נבחרת איטליה בכדורגל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נבחרת איטליה בכדורגל
FIGC Logo 2017.svg
מידע כללי
כינוי סקוודרה אזורה (הקבוצה התכולה),
לוחמי החופש
התאחדות התאחדות הכדורגל של איטליה
השתייכות UEFA
דירוג פיפ"א
(25 באוקטובר 2018)
19      Increase2.svg ‎+1‏
 - ניקוד פיפ"א 1,533
 - דירוג שיא 1 (נמדד בנובמבר 1993)
 - דירוג שפל 21 (נמדד באוגוסט 2018)
מאמן רוברטו מאנצ'יני
מירב השערים לואיג'י ריבה (35)
מירב ההופעות ג'אנלואיג'י בופון (176)[1]
תלבושת
תלבושת בית
תלבושת חוץ
משחקים היסטוריים
משחק בינלאומי ראשון
הממלכה האיטלקיתהממלכה האיטלקית איטליה 6 - 2 צרפת צרפתצרפת
(מילאנו, איטליה; 15 במאי 1910)
הניצחון הכי גדול
איטליהאיטליה איטליה 9 - 0 ארצות הברית ארצות הבריתארצות הברית
(ברנטפורד, אנגליה; 2 באוגוסט 1948)
ההפסד הכי גדול
הונגריה 1940הונגריה 1940 הונגריה 7 - 1 איטליה הממלכה האיטלקיתהממלכה האיטלקית
(בודפשט, הונגריה; 6 באפריל 1924)
גביע העולם בכדורגל
הופעות 18 (הראשונה ב-1934)
ההישג הטוב זכייה (1934, 1938,
1982 ו-2006)
אליפות אירופה בכדורגל
הופעות 9 (הראשונה ב-1968)
ההישג הטוב זכייה (1968)

נבחרת איטליה בכדורגל היא נבחרת הכדורגל הלאומית של איטליה. הנבחרת נתמכת על ידי התאחדות הכדורגל של איטליה.

הדירוג הנוכחי של נבחרת איטליה ברשימת הדירוג של פיפ"א, הוא המקום ה-19 בעולם, נכון ל-25 באוקטובר 2018 - עלייה של מקום אחד לעומת דירוג קודם[2]. דירוג השיא 1 נמדד לראשונה[3] בנובמבר 1993, והדירוג הנמוך ביותר 21 נמדד לראשונה[3] באוגוסט 2018. נבחרת איטליה נחשבת לאחת מנבחרות הכדורגל החזקות בעולם, כשלזכותה ארבע זכיות בגביע העולם בכדורגל, בשנים 1934, 1938, 1982 ו-2006, וכן זכייה אחת באליפות אירופה, ב-1968.

בדומה לשאר ענפי הספורט, פרט לספורט המוטורי, הצבע המייצג את נבחרת איטליה הוא תכלת, (באיטלקית "azzurro"), ומכאן נגזר כינויה של הנבחרת, "הקבוצה התכולה" (Squadra azzurra) או בקצרה "azzurri" (התכולים). צבע זה היה צבעו של בית סבויה שמלך באיטליה בשנים 18611946.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחקה הראשון של נבחרת איטליה נערך במילאנו ב-15 במאי 1910. במשחק זה ניצחה איטליה את צרפת בתוצאה 2–6 לעיני 4,000 צופים.

ההצלחה הראשונה של איטליה בטורניר רשמי הייתה הזכייה במדליית הארד במשחקים האולימפיים שנערכו באמסטרדם בשנת 1928. לאחר שהפסידה בחצי הגמר מול אורוגוואי, ניצחון 3–11 על מצרים הבטיח לה את הזכייה במקום השלישי.

שנות ה-30 של המאה ה-20: שתי זכיות בגביע העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שלא השתתפה בטורניר גביע העולם בכדורגל הראשון שנערך ב-1930, נבחרה איטליה לארח את גביע העולם בשנת 1934. איטליה ניצחה את נבחרות ארצות הברית, ספרד ואוסטריה בדרכה לגמר, שבו ניצחה את צ'כוסלובקיה בתוצאה 1–2, ובכך זכתה לראשונה בתולדותיה בגביע העולם.

