ערך מומלץ

נקמת האבות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נקמת האבות
Nikmat HaAvot cover.jpg
עטיפת מהדורת הספר משנת 1975
מידע כללי
מאת יצחק שמי
שפת המקור עברית
תורגם לשפות אנגלית
ספרדית
איטלקית
צרפתית
הוצאה
הוצאה מצפה
שנת הוצאה 1927
מספר עמודים 160
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 003600075, 002083261, 002083058

"נקמת האבות" הוא ספרו היחיד של הסופר העברי יצחק שמי. הספר, שמתאר בנאמנות את עולמם של ערביי ארץ ישראל שבמחיצתם בילה שמי היהודי את ילדותו, יצא לאור לראשונה ב-1927 בהוצאת מצפה. המבקר גרשון שקד, שכתב את המבוא לגרסת הספר שיצאה לאור ב-1975, תיאר את הנובלה כאחת מהיצירות החשובות ביותר בספרות העברית.

הספר זכור גם בגלל חלקו בפרשת החייל אורי אילן, שהשאיר מסרים על גבי דפים מעותק של הספר שנמצא בתאו לפני שהתאבד בשבי הסורים ב-1955.

עלילת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתחולל על רקע מוסאם נבי מוסא, חג מוסלמי לזכרו של הנביא מוסא (שהוא משה רבנו על פי המסורת היהודית). בחג זה נהגו מוסלמים לעלות לקברו של נבי מוסא שבמורד הדרך ליריחו, וזאת מפני ש"אללה, ברצותו לפייס את בחירו ולרכך את העונש הקשה אשר הטיל עליו בשעת כעסו, נשבע לו לפני מותו שלא ישאירהו בודד ורחוק במדבר, ושרבים יהיו מבקריו, על כן ציווה על המאמינים בפי שליחו", כפי שמסביר שמי לקוראים תוך כדי סיפורו. הערים הגדולות באזור נהגו לשלוח כל אחת משלחת משלה להשתתף בתהלוכה ובחגיגות שבקבר.

הסיפור מתחיל עם בחירתו של נימר אבו אילשאואריב להנהיג את משלחת העיר שכם ולשאת את דגלה למתחם הקבר. במשך מסעם, מתגרים במשלחת שכם שוב ושוב עולי הרגל מהעיר חברון שאותם מנהיג אבו פאריס. בשיאו של הסיפור מנסה אבו פאריס לעקוף את אבו אילשאואריב ולגזול ממנו את תהילת הראשוניות בכיבוד הנביא. שניהם מאיצים בסוסיהם כדי להשיג זה את זה, וכשאבו פאריס שולח את ידו אל האקדח שבחגורתו, מקדים אותו אילשאואריב והורג אותו בחרבו. מיד לאחר מכן בורח אבו אילשאואריב, אך הוא מתחרט וחוזר אל שדה המערכה. בדרך הוא פוגש את מוכר ה"סוּס" (סוג של משקה מתוק עשוי מצמח שוש קירח) מהמשלחת השכמית, שמייעץ לו להיעלם עד שיעבור די זמן להסכמה על כופר נפש עם משפחתו של אבו פאריס.

אבו אילשאואריב עוזב למדבר, ולבסוף מתגלגל לקהיר, שם הוא שוכר חדר קטן ומעביר את זמנו במחיצת בני עירו שכם. בקוצר רוח הוא מנסה להגיע להסדר מהיר עם משפחתו של אבו פאריס על כופר, אבל החברונים מכירים בחולשתו ומסרבים לשליחיו. מתוך ייאוש נמשך אבו אילשאואריב לחיי הלילה של קהיר, מבזבז את כספו, ומתמכר לחשיש. יום אחד, בעודו בחדרו, מתגלים לפניו שלושת האבות הקבורים בחברון - אברהם, יצחק ויעקב - "לתבוע את עלבונם ואת חילול כבודם וחגם". בעצתו של השייך של מסגד אל-אזהר, מחליט אבו אילשאואריב לעלות ברגל למערת המכפלה ולבקש את סליחתם של האבות. הוא מגיע לחברון ולאחר שהוא נכנס למסגד שבמערת המכפלה, מתגודדים החברונים מבחוץ ואורבים לו כדי לנקום את דמו של אבו פאריס. כשאבו אילשאואריב יוצא מהמסגד ורואה אותם, הוא נופל ארצה אחוז תזזית ושובק חיים, והחברונים הנדהמים בורחים בפחד.

