לימודי משפטים בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בישראל מוסדר העיסוק בעריכת דין באמצעות חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961. סעיף 24 לחוק מציב שלושה תנאים לכשירותו של אדם להיות עורך-דין, והראשון שבהם הוא שהמועמד הוא בעל השכלה משפטית גבוהה. בישראל ניתן לרכוש השכלה כזו באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת חיפה, וכן במכללות אחדות. התואר המוענק לבוגרי תואר ראשון במשפטים הוא LLB (קיצור שמשמעותו Legum Baccalaureus, דהיינו בוגר במשפטים). אחדים מהמוסדות מקיימים לימודים גם לתואר שני במשפטים, LLM. תואר שלישי במשפטים - LLD‏, SJD‏ או PhD - מעניקות רק האוניברסיטאות.

לפני קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה העותמאנית לא היה בארץ ישראל בית ספר למשפטים, והמעוניינים בהשכלה משפטית רכשו אותה מחוץ לגבולות הארץ, בדרך כלל בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קושטא.

בדצמבר 1920, לאחר הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל ועוד לפני תחילתו של המנדט הבריטי, הקים היועץ המשפטי של ממשלת ארץ ישראל מטעם הממלכה המאוחדת, נורמן בנטויץ', בית ספר למשפטים בירושלים. בית הספר שנודע תחילה כ-Law Classes (שיעורי משפט) ומאוחר יותר כבית הספר המנדטורי למשפטים הוקם כדי לשמש להכשרתם המקצועית של משפטנים, שנדרשו לסייע לבריטים בניהול מערכת המשפט בארץ. בית הספר שכן במבנה בית הספר אוולינה דה רוטשילד. הסטודנטים למשפטים למדו בבניין בשעות הערב, לאחר שעות הלימודים של תלמידות בית הספר. רוב המרצים היו פקידי המנדט הבריטי. הלימודים נמשכו ארבע שנים. במהלך השנתיים הראשונות למדו התלמידים את עיקרי הדין הנוהג בתחומים השונים של המשפט הארץ ישראלי. בתום שלב זה הוענקה להם תעודה שאיפשרה להם לקבל רישיון עריכת דין ארץ ישראלי לאחר התמחות של שנתיים במשרדו של עורך דין מקומי. בשלב השני, שנמשך אף הוא שנתיים, למדו התלמידים תחומים תאורטיים יותר כמו פילוסופיה של המשפט או היסטוריה של המשפט וכן את עיקרי המשפט האנגלי. בתום שלב זה קיבלו התלמידים דיפלומה.[1] עם עזיבת הבריטים את הארץ בשנת 1948 נסגר בית הספר. משרד המשפטים של מדינת ישראל קיבל על עצמו לארגן לימודי המשך ובחינות סיום לתלמידים, שלימודיהם נפסקו באמצע.

במרץ 1935 קם בתל אביב בית הספר הגבוה למשפט וכלכלה, ששם לו למטרה להכשיר כלכלנים ומשפטנים בארץ ישראל. המוסד הוקם על ידי פלטיאל דיקשטיין, שמואל אייזנשטדט, מקס לזרסון ובנימין זיו והתנהל כמוסד אוניברסיטאי. תחילה פעלו בבית הספר פקולטות למשפטים ולכלכלה ולאחר מכן נוספו לו פקולטה למדע המדינה ופקולטה למנהל עסקים ולראיית חשבון. משך הלימודים היה ארבע שנים. הממשלה המנדטורית, שרצתה לשמור על המונופול בתחום ההכשרה המשפטית ולא התלהבה מן האידאולוגיה הלאומית שעמדה מאחורי הקמת בית הספר הגבוה, לא איפשרה לבוגריו להיבחן בבחינות לקבלת רישיון לעריכת דין. ראשי בית הספר הגיעו להסדר עם בית הספר הצרפתי הגבוה למשפטים בביירות שאיפשר לתלמידיו ללמוד שנה נוספת בביירות ולקבל תואר דוקטור למשפטים, שאיפשר להם להיבחן בבחינות הארץ-ישראליות המיועדות לבעלי הכשרה זרה.[1]

