נאפולי (כדורגל)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נאפולי
SSC Neapel.svg
מידע כללי
כינוי פרטנופיי
אזורי (הכחולים)
החמורים הקטנים
תאריך ייסוד 1926
אצטדיון אצטדיון סאן פאולו בנאפולי
(תכולה: 60,240)
בעלים Filmauro עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא אאורליו דה לאורנטיס
יו"ר אורליו דה לורנטיס עריכת הנתון בוויקינתונים
מאמן איטליהאיטליה ג'נארו גאטוזו
ליגה סרייה A
www.sscnapoli.it
תלבושת
תלבושת בית
תלבושת חוץ
תלבושת שלישית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אגודת הכדורגל נאפוליאיטלקית: Società Sportiva Calcio Napoli) היא קבוצת כדורגל באיטליה המשחקת בסרייה א'. מגרשה הביתי הוא אצטדיון סאן פאולו, והיא הקבוצה הבולטת ביותר בנפת דרום איטליה. השחקן הבולט בהיסטוריית הקבוצה הוא דייגו מראדונה, שלדעת רבים אחד מן הכדורגלנים הטובים בהיסטוריית המשחק, בהנהגתו זכתה הקבוצה בדאבל (אליפות וגביע איטליה) ב-1987 ובאליפות איטליה נוספת ב-1990, אך מאז לא הצליחה לשחזר את הצלחתה המקומית. כמו כן זכתה הקבוצה בגביע אופ"א ב-1989.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצה נוסדה ב-1905 על ידי הימאי ויליאם פות'ס ושותפו לעסקים הקטור באיון. בתחילה נקרא המועדון הלא רשמי "מועדון הכדורגל והקריקט של נאפולי" ושנתיים מאוחר יותר שונה השם ל"מועדון הכדורגל של נאפולי". בשנים הראשונות שיחקה הקבוצה בעיקר מול קבוצות מדרום איטליה או קבוצות שהורכבו מימאים, זאת מכיוון שהליגה האיטלקית הורכבה בשנותיה הראשונות רק מקבוצות מצפון איטליה. ב-1912 השתתפה הקבוצה לראשונה באליפות איטליה תחת השם "אינטרנציונאלה נאפולי".

ב-23 באוגוסט 1926 החליט נשיא המועדון דאז, ג'ורג'ו אסקרלי, איש עסקים יהודי[1], לשנות את שם המועדון ל-"Associazione Calcio Napoli". תאריך זה נחשב בעיני ההנהלה הנוכחית של המועדון ובעיני אוהדי הקבוצה לתאריך הרשמי להקמת המועדון.

בשנותיה הראשונות בליגה בכירה, נאפולי לא הרשימה והיוותה קבוצת תחתית, אך עם מינויו של האנגלי ויליאם גרבוט (אנ') למאמן, הפכה הקבוצה לקבוצת צמרת וסיימה פעמיים במקום השלישי. באותן שנים שיחקו בקבוצה המתאזרח הפרגוואי אטילה סאלוסטרו (אנ') שהפך לכובש המצטיין של הקבוצה עם 106 שערי ליגה במדי הקבוצה והמתאזרח הקרואטי אנטוניו וויאק שהפך לכובש השני המצטיין של הקבוצה עם 102 שערי ליגה במדי הקבוצה.

התקופה לפני מראדונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות ה-60 ובאמצע שנות ה-70 הקבוצה הציגה סגל שחקנים מרשים אך לא הצליחה לזכות בתארים מלבד שתי זכיות בגביע האיטלקי ה"קופה איטליה": הקבוצה זכתה בתואר הראשון בתולדותיה ב-1962. ב-25 ביוני 1964 שונה שם הקבוצה לשם "Società Sportiva Calcio Napoli".

עם מינויו של ברונו פסאולה (אנ') כמאמן, חזרה הקבוצה למאבקי הצמרת וסיימה בין חמשת המקומות הראשונים באופן קבוע. היא אף סיימה במקום השני בעונת 1967/1968 אחרי מילאן. בקבוצה שיחקו באותן שנים שחקנים כדוגמת השוער דינו זוף, אומר סיבורי, ז'וזה אלטפיני ואנטוניו יוליאנו (אנ') שהפך עם השנים לאחד השחקנים עם מספר ההופעות הרב ביותר במדי הקבוצה (394 הופעות ליגה, ו-505 הופעות בכל המסגרות).