הרקע לכתיבת הספר[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

שמי התחיל לכתוב את הספר "נקמת האבות" בסביבות 1924. לפני כן, הוא כתב מספר סיפורים קצרים אודות יהודים בני עדות המזרח כמותו, ובנוסף סיפור קצר אחד על שבטי הבדואים שבחצי האי ערב. התגובות לסיפוריו אלו היו חלוקות. כנגד אלו שעודדו את שמי, ביניהם מספר סופרי העלייה השנייה, היו גם כאלו שביקרו את סיפוריו כצרי-אופק. חוקר הספרות חנן חבר טען במאמר[2] שביקורת חדה במיוחד כלפיו נכתבה על ידי יוסף חיים ברנר, שבאחד ממאמריו לגלג על אלו שכתבו "מחיי-היהודים בלודז', מחיי בני גליציה, מחיי הקראים, מחיי הספרדים, מחיי ארץ-ישראל, מחיי בני פתח-תקוה… ולא דבר פנימי, גילוי החיים הפנימיים והמהות שלהם בתוך יחסי וגוני זמן ידוע וסביבה ידועה."[3] לדעת חבר, ברנר רמז בהערתו זו לסיפור "העקרה" של שמי, שיצא תחת התת-כותרת "סיפור מחיי הספרדים." אך גם בין חבריו הקרובים של שמי היו שביקרו את כתיבתו. צפירה עוגן מצטטת מכתב שכתב ידידו וחברו לספסל הלימודים של שמי, יהודה בורלא, לחברם המשותף המחנך דוד אבישר בשנת תרפ"ג, בו כותב בורלא שלמרות שאחד מסיפוריו של שמי פורסם פעמיים בשני כתבי עת שונים, "בכל זאת, אין מכללן ראיה שסיפורו יש בו איזו חשיבות."

חרף ביקורות אלו, בי"ג בחשון תרפ"ד שלח יוסף קלוזנר, שהיה אז עורך כתב העת "השילוח", מכתב לשמי שבו הוא מבקש משמי ש"יואיל נא לכתוב סיפורים מחיי הספרדים והערבים, כי ברכה מרובה בציוריו המזרחיים". עוד באותה שנה החל שמי לכתוב סיפור חדש העוסק רק בעולמם של הערבים, סיפור שלימים יהפוך לנובלה "נקמת האבות". על פי הערה שהוסיף שמי כשיצא הספר לאור, את ההשראה לסיפור שאב ממקרה אמיתי שאירע בתחילת המאה ה-20 באחד ממסעות העלייה לרגל במהלך חגיגות נבי מוסא שבה נהרג נושא הדגל של המשלחת החברונית בעת מהומות שפרצו במהלך החגיגות, יחד עם שני תושבי חברון ומספר תושבי העיר שכם. במשך כתיבת הספר הראה שמי קטעים ממנו לחבריו. יהודה בורלא, שקודם לכן ביקר את שמי על שהתמקד באוכלוסיות ספציפיות, דווקא התרשם הפעם לחיוב, וכתב לדוד אבישר,

"ושמי גמר לקרוא לפני את אשר היה מוכן אתו מסיפורו. הפעם יש בסיפורו גרעינים ממשיים. יש תמונות נאמנות וטובות וגם יפות. אמרתי לו זאת כשהקריא בפני ... בפעם הזאת, תראה פה ושם שעינו קלטה באופן יפה את תנודות החיים אצל הערבים - אם יתעמק ויוכל לפתוח את לבו לרקמת החיים אמנותית - הרי יוכל לתת דברים בני חשיבות וערך."

מכתב מיהודה בורלא לדוד אבישר, ל"ג בעומר, תרפ"ד, מצוטט במאמרה של צפירה עוגן.