כעבור ארבע שנים במונדיאל 1938 שנערך בצרפת זכתה איטליה באליפות העולם בפעם השנייה ברציפות, לאחר שניצחה את נבחרות נורווגיה, צרפת, ברזיל ואת הונגריה במשחק הגמר בתוצאה 2–4. מאמן הנבחרת בתקופה זו היה ויטוריו פוצו וכוכב הנבחרת באותן שנים היה ג'וזפה מאצה, שנחשב לאחד הכדורגלנים האיטלקיים הטובים בכל הזמנים. כוכבים נוספים באותה תקופה היו לואיס מונטי, ג'ובאני פרארי, סילביו פיולה, וירג'יניו רוזטה, אנג'לו סקיאביו, ריימונדו אורסי וג'ינו קולאוסי.

שנות ה-50 עד אמצע שנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נכשלה איטליה בניסיונותיה לשחזר את הישגיה משנות ה-30.

במונדיאל 1950 כשלה הנבחרת בניסיון ההגנה על תוארה, והודחה כבר בסיבוב הראשון. גם במונדיאל 1954 הודחה הנבחרת בסיבוב הראשון.

למונדיאל שנערך בשנת 1958 איטליה כלל לא העפילה, לאחר הפסדים במוקדמות לנבחרות צפון אירלנד ופורטוגל. באליפות אירופה בכדורגל הראשונה שנערכה ב-1960 בחרה איטליה שלא להשתתף.

במונדיאל 1962 שוב הודחה איטליה בסיבוב הראשון, ובאליפות אירופה בכדורגל בשנת 1964 השתתפה איטליה לראשונה במוקדמות, אך הודחה כבר בשמינית הגמר.

רגע השפל של הנבחרת האיטלקית הגיע במונדיאל 1966, שבו הפסידה בשלב הבתים לצפון קוריאה המפתיעה, והודחה שוב בסיבוב הראשון, על אף היותה מהמועמדות הבכירות לזכות בגביע העולם.

1968 עד 1970: אלופת אירופה וסגנית אלופת עולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1968 נבחרה איטליה לארח את אליפות אירופה בכדורגל. לאחר שהצליחה להעפיל לראשונה בתולדותיה לטורניר הגמר, סיימה איטליה ב-0-0 מול ברית המועצות בחצי הגמר ועלתה בזכות ניצחון בהטלת מטבע למשחק הגמר נגד יוגוסלביה. משחק הגמר הסתיים בתיקו 1-1, ובהתאם לחוקי אותה תקופה נקבע משחק גמר חוזר יומיים לאחר מכן. במשחק החוזר ניצחה איטליה 0–2 משעריהם של לואיג'י ריבה ופייטרו אנסטסי וזכתה באליפות אירופה בפעם הראשונה בתולדותיה.

כעבור שנתיים הצליחה נבחרת איטליה להגיע עד למשחק הגמר של מונדיאל 1970, שבו הפסידה לברזיל החזקה בתוצאה 1–4. בדרכה למשחק הגמר ניצחה איטליה את שוודיה, מקסיקו וגרמניה המערבית וסיימה בתיקו עם אורוגוואי וישראל.

1972 עד 1982: אלופת עולם בפעם השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שלא הצליחה להעפיל לאליפויות אירופה בשנים 1972 ו-1976 והודחה בסיבוב הראשון של מונדיאל 1974 בתווך, העמידה איטליה נבחרת חזקה למונדיאל 1978. הנבחרת כללה דור חדש של שחקנים, שהבולט מביניהם היה פאולו רוסי. האיטלקים הרשימו כאשר ניצחו בכל משחקיהם בסיבוב הראשון נגד צרפת, הונגריה וארגנטינה החזקה שזכתה בסופו של דבר בגביע העולם. בשלב הבתים בסיבוב השני סיימה איטליה בתיקו עם גרמניה המערבית, ניצחה את אוסטריה והפסידה להולנד במשחק מכריע ששלח את האיטלקים למשחק על המקום השלישי, שבו הפסידו לברזיל וסיימו במקום הרביעי.