תחת הדרכתו של המאמן לואיס ויניסיו (אנ') סיימה הקבוצה פעמיים במקום השלישי בעונות 1970/1971 ו-1973/1974 בהם גם השתתפה בפעם הראשונה בגביע אופ"א. בעונת 1974/1975 סיימה הקבוצה במקום השני והצליחה גם להעפיל לסיבוב השלישי של גביע אופ"א. הקבוצה זכתה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע איטליה בעונת 1975/1976 אחרי ניצחון בגמר על מילאן.

לאחר הניצחון על סאות'המפטון בגמר הגביע האנגלו-איטלקי, העפילה הקבוצה לגביע אירופה למחזיקות גביע של עונת 1976/1977 והגיעה עד שלב חצי הגמר לאחר ניצחונות על הקבוצות בודה/גלימט, אפואל ניקוסיה ושלסק ורוצלב. הקבוצה שבה וסיימה במקום השלישי בעונת 1980/1981 אך לאחר מכן לא הצליחה לבסס את מעמדה והפכה לקבוצה בינונית ששורדת בליגה בכל עונה בקושי.

תקופת הזוהר: ימי מראדונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההערצה לדייגו מראדונה

ב-1984 הפתיעה נאפולי את עיתונות הכדורגל העולמית כשרכשה את דייגו ארמנדו מראדונה תמורת כ-7.5 מיליון דולר, ושברה את סכום שיא ההעברות עבור שחקן, אותו החזיק מראדונה עצמו כשנרכש על ידי ברצלונה מבוקה ג'וניורס.

כבר בעונתו הראשונה של מראדונה, נאפולי סיימה את השנה עם ממוצע של 77,600 צופים למשחק. ההתחלה אמנם הייתה צולעת אך נאפולי סיימה את העונה במקום ה-8 כשמראדונה כובש 14 שערי ליגה. בעונתו השנייה של מראדונה נאפולי המשיכה להתקדם וסיימה במקום השלישי כשמראדונה תורם 11 שערי ליגה כשהחשוב מביניהם היה שער הניצחון על יובנטוס, האלופה שבדרך, מבעיטת עונשין שקטעה 13 שנים ללא ניצחון נאפוליטני על היריבה מהצפון.

עונת 1986/1987 (שהגיעה לאחר מונדיאל 1986 בו כיכב מראדונה והוביל את נבחרת ארגנטינה לזכייה סנסציונית) הייתה העונה הגדולה ביותר בתולדות המועדון, ונאפולי זכתה באליפות איטליה (ה"סקודטו") הראשונה שלה ומאוחר יותר השלימה זכייה בדאבל עם זכייה שלישית ב"קופה איטליה".

בקיץ שלאחר הזכייה צירפה נאפולי את קארקה הברזילאי וביחד עם מראדונה היוו השניים צמד קטלני. השניים שנהפכו להיות גם חברים טובים מחוץ לכדורגל, כבשו ביחד 28 שערים (מראדונה עם 15, קארקה עם 13) אך נאפולי לא הצליחה לשמור על תארה וסיימה רק במקום השני אחרי מילאן. את עונת 1988/1989 נאפולי סיימה עם הרגשה חמוצה-מתוקה, הקבוצה סיימה בפעם השנייה ברציפות במקום השני כשהפעם מקדימה אותה אינטר אך התנחמה בזכייה בגביע אופ"א, הגביע האירופאי הראשון והיחיד בתולדות המועדון, אחרי ניצחון בגמר על שטוטגרט הגרמנית, כשבדרך היא גוברת על היריבה המרה יובנטוס, באיירן מינכן ובורדו.

שנתיים רצופות במקום השני דרבנו את מראדונה, שהוליך את נאפולי לזכייה שנייה בסקודטו כשבדרך הוא כובש 16 שערים. המונדיאל שנערך באיטליה בשנה זו הפגיש בחצי הגמר את איטליה המארחת ואת ארגנטינה בנאפולי, כאשר מראדונה קרא לתושבי נאפולי לתמוך בנבחרת מוצאו, ארגנטינה במקום באיטליה ואוהדי נאפולי רבים נקרעו בין האהבה למראדונה לבין הנאמנות למולדתם. בשנתו האחרונה של מראדונה הוביל אותה לזכייה בסופר קאפ האיטלקי לשנת 1990, אך בליגה יכולתו הייתה בינונית, כאשר דייגו כבש רק 6 שערים, כולם מבעיטות עונשין. מראדונה נתפס משתמש בסמים מספר פעמים, נעדר מאימונים בגלל "לחץ" לטענתו, התמודד עם סקנדל הקושר אותו לילד מחוץ לנישואים ונחשד בשיתוף פעולה עם המאפיה המקומית, ה"קאמורה". לאחר שהושעה במשך 15 חודשים על כישלון בבדיקת סמים מסוג קוקאין, עזב מראדונה את נאפולי בשנת 1992.