למרות ששמי כתב בעצמו לאבישר שנה לאחר מכן שהוא עומד לסיים את הספר, לקח לשמי עוד שנתיים עד שעלה בידו להשלימו. עקב מות אשתו, פנינה, בשלהי 1925 נכנס שמי לדיכאון. חרף הבטחותיו בשנת 1926 שעוד מעט ישלח את כתב היד הגמור לסופר אשר ברש, אשר לימים יכנס את כל כתביו של שמי בספר סיפורי יצחק שמי שראה אור לאחר מותו של שמי, לא היה שמי מרוצה מהספר ומיאן למסור אותו למוציא לאור. בסוף אותה שנה נפטר אביו של שמי, ושמי עצמו נקלע לקשיים כספיים. רק ב-1927, באמצע הפוגה זמנית ממצבו הקודר לאחר שנישא בשנית, שלח שמי את סיפורו לברש, והספר יצא לאור בהוצאת מצפה. למרות מספר ביקורות חיוביות עם הוצאתו לאור,[4] במשך הזמן הספר נשכח, כמו גם הסופר שאחרי צאת הספר הצליח לפרסם רק עוד סיפור קצר אחד. הספר פורסם בעברית שוב ב-1951 כחלק מאוסף כל כתביו של שמי, וכספר בפני עצמו ב-1975, אך בשני המקרים לא זכה הספר להצלחה מסחרית. כיום ידוע הספר בעיקר בקרב אנשי אקדמיה העוסקים בתחום.[5]

החשיבות הספרותית והסמלית של הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרי ספרות מייחסים לספר "נקמת האבות" חשיבות משתי סיבות עיקריות: העובדה שהוא מתאר את חיי ערביי ארץ ישראל באופן שאין שני לו בספרות העברית, והעובדה שהספר היה בין הראשונים בספרות העברית שעסק בהתנגשות בין מזרח ומערב, וספק חזה את המתיחות בין יהודים וערבים שתיווצר על רקע זה.

הספר כתיאור אותנטי של העולם הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שדמויות ערביות הופיעו גם במספר ספרים אחרים מאותה תקופה, כמו למשל בכתביו של משה סמילנסקי, בסיפורים אלו הן הופיעו רק בתור דמויות שוליות. לעומת זאת, עלילת הספר "נקמת האבות" מתרחשת כולה בקרב הקהילה הערבית, ושמי אף העניק לספרו את התת-כותרת "סיפור מחיי הערבים". כל הדמויות המופיעות בספר הן ערביות (יהודים מוזכרים רק פעם אחת בספר, ששמי מתאר איך "בני הכופרים הרחוקים הגרים ליד מושבות היהודים ושכיריהם החלו מתכחשים למסורת אבות ומזלזלים בקדושת עליית-רגל זו"). חלקו הראשון של הספר רווי הסברים אודות מנהגים ופולחנים דתיים מוסלמים והמניעים שמאחוריהם. בספר שזורים ביטויים עממיים ודוגמאות של פולקלור ערבי, ואף משובצות בו מילים ערביות. מבקרי ספרות גם שיבחו את חדות העין של שמי, אשר כלל בספרו אבחנות דקות שמתבונן מבחוץ היה מתקשה לזהותם, כמו ההבדלים בין ערביי השפלה ("בעלי חשבון. תגרים ערומים ופקחים. לכל יום אצלם מחירו וערכו") וערביי ההרים (שלהם "שבוע של בטלה אינו מכניס כלום"). אמנם היו מבקרים שהעירו שבספר ישנם מספר אי-דיוקים ופרושים לא נכונים למנהגים מוסלמים.[6] למרות זאת, מבקרים רבים, לרבות מבקרים ערבים, שיבחו את הספר על שהצליח לתפוס באופן מהימן את חיי הקהילה הערבית שסביבה נרקם הסיפור. לדוגמה, הסופר הישראלי-ערבי אנטון שמאס העיר בשנת 2000 שהספר "נקמת האבות" היה ונשאר הספר היחיד בכל הספרות העברית שבו הדמויות, הנופים, ונקודת המבט של המספר כולם פלסטינים.[7] המבקר והעורך יעקב רבינוביץ סיכם את דעת רוב המבקרים של הספר עם קביעתו ששמי

"העלה את הסיפור הערבי אצלנו ב-נקמת האבות לשלימות ציורית ולאמיתיות-תוכן יותר מכל אלה שקדמוהו, וגם לידי עומק. ולפרקים נדמה לך כי אמן ערבי מלידה לא יכול היה למסור את חיי אומתו ביותר אמת."