בתקופת המנדט האוניברסיטה העברית בירושלים לא קיימה לימודי משפטים מסודרים, אך נלמדו בה שני תחומים משפטיים - משפט עברי במכון למדעי היהדות, ומשפט בינלאומי במסגרת הקתדרה למשפט השלום הבינלאומי בחוג ליחסים בינלאומיים שהוקמה בכספי תורם יהודי אנגלי.[1]

בתי ספר אוניברסיטאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנין טרובוביץ' של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב

אוניברסיטת תל אביב:[2] כאמור, כבר בשנת 1935 קם בתל אביב בית הספר הגבוה למשפט וכלכלה. בית הספר פעל ברציפות ולימים הפך לאחת מאבני היסוד של אוניברסיטת תל אביב. בשנות ה-50 ננקטו מספר יוזמות, בהן של חיים לבנון, סגן ראש עיריית תל אביב ולימים ראש העיר, לאחד כמה מוסדות להשכלה גבוהה לאוניברסיטה אחת. ב-6 ביוני 1956 הוכרזה הקמת "אוניברסיטת תל אביב – בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה", אך המוסד נאבק על הכרה רשמית. ב-1959 בית הספר למשפט וכלכלה הפך לשלוחה תל אביבית של האוניברסיטה העברית בירושלים. אוניברסיטת תל אביב זכתה להכרה ראשונה של המועצה להשכלה גבוהה ב-1960 וב-1965 שולב בה בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה כפקולטה למשפטים. הפקולטה מוציאה לאור את כתבי העת "עיוני משפט", "Theoretical Inquiries in Law", "דיני ישראל" (בשיתוף עם בית הספר למשפטים בישיבה יוניברסיטי בניו יורק), "מעשי משפט", ואת סדרת הספרים "משפט חברה ותרבות". מערך הקליניקות שהוקם בפקולטה כולל כיום קליניקה לתביעות ייצוגיות, קליניקה לדיור קהילה ומשפט, קליניקה לזכויות אדם, קליניקה לזכויות בהליך הפלילי, קליניקה לקידום זכויות ניצולי שואה, קליניקה לזכויות עובדים, קליניקה לזכויות פליטים, וקליניקה לצדק סביבתי.

בניין שלמה רוזנבלום של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים

האוניברסיטה העברית בירושלים:[3] עד שנת 1947 התקיימו באוניברסיטה שתי פקולטות בלבד: הפקולטה למדעי הרוח והפקולטה למדעי המתמטיקה והטבע. בשנת 1934 הציע גד פרומקין להקים פקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, אך ראש הוועד הפועל של האוניברסיטה, שלמה זלמן שוקן, דחה הצעה זו בנימוק שדי בהכשרה המוצעת במסגרת בית הספר המנדטורי למשפטים. רק בשנת 1949 נפתחה הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית[4], וזו קלטה גם מורים מבית הספר המנדטורי למשפטים שנסגר. במסגרת הפקולטה פועל גם המכון לקרימינולוגיה. הפקולטה מוציאה לאור את כתבי העת "משפטים", "חוקים", "Jerusalem Review of Legal Studies" ו"The Israel Law Review".

בניין הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן

אוניברסיטת בר-אילן:[5] ב-1969 הוחלט להקים באוניברסיטה (שנוסדה כבר ב-1955) בית ספר למשפטים. מערך קליניקות הפועל בפקולטה נותן מענה למצוקות של הפרט ולנושאים חברתיים עקרוניים. תחומי פעילות של הקליניקות כוללים סיוע משפטי אזרחי, סנגוריה ציבורית, זכויות של אנשים עם מוגבלות, קליניקה סביבתית, משפט עברי, זכויות נשים, גישור, וסיוע לקשישים ולניצולי שואה. מקום מיוחד בפעילות האקדמית בפקולטה שמור לפיתוח משפטה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולהתמודדות עם האתגרים הנובעים מהגדרה זו. נוסף על כך הפקולטה היא היום המוסד האקדמי המוביל בארץ ובעולם בתחום המשפט העברי.[6] במסגרת הפקולטה פועל מרכז למשפט מסחרי, מרכז לתקשורת ולמשפט, מרכז רקמן לזכויות נשים, תוכנית טיגר למשפט עברי ופורום למשפט חוקתי. הפקולטה חברה הפקולטה חברה בקונסורציום בינלאומי לחקר המשפט הפרטיוהיא נותנת חסות לפורום ייחודי לשיתוף פעולה בין האקדמיה לבין בית המשפט העליון. הפקולטה מוציאה לאור את כתבי העת "מחקרי משפט" "תרבות דמוקרטית" ואת כתב העת Journal of Law, Religion and State

