נבחרת איטליה בכדורגל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נבחרת איטליה בכדורגל
FIGC Logo 2017.svg
מידע כללי
כינוי סקוודרה אצורה (הקבוצה התכולה),
לי אצורי (הכחולים)
התאחדות התאחדות הכדורגל של איטליה
השתייכות UEFA
דירוג פיפ"א
(16 בספטמבר 2021)
5      Decrease2.svg ‎-8.94‏
 - ניקוד פיפ"א 1,735.73
 - דירוג שיא 1 (נמדד בנובמבר 1993)
 - דירוג שפל 21 (נמדד באוגוסט 2018)
מאמן רוברטו מאנצ'יני
קפטן ג'ורג'ו קייליני עריכת הנתון בוויקינתונים
מירב השערים לואיג'י ריבה (35)
מירב ההופעות ג'אנלואיג'י בופון (176)[1]
www.figc.it
תלבושת
תלבושת בית
תלבושת חוץ
משחק בינלאומי ראשון
ממלכת איטליהממלכת איטליה איטליה 6 - 2 צרפת הרפובליקה הצרפתית השלישיתהרפובליקה הצרפתית השלישית
(מילאנו, איטליה; 15 במאי 1910)
הניצחון הכי גדול
איטליהאיטליה איטליה 9 - 0 ארצות הברית ארצות הבריתארצות הברית
(ברנטפורד, אנגליה; 2 באוגוסט 1948)
ההפסד הכי גדול
הונגריה (1920–1945)הונגריה (1920–1945) הונגריה 7 - 1 איטליה ממלכת איטליהממלכת איטליה
(בודפשט, הונגריה; 6 באפריל 1924)
גביע העולם בכדורגל
הופעות 18 (הראשונה ב-1934)
ההישג הטוב זכייה (1934, 1938,
1982 ו-2006)
אליפות אירופה בכדורגל
הופעות 10 (הראשונה ב-1968)
ההישג הטוב זכייה (1968, 2020)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נבחרת איטליה בכדורגל היא נבחרת הכדורגל הלאומית של איטליה. הנבחרת נתמכת על ידי התאחדות הכדורגל של איטליה.

הדירוג הנוכחי של נבחרת איטליה ברשימת הדירוג של פיפ"א, הוא המקום ה-5 בעולם, נכון ל-16 בספטמבר 2021 - ירידה של 8.94 מקומות לעומת דירוג קודם[2]. דירוג השיא 1 נמדד לראשונה[3] בנובמבר 1993, והדירוג הנמוך ביותר 21 נמדד לראשונה[3] באוגוסט 2018. נבחרת איטליה נחשבת לאחת מנבחרות הכדורגל החזקות בעולם, כשלזכותה ארבע זכיות בגביע העולם בכדורגל, בשנים 1934, 1938, 1982 ו-2006, וכן שתי זכיות באליפות אירופה, ב-1968 וביורו 2020.

בדומה לשאר ענפי הספורט, פרט לספורט המוטורי, הצבע המייצג את נבחרת איטליה הוא תכלת, (באיטלקית "azzurro"), ומכאן נגזר כינויה של הנבחרת, "הקבוצה התכולה" (Squadra azzurra) או בקצרה "azzurri" (התכולים). צבע זה היה צבעו של בית סבויה שמלך באיטליה בשנים 18611946.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחקה הראשון של נבחרת איטליה נערך במילאנו ב-15 במאי 1910. במשחק זה ניצחה איטליה את צרפת בתוצאה 2–6 לעיני 4,000 צופים.

ההצלחה הראשונה של איטליה בטורניר רשמי הייתה הזכייה במדליית הארד במשחקים האולימפיים שנערכו באמסטרדם בשנת 1928. לאחר שהפסידה בחצי הגמר מול אורוגוואי, ניצחון 3–11 על מצרים הבטיח לה את הזכייה במקום השלישי.

שנות ה-30 של המאה ה-20: שתי זכיות בגביע העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שלא השתתפה בטורניר גביע העולם בכדורגל הראשון שנערך ב-1930, נבחרה איטליה לארח את גביע העולם בשנת 1934. איטליה ניצחה את נבחרות ארצות הברית, ספרד ואוסטריה בדרכה לגמר, שבו ניצחה את צ'כוסלובקיה בתוצאה 1–2, ובכך זכתה לראשונה בתולדותיה בגביע העולם.