שנות ה-90 - ימי השפל - השקיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השעייתו של מראדונה, החלה נאפולי להתדרדר ביכולת. האלופה הגאה של איטליה סיימה עונה נוראית ואף לא הצליחה לסיים במקום המעפיל לגביע אופ"א בליגה, והקבוצה חזרה להיות קבוצת מרכז טבלה עם יומרות שהסתכמו בניסיון להעפיל לגביע אופ"א, וזאת למרות כישרונות בסגל כדוגמת צ'ירו פרארה, פאביו קנבארו, רוברטו אז'אלה, אנדרה קרוז (אנ'), לורן בלאן, פאביו פקיה (אנ'), דניאל פונסקה וג'אנפרנקו זולה. ב-1998, אחרי 33 שנים רצופות בסרייה A, ירדה נאפולי ליגה, והקבוצה נאלצה לבלות שנתיים בליגת המשנה בטרם חזרה לסרייה A אך לא הצליחה לשרוד וירדה שוב לסרייה B ב-1997/1998, וזאת לאחר עונה מחרידה מבחינה מקצועית בה ניצחה פעמיים בלבד בעונה שלמה.

שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד בטרם הספיקו הנאפוליטנים להסתגל לסרייה B נחתה על הקבוצה מכה נוספת, החובות הכבדים של המועדון גרמו לקבוצה לפשוט את הרגל והקבוצה הורדה לסרייה C, כחלק מסילוק החובות, הקבוצה התפרקה ובמקומה נוסד המועדון: Napoli Soccer. הקבוצה נרכשה על ידי הקולנוען אאורליו דה לאורנטיס (אנ') שהחל לתכנן מיד את החזרה של הקבוצה למקומה הראוי - הסרייה A.

את עונת 2004/2005 נאפולי החלה עם יומרות גדולות אך פיספסה את העלייה כשהפסידה בפלייאוף לאבלינו (אנ'). דה לאורנטיס לא התייאש והמשיך לחזק את הקבוצה ושנה מאוחר יותר חגגה נאפולי את החזרה שלה לסרייה B. במהלך השנתיים בסרייה C המשיכו האוהדים של הקבוצה למלא את יציעי סאן פאולו, למרות הליגה הנמוכה בה היה המועדון ונאפולי הציגה ממוצע קהל מהגבוהים באיטליה וקבעה שיא סרייה C - קרוב ל-65,000 צופים במשחק העלייה מול פרוג'יה.

בעונת 2006/2007 מיד אחרי שהבטיחה את העלייה הצהירו ראשי המועדון שהמטרה היא העפלה לסרייה A, הקבוצה החליטה להשאיר את אדוארדו רייה (אנ') בתפקיד המאמן, שינתה את שמה בחזרה ל-SSC Napoli והחלה לבצע רכש מסיבי, התקוות והביטחון של הקבוצה רק התגברו לאחר משחקי האימון של הקבוצה וההצלחה במסגרת גביע מורטי שנערך בסאן פאולו במסגרתו התמודדה הקבוצה עם האלופה אינטר ומול יובנטוס. הקבוצה גם הצליחה במסגרת הגביע האיטלקי והדיחה את יובנטוס בסיבוב השלישי לאחר משחק דרמטי בסאן פאולו שהסתיים ב-3:3 ודו-קרב בפנדלים שהסתיים לזכות הקבוצה.

הקבוצה, שנחשבה מתחילת העונה כאחת המועמדות הבולטות לעלייה לסרייה א', הצליחה לעמוד בציפיות וב- 10 ביוני 2007, העפילה הקבוצה לסרייה א' מהמקום השני לאחר שסיימה בתיקו 0:0 בחוץ מול גנואה שהבטיחה באותו משחק את עלייתה גם היא אחרי שסיימה בפער של 10 נקודות מפיאצ'נזה שבמקום הרביעי. בתום 42 מחזורי הליגה, סיימה נאפולי במקום השני עם 79 נקודות (6 נקודות פחות מהיריבה יובנטוס, שבילתה בליגה השנייה בעקבות פרשת הטיית המשחקים בסרייה א' ועלתה אף היא בעונה זו חזרה לסרייה א'), ניצחה ב-21 משחקים, סיימה ב-16 משחקים בתיקו והפסידה בחמישה. היא הבקיעה 52 שערים וספגה 29 שערים (ההגנה הטובה בליגה).