בניין אדי קורנהאוזר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה

אוניברסיטת חיפה:[7] הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה נוסדה בשנת 1992, על ידי קבוצת משפטנים ובראשם פרופסור יצחק זמיר, לימים שופט בית המשפט העליון, אשר כיהן כדיקן הראשון ואף יסד את כתב העת הראשון של הפקולטה בתחום מומחיותו - "משפט וממשל". ההכנות להקמת הפקולטה החלו עוד בשנת 1986 עת פנו לזמיר נשיא האוניברסיטה אפרים עברון ושר האנרגיה משה שחל בבקשה שיקים את הפקולטה.[8] כדי לבדל עצמה מבתי הספר הוותיקים אימצה הפקולטה גישה פדגוגית שהייתה ייחודית באותה העת בשני היבטים. ראשית, התוכנית התבססה על הוראת המשפטים בשיטה אינטרדיסציפלינרית, מתוך הבנת יחסי הגומלין בין המשפט לבין תחומי מחקר וידע אחרים. שנית, הפקולטה צמצמה את היקפם של קורסי החובה המסורתיים והעמידה מספר גדול יחסית של קורסי בחירה כדי לאפשר לסטודנטים להתמחות בענפים המעניינים אותם. שני המאפיינים הללו פעפעו בהדרגה גם לבתי הספר האחרים למשפטים. הפקולטה חברה בקונסורציום של האיחוד האירופי ללימודי משפט וכלכלה,[9] ובמסגרתה פועלים בין היתר בית ספר לפטנטים (בשיתוף WIPO) והמרכז למשפט וטכנולוגיה. הפקולטה מוציאה לאור את כתבי העת "דין ודברים", "הארת דין", "משפט וממשל" ו-Medicine and Law.

בידול ממכללות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבע הפקולטות האוניברסיטאיות תופסות באופן מסורתי את המקומות הראשונים במרבית הדירוגים, הן אלה המתבססים על רמת הסטודנטים, כגון רף הקבלה[10] או שיעורי ההצלחה בבחינות לשכת עורכי הדין,[11] והן אלה המתבססים על רמת המחקר של אנשי הסגל. כך, למשל, ארבע הפקולטות תופסות מאז ומעולם את ארבעת המקומות הראשונים בישראל בדירוג של השפעת המחקר המתבצע בהן בדירוגי SSRN.‏[12]

בכל הפקולטות הללו מלמדים מרצים אורחים זרים, בעיקר מארצות הברית ומהאיחוד האירופי, ולכל הארבע שיתופי פעולה מוסדיים קבועים עם בתי ספר למשפטים במדינות שונות. ארבע הפקולטות האוניברסיטאיות הן היחידות המורשות להעניק תואר שלישי במשפטים בישראל.

בתי הספר האוניברסיטאיים מקיימים הסכם בדבר התפלגות ציונים אחידה בין התלמידים של כל ארבעת המוסדות. הסכם זה נועד להבטיח לבוגרי המוסדות התמודדות בתנאים שווים בשוק העבודה מול בוגרי האוניברסיטאות האחרות, תוך בידול מבוגרי המכללות שבהן קיימת מגמה של מתן ציונים גבוהים.