כעבור שנתיים נבחרה איטליה לארח בפעם השנייה את אליפות אירופה בכדורגל. איטליה לא ספגה שער בשלב הבתים ביורו 1980, אך ניצחה משחק אחד בלבד ולכן סיימה במקום השני בבית והתמודדה על המקום השלישי בטורניר מול צ'כוסלובקיה. המשחק הסתיים בתיקו לאחר הארכה, והאיטלקים הפסידו בדו-קרב בעיטות הכרעה וסיימו במקום הרביעי.

למונדיאל 1982 הגיעה איטליה כשאת הנבחרת אופפת אווירה לא נעימה של חשדנות וסקפטיות, לאחר שמספר שחקני נבחרת הואשמו קודם לכן במכירת משחקים ובהימורים לא חוקיים בליגה האיטלקית. הנבחרת לא הרשימה בשלב הבתים בסיבוב הראשון, לאחר שסיימה את כל שלושת משחקיה נגד פולין, פרו וקמרון בתיקו.

למרות זאת העפילה איטליה מהמקום השני בבית לשלב הבתים השני, שבו התמודדה בבית קשה במיוחד מול אלופת העולם ארגנטינה והמועמדת לזכייה ברזיל. במשחק הפתיחה נגד ארגנטינה ניצחה איטליה 1–2 במשחק אגרסיבי. במשחקה השני נגד ברזיל הייתה חייבת איטליה לנצח כדי לעלות לחצי הגמר. באחד המשחקים הגדולים בהיסטוריית הגביע העולמי ניצחה איטליה 2–3 משלושער של פאולו רוסי. בחצי הגמר ניצחה איטליה את פולין 0-2 מצמד שערים של פאולו רוסי ובמשחק הגמר ניצחה את גרמניה המערבית 1-3 משעריהם של פאולו רוסי, מרקו טארדלי ואלסנדרו אלטובלי. בכך זכתה איטליה בפעם השלישית בגביע העולם בכדורגל, כאשר פאולו רוסי מוכתר כמלך השערים בטורניר עם שישה כיבושים.

1984 עד 2000: סגנית אלופת עולם ואירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתם של רבים משחקני הנבחרת שזכו במונדיאל 1982 נכנסה נבחרת איטליה לתהליך בנייה מחדש.

בטורניר המוקדמות ליורו 1984 כשלה הנבחרת קשות, כאשר אלופת העולם סיימה רק במקום הרביעי בבית מתוך חמש נבחרות ועם ניצחון אחד בלבד מתוך שמונה משחקים.

למונדיאל 1986 הצליחה איטליה להעפיל והודחה בשלב שמינית הגמר על ידי צרפת.

בשנת 1988 הצליחה איטליה להעפיל לראשונה לטורניר אליפות אירופה שנערך מחוץ לגבולותיה, והגיעה עד לשלב חצי הגמר, שבו הודחה על ידי ברית המועצות.

בשנת 1990 נבחרה איטליה לארח את אליפות העולם בכדורגל בפעם השנייה בתולדותיה. האיטלקים העפילו לחצי הגמר לאחר שניצחו בכל משחקיהם את אוסטריה, ארצות הברית, צ'כוסלובקיה, אורוגוואי ואירלנד, וזאת מבלי לספוג ולו שער אחד. בחצי הגמר סיימה איטליה בתיקו 1-1 עם ארגנטינה והפסידה בדו-קרב בעיטות הכרעה. במשחק על המקום השלישי ניצחה איטליה את אנגליה 1-2. כוכבי הנבחרת בטורניר היו סלבטורה סקילאצ'י שזכה בתואר מלך השערים עם שישה כיבושים ורוברטו באג'ו הצעיר. שחקנים נוספים שבלטו היו פרנקו בארזי, רוברטו דונאדוני והשוער וולטר זנגה.