כעבור ארבע שנים במונדיאל 1938 שנערך בצרפת זכתה איטליה באליפות העולם בפעם השנייה ברציפות, לאחר שניצחה את נבחרות נורווגיה, צרפת, ברזיל ואת הונגריה במשחק הגמר בתוצאה 2–4. מאמן הנבחרת בתקופה זו היה ויטוריו פוצו וכוכב הנבחרת באותן שנים היה ג'וזפה מאצה, שנחשב לאחד הכדורגלנים האיטלקיים הטובים בכל הזמנים. כוכבים נוספים באותה תקופה היו לואיס מונטי, ג'ובאני פרארי, סילביו פיולה, וירג'יניו רוזטה, אנג'לו סקיאביו, ריימונדו אורסי וג'ינו קולאוסי.

שנות ה-50 עד אמצע שנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נכשלה איטליה בניסיונותיה לשחזר את הישגיה משנות ה-30.

במונדיאל 1950 כשלה הנבחרת בניסיון ההגנה על תוארה, והודחה כבר בסיבוב הראשון. גם במונדיאל 1954 הודחה הנבחרת בסיבוב הראשון.

למונדיאל שנערך בשנת 1958 איטליה כלל לא העפילה, לאחר הפסדים במוקדמות לנבחרות צפון אירלנד ופורטוגל. באליפות אירופה בכדורגל הראשונה שנערכה ב-1960 בחרה איטליה שלא להשתתף.

במונדיאל 1962 שוב הודחה איטליה בסיבוב הראשון, ובאליפות אירופה בכדורגל בשנת 1964 השתתפה איטליה לראשונה במוקדמות, אך הודחה כבר בשמינית הגמר.

רגע השפל של הנבחרת האיטלקית הגיע במונדיאל 1966, שבו הפסידה בשלב הבתים לצפון קוריאה המפתיעה, והודחה שוב בסיבוב הראשון, על אף היותה מהמועמדות הבכירות לזכות בגביע העולם.

1968 עד 1970: אלופת אירופה וסגנית אלופת עולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1968 נבחרה איטליה לארח את אליפות אירופה בכדורגל. לאחר שהצליחה להעפיל לראשונה בתולדותיה לטורניר הגמר, סיימה איטליה ב-0-0 מול ברית המועצות בחצי הגמר ועלתה בזכות ניצחון בהטלת מטבע למשחק הגמר נגד יוגוסלביה. משחק הגמר הסתיים בתיקו 1-1, ובהתאם לחוקי אותה תקופה נקבע משחק גמר חוזר יומיים לאחר מכן. במשחק החוזר ניצחה איטליה 0–2 משעריהם של לואיג'י ריבה ופייטרו אנסטסי וזכתה באליפות אירופה בפעם הראשונה בתולדותיה.

כעבור שנתיים הצליחה נבחרת איטליה להגיע עד למשחק הגמר של מונדיאל 1970, שבו הפסידה לברזיל החזקה בתוצאה 1–4. בדרכה למשחק הגמר ניצחה איטליה את שוודיה, מקסיקו וגרמניה המערבית וסיימה בתיקו עם אורוגוואי וישראל.

1972 עד 1982: אלופת עולם בפעם השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שלא הצליחה להעפיל לאליפויות אירופה בשנים 1972 ו-1976 והודחה בסיבוב הראשון של מונדיאל 1974 בתווך, העמידה איטליה נבחרת חזקה למונדיאל 1978. הנבחרת כללה דור חדש של שחקנים, שהבולט מביניהם היה פאולו רוסי. האיטלקים הרשימו כאשר ניצחו בכל משחקיהם בסיבוב הראשון נגד צרפת, הונגריה וארגנטינה החזקה שזכתה בסופו של דבר בגביע העולם. בשלב הבתים בסיבוב השני סיימה איטליה בתיקו עם גרמניה המערבית, ניצחה את אוסטריה והפסידה להולנד במשחק מכריע ששלח את האיטלקים למשחק על המקום השלישי, שבו הפסידו לברזיל וסיימו במקום הרביעי.

כעבור שנתיים נבחרה איטליה לארח בפעם השנייה את אליפות אירופה בכדורגל. איטליה לא ספגה שער בשלב הבתים ביורו 1980, אך ניצחה משחק אחד בלבד ולכן סיימה במקום השני בבית והתמודדה על המקום השלישי בטורניר מול צ'כוסלובקיה. המשחק הסתיים בתיקו לאחר הארכה, והאיטלקים הפסידו בדו-קרב בעיטות הכרעה וסיימו במקום הרביעי.

למונדיאל 1982 הגיעה איטליה כשאת הנבחרת אופפת אווירה לא נעימה של חשדנות וסקפטיות, לאחר שמספר שחקני נבחרת הואשמו קודם לכן במכירת משחקים ובהימורים לא חוקיים בליגה האיטלקית. הנבחרת לא הרשימה בשלב הבתים בסיבוב הראשון, לאחר שסיימה את כל שלושת משחקיה נגד פולין, פרו וקמרון בתיקו.