(מסלולי ספרות, 1971, 60)

אחת מהסיבות ששמי היה מסוגל לכתוב נובלה כל כך אמינה היא שהוא בילה את ילדותו וחלק מחייו המבוגרים במחיצת שכניו הערבים בעיר חברון,[8] ואף דיבר בערבית עם אביו אשר עלה לארץ ישראל מדמשק ב-1885 לפני ששמי נולד. בגלל שכתיבתו התבססה על התערות פעילה בחיי אותה קהילה שבה מתרחש סיפורו, חוקרי ספרות מציינים את הספר "נקמת האבות" כבין הבודדים שנכתבו בשפה העברית שאינם נגועים בגישת האוריינטליזם אותה ביקר חוקר הספרות אדוארד סעיד.[9] סעיד קבל על כך שרוב הספרות המערבית שמתארת את העולם הערבי מסתמכת על השקפה מערבית, עם כל הדעות הקדומות הגלומות בה. למרות ששמי נחשף ואף נמשך לסגנון חיים מערבי כשעבר לירושלים כנער, כתיבתו הסתמכה על הכרה אינטימית והתעניינות בתרבות הערבית, ובין היתר הוא ערך מחקר על ספרות ובימה ערבית.

הקביעה שהספר מתאר את חיי הערבים דווקא מנקודת מבטם ולא מהשקפה חיצונית - אף שלא נכתבה על ידי סופר ערבי - מקבלת גיבוי סמלי מהעובדה שדמות המספר ב"נקמת האבות" היא עצמה ממוצא ערבי, ושהסיפור כביכול מגולל על ידי בן עמם של אותם דמויות המופיעות בספר.[10] כמה מבקרים ציינו את המספר ב"נקמת האבות" כאלמנט חשוב התורם לאמינות הסיפור. העובדה שהמספר הוא בן אותה תרבות אפשרה לשמי לא רק לתאר את עלילת הספר באופן אותנטי, אלא גם מעגנת את הציפיות של הקורא לחוקים הפנימיים של החברה שסביבה נתווה הסיפור, ולהבין איזו תופעות בעולם שנגלה לפניו בספר הינן שכיחות ולא מפתיעות ואלו אינן טיפוסיות. בחלקו הראשון של הספר, המספר מרעיף שבחים על גיבורי הסיפור ומגזים בגדולתם, ובאותה מידה מתקיף את אלו שעומדים נגדם. בחלקו השני של הספר, אחרי שאבו אילשאואריב בורח לקהיר, הופך המספר לדמות פיקחית המנתחת את מצב-רוחו של אבו אילשאואריב ואת הסיבות לדעיכתו. שתי תכונות אלו קשורות במגמות ששמי זיהה כעקרוניות בתרבות הערבית, כפי שכתב במאמר שפרסם ב-1911 בבטאון הפועל הצעיר:

"שתי רשויות בנשמה הערבית: בחיי היומיום הנהו מעשי ופיקח, דן על כל דבר במאזני ההגיון היקר, מנתח אותו לנתחיו, ולא על נקלה הוא הולך שולל. אחר הוא הערבי הזה בחיי הרוח: אין לך עם בעולם שהתפתח בו כוח הדמיון והפנטסיה כהעם הערבי; וההגזמה הן לו טבע שני, מבטאיו ותיאוריו מוגדלים פי שבעה; סיפור המעשה בשפה פשוטה, שאין בו כל סכסוכים היוצאים מן הכלל, איננו לוקח את לבו ואינו מעורר את התעניינותו."