איטליה לא העפילה ליורו 1992, אך הצליחה להעפיל למונדיאל 1994. בשלב הבתים סיימה איטליה רק במקום השלישי והעפילה בקושי לשמינית הגמר כנבחרת בעלת המאזן הרביעי בטיבו מתוך השש שסיימו במקום השלישי. בהמשך השתפרה איטליה וניצחה את נבחרות ניגריה, ספרד ובולגריה בתוצאה 1–2. חמישה מתוך ששת השערים הובקעו מרגלי רוברטו באג'ו, שהיה כוכב הנבחרת בטורניר. במשחק הגמר סיימה איטליה בתיקו 0-0 מול ברזיל ולראשונה בתולדות הגביע העולמי הוכרע הגמר בבעיטות הכרעה. האיטלקים הפסידו 2–3 בבעיטות ההכרעה וסיימו במקום השני.

איטליה העפילה ליורו 1996, אך לא עברה את שלב הבתים. במונדיאל 1998 המשיכה להתפתח היריבות הספורטיבית מול צרפת, כאשר הצרפתים הדיחו את האיטלקים בשלב רבע הגמר בבעיטות הכרעה לאחר תיקו 0-0, בדרכם לזכייה בגביע העולם. הייתה זו הפעם השלישית ברציפות שבה איטליה הודחה מגביע העולם בבעיטות הכרעה. רוברטו באג'ו הבקיע שני שערים בטורניר, ובכך הפך לכדורגלן האיטלקי הראשון בהיסטוריה שמבקיע בשלושה גביעי עולם שונים.

ביורו 2000 שוב פגשה איטליה את צרפת, הפעם במשחק הגמר. האיטלקים העפילו לגמר לאחר ניצחונות על טורקיה, בלגיה ושוודיה בשלב הבתים. ברבע הגמר ניצחה איטליה את רומניה ובחצי הגמר השיגה ניצחון בבעיטות הכרעה על הולנד. במשחק הגמר הובילה איטליה 0–1, אך ספגה שער שוויון שלוש דקות בתוספת הזמן, והפסידה לצרפתים משער זהב של דויד טרזגה בהארכה בדקה ה-103.

2002 עד 2006: אלופת עולם בפעם הרביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במונדיאל 2002 רשמה איטליה טורניר מאכזב' כשהודחה בשמינית הגמר לאחר הפסד לקוריאה הדרומית. ביורו 2004 לא הצליחה איטליה לעבור את שלב הבתים.

במונדיאל 2006 סיימה איטליה ראשונה בבית המוקדם, לאחר ניצחונות על גאנה וצ'כיה ותיקו מול ארצות הברית. בשמינית הגמר ניצחה איטליה את אוסטרליה 0-1 מבעיטת עונשין שנויה במחלוקת של פרנצ'סקו טוטי חמש דקות בתוך תוספת הזמן. ברבע הגמר הביסה איטליה את אוקראינה 0-3 ובחצי הגמר הדיחה את המארחת גרמניה בתוצאה 0–2, בזכות שני שערים דרמטיים בדקות הסיום של ההארכה של פאביו גרוסו ואלסנדרו דל פיירו.

במשחק הגמר פגשה איטליה את צרפת. הצרפתים הובילו משער של זינדין זידאן, אך האיטלקים הישוו משערו של מרקו מטראצי. המשחק הסתיים בתיקו 1-1, ובהארכה נגח זידאן במטראצי והורחק. המשחק הוכרע בבעיטות הכרעה 3–5 לאיטלקים, כאשר הם מדייקים בכל בעיטותיהם בעוד דויד טרזגה הצרפתי, שהבקיע שש שנים קודם את שער הניצחון של צרפת נגד איטליה בגמר היורו, מחטיא בעיטה אחת. שחקנים איטלקים בולטים בטורניר היו ג'אנלואיג'י בופון שנבחר לשוער המצטיין בטורניר, פאביו קנבארו, ג'אנלוקה זמברוטה, אנדראה פירלו, ג'נארו גאטוזו, פרנצ'סקו טוטי ולוקה טוני.

2008 עד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקני הנבחרת לפני המשחק מול אנגליה בטורניר יורו 2012

איטליה שובצה לבית קשה ביורו 2008 יחד עם נבחרות צרפת, הולנד ורומניה. לאחר שהובסה במשחק הפתיחה 0–3 מול הולנד וסיימה בתיקו 1-1 מול רומניה, ניצחה איטליה את צרפת 0–2 בשחזור של גמר המונדיאל, והעפילה לרבע הגמר, שבו הפסידה לספרד, האלופה שבדרך, בבעיטות הכרעה.

בשנת 2009 השתתפה איטליה לראשונה בטורניר גביע הקונפדרציות, אך איכזבה כאשר לא עברה את שלב הבתים לאחר ניצחון על ארצות הברית, הפסד נגד מצרים ותבוסה נגד ברזיל.

איטליה העפילה למונדיאל 2010, והודחה בסיום שלב הבתים לאחר שסיימה בתיקו עם פרגוואי וניו זילנד, והפסידה לסלובקיה בתוצאה 2–3, בדומה לצרפת שזכתה במונדיאל 1998 והודחה בסיום שלב הבתים במונדיאל 2002. המאזן של איטליה בטורניר היה הגרוע בתולדותיה ולראשונה סיימה איטליה את משחקיה בטורניר גדול מבלי שניצחה אפילו משחק אחד.

ביורו 2012, סיימה איטליה שנייה בבית לאחר ניצחון על אירלנד, ותיקו מול ספרד וקרואטיה. ברבע הגמר ניצחה איטליה את אנגליה 2-4 בבעיטות הכרעה מ-11 מטרים, לאחר 0-0 בתום 90 דקות והארכה. בחצי הגמר ניצחה איטליה את גרמניה 1-2 לאחר צמד של מריו באלוטלי אחרי 36 דקות ושער מצמק 2 דקות בתוך תוספת הזמן של מסוט אוזיל בפנדל. בגמר שנערך ב-1 ביולי 2012 באצטדיון אולימפיסקי, פגשה נבחרת איטליה את נבחרת ספרד והפסידה לה 0–4 לאחר 90 דקות.

איטליה העפילה למונדיאל 2014 שהתקיים בברזיל, היא הוגרלה בבית שכלל את קוסטה ריקה, אורוגוואי ואנגליה. איטליה ניצחה במשחק הראשון את אנגליה 1–2 משערים של מרקיזיו ובאלוטלי, משחקה השני היה ההפסד מפתיע לקוסטה ריקה 0–1 ובמשחק המכריע מול אורוגוואי היא הפסידה 0–1 והודחה כבר בשלב הבתים.

ביורו 2016 סיימה איטליה ראשונה בבית לאחר שניצחה את בלגיה 0–2 ואת שוודיה 0–1. איטליה סיימה את משחקי הבית בהפסד 0–1 לאירלנד במשחק חסר חשיבות מבחינתה, כאשר היא משחקת בהרכב משני. בשלב שמינית הגמר ניצחה איטליה את ספרד 0–2 ובכך גמלה לה על ההפסד בגמר היורו הקודם. ברבע הגמר סיימה איטליה בתיקו 1-1 עם גרמניה והודחה בבעיטות הכרעה מ-11 מטרים. הייתה זו הפעם הראשונה בה איטליה מפסידה לגרמניה במסגרת אליפות אירופה או אליפות עולם.[4]

במוקדמות מונדיאל 2018 סיימה איטליה שנייה בבית אחרי ספרד והתמודדה בפלייאוף העפלה למונדיאל נגד נבחרת שוודיה והפסידה 0–1 במשחק הראשון ואילו בגומלין סיימו שתי הנבחרות ב 0-0. בכך כשלה איטליה להעפיל למונדיאל לראשונה מאז מונדיאל 1958, בעקבות ההדחה פוטר המאמן ג'מפייארו ונטורה, ומספר שחקנים בכירים כגון: ג'אנלואיג'י בופון וג'ורג'יו קייליני פרשו מהנבחרת.

