יובנטוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יובנטוס
Juventus F.C. Logo.png
מידע כללי
כינוי "הגברת הזקנה",
"יובה",
"ביאנקונרי" (השחורים-לבנים),
"הזברות"
תאריך ייסוד 1 בנובמבר 1897
אצטדיון אצטדיון יובנטוס, טורינו
(תכולה: 41,000)
נשיא אנדראה אניילי
מאמן אנטוניו קונטה
ליגה סרייה A
תארים
מספר אליפויות 29
מספר גביעים 9
תלבושת
תלבושת בית
תלבושת חוץ

יובנטוס (Juventus, "נעורים" בלטינית) היא הקבוצה המצליחה ביותר באיטליה ואחת המצליחות בעולם. קבוצת הכדורגל, אשר ממוקמת בטורינו שבפיימונטה, שיחקה בכל שנות קיומה בסרייה א', הליגה האיטלקית הראשונה, למעט בעונת 2006/2007.

הקבוצה הוקמה בשנת 1897 בידי קבוצה של סטודנטים צעירים מטורינו, ובשנת 1923 נקנתה על ידי משפחת אניילי לה היא שייכת עד היום. לאורך השנים הפכה יובנטוס לקבוצה המייצגת של הכדורגל האיטלקי ולסמל תרבות איטלקי. הדבר מתבטא, בין היתר, בייצוג נכבד של שחקניה בנבחרת איטליה, הנחשבת לאחת הנבחרות הטובות בעולם. ליובנטוס המספר הרב ביותר של אוהדים בתחומי איטליה והיא מבין הקבוצות האהודות ביותר בעולם.

יובנטוס היא הקבוצה המצליחה ביותר בתולדות הכדורגל האיטלקי, ואחת הקבוצות המצליחות ביותר בהיסטוריה של הכדורגל המודרני בעולם. לפי הפדרציה העולמית להיסטוריה וסטטיסטיקת הכדורגל (IFFHS), ארגון המוכר על ידי פיפ"א, יובנטוס היא הקבוצה האיטלקית המצליחה ביותר במאה ה-20 והקבוצה האירופאית השנייה הכי מצליחה באותה תקופה. בשנת 1985 הפכה יובנטוס לקבוצה הראשונה בהיסטוריה שזוכה בכל שלושת התארים המרכזיים של אופ"א: גביע אירופה לאלופות (כיום ליגת האלופות), גביע אירופה למחזיקות גביע וגביע אופ"א (כיום הליגה האירופית). לאחר הזכייה בגביע הביניבשתי באותה שנה, הפכה יובנטוס לקבוצה הראשונה בהיסטוריה שזוכה בכל התארים היבשתיים האפשריים למועדון אירופי - גביע אירופה לאלופות, גביע אופ"א, גביע אירופה למחזיקות גביע, הסופרקאפ האירופי והגביע הביניבשתי והיא אחת מ-3 קבוצות בלבד באירופה שעשו זאת יחד עם אייקס ובאיירן מינכן.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות - ייסוד המועדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועדון נוסד ב-1 בנובמבר 1897 בידי קבוצה של צעירים מבית הספר העל יסודי ע"ש מאסימו ד'אז'ליו בטורינו. מייסדי המועדון היו כולם בין הגילאים ארבעה עשרה לשבע עשרה.

מעט מאוד מידע כתוב קיים לגבי הקמת הקבוצה, שכן באותה תקופה עיתוני איטליה לא נתנו לתחום הספורט מקום רב על פני העיתון. אחד ממייסדי המועדון, אנריקו קנפארי, כתב ספר בשנת 1914 המתאר את הולדת המועדון. על פי ספרו, המייסדים הצעירים חיפשו בלהט אחר שם למועדון. לאחר סיבוב של הצבעות נבחרו שלוש הצבעות מרכזיות - Società Via Fori, Società Sportiva Massimo D' Azeglio ו-Sport Club Juventus (מועדון ספורט יובנטוס). השם האחרון נבחר.