עבור רוב המבקרים שכתבו אודות הספר "נקמת האבות", החשיבות של התיאור הנאמן שבספר נובעת מכך שהספר עוסק דווקא בדמויות ערביות, ועצם העובדה שסופר יהודי ועברי היה יכול להכיר תרבות זו על בוריה מספיק כדי לכתוב באופן אותנטי אודותם. מבקרים אלו בפרט מדגישים את הסמליות הגלומה בספר כעדות של שכנות בין יהודים וערבים שאין כמותה כיום. אך גרשון שקד, במבוא לגרסת הספר שיצאה ב-1975, מצביע על היכולת הנדירה של שמי לחדור למנטליות של החברה אודותיה כתב, ללא כל קשר להיותה ערבית. נהפוך הוא, שקד מתאר את כתיבו של שמי במקשה אחת עם זו של פיודור דוסטויבסקי, שכביכול חדר למנטליות הרוסית בספריו, וזו של שלום עליכם, שלדעת רבים הצליח לחדור למנטליות היהודית בספריו שלו. שקד מזכיר את אותם אלמנטים בספר שכבר הוזכרו לעיל כתורמים להצלחתו של שמי לחדור למנטליות הערבית בכתיבתו שלו - הפרטים האתנוגרפיים, דמות המספר, והלשון המיוחדת שבה השתמש שמי. אך לדעתו של שקד, דווקא מבנה העלילה של הסיפור הוא התורם העיקרי להצלחתו בפן זה. שקד מסביר שלכאורה, מבנה הספר מקוטע וחלקיו מתנגשים זה בזה:

"בקריאה ראשונה נראה לקורא, שהנובילה חסרה אחדות. ראשיתה - נובילת הוי, פלחית-בדוית. המשכה - נובילה פסיכולוגית על רקע העיר הלבנטינית, וסופה - נובילה על עולה הרגל החוזר בתשובה... הפער בין שני החלקים העיקריים גדול כל כך, משום שהחלק השני אינו נובע במידה מספקת מן החלק הראשון."

אך שקד ממשיך ומסביר שבמבט שני, הקטעים דווקא כן מתחברים אחד לשני באופן הנאמן לחוקים הפנימיים של העולם אותו שמי מתאר. בפרט, שקד מסביר את המהפך בנובלה כחלק מהותי להבנת צורת החשיבה של הדמויות המופיעות בו:

"מה שעשוי להיראות כחולשה, כחוסר רציפות הגיונית או מהימנות פסיכולוגית - הוא מהימן למדי ביחס לעולם המעוצב... הגיבור התוקפני - העשוי ללא חת, החס על כבודו וכבוד עירו ונאבק על יוקרתו, והקשור קשר הדוק לסביבתו החברתית - עשוי בנסיבות אלה להפוך עורו על נקלה ולרדת משיא לשפל."

במובן זה, המהפך החד בעלילה מבהיר יותר מאשר הפרשנות של המספר או שאר האלמנטים הספרותיים את חשיבות מושג הכבוד עבור הדמויות שמופיעות בספר, ואיך אדם שבתחילת הספר מתגלה כנערץ בקרב בני עירו נהפך בין לילה לשבר כלי כאשר הוא נעשה מנותק מפניהם, ועקב זאת איך הוא נהפך בהדרגה לנכה רוח וחסר כל. המעבר החד מחציו הראשון של הספר לחציו השני מדגים כמה בחברה הערבית, מעמדו של אדם שברירי ותלוי ביכולתו לשמור על הערכתה של הקהילה בה הוא נמצא.

הספר כסמל להתנגשות בין מזרח ומערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהחשיבות שמיוחסת לספר "נקמת האבות" נובעת בעיקר מהעובדה שיצירה זו נכתבה על ידי סופר שהייתה לו הכרות אינטימית עם התרבות הערבית עליה כתב, ייחוד הספר נובע גם מעצם העובדה שמחברה עצמו לא היה ערבי, אלא יהודי עברי שנמשך גם לתרבות המערבית שהחלה להתבסס בארץ ישראל עם גל העליות של יהודי אירופה. כפי שהבהירו מספר מבקרים, ובפרט הפרופסור לספרות עברית חנן חבר, שמי לא רק הצליח לחדור למנטליות הערבית בספרו, אלא גם לבקר אותה באופן נוקב, ובפרט לבקר את מסורת הכבוד והנקמה שרווחת בה. שוב ושוב מוביל הצורך בנקמה לטרגדיה אנושית בספר. העלבון הצורב שחש אבו אילשאואריב עקב ההשפלות שגורם לו אבו פאריס, הוא שגורם לרצח והידרדרותו של אבו אילשאואריב ממעמדו כמנהיג דגול ונערץ. עקשנותם של החברונים לנקום את דמו של אבו פאריס היא ששוברת את רוחו של אבו אילשאואריב, ודוחפת אותו להתמכר לסמים. נקמתם של האבות המתגלים בפני אבו אילשאואריב על שחילל את כבודם היא שגורמת לו לצאת למסע התאבדות לעיר חברון. המסר שעולה מהסיפור הוא שתרבות שמתעקשת על כבוד ונוקמת כל עוול קטן, רק תמיט הרס על עצמה. אי לכך, אפילו שהספר מצליח לתאר באופן מהימן את צורת החשיבה של הדמויות שסביבן כרוך הסיפור, בו זמנית הוא שולל אלמנטים של צורת חשיבה זו ומגנה אותם מתוך השקפה שמבוססת על נורמות מערביות.