כל גביעי העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה סיבוב משחקים ניצחונות תיקו* הפסדים שערי זכות שערי חובה
אורוגוואיאורוגוואי 1930 לא נרשמה - - - - - -
הממלכה האיטלקיתהממלכה האיטלקית 1934 מקום ראשון 5 4 1 0 12 3
צרפתצרפת 1938 מקום ראשון 4 4 0 0 11 5
ברזילברזיל 1950 סיבוב ראשון 2 1 0 1 4 3
שווייץשווייץ 1954 סיבוב ראשון 3 1 0 2 6 7
שוודיהשוודיה 1958 לא העפילה - - - - - -
צ'ילהצ'ילה 1962 סיבוב ראשון 3 1 1 1 3 2
אנגליהאנגליה 1966 סיבוב ראשון 3 1 0 2 2 2
מקסיקומקסיקו 1970 מקום שני 6 3 2 1 10 8
גרמניהגרמניה 1974 סיבוב ראשון 3 1 1 1 5 4
ארגנטינהארגנטינה 1978 מקום רביעי 7 4 1 2 9 6
ספרדספרד 1982 מקום ראשון 7 4 3 0 12 6
מקסיקומקסיקו 1986 שמינית גמר 4 1 2 1 5 6
איטליהאיטליה 1990 מקום שלישי 7 6 1 0 10 2
ארצות הבריתארצות הברית 1994 מקום שני 7 4 2 1 8 5
צרפתצרפת 1998 רבע גמר 5 3 2 0 8 3
קוריאה הדרומיתקוריאה הדרומית יפןיפן 2002 שמינית גמר 4 1 1 2 5 5
גרמניהגרמניה 2006 מקום ראשון 7 5 2 0 12 2
דרום אפריקהדרום אפריקה 2010 סיבוב ראשון 3 0 2 1 4 5
ברזילברזיל 2014 סיבוב ראשון 3 1 0 2 2 3
רוסיהרוסיה 2018 לא העפילה - - - - - -
סה"כ 18/21 83 45 21 17 128 77

כל אליפויות אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1960 - לא העפילה
  • 1964 - לא העפילה
  • 1968 - זכייה
  • 1972 - לא העפילה
  • 1976 - לא העפילה
  • 1980 - מקום רביעי
  • 1984 - לא העפילה
  • 1988 - חצי גמר
  • 1992 - לא העפילה
  • 1996 - סיבוב ראשון
  • 2000 - מקום שני
  • 2004 - סיבוב ראשון
  • 2008 - רבע גמר
  • 2012 - מקום שני
  • 2016 - רבע גמר

גביע הקונפדרציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1992 עד 2005 - לא העפילה
  • 2009 - סיבוב ראשון
  • 2013 - מקום שלישי

סגל הנבחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן רשימת השחקנים שזומנו למשחק הידידות מול אוקראינה ולמשחק ליגת האומות מול פולין באוקטובר 2018 (ההופעות והשערים מעודכנים ל-14 באוקטובר 2018, לאחר המשחק מול פולין):