מייסדי הקבוצה בשנת 1898

הנשיא הראשון של המועדון היה אוג'ניו קנפארי (אחיו של אנריקו). בשנת 1899 שונה שמה של הקבוצה ל-Football Club Juventus (מועדון כדורגל יובנטוס), וצבעיה של הקבוצה הצעירה היו ורוד ושחור, הידועים באיטליה בכינוי רוזאנרו. אצטדיונה הראשונה היה הפיאצה ד'ארמי.

הכניסה לליגה האיטלקית בכדורגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יובנטוס ערכה את משחק הבכורה שלה באליפות האיטלקית לכדורגל (גרסה מוקדמת של הסרייה א') בעונת 1900, כשהיא מיוצגת במדים הורודים המקוריים. המשחק הראשון שהקבוצה שיחקה היה ב-11 במאי 1900 שהסתיים בהפסד 1-0 ל-FBC Torinese בפיאצה ד'ארמי. בעונה השנייה של הקבוצה יובנטוס הצליחה הרבה יותר כשהיא מגיע לחצי גמר הליגה לאחר ניצחון קבוצה מקומית אחרת בשם Ginnastica Torino בתוצאה 5-0. בחצי הגמר הפסידה לקבוצת הכדורגל מילאן (באותה תקופה מועדון קריקט המכונה Milan Cricket) בתוצאה 3-2.

המועדון החליט לאמץ תלבושת חדשה בשנת 1903. שחקן אנגלי ששיחק במועדון, ג'ון סבאג' נקרא לבקשת יובנטוס לעזרה בעניין. לסבאג' היה חבר בנוטינגהאם שאהד את הקבוצה המקומית נוטס קאונטי ושלח לטורינו את החולצות בעלות הפסים בצבעי שחור-לבן, תלבושת המלווה את יובנטוס עד היום. במשך 2 עונות לאחר מכן יובנטוס סיימה כסגנית הליגה לגנואה, ובשנת 1905 זכתה יובנטוס באליפות הראשונה שלה.

יובנטוס בנתה סגל חזק, אך מיד לאחר שזכתה באליפות עזב את הקבוצה נשיא המועדון, אלפרדו דיק, לאחר סכסוך פנימי. דיק לקח עמו מספר שחקני מפתח, ולאחר שמספר אנשי צוות מקצועי הביעו את התעניינותם בעזיבת הקבוצה גם כן, ייסד דיק את מועדון הכדורגל טורינו. משחק הדרבי הראשון ששוחק בין שני הקבוצות התקיים בעונה העוקבת, ומאז נוצרה יריבות גדולה בין שני המועדונים. החל מתקופה זו ועד מלחמת העולם הראשונה נשלט הכדורגל האיטלקי בעיקר על ידי קבוצות אחרות. לאחר המלחמה נבנה סגל הקבוצה בחזרה תחת כהונת הנשיא קוראדינו קוראדיני, וזומנו מספר שחקנים לנבחרת איטליה בפעם הראשונה. באותה תקופה פרץ לתודעת העולם השוער ג'אמפיירו קומבי, שלימים הפך לאגדה במועדון.

תחילת תקופת אניילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון צ'ארלס, סיבורי ובוניפרטי, שלושת כוכבי הקבוצה באותה עת

אדוארדו אניילי, בן למשפחת אניילי שבבעלותו הייתה חברת פיאט, קנה את הבעלות של המועדון בשנת 1923. הקנייה התבררה כצעד טוב למועדון, שזכה באליפות השנייה שלו בעונת 1925/1926 כשהם מביסים את אלבה רומא בגמר בתוצאה 12-1. החל מעונת 1930/1931 עד לעונת 1934/1935 יובנטוס זכתה בחמש אליפויות רצופות, ארבע מהן תחת המאמן קרלו קרקאנו. ב-1933 יובנטוס עברה לשחק באצטדיון הגדול הראשון שלה; סטאדיו בניטו מוסוליני. האצטדיון נבנה באותה שנה לקראת מונדיאל 1934 שנערך באיטליה, ובאותו זמן הכיל כ-65,000 מקומות. הוא נקרא על שמו של בניטו מוסוליני, שהיה ראש ממשלת איטליה באותו זמן. אדוארדו אניילי מת ב-14 ביולי 1935. מותו השפיע לרעה על המועדון, שהתבטא ביכולת ירודה בליגה, ועזיבת שחקנים משמעותיים.

על אף שהמועדון לא הצליח לשחזר את היכולת הטובה בשאר שנות ה-30, יובנטוס סיימה סגנית לקבוצה אמברוסיאנה-אינטר בעונת 1937/1938. לאחר מלחמת העולם השנייה הוחלף שמו של האצטדיון ונקרא סטאדיו קומונאלה. בנו של אדוארדו, ג'אני אניילי, הפך לנשיא כבוד של המועדון. יובנטוס זכתה בעוד שתי אליפויות ב-1949/1950 וב-1951/1952. לאחר תקופה ארוכה יבשה מאליפויות, החתימה יובנטוס את השחקן הויילסי ג'ון צ'ארלס ואת הארגנטינאי-איטלקי עומאר סיבורי ב-1957. שני אלה שיחקו לצד ג'אמפיירו בוניפרטי ששיחק במועדון עוד משנת 1946. שלושת השחקנים הובילו את יובנטוס להצלחה צרופה, כשזכתה באליפות בעונת 1957/1958 ובדאבל הראשון של המועדון בעונת 1959/1960. בתקופה זו הפכה יובנטוס לקבוצה הראשונה באיטליה שזוכה בעשר אליפויות, כשבשנת 1961 זכתה באליפות נוספת. כהוקרה לכך, קיבלה הקבוצה כוכב זהב עבור הצטיינות בספורט לענוד על חולצות שחקניה. באותה שנה זכה עומאר סיבורי בתואר כדורגלן השנה באירופה.

בוניפרטי פרש בשנת 1961 כשבאמתחתו 182 גולים בכל המסגרות, שיא קבוצתי שיחזיק עד 45 שנה לאחר מכן. הקבוצה זכתה באליפות היחידה הנוספת בשנות ה-60 בעונת 1966/1967. יובנטוס הפכה לקבוצה מצליחה באירופה בשנות ה-70 כשהיא זוכה באליפות הסרייה א' בעונות 1971/1972, 1972/1973, 1974/1975 ו-1976/1977. בנוסף, יובנטוס הגיעה לגמר גביע אירופה לאלופות בשנת 1973, בו היא הפסידה לאייאקס אמסטרדם. בשנים אלה נבנתה יובנטוס סביב מספר כוכבים מקומיים בדמותם של גאטאנו שיראה, דינו זוף, רוברטו בטגה, פאביו קאפלו והכוכב הברזילאי ז'וזה אלטאפיני. קוד המראה ביובנטוס היה מחמיר. הקבוצה אילצה את שחקניה לשחק עם שיער מגולח, ובנוסף סיפקה להם לבוש פורמלי והכריחה אותם להשלים את לימודיהם. שונה היה השחקן פרנקו קאוזיו, שהיה פופולרי דיו בקרב האוהדים כך שהקבוצה אפשרה לו לשחק עם שיער ארוך. רבים משחקניה של יובנטוס נשארו בקבוצה עד סוף הקריירה שלהם; רבים קיבלו עבודה בתוך המועדון או עבור פיאט (וחברות אחרות בבעלות המשפחה) לאחר פרישתם מכדורגל.

תקופת טראפטוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שיובנטוס הייתה קבוצה מצליחה באיטליה, ההצלחות באירופה איחרו לבוא. בעונת 1976/1977 זכתה יובנטוס בתואר האירופי הראשון שלה, גביע אופ"א כשניצחה את אתלטיק בילבאו בזכות שערי חוץ שהבקיעו רוברטו בטגה ומרקו טארדלי. בתואר הזה זכתה יובנטוס תחת המאמן ג'ובאני טרפטוני. טרפטוני המשיך לאמן את הקבוצה גם בשנות ה-80, ובכך היה למאמן בעל הכהונה הארוכה ביותר במועדון. תחת טרפטוני שלטה יובנטוס בסרייה א' בתחילת שנות ה-80, כשהקבוצה זכתה באליפויות בשנים 1980/1981, 1981/1982 ו-1983/1984. באותה תקופה זכתה יובנטוס בכוכב זהב נוסף המסמל 20 תוארי אליפות, ונכון להיום (2011) היא הקבוצה היחידה באיטליה העונדת 2 כוכבי זהב על חולצותיה.

שחקני הקבוצה נהנו מחשיפה לתקשורת ומהישגים מקצועיים. פאולו רוסי הוביל את איטליה לזכייה בגביע העולם בשנת 1982 וזכה בתואר כדורגלן השנה באירופה באותה שנה. קשרה הצרפתי של יובנטוס, מישל פלאטיני זכה גם הוא בתואר שלוש שנים ברציפות, מ-1983 עד 1985. בכך הפכה יובנטוס לקבוצה היחידה ששחקניה זוכים בתואר במשך 4 שנים ברציפות.

יובנטוס הגיעה פעם נוספת לגמר גביע אירופה לאלופות בשנת 1983, אך הפעם הפסידה להמבורג מגרמניה. התהילה האירופית במפעל הבכיר הגיעה רק באמצע העשור. בשנת 1985 פגשה יובנטוס את ליברפול בגמר גביע אירופה לאלופות בהייזל שבבלגיה. את המשחק ניצחה יובנטוס 1-0 מפנדל אותו הבקיע מישל פלאטיני וזכתה לראשונה במפעל הבכיר, אך אסון שהתרחש ביציעי האצטדיון וזכה לשם אסון הייזל העיב על הזכייה. באסון נהרגו 39 אוהדים (רובם אוהדי יובנטוס), ובעקבותיו הושעו הקבוצות האנגליות ממפעלים אירופאים למשך 5 שנים. יובנטוס זכתה באליפות נוספת בעונת 1985/1986, אך המשך העשור הניב פחות פירות לקבוצה. בשנת 1990 עברה יובנטוס לאצטדיון חדש, הסטאדיו דלה אלפי. האצטדיון נבנה לקראת מונדיאל 1990 וגם משום שהאצטדיון הישן של הקבוצה, סטאדיו קומונאלה, אותו חלקה יובנטוס עם היריבה העירונית טורינו, הוקטן במידותיו.

תקופת ליפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרצ'לו ליפי, מאמן איטלקי שעזב את נאפולי, נבחר להיות מאמן יובנטוס בשנת 1994. העונה הראשונה שלו במועדון הייתה הצלחה כבירה, כשיובנטוס זכתה באליפות ראשונה מאז אמצע העשור הקודם. סגל הקבוצה כלל את הקפטן לשעבר של נאפולי, הבלם צ'ירו פרארה שהגיע ליובנטוס ביחד עם ליפי, רוברטו באג'יו, ג'אנלוקה ויאלי וחלוץ צעיר בשם אלסנדרו דל פיירו, שהגיע מהקבוצה המקומית של פדובה ולימים הפך לאחד מגדולי שחקני הקבוצה בכל הזמנים.

על אף שבעונה העוקבת סיימה יובנטוס כסגנית ליריבתה מילאן בליגה המקומית, היא זכתה פעם נוספת בליגת האלופות בגמר של 1995/1996, כשניצחה את אייאקס בפנדלים. בעונות הבאות הצטרפו כוכבים נוספים לקבוצה: כריסטיאן ויירי, זינדין זידאן, פיליפו אינזאגי ואדגר דווידס. בשנתיים שלאחר מכן יובנטוס זכתה פעמיים באליפות הסרייה א' וגם הגיעה פעמיים לגמר ליגת האלופות, שם הפסידה לבורוסיה דורטמונד ולריאל מדריד בהתאמה. בסוף שנות ה-90 התלהטה היריבות עם אינטר מילאנו ורומא. מאמן רומא, זדנק זמאן האשים את הצוות הרפואי של יובנטוס בסימום בין השנים 1993-1998. למרות זאת, אחרי חקירה מקיפה זוכתה יובנטוס מכל אשמה.

בעונת 1999/2000 עזב ליפי את יובנטוס ליריבתה אינטר, אך חזר לאחר עונה אחת ליובנטוס. חזרה זו בישרה על תקופתו השנייה של ליפי ביובנטוס, כשגם בפעם הזו צירפה יובנטוס כוכבים חדשים: ג'אנלואיג'י בופון, דוד טרזגה, מרסלו סאלאס, פאבל נדבד וליליאן תוראם בין היתר. ליפי הוביל את יובנטוס לזכייה בעוד שתי אליפויות ולהופעה נוספת בגמר ליגת האלופות, הפעם בגמר כל-איטלקי נגד היריבה מילאן בעונת 2002/2003. המשחק נגמר בתוצאה 0-0, אך יובנטוס הפסידה בפנדלים. בגמר נעדר פאבל נדבד בשל צבירת כרטיסים צהובים, ורבים טוענים כי הופעתו של הצ'כי הייתה משנה את מהלך הגמר. עונה לאחר מכן סיימה יובנטוס במקום השלישי בסרייה א' ולאחריה עזב ליפי את יובנטוס והתמנה למאמן נבחרת איטליה.

פרשת הטיית המשחקים - הקאלצ'ופולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2004 מונה פאביו קאפלו למאמן הקבוצה, והוביל את יובנטוס לזכייה בשתי אליפויות נוספות. עם זאת, במאי 2006 הייתה יובנטוס אחת הקבוצות (יחד עם מילאן, לאציו ופיורנטינה) שהואשמו בהטיית משחקים בסרייה א'. במרכז ההאשמות ניצב מנהלה המקצועי של יובנטוס, לוצ'יאנו מוג'י, שהואשם בהשפעה על שיבוץ השופטים במשחקים. אף שחקן לא הואשם בהתנהגות לא ראויה. ב-13 במאי 2006 התפטרו מוג'י ו-2 חברים נוספים לדירקטוריון יובנטוס מהקבוצה, והקבוצות שהשתתפו במשפט המתינו לגזר הדין. באותו זמן ג'אנלוקה פסוטו כמעט איבד את חייו בניסיון התאבדות אחרי שנפל מחלון בקומה הרביעית, ניסיון אותו התקשורת פירשה כלחץ בפני תשובת משפט המשפט.

פאביו קאפלו עזב לריאל מדריד עוד לפני גזר הדין. סטפאנו פלאצי, התובע מטעם התאחדות הכדורגל האיטלקית קרא לניפוי הקבוצות מהליגה הראשונה, ושלילת שתי האליפויות האחרונות של יובנטוס. תוצאות המשפט הקלו על שאר הקבוצות בפרשה, אך יובנטוס הורדה לראשונה בתולדותיה לסרייה ב' עם הפסד של כ-30 נקודות, שהורד ל-17 לאחר ערעור ולבסוף ל-9, ושתי אליפויותיה האחרונות נשללו ממנה. מספר שחקנים עזבו את המועדון, בהם כדורגלן השנה באירופה באותה שנה פאביו קנבארו, ליליאן תוראם, ג'אנלוקה זמברוטה, פטריק ויירה וזלאטן איברהימוביץ', כאשר השניים האחרונים נמכרו ליריבה אינטר. למרות זאת, מספר שחקנים בכירים נשארו בקבוצה, בהם ג'אנלואיג'י בופון, הקפטן אלסנדרו דל פיירו, פאבל נדבד, מאורו קמוראנזי ודוד טרזגה.

לאחר הירידה מונה שחקן העבר של יובנטוס, המאמן הצרפתי דידייה דשאן, למאמן הקבוצה.

החזרה לליגה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דשאן העלה את יובנטוס חזרה לליגה לאחר עונה אחת בלבד, אך התפטר 2 מחזורים לסיום העונה. עונה לאחר מכן מונה המאמן קלאודיו ראניירי לאימון הקבוצה, ואיתו שחקנים חדשים בדמותם של וינצ'נזו יאקווינטה ומוחמד סיסוקו. ראניירי הוביל את הקבוצה למקום השלישי, כשדוד טרזגה ואלסנדרו דל פיירו מבקיעים יחדיו 41 שערים, ודל פיירו מסיים את העונה כמלך שערי הליגה. עונה לאחר מכן המשיך ראניירי להוביל את הקבוצה. בעונה זו חזרה לראשונה לליגת האלופות לאחר היעדרות של כשנתיים, ונעצרה בשמינית הגמר על ידי צ'לסי. יובנטוס סיימה את העונה בליגה במקום השני, אך ראניירי התפטר אף הוא שני מחזורים טרם סיום העונה. שחקן העבר והמאמן הצעיר, צ'ירו פרארה, מונה למחליפו.

בתחילת עונת 2009/2010 רכשה יובנטוס את דייגו הברזילאי תמורת 25 מיליון יורו, את פליפה מלו הברזילאי תמורת 20 מיליון יורו וגם החזירה את קפטן נבחרת איטליה פאביו קנבארו חזרה לעונת פרישה. פרארה הוביל את הקבוצה לרצף של ניצחונות בתחילת העונה, אך הפסדים במפעלים השונים וחוסר יציבות גרמו לפיטוריו. החליף אותו אלברטו זאקרוני, שלא הצליח להשפיע על המומנטום השלילי של הקבוצה, שסיימה במקום השביעי. בסוף עונה זו התרחשה מהפכה בצוות הניהולי של יובנטוס. אנדראה אניילי, בן לשושלת אניילי, מונה לנשיא המועדון, ואילו לואיג'י דל נרי וג'וזפה מארוטה הגיעו על תקן המאמן והמנהל המקצועי בהתאמה. במאי 2011, לאחר עונה מאכזבת נוספת, פוטר דל נרי.

לאחר פיטורי דל נרי החתימה יובנטוס כמאמן את שחקן העבר שלה אנטוניו קונטה. הקבוצה חיזקה את הסגל באמצעות החתמתם של הצ'יליאני ארתורו וידאל, המוטנגרי מירקו וויצ'יניץ' ושחקנה של מילאן אנדראה פירלו. בעונת 2011/2012 זכתה יובנטוס באליפות, והבטיחה אותה מחזור לפני הסיום בזכות ניצחון 2-0 על קליארי ובזכות הפסד של מילאן בדרבי ליריבתה העירונית אינטר מילאנו. בסיום העונה יובנטוס סיימה את הליגה עם 84 נקודות, 4 יותר ממילאן וללא הפסד בליגה. היא אף העפילה לגמר הגביע האיטלקי, אך הפסידה בו 0 - 2 לנאפולי. בסיום אותה עונה, עזב אלסנדרו דל פיירו את הקבוצה, לאחר ששיחק בשורותיה 19 עונות והפך למלך השערים ולשיאן ההופעות של הקבוצה בכל הזמנים. באוגוסט 2012 הושעה המאמן אנטוניו קונטה לעשרה חודשים ממגרשי הכדורגל לאחר שהואשם על ידי ועדת משמעת באי מסירת דיווח על מכירת משחקים בעונת 2010/11 בעת שאימן את סיינה.

האוהדים באיטליה וברחבי העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי קבוצות האולטרס המאורגנות הראשונות הוקמו בשנת 1976, "פוסה די קאמפיוני" וה"פנתרים" וכעבור שנה הוקם הארגון המוכר והמפורסם מכולם - "פייטרס". בראש הפייטרס עמד ג'וזפה רוסי, דמות חשובה מאוד בקרב אוהדי יובנטוס והייתה לו השפעה רבה על האוהדים הצעירים בטורינו. לפניהן קמו באמצע שנות ה-70 הופיעו ארגוני האוהדים הראשונים של יובנטוס. הם נקראו "ונצ'רמוס" ו-"אוטונומיה ביאנקונרה" אך הארגונים הללו לא היה מסודרים.

בשנות ה-80 הוקמו עוד כמה קבוצות אולטרס כשהמפורסמות ביותר ביניהן הן ה- "ויקינג" וה-"נוקלאו ארמאטו ביאנקונרו". הארגונים הללו תוייגו כחוליגנים כיוון שלא חששו להיכנס לקרבות ועמותים נגד אוהדים של קבוצות אחרות.

בשנת 1987 התפרק הארגון "פייטרס" בעקבות קרבות קשים ואלימים במשחק חוץ נגד פיורנטינה. רוב פליטי ה"פייטרס", יחד עם חברי שני ארגונים אחרים (אינדיאנס" ו-"ג'ובנטו ביאנקונרה") החליטו להקים ארגון חדש בשם "אראנצ'ה מאקינה" (התפוז המכני) ע"ש סירטו של סטנלי קובריק שאופיין באלימות קשה. השם של הארגון עורר תרעומת קשה באיטליה והארגון נאלץ לשנות את שמו. הארגון הצליח להתל במבקרים ובפוליטיקאים ושינה את שמו ל-"דרוגי", שם הדמות הראשית בסרט התפוז המכני. הדרוגי הפכו לארגון האולטראס החזק ביותר באיטליה עם למעלה מ-10,000 חברים בין השנים 1988 ל-1996.

בשנת 1993 החליטו מספר חברים בדרוגי להחיות את ארגון פייטרס. ב-4 השנים שלאחר מכן נלחמו שני הארגונים על השליטה ביציע הדרומי.

לאחר הזכייה בליגת האלופות בשנת 1996 חברי ארגוני האוהדים היו כל כך נלהבים והחליטו לחזור לשתף פעולה. דרוגי, פייטרס ועוד מספר ארגוני אוהדים קטנים התאחדו וכך הוקם הארגון - "Black and White Fighters Gruppo Storico 1977".

בינתיים, ארגון אוהדים גדול אחר, "אירידוצ'יבילי ואלנטה", צבר כוח גדול ביציע הדרומי. בעקבות סנקציות קשות שהוטלו עליו וסירוב לשתף פעולה עם יובנטוס, נעלם הארגון בעונת 2001/2002.

בשנת 2003 הנהלת יובנטוס החלה בפרויקט בשם- Juventus Centro Coordinamento Club" ("Juventus Club DOC") כשהמטרה היא הקמת ארגון המאגד תחתיו את כל מועדוני האוהדים הרשמיים של יובנטוס באיטליה וברחבי העולם ובכך לתת איזון מול ארגוני האולטראס על ידי הקמה של ארגון אוהדים מתון שאינו דוגל בפעילויות חולגניות.

מועדון האוהדים הישראלי הרשמי הוא "יובנטוס קלאב ישראל". המועדון חבר בארגון ה-"Juventus Club DOC" והוא פועל בשיתוף פעולה עם ותחת חסות מועדון הכדורגל של יובנטוס.

סגל הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-31 בינואר 2014

מס' עמדה שם
1 Flag of Italy.svg שוער ג'יאנלואיג'י בופון (קפטן)
3 Flag of Italy.svg בלם ג'ורג'יו קייליני
4 Flag of Uruguay.svg מגן מרטין קאסרס
5 Flag of Italy.svg בלם אנג'לו אוגובונה
6 Flag of France.svg קשר פול פוגבה
7 Flag of Italy.svg קשר סימונה פפה
8 Flag of Italy.svg קשר קלאודיו מארקיזיו
9 Flag of Montenegro.svg חלוץ מירקו ווצ'יניץ'
10 Flag of Argentina.svg חלוץ קרלוס טבס
11 Flag of Italy.svg מגן פאולו דה צ'לייה
12 Flag of Italy.svg חלוץ סבסטיאן ג'יובינקו
13 Flag of Italy.svg מגן פדריקו פלוסו
14 Flag of Spain.svg חלוץ פרננדו יורנטה
מס' עמדה שם
15 Flag of Italy.svg בלם אנדראה ברצאלי
18 Flag of Italy.svg חלוץ דני אוסבלדו
19 Flag of Italy.svg בלם לאונרדו בונוצ'י
20 Flag of Italy.svg קשר סימונה פאדוין
21 Flag of Italy.svg קשר אנדראה פירלו
22 Flag of Ghana.svg קשר קוואדוו אסמואה
23 Flag of Chile.svg קשר ארתורו וידאל
26 Civil Ensign of Switzerland.svg מגן סטפן ליכטשטיינר
27 Flag of Italy.svg חלוץ פאביו קוואליארלה
30 Flag of Italy.svg שוער מרקו סטורארי
33 Flag of Chile.svg קשר מאוריסיו איסלה
34 Flag of Brazil.svg שוער רוביניו

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תארים מקומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליפות איטליה: 29 (שיא)
    • 1905, 1925/1926, 1930/1931, 1931/1932, 1932/1933, 1933/1934, 1934/1935, 1949/1950, 1951/1952, 1957/1958, 1959/1960, 1960/1961, 1966/1967, 1971/1972, 1972/1973, 1974/1975, 1976/1977, 1977/1978, 1980/1981, 1981/1982, 1983/1984, 1985/1986, 1994/1995, 1996/1997, 1997/1998, 2001/2002, 2002/2003, 2011/2012, 2012/2013
ליובנטוס נשללו האליפויות של עונת 2004/2005 ושל עונת 2005/2006 בשל פרשת השחיתות בה הייתה מעורבת. באתר הקבוצה[1] וכן במסמכים רשמיים, כוללת הקבוצה אליפויות אלו במניין הזכיות שלה.

תארים אירופאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תארים עולמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקנים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלסנדרו דל פיירו, מלך השערים של יובנטוס בכל הזמנים ומי שנחשב בעיני רבים לגדול שחקני הקבוצה

לרשימה המלאה ראו כדורגלני יובנטוס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תוארי הקבוצה באתר הקבוצה הרשמי


Flag of Italy.svg ליגת העל האיטלקית, עונת 2013/2014

אודינזהאטלנטהאינטר מילאנובולוניהגנואההלאס ורונהיובנטוסטורינולאציוליבורנו
מילאןנאפוליסמפדוריהסאסולופארמהפיורנטינהקטניהקייבו ורונהקליארירומא

ליגת האלופות - 2013/2014
בית א' בית ב' בית ג' בית ד' בית ה' בית ו' בית ז' בית ח'
Flag of England.svg מנצ'סטר יונייטד Flag of Spain.svg ריאל מדריד Flag of Portugal.svg בנפיקה ליסבון Flag of Germany.svg באיירן מינכן Flag of England.svg צ'לסי Flag of England.svg ארסנל Flag of Portugal.svg פורטו Flag of Spain.svg ברצלונה
Flag of Ukraine.svg שחטאר דונצק Flag of Italy.svg יובנטוס Flag of France.svg פריז סן-ז'רמן Flag of Russia.svg צסק"א מוסקבה Flag of Germany.svg שאלקה Flag of France.svg אולימפיק מרסיי Flag of Spain.svg אתלטיקו מדריד Flag of Italy.svg מילאן
Flag of Germany.svg באייר לברקוזן Flag of Turkey.svg גלאטסראיי Flag of Greece.svg אולימפיאקוס Flag of England.svg מנצ'סטר סיטי Civil Ensign of Switzerland.svg בזל Flag of Germany.svg בורוסיה דורטמונד Flag of Russia.svg זניט סנקט פטרבורג Flag of the Netherlands.svg אייאקס אמסטרדם
Flag of Spain.svg ריאל סוסידאד Flag of Denmark.svg פ.צ. קופנהגן Flag of Belgium (civil).svg אנדרלכט Flag of the Czech Republic.svg ויקטוריה פילזן Flag of Romania.svg סטיאווה בוקרשט Flag of Italy.svg נאפולי Flag of Austria.svg אוסטריה וינה Flag of Scotland.svg סלטיק