במאמרו מ-2004, חנן חבר טוען שהמפגש בין מזרח ומערב הוא אלמנט חיוני להבנת כתביו של שמי, כולל את הנובלה "נקמת האבות". שמי עצמו חי על קו התפר בין שתי תרבויות אלו: מצד אחד הוא גדל בקהילה מזרחית ורחש חיבה גדולה לתרבות שממנה יצא, אך מנגד הוא קיבל השכלה מערבית בבגרותו בבית הספר הגרמני עזרה שבירושלים, ובעת שהיה תלמיד שם התיידד שמי עם מנהיגי המפעל הציוני שעלו ארצה מאירופה. כפי שמסביר חבר במאמרו, סיפוריו של שמי כולם בנויים על דמויות מזרחיות שמסרבות להתמודד עם משבר שאליו נקלעו, ושהתפיסה המיושנת שלהן מהווה להן מכשול להתגבר על אותו המשבר. ב"נקמת האבות" אבו אילשאואריב מידרדר במהלך הסיפור בגלל גאוותו וסירובו להפנים את המציאות החדשה שבה הוא נמצא. אפילו שהמכשול שעומד בפניו של אבו אילשאואריב אינו עצמו נובע מהתנגשות בין מזרח ומערב, לדעת חנן חבר אי-יכולתו של אבו אילשאואריב להתרומם מעל המנטליות המחניקה שממנה יצא עדיין רומזת על הקושי של תושביה המזרחים של ארץ ישראל להתמודד עם המציאות החדשה אותה הביאו העולים החדשים.

שמי לא היה הראשון שהעלה לכתב את הלחצים שבהם ניתנו ערביי הלבנט עם עליית ההשפעה המערבית במזרח התיכון בסוף המאה ה-19. אינטלקטואלים ערביים, כמו הסופר והמוציא לאור ג'ורג'י זידאן, הקדימו את שמי וכבר כתבו על ההתנגשות בין תרבויות המזרח והמערב, ועל הדילמה של איך יכולה התרבות הערבית לאמץ את האלמנטים החיובים הטמונים בגישה המודרנית של אירופה בלי לוותר על זהותה המזרחית.[11] שמי היה מודע ואף הושפע ממאמרים אלו.[12] אך שמי היה הראשון שהתייחס לנושא זה דווקא בספרות העברית. רוב הסופרים העברים בני דורו של שמי היו אירופאים במוצאם והיו מנותקים מאורח חייהם של בני עדות המזרח, יהודים וערבים, ולכן הם לא היו ערים להתנגשות בין שתי התרבויות. שמי, שהייתה לו דריכת רגל בשני העולמות, חי את ההתנגשות הזו על בשרו, ו"נקמת האבות" כמו שאר כתביו מאופיין בתיאור מבין ואוהד של עולם המזרח מתוך הבנה מלאה של הגישה המערבית שלעיתים עמדה מנגד לעולם זה.

יוסף צרניק, קרוב משפחה של יצחק שמי שנטל אחריות על עיזבונו הספרותי של הסופר, הרחיק עוד יותר בפרשנותו וטען ש"נקמת האבות" לא רק רמזה על ההתנגשות בין מזרח ומערב, אלא גם בין יהודים וערבים.[13] לנוכח האזכורים הרבים בספר למושגים ביהדות - העובדה שלנביאים בסיפור יש קשר ברור ליהדות, העובדה ששם הסיפור רומז על "ברכת האבות" - ולנוכח הלשון המקראית בה השתמש שמי, טען צרניק שהמריבה בין החברונים והשכמים מהווה משל למריבה בין יהודים וערבים.[14] אם כך, "נקמת האבות" הוא מבין הסיפורים הראשונים בספרות העברית שרמז על המתיחות בין שני העמים האלו, ושהציג את הרקע הדתי המשותף ביניהם כמקור לסכסוך.