מס' עמדה שם תאריך לידה הופעות שערים מועדון
1 שוער סלבטורה סיריגו 12 בינואר 1987 18 0 איטליהאיטליה טורינו
12 שוער מתיאה פרין 10 בנובמבר 1992 2 0 איטליהאיטליה יובנטוס
22 שוער ג'אנלואיג'י דונארומה 25 בפברואר 1999 10 0 איטליהאיטליה מילאן
שוער אלסיו קראניו 22 ביוני 1994 0 0 איטליהאיטליה קליארי
2 מגן כריסטיאנו פיציני 26 בספטמבר 1992 2 0 ספרדספרד ולנסיה
3 בלם ג'ורג'ו קייליני (קפטן) 14 באוגוסט 1984 99 8 איטליהאיטליה יובנטוס
4 מגן דומניקו קרישיטו 30 בדצמבר 1986 26 0 איטליהאיטליה גנואה
13 בלם פרנצ'סקו אצ'רבי 10 בפברואר 1988 2 0 איטליהאיטליה לאציו
15 מגן כריסטיאנו ביראגי 1 בספטמבר 1992 3 1 איטליהאיטליה פיורנטינה
16 מגן אלסנדרו פלורנצי 11 במרץ 1991 30 2 איטליהאיטליה רומא
19 בלם לאונרדו בונוצ'י 1 במאי 1987 83 6 איטליהאיטליה יובנטוס
מגן אמרסון פלמיירי 3 באוגוסט 1994 1 0 אנגליהאנגליה צ'לסי
בלם לורנצו טונלי 17 בינואר 1990 0 0 איטליהאיטליה סמפדוריה
5 קשר ג'אקומו בונאוונטורה 22 באוגוסט 1989 14 0 איטליהאיטליה מילאן
6 קשר מרקו וראטי 5 בנובמבר 1992 27 1 צרפתצרפת פריז סן ז'רמן
7 קשר לורנצו פלגריני 19 ביוני 1996 8 0 איטליהאיטליה רומא
8 קשר ז'ורז'יניו 20 בדצמבר 1991 12 1 אנגליהאנגליה צ'לסי
18 קשר רוברטו גליארדיני 7 באפריל 1994 5 0 איטליהאיטליה אינטר
23 קשר ניקולו בארלה 7 בפברואר 1997 0 0 איטליהאיטליה קליארי
9 חלוץ קווין לסאניה 10 באוגוסט 1992 1 0 איטליהאיטליה אודינזה
10 קיצוני לורנצו אינסינייה 4 ביוני 1991 29 4 איטליהאיטליה נאפולי
11 קיצוני דומיניקו ברארדי 1 באוגוסט 1994 3 0 איטליהאיטליה ססואולו
14 קיצוני פדריקו קייזה 25 באוקטובר 1997 9 0 איטליהאיטליה פיורנטינה
17 חלוץ צ'ירו אימובילה 20 בפברואר 1990 34 7 איטליהאיטליה לאציו
20 קיצוני פדריקו ברנרדסקי 16 בפברואר 1994 16 2 איטליהאיטליה יובנטוס
21 חלוץ סבסטיאן ג'ובינקו 26 בינואר 1987 23 1 קנדהקנדה טורונטו
חלוץ ג'אנלוקה קפרארי 30 ביולי 1993 0 0 איטליהאיטליה סמפדוריה

שיאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-11 ביוני 2018. כתב מודגש מסמל שחקן פעיל בנבחרת.

מלכי השערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דירוג שחקן שנים בנבחרת שערים ממוצע למשחק
1 לואיג'י ריבה 1965 - 1974 35 0.83
2 ג'וזפה מאצה 1930 - 1939 32 0.62
3 סילביו פיולה 1935–1952 30 0.88
4 רוברטו באג'ו 1988–2004 27 0.48
אלסנדרו דל פיירו 1995–2008 27 0.28
6 אדולפו בלונצ'יירי 1920–1930 25 0.53
פיליפו אינזאגי 1997–2007 25 0.44
אלסנדרו אלטובלי 1980–1988 25 0.41
9 כריסטיאן ויירי 1997–2005 23 0.48
פרנצ'סקו גרציאני 1975–1983 23 0.28

שיאני ההופעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דירוג שחקן שנים בנבחרת הופעות שערים
1 ג'אנלואיג'י בופון 1997 - 2018 176 0
2 פאביו קנבארו 1997 – 2010 136 2
3 פאולו מאלדיני 1988 – 2002 126 7
4 דניאלה דה רוסי 2004 – 2017 117 21
5 אנדראה פירלו 2002 - 2015 116 13
6 דינו זוף 1968 – 1983 112 0
7 ג'אנלוקה זמברוטה 1999 – 2010 98 2
8 ג'ורג'ו קייליני 2004 - 96 8
9 ג'אצ'ינטו פאקטי 1963 – 1977 94 3
10 אלסנדרו דל פיירו 1995 – 2008 91 27

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Roberto Di Maggio; José Luis Pierrend. "[Roberto Di Maggio; José Luis Pierrend (8 April 2016). "Italy – Record International Players: Appearances for Italy National Team". RSSSF Italy – Record International Players: Appearances for Italy National Team]". RSSSF
  2. ^ דירוג לנבחרות לאומיות לגברים באתר פיפ"א
  3. ^ 3.0 3.1 החל מאוגוסט 1993 - אז החל דירוג פיפ"א לנבחרות גברים בכלל
  4. ^ Germany finally defeat Italy to stride into semis, באתר אופ"א, 2 ביולי 2016