למרות זאת העפילה איטליה מהמקום השני בבית לשלב הבתים השני, שבו התמודדה בבית קשה במיוחד מול אלופת העולם ארגנטינה והמועמדת לזכייה ברזיל. במשחק הפתיחה נגד ארגנטינה ניצחה איטליה 1–2 במשחק אגרסיבי. במשחקה השני נגד ברזיל הייתה חייבת איטליה לנצח כדי לעלות לחצי הגמר. באחד המשחקים הגדולים בהיסטוריית הגביע העולמי ניצחה איטליה 2–3 משלושער של פאולו רוסי. בחצי הגמר ניצחה איטליה את פולין 0-2 מצמד שערים של פאולו רוסי ובמשחק הגמר ניצחה את גרמניה המערבית 1-3 משעריהם של פאולו רוסי, מרקו טארדלי ואלסנדרו אלטובלי. בכך זכתה איטליה בפעם השלישית בגביע העולם בכדורגל, כאשר פאולו רוסי מוכתר כמלך השערים בטורניר עם שישה כיבושים.

1984 עד 2000: סגנית אלופת עולם ואירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתם של רבים משחקני הנבחרת שזכו במונדיאל 1982 נכנסה נבחרת איטליה לתהליך בנייה מחדש.

בטורניר המוקדמות ליורו 1984 כשלה הנבחרת קשות, כאשר אלופת העולם סיימה רק במקום הרביעי בבית מתוך חמש נבחרות ועם ניצחון אחד בלבד מתוך שמונה משחקים.

למונדיאל 1986 הצליחה איטליה להעפיל והודחה בשלב שמינית הגמר על ידי צרפת.

בשנת 1988 הצליחה איטליה להעפיל לראשונה לטורניר אליפות אירופה שנערך מחוץ לגבולותיה, והגיעה עד לשלב חצי הגמר, שבו הודחה על ידי ברית המועצות.

בשנת 1990 נבחרה איטליה לארח את אליפות העולם בכדורגל בפעם השנייה בתולדותיה. האיטלקים העפילו לחצי הגמר לאחר שניצחו בכל משחקיהם את אוסטריה, ארצות הברית, צ'כוסלובקיה, אורוגוואי ואירלנד, וזאת מבלי לספוג ולו שער אחד. בחצי הגמר סיימה איטליה בתיקו 1-1 עם ארגנטינה והפסידה בדו-קרב בעיטות הכרעה. במשחק על המקום השלישי ניצחה איטליה את אנגליה 1-2. כוכבי הנבחרת בטורניר היו סלבטורה סקילאצ'י שזכה בתואר מלך השערים עם שישה כיבושים ורוברטו באג'ו הצעיר. שחקנים נוספים שבלטו היו פרנקו בארזי, רוברטו דונאדוני והשוער וולטר זנגה.

איטליה לא העפילה ליורו 1992, אך הצליחה להעפיל למונדיאל 1994. בשלב הבתים סיימה איטליה רק במקום השלישי והעפילה בקושי לשמינית הגמר כנבחרת בעלת המאזן הרביעי בטיבו מתוך השש שסיימו במקום השלישי. בהמשך השתפרה איטליה וניצחה את נבחרות ניגריה, ספרד ובולגריה בתוצאה 1–2. חמישה מתוך ששת השערים הובקעו מרגלי רוברטו באג'ו, שהיה כוכב הנבחרת בטורניר. במשחק הגמר סיימה איטליה בתיקו 0-0 מול ברזיל ולראשונה בתולדות הגביע העולמי הוכרע הגמר בבעיטות הכרעה. האיטלקים הפסידו 2–3 בבעיטות ההכרעה וסיימו במקום השני.

איטליה העפילה ליורו 1996, אך לא עברה את שלב הבתים. במונדיאל 1998 המשיכה להתפתח היריבות הספורטיבית מול צרפת, כאשר הצרפתים הדיחו את האיטלקים בשלב רבע הגמר בבעיטות הכרעה לאחר תיקו 0-0, בדרכם לזכייה בגביע העולם. הייתה זו הפעם השלישית ברציפות שבה איטליה הודחה מגביע העולם בבעיטות הכרעה. רוברטו באג'ו הבקיע שני שערים בטורניר, ובכך הפך לכדורגלן האיטלקי הראשון בהיסטוריה שמבקיע בשלושה גביעי עולם שונים.

ביורו 2000 שוב פגשה איטליה את צרפת, הפעם במשחק הגמר. האיטלקים העפילו לגמר לאחר ניצחונות על טורקיה, בלגיה ושוודיה בשלב הבתים. ברבע הגמר ניצחה איטליה את רומניה ובחצי הגמר השיגה ניצחון בבעיטות הכרעה על הולנד. במשחק הגמר הובילה איטליה 0–1, אך ספגה שער שוויון שלוש דקות בתוספת הזמן, והפסידה לצרפתים משער זהב של דויד טרזגה בהארכה בדקה ה-103.

2002 עד 2006: אלופת עולם בפעם הרביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במונדיאל 2002 רשמה איטליה טורניר מאכזב' כשהודחה בשמינית הגמר לאחר הפסד לקוריאה הדרומית. ביורו 2004 לא הצליחה איטליה לעבור את שלב הבתים.

במונדיאל 2006 סיימה איטליה ראשונה בבית המוקדם, לאחר ניצחונות על גאנה וצ'כיה ותיקו מול ארצות הברית. בשמינית הגמר ניצחה איטליה את אוסטרליה 0-1 מבעיטת עונשין שנויה במחלוקת של פרנצ'סקו טוטי חמש דקות בתוך תוספת הזמן. ברבע הגמר הביסה איטליה את אוקראינה 0-3 ובחצי הגמר הדיחה את המארחת גרמניה בתוצאה 0–2, בזכות שני שערים דרמטיים בדקות הסיום של ההארכה של פאביו גרוסו ואלסנדרו דל פיירו.

במשחק הגמר פגשה איטליה את צרפת. הצרפתים הובילו משער של זינדין זידאן, אך האיטלקים הישוו משערו של מרקו מטראצי. המשחק הסתיים בתיקו 1-1, ובהארכה נגח זידאן במטראצי והורחק. המשחק הוכרע בבעיטות הכרעה 3–5 לאיטלקים, כאשר הם מדייקים בכל בעיטותיהם בעוד דויד טרזגה הצרפתי, שהבקיע שש שנים קודם את שער הניצחון של צרפת נגד איטליה בגמר היורו, מחטיא בעיטה אחת. שחקנים איטלקים בולטים בטורניר היו ג'אנלואיג'י בופון שנבחר לשוער המצטיין בטורניר, פאביו קנבארו, ג'אנלוקה זמברוטה, אנדראה פירלו, ג'נארו גאטוזו, פרנצ'סקו טוטי ולוקה טוני.

2008 עד 2018: עשור של אכזבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקני הנבחרת לפני המשחק מול אנגליה בטורניר יורו 2012

איטליה שובצה לבית קשה ביורו 2008 יחד עם נבחרות צרפת, הולנד ורומניה. לאחר שהובסה במשחק הפתיחה 0–3 מול הולנד וסיימה בתיקו 1-1 מול רומניה, ניצחה איטליה את צרפת 0–2 בשחזור של גמר המונדיאל, והעפילה לרבע הגמר, שבו הפסידה לספרד, האלופה שבדרך, בבעיטות הכרעה.

בשנת 2009 השתתפה איטליה לראשונה בטורניר גביע הקונפדרציות, אך איכזבה כאשר לא עברה את שלב הבתים לאחר ניצחון על ארצות הברית, הפסד נגד מצרים ותבוסה נגד ברזיל.

איטליה העפילה למונדיאל 2010, והודחה בסיום שלב הבתים לאחר שסיימה בתיקו עם פרגוואי וניו זילנד, והפסידה לסלובקיה בתוצאה 2–3, בדומה לצרפת שזכתה במונדיאל 1998 והודחה בסיום שלב הבתים במונדיאל 2002. המאזן של איטליה בטורניר היה הגרוע בתולדותיה ולראשונה סיימה איטליה את משחקיה בטורניר גדול מבלי שניצחה אפילו משחק אחד.

ביורו 2012, סיימה איטליה שנייה בבית לאחר ניצחון על אירלנד, ותיקו מול ספרד וקרואטיה. ברבע הגמר ניצחה איטליה את אנגליה 2-4 בבעיטות הכרעה מ-11 מטרים, לאחר 0-0 בתום 90 דקות והארכה. בחצי הגמר ניצחה איטליה את גרמניה 1-2 לאחר צמד של מריו באלוטלי אחרי 36 דקות ושער מצמק 2 דקות בתוך תוספת הזמן של מסוט אוזיל בפנדל. בגמר שנערך ב-1 ביולי 2012 באצטדיון אולימפיסקי, פגשה נבחרת איטליה את נבחרת ספרד והפסידה לה 0–4 לאחר 90 דקות.

איטליה העפילה למונדיאל 2014 שהתקיים בברזיל, היא הוגרלה בבית שכלל את קוסטה ריקה, אורוגוואי ואנגליה. איטליה ניצחה במשחק הראשון את אנגליה 1–2 משערים של מרקיזיו ובאלוטלי, משחקה השני היה ההפסד מפתיע לקוסטה ריקה 0–1 ובמשחק המכריע מול אורוגוואי היא הפסידה 0–1 והודחה כבר בשלב הבתים.

ביורו 2016 סיימה איטליה ראשונה בבית לאחר שניצחה את בלגיה 0–2 ואת שוודיה 0–1. איטליה סיימה את משחקי הבית בהפסד 0–1 לאירלנד במשחק חסר חשיבות מבחינתה, כאשר היא משחקת בהרכב משני. בשלב שמינית הגמר ניצחה איטליה את ספרד 0–2 ובכך גמלה לה על ההפסד בגמר היורו הקודם. ברבע הגמר סיימה איטליה בתיקו 1-1 עם גרמניה והודחה בבעיטות הכרעה מ-11 מטרים (בעקבות טעות של סימונה זאזה שלא הבקיעה). הייתה זו הפעם הראשונה בה איטליה מפסידה לגרמניה במסגרת אליפות אירופה או אליפות עולם.[4]

במוקדמות מונדיאל 2018 סיימה איטליה שנייה בבית אחרי ספרד והתמודדה בפלייאוף העפלה למונדיאל נגד נבחרת שוודיה והפסידה 0–1 במשחק הראשון ואילו בגומלין סיימו שתי הנבחרות ב-0-0. בכך כשלה איטליה להעפיל למונדיאל לראשונה מאז מונדיאל 1958, בעקבות ההדחה פוטר המאמן ג'מפייארו ונטורה, ומספר שחקנים בכירים כגון: ג'אנלואיג'י בופון וג'ורג'יו קייליני פרשו מהנבחרת.

עידן מנצ'יני: הזכייה ביורו ושיא עולמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־5 בפברואר 2018 מונה לואיג'י די ביאג'יו לממלא מקום מאמן הנבחרת. ב־17 במרץ 2018, למרות ההחלטה הראשונית לפרוש של בופון וצ'יליני הוותיקים, שניהם נקראו למשחקי ידידות של איטליה במרץ 2018 על ידי די ביאג'יו. בעקבות משחקי הידידות במרץ מול ארגנטינה ואנגליה בה נוצחה איטליה ויצאה עם תיקו בהתאמה, ב־12 באפריל 2018, ירדה איטליה שישה מקומות בדירוג העולמי, למקום הנמוך ביותר שלה עד אז, מקום 20.

ב־14 במאי 2018 הוכרז רוברטו מנצ'יני למאמן החדש. ב־28 במאי 2018 ניצחה איטליה את המשחק הראשון שלה תחת מנצ'יני, בניצחון 2:1 במשחק ידידות מול ערב הסעודית. ב-16 באוגוסט 2018, בדירוג העולמי של פיפ"א שאחרי מונדיאל 2018, ירדה איטליה שני מקומות לדירוג הנמוך ביותר שלה אי פעם, מקום 21. ב-7 בספטמבר 2018 השתתפה איטליה בליגת האומות, כשהיא מסיימת בשוויון מול פולין בבולוניה בתוצאה 1–1.

ב־12 באוקטובר 2019, העפילה איטליה ליורו 2020 אחרי שלושה משחקים שנותרו לה לאחר ניצחון ביתי 2-0 על יוון. ב-18 בנובמבר סיימה איטליה את בית י' במוקדמות יורו 2020, עם עשרה ניצחונות בכל עשרת המשחקים, והפכה רק לנבחרת השישית שמעפילה לאליפות אירופה עם מאזן מושלם, והנבחרת השביעית לעשות זאת, אחרי צרפת (1992 ו-2004), צ'כיה (2000), גרמניה, ספרד (שתיהן ב־2012) ואנגליה (2016).

ב־17 במרץ 2020 אישרה אופ"א כי יורו 2020 נדחה בשנה כתגובה למגפת הקורונה. ב־18 בנובמבר 2020, עם ניצחון חוץ 2:0 על בוסניה והרצגובינה, איטליה סיימה ראשונה בבית ליגת האומות 2020-21 והעפילה לגמר הטורניר.