"נקמת האבות" והמיתוס של אורי אילן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריכת הספר מהמהדורה המקורית שיצאה לאור בשנת 1927. במהדורה זו ניקב אורי אילן את מסריו לפני שהתאבד.

למרות שהספר כמעט ונשכח עם השנים, הוא שב לתודעה ציבורית כמעט שלושים שנה אחרי שיצא לאור לראשונה, ובאופן אירוני שוב על רקע מתיחות בין יהודים וערבים. פרסומו המחודש לא נבע מערכו הספרותי של הספר, אלא בגלל ששמו השתרבב לפרשת אורי אילן שהסעירה את הארץ. בסיפור שהפך למיתוס, אילן, חייל צה"ל שנפל בשבי הסורים ב-8 בדצמבר 1954, בחר להתאבד טרם ייכנע ללחץ העינויים של שוביו ויגלה בפניהם סודות צבאיים. לפני ששם קץ לחייו, אילן הצפין מסרים למפקדיו ומשפחתו בפתקים שנכתבו על גבי דפים שתלש מעותק של הספר "נקמת האבות" שנמצא בתאו. מכיוון שבין המסרים שהשאיר אילן הייתה קריאה לנקום את מותו, העובדה שכתב את צוואתו בספר בשם "נקמת האבות" העוסק בנקמה הוסיפה ממד סמלי נוסף להתאבדותו.

השערות שונות הועלו לגבי התעלומה מהיכן הגיע לידיו של אילן העתק של הספר. מהדפים שתלש אילן ניכר היה שהספר במקור היה מירושלים. על דף השער של הספר הייתה חותמת של "ספריית ירושלים בימ"ס מסדה" ובאחד מהדפים האחרים עליהם השאיר אילן את מסריו הופיע המספר הסידורי 0030. היו שסברו שהספר היה בציודו האישי של אילן. אחרים סברו שקיבל את הספר בעודו בכלא.[15] בספרו "צנחנים בכלא הסורי" טען העיתונאי דן מרגלית שאילן קיבל את הספר מהשלטונות הסורים, אך לאחר מכן נטען שמרגלית הודה שטעה, ושאילן בעצם קיבל את הספר מהקהילה היהודית בדמשק.

ב-2007 הביא שדרן הרדיו ומאתר הספרים איתמר לוי ראיות נוספות שחיזקו את התאוריה שהייתה זו הקהילה היהודית בדמשק שסיפקה לאילן את הספר. לוי גילה כי יעקב עבאדי, שהיה ראש הקהילה היהודית בדמשק, והיה חבר ילדות של מנהל כלא אל-מאזה שבו היה כלוא אילן, נהג להביא אוכל שהכינה אשתו אל השבויים בכלא. על פי עדות בנו של עבאדי, שעלה לארץ ושאיתו יצר לוי קשר, אביו גם הביא לשבויים ספרים, ככל הנראה ספרי קודש. לוי העלה סברה שאילן ביקש ספר חילוני ועבאדי הוא זה שנתן לו את ספרו של שמי. העובדה שעותק של "נקמת האבות" שמקורו בספריה ירושלמית היה מצוי אצל עבאדי כשלעצמה אינה מפתיעה. משפחתו של הסופר יצחק שמי הייתה במקור דמשקאית (שמו מבוסס על השם הסורי של העיר, אל-שאם) ושמי עצמו עבד כמורה בסוריה למשך תקופה מסוימת. מכאן סביר שהיו בקרב הקהילה היהודית שהיו מתעניינים בספר, ולוי משער שאולי אחד מהמורים שבאו לדמשק מירושלים בשנות ה-20 המאוחרות ללמד עברית בבית הספר "אליאנס" הביא את הספר עמו.