בעונת 2007/2008, עלייתה של הקבוצה התקבלה בהתלהבות רבה בעיר, שם הקבוצה נקשר למספר שחקנים בסרייה א', שהם ילידי העיר שהבולטים ביניהם היו מאורו אספוזיטו ואנטוניו נוצ'רינו. אף שהשניים לא הגיעו לבסוף, הקבוצה ערכה רכש נרחב שכלל בין היתר את אסקיאל לאבסי, מרסלו זלאייטה, מנואלה בלאסי, מארק האמסיק, וולטר גרגאנו ומתאו קונטיני.

ראשי המועדון הציבו בפני הקבוצה את המטרה לסיים במקומות 10 עד 12 בליגה בעונת החזרה הראשונה, והקבוצה הציגה יכולת טובה במהלך העונה. בעוד שבמשחקי הבית הצליחה הקבוצה בצורה מרשימה (ניצחה את כל קבוצות הצמרת למעט רומא), יכולתה במשחקי החוץ הייתה לא מרשימה ונאפולי סיימה את העונה עם 3 ניצחונות חוץ בלבד. הקבוצה סיימה את העונה במקום השמיני עם 50 נקודות וזכתה בשל כך בהשתתפות בטורניר גביע האינטרטוטו. בשלב הראשון היא פגשה את פניוניוס היוונית אבל לא הצליחה להעפיל לשלב הבא לאחר הפסד 3:2 בסיכום שני המשחקים.

בעונת 2008/2009, כחלק מתוכנית ארוכת טווח כשהמטרה העיקרית היא העפלה לגביעי אירופה השונים, נאפולי המשיכה להתחזק והצליחה גם לשמור על שחקניה המובילים למרות התעניינות גוברת מצידן של קבוצות צמרת הן מאיטליה והן מרחבי אירופה. מאז חזרתה של הקבוצה לסרייה א' ועד לקיץ 2008, השקיע נשיא הקבוצה דה לאורנטיס כ-73 מיליון אירו לחיזוק הקבוצה ורכש 16 שחקנים. במשחק הפתיחה התמודדה נאפולי מול רומא במשחק חוץ שבסיומו התפרעו אוהדי הקבוצה בתחנת רכבת. הנזקים שגרמו האוהדים נאמדו בחצי מיליון אירו. כתוצאה מכך, הטילה ההתאחדות האיטלקית קנס כספי בסך 10,000 אירו וסגרה את שני יציעי ה"אולטראס" לשלושה משחקי בית (מול פיורנטינה, פלרמו ויובנטוס). בשל כך, במועדון העריכו את ההפסדים הכלכליים בשל סגירת היציעים ב-3 מיליון אירו. ב-2009/2010 סיימה הקבוצה במקום השישי בליגה והעפילה לליגה האירופית פעם נוספת.

החל מ-2010 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 2010/2011 סיימה הקבוצה במקום השלישי בליגה והעפילה לליגת האלופות לראשונה מאז תחילת שנות ה-90 שהצליחה להעפיל למפעל הבכיר של אירופה.

בעונת 2011/2012 הקבוצה סיימה במקום החמישי בליגה, וזכתה בגמר גביע המדינה נגד יובנטוס לאחר 25 שנה. בעונת 2012/2013 הקבוצה סיימה מקום שני וזו הייתה העונה הטובה ביותר במועדון מאז עונת הזכייה האחרונה בעונת 1989/1990, כאשר שחקן הקבוצה אדינסון קבאני סיים כמלך שערים בליגה עם 29 שערים.

בעונת 2013/2014 זכתה נאפולי בגביע האיטלקי החמישי בתולדותיה לאחר כשגברה על פיורנטינה בתוצאה 1-3. בעונת 2014/2015 זכתה נאפולי בסופר קאפ האיטלקי לאחר שגברה על יובנטוס בתוצאה 6-5 בפנדלים. בליגה סיימה הקבוצה במקום החמישי, כאשר רפאל בניטס עוזב את נאפולי לטובת ריאל מדריד, ומוחלף על ידי מאוריציו סארי. הקבוצה ניסתה להתחרות ביובנטוס על האליפות בעונה הבאה, אבל סיימה רק במקום השני בליגה. בעונת 2017/2018 סיימה הקבוצה במקום השלישי, כאשר היא מהווה יריבה ליובנטוס במהלך כל העונה, אבל כושלת בסיבוב האחרון. במסגרת האירופית סיימה הקבוצה במקום השלישי בבתים בליגת האלופות ונשרה לליגה האירופית שם הפסידה לר.ב. לייפציג בשלב 32 האחרונות. בסוף העונה עזב את המועדון סארי לצ'לסי. קרלו אנצ'לוטי מונה במקומו למאמן הקבוצה, והצליח להשיג עם הקבוצה את המקום השני, והקבוצה סיימה פעם נוספת כסגניתה של יובנטוס, בהפרש של 10 נקודות מהמקום השלישי.

אצטדיון ואוהדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"אולטראס" (הגרעין הקשה) של אוהדי נאפולי

הקבוצה משחק באצטדיון סאן פאולו, אחד האצטדיונים הגדולים באיטליה. תכולת האצטדיון מוגבלת ל-70,240 צופים בשל תקנות בטיחות. האצטדיון עצמו מכיל 78,210 מושבים ומשמש כאצטדיונה הביתי של הקבוצה משנת 1959. לפני שעברה לשחק בסאן פאולו, שיחקה נאפולי באצטדיון ארטורו קולאנה ואצטדיון ג'ורג'ו אקסרלי.

נאפולי סיימה ראשונה בממוצע הקהל שלה מ-1966 עד 1988 (למעט שנתיים בהן מילאן הציגה ממוצע גבוה יותר) ובשנת 1985 הציגה ממוצע של 77,600 צופים למשחק. אוהדי הקבוצה ה"שרופים" המכונים ה"אולטראס", יושבים ביציעים מאחורי השערים הנקראים "קורבה A" ו"קורבה B" (מכילים 28,200 מקומות ישיבה ביחד). האצטדיון נחשב לאחד האצטדיונים הביתיים באיטליה, כך למשל בעונת 2007/2008 ניצחה נאפולי את כל קבוצות הצמרת למעט רומא, וזאת למרות שסיימה במקום השמיני בלבד.

לאוהדי נאפולי קשרים טובים עם אוהדי גנואה. בנוסף חברים אוהדי נאפולי עם הגרעין הקשה שבאוהדי לוקומוטיב פלובדיב הבולגרית, שקראו לעצמם "Napoletani Ultras Plovdiv" על שם המועדון הנפוליטני. קשרים נוספים מקיימים אוהדי נאפולי עם אוהדי קטניה, בורוסיה דורטמונד, פריס סן ז'רמן וסלטיק.

יריבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלא כמו ג'נובה, רומא או טורינו, נאפולי היא המועדון הגדול היחידי בעיר נאפולי, ולכן אין לקבוצה משחק דרבי גדול רשמי. אולם אוהדי הקבוצה מחשיבים שני מפגשים עם יריבות מאותו האזור כ"משחקי דרבי" מבחינתם: "דרבי דלה קאמפאניה" (Derby della Campania באיטלקית) - היריבות עם הקבוצות מהליגות הנמוכות אבלינו מהליגה פרו וסלרניטנה מהסרייה ב'.

מבחינה ספורטיבית לנאפולי יריבות עם רומא, ולמפגשים ביניהם קוראים "דרבי דל סול" (Derby del Sole באיטלקית, בתרגום: "דרבי השמש"), כאשר הן שתי הקבוצות שנחשבות לאהודות ביותר מחוץ לצפון איטליה (כשרומא מייצגת את מרכז איטליה, ונאפולי את דרום איטליה).

כמו כן קיימת לנאפולי יריבות היסטורית מסורתית קשה עם יובנטוס בגלל מספר אירועים שקרו בין הקבוצות במהלך השנים, בעיקר אליפויות וגביעים שהקבוצות לקחו אחת על חשבון השנייה.

בנוסף למועדון יריבות עם קבוצת הכדורגל של פלרמו הסיציליאנית, ולמפגשים ביניהם קוראים "דרבי שתי הסיציליות" (Derby delle Due Sicilie באיטלקית), המייצג את היריבות ההיסטורית בממלכת שתי הסיציליות בין ממלכת סיציליה לממלכת נאפולי.

תלבושת הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבוצה משחק עם חולצות תכלת ומכנסיים לבנים. מדי הקבוצה לא השתנו מאז הקמת המועדון. עם זאת, חולצת החוץ עברה במהלך השנים מספר שינויים, במשך שנים רבות, השתמשה הקבוצה בחולצות לבנות ומכנסיים תכולים כמדי החוץ. בנוסף השתמשה הקבוצה במדים צהובים וכיום משתמשת הקבוצה גם במדים בצבע כחול במשחקי החוץ של הקבוצה ובמדים לבנים כחולצה שלישית.

שנים יצרן תלבושות ספונסר ראשי
1978-80 פומה אין
1980-81 NR
1981-82 סאניידרו
1982-83 סיריאו
1983-84 לאטה ברנה
1984-85 לינאה טיים סיריאו
1985-88 NR בוייטוני
1988-91 מארס
1991-94 יומברו ווילו
1994-96 לוטו רקורד קוצ'ינה
1996-97 צ'נטרלה דל לאטה די נאפולי
1997-99 נייקי פולנגי
1999-00 פרוני ברוורי
2000-03 דיאדורה
2003-04 לגאה רוסו די צ'יצ'אנו
2004-06 קאפה סקיי קפיטן / כריסמס אין לוב / מנואלה דאמורה / מאנדי
2005-06 לטה
2006-09 דיאדורה
2009-11 מאקרון
2011-14 לטה-MSC (בליגת האלופות ובליגה האירופית לטה בלבד)
2014-15 לטה-פסטה גארופלו (בליגת האלופות ובליגה האירופית לטה בלבד)
2015-הווה קאפה

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הגביע האיטלקי:
    • זכייה (5): 1961/1962, 1975/1976, 1986/1987, 2011/2012, 2013/2014
    • סגנות (4): 1971/1972, 1977/1978, 1988/1989, 1996/1997
  • סרייה ב':
    • זכייה (2): 1945/1946, 1949/1950
    • סגנות (3): 1961/62, 1964/65, 2006/07

אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-3 בספטמבר 2019
מס' עמדה שם
1 איטליהאיטליה שוער אלכס מרט
2 צרפתצרפת מגן קווין מלקויט
5 ברזילברזיל קשר אלאן
6 פורטוגלפורטוגל מגן מריו רוי
7 ספרדספרד חלוץ חוסה קאייחון
8 ספרדספרד קשר פביאן רואיס
9 ספרדספרד חלוץ פרננדו יורנטה
11 מקסיקומקסיקו חלוץ אירווינג לוסאנו
12 מקדוניה הצפוניתמקדוניה הצפונית קשר אליף אלמאס
13 איטליהאיטליה מגן סבסטיאנו לופרטו
14 בלגיהבלגיה חלוץ דריס מרטנס
19 סרביהסרביה מגן ניקולה מקסימוביץ'
מס' עמדה שם
20 פוליןפולין קשר פיוטר ז'לינסקי
22 איטליהאיטליה מגן ג'ובאני די לורנצו
23 אלבניהאלבניה מגן אלסייד היסאי
24 איטליהאיטליה חלוץ לורנצו אינסינייה (קפטן)
25 קולומביהקולומביה שוער דויד אוספינה
26 סנגלסנגל בלם קאלידו קוליבאלי
27 יווןיוון שוער אורסטיס קרנזיס
31 אלג'יריהאלג'יריה מגן פאוזי גולאם
34 גרמניהגרמניה קשר אמין יונס
44 יווןיוון בלם קוסטאס מנולאס
62 איטליהאיטליה מגן לורנצו טונלי
99 פוליןפולין חלוץ ארקדיוש מיליק

סטטיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאני ההופעות בכל המסגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

# שם השחקן לאום הופעות
1 מארק האמשיק סלובקיהסלובקיה 520
3 ג'וזפה ברוסקולוטי איטליהאיטליה 511
2 אנטוניו יוליאנו איטליהאיטליה 505
4 מורנו פראריו איטליהאיטליה 396
5 צ'ירו פרארה איטליהאיטליה 322
6 חוסה קאייחון ספרדספרד 320
7 לורנצו אינסינייה איטליהאיטליה 317
8 כריסטיאן מאג'ו איטליהאיטליה 307
9 דריס מרטנס בלגיהבלגיה 295
10 פאולו קנבארו איטליהאיטליה 278

הכובשים המצטיינים בכל המסגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

# שם השחקן לאום שערים
1 מארק האמשיק סלובקיהסלובקיה 121
2 דריס מרטנס בלגיהבלגיה 116
3 דייגו מראדונה ארגנטינהארגנטינה 115
4 אטילה סלוסטרו קרואטיהקרואטיה איטליהאיטליה 108
5 אדינסון קבאני אורוגוואיאורוגוואי 104
6 אנטוניו וויאק קרואטיהקרואטיה איטליהאיטליה 103
7 חוסה אלטאפיני ברזילברזיל איטליהאיטליה 97
8 קארקה ברזילברזיל 96
9 גונזאלו היגוואין ארגנטינהארגנטינה 91
10 לורנצו אינסינייה איטליהאיטליה 81
11 חוסה קאייחון ספרדספרד 79
12 ג'וזפה סלבודי איטליהאיטליה 77
13 לואיס ויניסיו ברזילברזיל 70
קאנה ברזילברזיל 70
15 האסה יאפסון שוודיהשוודיה 51

כיתוב מודגש מייצג שחקנים שעדיין משחקים בקבוצה

נשיאי הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם שנים
ג'ורג'ו אסקרלי 1926 - 1927
גוסטבו זינזארו 1927 - 1928
ג'ובאני מארסקה 1928 - 1929
ג'ורג'ו אסקרלי 1929-1930
ג'ובאני מארסקה
אאוגניו קופולה
1930 - 1932
וינצ'נזו סבארזה 1932-1936
אקילה לאורו 1936 - 1940
גאטאנו דל פצו 1940
תומאזו לאונטי 1940 - 1941
לואיג'י פישיטלי 1941 - 1943
אניבאלה פיינגה 1943 - 1945
שם שנים
וינצ'נזו סבארזה 1945 - 1946
פסקואלה רוסו 1946-1948
אגידיו מוסולינו 1948 - 1951
אלפונסו קומו 1951-1952
אקילה לאורו 1952 - 1954
אלפונסו קומו 1954-1963
לואיג'י סקוטו 1963- 1964
רוברטו פיורה 1964-1967
ג'ואקינו לאורו 1967 - 1968
אנטוניו קורצ'יונה 1968-1969
קוראדו פרליינו 1969 - 1971
שם שנים
אטורו סאקי 1971 - 1972
קוראדו פרליינו 1972-1983
מארינו ברנקאצ'ו 1983
קוראדו פרליינו 1983-1993
אלניו גאלו 1993 - 1995
וינצ'נזו שיאנו די קוללה 1995-1996
ג'אן מרקו אינוצ'נטי 1996 - 1998
פדריקו סקאלינגי 1999-2000
ג'ורג'ו קורבלי 2000
סלבטורה נאלדי 2001-2004
אאורליו דה לאורנטיס 2004 -

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


ליגת האלופות 2019/20
בית א' בית ב' בית ג' בית ד' בית ה' בית ו' בית ז' בית ח'
צרפתצרפת פריז סן-ז'רמן גרמניהגרמניה באיירן מינכן אנגליהאנגליה מנצ'סטר סיטי איטליהאיטליה יובנטוס אנגליהאנגליה ליברפול ספרדספרד ברצלונה רוסיהרוסיה זניט סנקט פטרבורג אנגליהאנגליה צ'לסי
ספרדספרד ריאל מדריד אנגליהאנגליה טוטנהאם אוקראינהאוקראינה שחטאר דונצק ספרדספרד אתלטיקו מדריד איטליהאיטליה נאפולי גרמניהגרמניה בורוסיה דורטמונד פורטוגלפורטוגל בנפיקה ליסבון הולנדהולנד אייאקס
בלגיהבלגיה קלאב ברוז' יווןיוון אולימפיאקוס קרואטיהקרואטיה דינמו זאגרב גרמניהגרמניה באייר לברקוזן אוסטריהאוסטריה רד בול זלצבורג איטליהאיטליה אינטר מילאנו צרפתצרפת אולימפיק ליון ספרדספרד ולנסיה
טורקיהטורקיה גלאטסראיי סרביהסרביה הכוכב האדום בלגרד איטליהאיטליה אטאלנטה רוסיהרוסיה לוקומוטיב מוסקבה בלגיהבלגיה גנק צ'כיהצ'כיה סלביה פראג גרמניהגרמניה ר.ב. לייפציג צרפתצרפת ליל