ביוני 2021 החלה איטליה את המסע שלה ביורו 2020 בבית א', יחד עם שווייץ, טורקיה וויילס. בהיותה אחת המדינות המארחות, איטליה שיחקה את כל שלושת משחקיה בבית בסטאדיו אולימפיקו ברומא. איטליה פתחה את הטורניר בניצחון 3:0 על טורקיה, כאשר המגן הטורקי מריה דמירל כבש שער עצמי והעלה את האיטלקים ליתרון בדקה ה-53, לפני שהאיטלקים הבקיעו 2 שערים נוספים. לאחר מכן הצליחה איטליה להתגבר על שווייץ ההגנתית עם עוד ניצחון 3–0, כשמנואל לוקאטלי כבש פעמיים וצ'ירו אימובילה מסיים עם השער האחרון שמבטיח מקום בשמינית הגמר כשנותר עוד משחק אחד, למרות שהקפטן ג'ורג'יו צ'יליני סבל מפציעה. לאחר שכבר הבטיחה מקום בשלב הנוקאאוט, איטליה ניצחה 1:0 את ויילס עם נבחרת שנעה בכבדות, כאשר מאטו פסינה כבש את השער היחיד במחצית הראשונה כדי להבטיח שהקבוצה תסיים עם שיא מושלם בשלב הבתים. איטליה הפכה לנבחרת הראשונה בהיסטוריה של היורו שניצחה בכל משחקי שלב הבתים מבלי לספוג. במשחק שמינית הגמר שנערך באצטדיון וומבלי, נאבקה איטליה מול אוסטריה המאוד, שסיימה שנייה בבית ג'. איטליה עלתה ליתרון 2:0. אך לא הצליחה להימנע מספיגה, אך איטליה החזיקה מעמד כדי להעפיל לרבע הגמר. מפגש רבע הגמר של איטליה היה מול המדורגת ראשונה בדירוג פיפ"א בלגיה. המשחק שנערך באליאנץ ארנה במינכן, הראה שליטה איטלקית חזקה, כאשר ניקולו ברלה גבר על טיבו קורטואה בדקה ה-31, לפני שאינסיגן הכפיל את היתרון של איטליה בדקה ה־44 עם בעיטה עוצמתית; אז הבלם רומלו לוקאקו הבקיע פנדל מוצלח בזמן ההארכה של המחצית הראשונה. למרות פציעה באכילס במחצית השנייה של לאונרדו ספינאצולה ששללה אותו מהמשך הטורניר, איטליה שוב שמרה ילד התוצאה ועלתה לשלב הבא על חשבון הבלגים. הניצחון קבע שיא חדש לרצף הניצחונות הארוך ביותר באליפות אירופה עם 15, כולל גם מוקדמות וגם טורניר הגמר. לאחר מכן חזרה איטליה לוומבלי כדי להתמודד מול ספרד בחצי הגמר, באליפות אירופה הרביעי ברציפות בה נפגשו שתי הנבחרות. במשחק צמוד, איטליה הצליחה להבקיע רק בדקה ה-60; עם זאת, כעבור 20 דקות השווה אלווארו מוראטה לספרד ל-1:1. לא הובקעו שערים נוספים בתוספת הזמן, מה שגרם את המשחק לבעיטות פנדל; גם לוקאטלי ודני אולמו לא הצליחו להבקיע את הפנדלים הראשונים לנבחרותיהם, לפני שג'יאנלואיג'י דונארומה בלם את הבעיטה הרביעית של ספרד ממוראטה. יורגיניו כבש אז את הפנדל הבא כדי להוביל את איטליה לגמר האירופי הראשון שלה מאז 2012. לבסוף, איטליה זכתה באליפות לאחר ניצחון על אנגליה בפנדלים בגמר יורו 2020. משחק הגמר שנערך ב-11 ביולי 2021, הסתיים בניצחון 3-2 בדו-קרב פנדלים לאחר תיקו 1:1, בגמר שנערך בלונדון. איטליה זכתה בתואר השני שלה באליפות אירופה 53 שנים אחרי הראשונה, כשאז זכתה בטורניר הביתי בשנת 1968.

בספטמבר 2021, במסגרת מוקדמות מונדיאל 2022 איטליה סיימה בתיקו מאופס מול שווייץ והגיעה לרצף של 37 משחקים ללא הפסד ושברה שיא עולמי ולאומי: השיא האיטלקי הקודם נקבע בין השנים 1935 ל־1939, כאשר איטליה בניהולו של ויטוריו פצו הייתה עם 30 משחקים רצופים ללא הפסד. השיא העולמי נקבע על ידי ברזיל, שהשיגה 35 משחקים ללא הפסד בין 1993 ל-1996. מ-2007 עד 2009 גם ספרד השיגה 30 משחקים ללא הפסד.[5]

סטטיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל גביעי העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה סיבוב משחקים ניצחונות תיקו* הפסדים שערי זכות שערי חובה
אורוגוואיאורוגוואי 1930 לא נרשמה - - - - - -
הממלכה האיטלקיתהממלכה האיטלקית 1934 מקום ראשון 5 4 1 0 12 3
צרפתצרפת 1938 מקום ראשון 4 4 0 0 11 5
ברזילברזיל 1950 סיבוב ראשון 2 1 0 1 4 3
שווייץשווייץ 1954 סיבוב ראשון 3 1 0 2 6 7
שוודיהשוודיה 1958 לא העפילה - - - - - -
צ'ילהצ'ילה 1962 סיבוב ראשון 3 1 1 1 3 2
אנגליהאנגליה 1966 סיבוב ראשון 3 1 0 2 2 2
מקסיקומקסיקו 1970 מקום שני 6 3 2 1 10 8
גרמניהגרמניה 1974 סיבוב ראשון 3 1 1 1 5 4
ארגנטינהארגנטינה 1978 מקום רביעי 7 4 1 2 9 6
ספרדספרד 1982 מקום ראשון 7 4 3 0 12 6
מקסיקומקסיקו 1986 שמינית גמר 4 1 2 1 5 6
איטליהאיטליה 1990 מקום שלישי 7 6 1 0 10 2
ארצות הבריתארצות הברית 1994 מקום שני 7 4 2 1 8 5
צרפתצרפת 1998 רבע גמר 5 3 2 0 8 3
קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית יפןיפן 2002 שמינית גמר 4 1 1 2 5 5
גרמניהגרמניה 2006 מקום ראשון 7 5 2 0 12 2
דרום אפריקהדרום אפריקה 2010 סיבוב ראשון 3 0 2 1 4 5
ברזילברזיל 2014 סיבוב ראשון 3 1 0 2 2 3
רוסיהרוסיה 2018 לא העפילה - - - - - -
קטר (מדינה)קטר (מדינה) 2022
סה"כ 18/21 83 45 21 17 128 77

כל אליפויות אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה סיבוב משחקים ניצחונות תיקו* הפסדים שערי זכות שערי חובה
צרפתצרפת 1960 לא נרשמה - - - - - -
ספרדספרד 1964 לא העפילה - - - - - -
איטליהאיטליה 1968 מקום ראשון 3 1 2 0 3 1
בלגיהבלגיה 1972 לא העפילה - - - - - -
יוגוסלביהיוגוסלביה 1976 - - - - - -
איטליהאיטליה 1980 מקום רביעי 4 1 3 0 2 1
צרפתצרפת 1984 לא העפילה - - - - - -
גרמניהגרמניה 1988 חצי גמר 4 2 1 1 4 3
שוודיהשוודיה 1992 לא העפילה - - - - - -
אנגליהאנגליה 1996 סיבוב ראשון 3 1 1 1 3 3
בלגיהבלגיה הולנדהולנד 2000 מקום שני 6 4 1 1 9 4
פורטוגלפורטוגל 2004 סיבוב ראשון 3 1 2 0 3 2
אוסטריהאוסטריה שווייץשווייץ 2008 רבע גמר 4 1 2 1 3 4
פוליןפולין אוקראינהאוקראינה 2012 מקום שני 6 2 3 1 6 7
צרפתצרפת 2016 רבע גמר 5 3 1 1 6 2
האיחוד האירופיהאיחוד האירופי 2020 מקום ראשון 7 5 2 0 13 4
סה"כ 10/16 45 21 18 6 52 31

גביע הקונפדרציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה השתתפה בתור סיבוב משחקים ניצחונות תיקו* הפסדים שערי זכות שערי חובה
ערב הסעודיתערב הסעודית 1992 לא העפילה
ערב הסעודיתערב הסעודית 1995
ערב הסעודיתערב הסעודית 1997
מקסיקומקסיקו 1999
קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית יפןיפן 2001
צרפתצרפת 2003
גרמניהגרמניה 2005
דרום אפריקהדרום אפריקה 2009 זוכת מונדיאל 2006 סיבוב ראשון 3 1 0 2 3 5
ברזילברזיל 2013 סגנית יורו 2012 מקום שלישי 5 2 2 1 10 10
רוסיהרוסיה 2017 לא העפילה
סה"כ 2/10 8 3 2 3 13 15

ליגת האומות של אופ"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה דרג סיבוב משחקים ניצחונות תיקו* הפסדים שערי זכות שערי חובה
פורטוגלפורטוגל 2018-2019 א שלב הבתים 4 1 2 1 2 2
איטליהאיטליה 2020-2021 א מקום שלישי 8 4 3 1 10 5
2022-2023 א
סה"כ 2/2 12 5 5 2 12 7

סגל הנבחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל נבחרת איטליה לקראת משחקי הפלייאוף של ליגת האומות 2020/2021 שיערכו באוקטובר 2021.

הנתונים מעודכנים נכון ל-8 בספטמבר 2021, לאחר המשחק נגד נבחרת ליטא במסגרת מוקדמות מונדיאל 2022

מס' עמדה שם תאריך לידה הופעות שערים מועדון
1 שוער סלבטורה סיריגו 12 בינואר 1987 28 0 איטליהאיטליה גנואה
21 שוער ג'אנלואיג'י דונארומה 25 בפברואר 1999 36 0 צרפתצרפת פאריס סן ז'רמן
22 שוער אלכס מרט 22 במרץ 1997 2 0 איטליהאיטליה נאפולי
2 הגנה ג'ובאני די לורנצו 4 באוגוסט 1993 15 1 איטליהאיטליה נאפולי
3 הגנה ג'ורג'ו קייליני (קפטן) 14 באוגוסט 1984 113 8 איטליהאיטליה יובנטוס
4 הגנה דוידה קלאבריה 6 בדצמבר 1996 3 0 איטליהאיטליה מילאן
12 הגנה פדריקו דימרקו 10 בנובמבר 1997 0 0 איטליהאיטליה אינטר
13 הגנה אמרסון 3 באוגוסט 1994 21 0 אנגליהאנגליה ליון
15 הגנה פרנצ'סקו אצ'רבי 10 בפברואר 1988 19 1 איטליהאיטליה לאציו
19 הגנה לאונרדו בונוצ'י 1 במאי 1987 111 8 איטליהאיטליה יובנטוס
23 הגנה אלסנדרו בסטוני 13 באפריל 1999 7 0 איטליהאיטליה אינטר
5 קשר מנואל לוקאטלי 8 בינואר 1998 16 3 איטליהאיטליה יובנטוס
6 קשר מרקו וראטי 5 בנובמבר 1992 47 3 צרפתצרפת פריז סן-ז'רמן
7 קשר לורנצו פלגריני 19 ביוני 1996 18 2 איטליהאיטליה רומא
8 קשר ז'ורז'יניו 20 בדצמבר 1991 38 5 אנגליהאנגליה צ'לסי
16 קשר בריאן כריסטנטה 3 במרץ 1995 19 1 איטליהאיטליה רומא
18 קשר ניקולו בארלה 7 בפברואר 1997 31 6 איטליהאיטליה אינטר
9 קדמי ג'אקומו רספאדורי 18 בפברואר 2000 5 1 איטליהאיטליה ססואולו
10 קדמי לורנצו אינסינייה 4 ביוני 1991 49 10 איטליהאיטליה נאפולי
11 קדמי דומניקו ברארדי 1 באוגוסט 1994 20 5 איטליהאיטליה ססואולו
14 קדמי פדריקו קייזה 25 באוקטובר 1997 34 4 איטליהאיטליה יובנטוס
17 קדמי מואיס קין 28 בפברואר 2000 10 4 איטליהאיטליה יובנטוס
20 קדמי פדריקו ברנרדסקי 16 בפברואר 1994 35 6 איטליהאיטליה יובנטוס

שיאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-12 ביולי 2021. כתב מודגש מסמל שחקן פעיל בנבחרת.

מלכי השערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דירוג שחקן שנים בנבחרת שערים ממוצע למשחק
1 לואיג'י ריבה 1965 - 1974 35 0.83
2 ג'וזפה מאצה 1930 - 1939 32 0.62
3 סילביו פיולה 1935–1952 30 0.88
4 רוברטו באג'ו 1988–2004 27 0.48
אלסנדרו דל פיירו 1995–2008 27 0.28
6 אדולפו בלונצ'יירי 1920–1930 25 0.53
פיליפו אינזאגי 1997–2007 25 0.44
אלסנדרו אלטובלי 1980–1988 25 0.41
9 כריסטיאן ויירי 1997–2005 23 0.48
פרנצ'סקו גרציאני 1975–1983 23 0.28

שיאני ההופעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דירוג שחקן שנים בנבחרת הופעות שערים
1 ג'אנלואיג'י בופון 1997–2018 176 0
2 פאביו קנבארו 1997–2010 136 2
3 פאולו מאלדיני 1988–2002 126 7
4 דניאלה דה רוסי 2004–2017 117 21
5 אנדראה פירלו 2002–2015 116 13
6 דינו זוף 1968–1983 112 0
ג'ורג'ו קייליני 2004– 112 8
7 לאונרדו בונוצ'י 2010– 109 8
8 ג'אנלוקה זמברוטה 1999–2010 98 2
9 ג'אצ'ינטו פאקטי 1963–1977 94 3

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Roberto Di Maggio; José Luis Pierrend. "[Roberto Di Maggio; José Luis Pierrend (8 April 2016). "Italy – Record International Players: Appearances for Italy National Team". RSSSF Italy – Record International Players: Appearances for Italy National Team]". RSSSF
  2. ^ דירוג לנבחרות לאומיות לגברים באתר פיפ"א
  3. ^ 1 2 החל מאוגוסט 1993 - אז החל דירוג פיפ"א לנבחרות גברים בכלל
  4. ^ Germany finally defeat Italy to stride into semis, באתר אופ"א, 2 ביולי 2016
  5. ^ איטליה שברה את שיא המשחקים ללא הפסד ברצף