במאמר שפורסם בעיתון "הארץ" במלאת חמישים שנה למותו של אילן, העלו משה רום וזאב ארליך את ההשערה כי ייתכן שעלילת ספרו של שמי תרמה ללבות את תחושת העוול והנקם של אילן בשבי. כפי שניתן להסיק מתגובתו של יוסף צרניק למאמר שפורסמה אף היא ב"הארץ", אם השערה זו נכונה, היה זה אירוני שספר שכאמור בעצם מגנה את המסורת של נקמת הדם - גינוי ששמי הבהיר גם בכתבה שפרסם בעיתון דבר בנושא עבר הירדן - תרם בסופו של דבר לחזק אותה.[16]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חלק זה מבוסס ברובו על מאמרה של צפירה עוגן, "יצחק שמי - האיש ויצירתו" שהופיע בבטאון ביקורת ופרשנות, חוברת 21, טבת תשמ"ו.
  2. ^ חנן חבר, יצחק שמי: אתניות כקונפליקט בלתי-פתור, תרביץ, כרך ע"ג, חוברת א, תשס"ד (2004).
  3. ^ ציטוט זה מופיע במכתב שפרסם ברנר תחת הכותרת הז'נר הארץ-ישראלי ואביזריהו.
  4. ^ כדוגמה, ראו את המאמר מזמרת הארץ, דבר, 18 בנובמבר 1927, אשר פורסם זמן לא רב לאחר השקת הספר.
  5. ^ לפי עדינה הופמן, מרצה לספרות וסופרת בזכות עצמה, גם בקרב אקדמאים יש מספר לא בטל שלא שמעו על שמי. במאמרה In Search of Yitzhaq Shami שפורסם בבטאון Raritan בחורף 2009 היא מקוננת על כך שחלק ממכריה לא ידעו על ספריו.
  6. ^ למשל, עיסא בולעטא טוען במאמרו, Yitzhaq Shami's Hebrew Fiction: Arabs and Jews Before Balfour בבטאון Al Jadid ב-2001, ששמי פרש לא נכון את מנהג החג' וכתב בטעות שהנביא מוחמד קבור במכה במקום באל-מדינה.
  7. ^ הציטוט מופיע במאמרה של עדינה הופמן בבטאון Raritan בחורף 2009.
  8. ^ בכל אותה עת ששמי כתב את הספר "נקמת האבות", הוא התגורר ברובע המוסלמי בעיר חברון.
  9. ^ ראו למשל את הדיון בפרק "יצחק שמי" בספר The Arab in Israeli Literature מאת גילה רמרז-ראוך. עם זאת, רמרז-ראוך מציינת בהקדמה לספרה שגם שמי נוטה לצייר את הערבי כפרא אציל הנאמן לשבטו ולאדמתו.
  10. ^ בכך הקדים שמי בכחמישים שנה את הסופר א.ב. יהושע, אשר זכה לשבחים רבים על שכלל דמות של נער ערבי כאחד מהמספרים בספרו המאהב, באופן שנחשב לפורץ דרך בזמנו. עם צאת תרגום לאנגלית של כתביו של שמי בשנת 2000, כולל הנובלה "נקמת האבות", שיבח יהושע את שמי על גב הספר על ש"הוא ידע איך לחדור, בהזדהות עמוקה ועין חדה, לנשמתם של הערבים ולרשום את סיפורם בלי רומנטיקה מזויפת."
  11. ^ למידע נוסף אודות זידאן, ראו את ספרו של תומאס פיליפ, Gurgi Zaidan: His Life and Thought משנת 1979.
  12. ^ על השפעתו של זידאן על שמי, ראו את האפילוג שכתב יוסף צרניק לתרגום הצרפתי של סיפוריו של שמי, Nouvelles d'Hébron, משנת 2006.
  13. ^ יוסף צרניק, אלוהי אברהם - אל נקמות?, באתר הארץ
  14. ^ על הלשון המקראית בספר "נקמת האבות" ובשאר כתביו של שמי, ראו את מאמרו של בן-ציון יהושע,יצחק שמי - סופר ערבי שכתב עברית? באתר אימגו.
  15. ^ לדוגמה, ג'ודי באומל במאמרה "צוואתו של אורי אילן", שיצא לאור בבאטון עיונים בתקומת ישראל בשנת תשס"ה טענה שאילן קיבל את הספר "ממנהל הכלא ונראה שהיה שייך לאסיר ישראלי אחר ששהה שם לפניו." (הטענה מופיעה בעמוד 216)
  16. ^ יצחק שמי, בעבר הירדן, דבר, 8 ביולי 1926


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg