתבה כי "סקס פוזיטיב מגדיר סקס ועירום ולעיתים גם חדירה ואפילו כאב כדברים חיוביים – גם עבור נשים – אם הם מבוצעים מתוך רצון הדדי ובין מבוגרים. בסרטי סקס פוזיטיב שלא תמיד מגדירים עצמם כפמיניסטיים ובפורנוגרפיה פמיניסטית שכן מגדירה את עצמה כזאת, רואים דברים שיכולים ללמד נערות ונשים מהי מיניות טובה וחיובית. אפשר לראות בסרטים כאלה נשים בגדלים, צבעים וגילאים שונים, שנהנות מהגוף שלהן. אפשר לראות מין אוראלי ועד כמה הוא מהנה. אפשר לראות שמין זה דבר לא רק טכני ולא רק חדירה. זה חינוכי".

ביבליוגרפיה

Aboim, Sofia (2010), "Of pleasure and violence: sex and sexuality in men's discourses", in Aboim, Sofia, Plural masculinities: the remaking of the self in private life, Farnham, England Burlington, VT: Ashgate Pub. Co, pp. 137–156.

"A Feminist's Argument on How Sex Work Can Benefit Women". Archived from the original on 2016-06-27.

Bowen, Innes (1 August 2007). "Are sex change operations justified?". BBC News. Retrieved 23 May 2010.

Bonimy, Jasmin (7 September 2009). "Marital rape ban ‘tragically wrong’ says the Christian Council". The Guardian via Bahamas Crisis Centre. Retrieved 22 August 2015. Bright, Susie (blog) (30 September 2005). "Susie Bright's Journal: Female Chauvinist Pigsat the trough". Susiebright.blogs.com. Susie Bright via Blogs.com.

Bell, Shannon (1994) "Writing the prostitute body: feminist reproductions", in Bell, Shannon, Reading, writing, and rewriting the prostitute body, Bloomington: Indiana University Press, pp 79-80

Califia, Patrick (2003). Sex changes: the politics of transgenderism (2nd ed.). San Francisco: Cleis Press.

"1 Corinthians 7:3-7:5 NKJV". Biblegateway.com. Bible Gateway. Retrieved 22 August 2015. Let the husband render to his wife the...

"Conjugal Rights (definition)". Merriam-webster.com. Merriam-Webster. Retrieved 22 August 2015.

Czekay, Angelika (Spring 1993). "Distance and empathy: constructing the spectator of Annie Sprinkle's post-POST PORN MODERNIST - still in search of the ultimate sexual experience". Journal of Dramatic Theory and Criticism (Public Knowledge Project) 7 (2): 177–192.

Duggan, Lisa and Hunter Nan D. (2006). Sex Wars. New York: Routledge. Dworkin, Andrea (1989), "Pornography is a civil rights issue: 1986", in Dworkin, Andrea, Letters from a War Zone: Writings, 1976-1989, New York: E.P. Dutton, pp. 276–307.

Denfeld, Rene (1995), "The antiphallic campaign: male bashing and sexual politics", in Denfeld, Rene, The new Victorians: a young woman's challenge to the old feminist order, St Leonards, New South Wales: Allen & Unwin, p. 35.

Egerton, Jane (1993), "Sheila Jeffreys", in Gilbert, Harriett, The sexual imagination from Acker to Zola: a feminist companion, London: Jonathan Cape, p. 133.

Erickson, Nancy S.; Lamanna, Mary Ann (Fall 1990). "Turning girls into women: re-evaluating modern statutory rape law". University of Michigan Journal of Law Reform. University of Michigan Law School. 24 (1): 189–252.

Ferguson, Ann (Autumn 1984). "Sex war: the debate between radical and libertarian feminists". Signs: Journal of Women in Culture and Society. University of Chicago Press. 10 (1): 110–111.

Greer, Germaine (1999). The whole woman. New York: A.A. Knopf.

"Home page". Alf.org. Association of Libertarian Feminists. Archived from the original on 31 July 2014.

Jeffreys, Elaine (2009). Sex and sexuality in China. London New York: Routledge.

Jeffreys, Elaine (2009), "Feminist prostitution debates: are there any sex workers in China?", in Edwards, Louise; Roces, Mina, Women in Asia: critical concepts in Asian studies, Milton Park, Abingdon, Oxon New York: Routledge, pp. 301–325.

Jesella, Kara (2005). "Revolution girl style now!". Nerve. HowAboutWe.

Leidholdt, Dorchen; Raymond, Janice (1990). The sexual liberals and the attack on feminism. New York: Pergamon Press.

Leidholdt, Dorchen. "When women defend pornography". Anusha.com. Sam Sloan. Retrieved 22 August 2015.

Levy, Ariel (2005). Female chauvinist pigs: women and the rise of raunch culture. New York: Free Press.

Lusty Lady (blog) (21 September 2005). "Beyond Pornified and Female Chauvinist Pigs". Lustylady.blogspot.com. Rachel Kramer Bussel via BlogSpot.

Lusty Lady (blog) (19 September 2005). "Tristan Taormino interview at suicide + Female Chauvinist Pigs". Lustylady.blogspot.com. Rachel Kramer Bussel via BlogSpot.

Lamas, Marta (October 1997). "Nuevos valores sexuales" [New sexual values]. Debate Feminista (in Spanish). JSTOR. 16: 146–149.

lesbian S/M: S/M, a form of eroticism based on a consenual exchange of power (2nd ed.), Boston, Massachusetts: Alyson Publications, p. 88.

Lombroso, Cesare; Ferrero, William (1980) [1895]. The female offender. New York: D. Appleton & Co.

McElroy, Wendy (1996). Sexual correctness: the gender-feminist attack on women. Jefferson, N.C: McFarland.

McElroy, Wendy (1995). XXX: a woman's right to pornography. New York: St. Martin's Press.

MacKinnon, Catharine (1987). Feminism unmodified: discourses on life and law. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press.

"Mutantes at IMDb".

NOTES (March 1999). "Feminist legal analysis and sexual autonomy: using statutory rape laws as an illustration". Harvard Law Review. The Harvard Law Review Association via JSTOR. 112 (5): 1065–1081.

NOTES (March 1999). "Feminist legal analysis and sexual autonomy: using statutory rape laws as an illustration". Harvard Law Review. The Harvard Law Review Association via JSTOR. 112 (5): 1065–1081.

Oriel, Jennifer (September 2005). "Sexual pleasure as a human right: Harmful or helpful to women in the context of HIV/AIDS?". Women's Studies International Forum. Elsevier. 28 (5): 392–404.

Oberman, Michelle (1994). "Turning girls into women: re-evaluating modern statutory rape law". Journal of Criminal Law & Criminology. Northwestern University Pritzker School of Law. 85 (1).

Paul, Pamela (2005). Pornified: how pornography is transforming our lives, our relationships, and our families. New York: Times Books.

Queen, Carol (1997). Real live nude girl: chronicles of sex-positive culture. Pittsburgh, Pennsylvania: Cleis Press.

Rubin, Gayle S. (1984), "Thinking sex: notes for a radical theory of the politics of sexuality", in Vance, Carole, Pleasure and danger: exploring female sexuality, Boston: Routledge & K. Paul, pp. 267–319. Raymond, Janice (1979). The transsexual empire: the making of the she-male. Boston: Beacon Press.

Stone, Sandy. (1991). "The empire strikes back: a post transsexual manifesto", in Epstein, Julia and Straub, Kristina (eds.) Body guards: The cultural politics of gender ambiguity, New York: Routledge.

Strossen, Nadine (2000). Defending pornography: free speech, sex, and the fight for women's rights. New York London: New York University Press. Sexuality, Gender, and the Body (22 September 2008). "Sex-positive feminism (blog)". Genderbodyreligion.wordpress.com. WordPress. Retrieved 3 February 2017.

Smith, Lydia (16 May 2015). "Transgender rights versus feminism: What makes a woman?". International Business Times. Retrieved 13 November 2016.

"Valley paper criticized over pastor's column on spousal rape". Alaska Dispatch News. Retrieved 22 August 2015.

Vance, Carole S. (1992). Pleasure and danger: exploring female sexuality. London New York: Pandora Press. p. 302.

Willis, Ellen (October 1979). "Feminism, moralism, and pornography". The Village Voice. Re-published as: Willis, Ellen (2012), "Feminism, moralism, and pornography", in Willis, Ellen, Beginning to see the light: sex, hope, and rock-and-roll, Minneapolis: University of Minnesota Press, pp. 219–227.

Willis, Ellen (1979). "Lust horizons: is the women's movement pro-sex?". The Village Voice.

Wolf, Naomi (16 March 1992). "Feminist Fatale: a reply to Camille Paglia". The New Republic.

Williams, Linda (Winter 1993). "A provoking agent: the pornography and performance art of Annie Sprinkle". Social Text, special section (edited by Anne McClintock): Explores the Sex Trade (Duke University Press via JSTOR) 37: 117–133.

גרוס, רוני. (14.9.2016). לפמיניזם בישראל חסרות מילים רעננות. אוחזר מתוך http://www.haokets.org/2016/09/14/%D7%9C%D7%A4%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%96%D7%9D-%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%97%D7%A1%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%A8%D7%A2%D7%A0%D7%A0%D7%95%D7%AA/ דוידוב, אלינור. (03.06.2011). ד"ר אנני ספרינקל עוסקת בפורנו, אמנות והעצמה נשית. אוחזר מתוך https://www.haaretz.co.il/misc/1.1176552 הברון, שלומית. (16.10.2016). אם הפורנו הוא החינוך המיני של ימינו, אז שיהיה פמיניסטי. אוחזר מתוך https://www.ha-makom.co.il/article/shlomit-havron-feminist-porn

זיו, עמליה. (2004). בין סחורות מיניות לסובייקטים מיניים: המחלוקת הפמיניסטית על פורנוגרפיה. תיאוריה וביקורת (25), 163-192. זיו, עמליה. 2013. מחשבות מיניות. רסלינג: תל אביב. חננאל, איילה. (23.12.2009). הזונות ביקשו מהח"כים: "אל תענישו לקוחות". אוחזר מתוך https://news.walla.co.il/item/1624608

סלונים, ניר. (05.02.2017). נפרדים מאייקון: גילה גולדשטיין הלכה לעולמה בגיל 69. אוחזר מתוך http://www.mako.co.il/pride-news/local/Article-6ba09c6bd3af951006.htm

HOT. (22.10.2016). כשחנוך דאום פגש את גילה גולדשטיין- חנוך דאום מחשב מסלול מחדש. [קובץ וידאו]. נדלה מ https://www.youtube.com/watch?v=qO074JhAUEY קוטנר, משה. (19.08.2014). ליעד קנטרוביץ מציגה: עבודת מין כפי שהיא באמת. אוחזר מתוך https://www.haaretz.co.il/gallery/theater/.premium-1.2409205