הגישה המקובלת בקרב מומחי קריירה היא שלאור היתרונות הללו קיימת העדפה שיטתית לבוגרי האוניברסיטאות בשוק העבודה (הגם שאין בפער סטטיסטי כדי לחרוץ בהכרח את גורלו של בוגר ספציפי).[13]

בתי ספר במכללות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 נלמד מקצוע המשפטים בישראל אך ורק בפקולטות למשפטים של אוניברסיטאות. בעקבות הביקוש הרב ללימודי משפטים הגיעו דרישות הקבלה לפקולטות למשפטים לרמות גבוהות מאוד (בין הגבוהות מבין כל הפקולטות) ורק כ-15% מהמועמדים התקבלו ללימודים. לאור זאת הוחלט לתקן את חוק לשכת עורכי הדין כך שיאפשר לימודי משפטים לצורכי הסמכה למקצוע עריכת הדין במכללה לא אקדמית[14] ובשנת 1990 הוקמו שלוש מכללות לא אקדמיות ללימודי משפט.[15] הקמת המכללות הביאה לגידול ניכר במספר עורכי הדין בישראל. בהמשך, החלו להיפתח מכללות נוספות והמכללות הלא-אקדמיות הורשו להעניק תארים אקדמיים. כן הוקמה בשנת 1995 שלוחה של אוניברסיטת מנצ'סטר שקיימה לימודי משפטים. בשנת 1998 שונה חוק לשכת עורכי הדין פעם נוספת, הפעם כדי להכיר בפעילות של שלוחות בישראל של אוניברסיטאות בחוץ לארץ.[16]

מכללות שאינן מתוקצבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכללות הלא מתוקצבות מממנות את פעילותן בעיקר משכר לימוד ולא מסיוע ממשלתי, ולכן שכר הלימוד בהן גבוה מאשר באוניברסיטאות ובמכללות המתוקצבות על ידי הממשלה. המכללות מתמקדות לרוב בתחומי לימוד מבוקשים שעלות הוראתם נמוכה יחסית (להבדיל מרפואה, הנדסה, פיזיקה או מדעי החיים). מטעמים אלה אחד התחומים הבולטים ביותר במכללות הוא משפטים. המכללה הראשונה להוראת משפטים הייתה מכללת "רמות משפט" שהוקמה כגוף לא מתוקצב בתוך אוניברסיטת תל אביב. [17] בתוך שנים מועטות הפסיקה המכללה את פעילותה, והסטודנטים שלמדו בה השלימו את לימודיהם באוניברסיטת תל אביב. ב-שנות ה-90 החלו להיפתח בזו אחר זו מכללות נוספות ללימוד משפטים. עד לסוף העשור הראשון של המאה ה-21 כל בתי הספר החדשים ללימודי משפטים הוקמו במסגרת מכללות בלתי מתוקצבות.

המסלול האקדמי המכללה למינהל:[18] בית הספר למשפטים ע"ש חיים שטריקס במסלול האקדמי המכללה למינהל הוקם ב-1990 על ידי פרופ' דניאל פרידמן. קמפוס המכללה נמצא בראשון לציון. בית הספר מוציא לאור את כתב העת "המשפט" וכן נושא כיום באחריות להוצאת כתב העת המשפטי הוותיק בישראל, "הפרקליט".

המרכז הבינתחומי הרצליה:[19] ב-11 במאי 1994 הוכרז על הקמת המרכז, ובו בית הספר למשפטים ע"ש הארי רדזינר, בשנת ה-70 לייסודה של העיר הרצליה.[20] המרכז הוקם על ידי פרופ' אוריאל רייכמן. המרכז אינו מקבל כיום סיוע ישיר ממערכת התקצוב הממשלתית, אולם הקרקע עליה נמצא המוסד ניתנה לו למעשה בלא תשלום על ידי המדינה. המרכז מוציא לאור את כתב העת "משפט ועסקים". במרכז הוקם מערך קליניקות ובהן קליניקה לסיוע משפטי אזרחי, קליניקה פלילית בשיתוף פרקליטות מחוז תל אביב, קליניקה סביבתית וקליניקה לסיוע לקשישים ולניצולי שואה.

המכללה האקדמית נתניה:[21] המכללה נוסדה בשנת 1994, על ידי קבוצת אקדמאים יוצאי אוניברסיטת בר-אילן. בית הספר למשפטים מוציא לאור את כתב העת "מאזני משפט".

מכללת שערי משפט:[22] המכללה הוקמה בשנת 1995 על ידי עמותה של אנשי ציבור בתחום המשפט, הכלכלה והאקדמיה. קמפוס המכללה נמצא בהוד השרון. בית הספר מוציא לאור את כתבי העת "שערי משפט" ו"משפחה במשפט".

המרכז האקדמי למשפט ולעסקים:[23] קמפוס המכללה נמצא ברמת גן. לימודי המשפטים החלו בשנת 1995 במכללה שנקראה אז מכללת רמת גן למשפטים[24]. בית הספר למשפטים מוציא לאור את כתב העת "עלי משפט".

הקריה האקדמית אונו:[25] הקריה האקדמית הוקמה בשנת 1995 על ידי פרופ' גבריאלה שלו, פרופ' דוד הרטמן, פרופ' מרשל סרנת, רנן הרטמן ואחרים. בתחילת דרכו היה המוסד שלוחה של אוניברסיטת מנצ'סטר בבריטניה, ובשנת 2003 קיבל הכרה כמוסד ישראלי מההמועצה להשכלה גבוהה בישראל. במוסד היה בית ספר למשפטים מראשיתו. קמפוס המכללה נמצא בקריית אונו. בית הספר מוציא לאור את כתב העת "קריית המשפט".

המרכז האקדמי כרמל:[26] המרכז הוקם במסגרת פרויקט קמפוס הנמל בעיר התחתית של חיפה. בשנת 2008, לאחר אישור המועצה להשכלה גבוהה, החל המרכז האקדמי כרמל לקלוט סטודנטים למסלולי בוקר וערב לתואר ראשון במשפטים, ובמנהל עסקים. בקיץ 2016 שללה המועצה להשכלה גבוהה מן המכללה את ההיתר לקיים לימודי משפטים.[27]

המרכז האקדמי פרס:[28] בית הספר למשפטים החל לפעול בשנת 2011.

מכללות מתוקצבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתיחת בתי הספר למשפטים במכללות מתוקצבות נעשתה חרף התנגדות עזה. הטענה הרווחת של המתנגדים הייתה שהמדינה אינה צריכה לסבסד עוד מאות תלמידי משפטים - מקצוע שבו ממילא ישנה הצפה משמעותית. שיקול נגדי היה שלימודי משפטים במחוזות שבהם לא היו בתי ספר למשפטים עד כה עשויים לחזק את הפריפריה.

המכללה האקדמית צפת:[29] בשנת 2008 נפתח לראשונה במסגרת מכללה מתוקצבת בישראל בית הספר למשפטים במכללת צפת.[30] זהו גם בית הספר הראשון והיחיד למשפטים במחוז הצפון.

המכללה האקדמית ספיר:[31] בשנת 2009 נפתח בית הספר למשפטים במכללת ספיר שבנגב הצפוני - הראשון והיחיד במחוז הדרום. זהו בית הספר השני למשפטים במסגרת מכללה מתוקצבת.[32]

מספר הלומדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים היה מספר הסטודנטים למשפטים מצומצם. בשנת 1990 היה מספר המתקבלים ללימודי משפטים 470,[15] כך שמספר הלומדים בתוכנית 4 שנתית הגיע לסביבות 1,800. לאחר פתיחת המכללות, זינק מספר הלומדים והגיע בשנת תשנ"ז ל-6,250, מתוכם 3,958 באוניברסיטאות ו-2,292 במכללות. בשנת תש"ס הגיע מספר הלומדים ל-10,109, מתוכם 3,538 באוניברסיטאות, ובשנת תשס"ה היו 13,819 סטודנטים למשפטים, מתוכם 3,369 באוניברסיטאות.[33]

בשנת תשנ"ז קיבלו 56 מוסמכים תואר שני במשפטים, מתוכם 16 במסלול עם עבודת גמר (תזה). בשנת תשס"ה קיבלו 877 מוסמכים תואר שני במשפטים, רק 27 מהם במסלול עם עבודת גמר.[34]

בגלל האופי של לימודי המשפטים והביקוש הגבוה ללימוד המקצוע, מספר התלמידים לכל מורה בלימודי המשפטים הוא הגבוה בישראל. בשנת תשנ"ב, עת רק החלה העלייה הגדולה במספר הלומדים, עמד הממוצע על כ-37 תלמידים לכל מורה בפקולטות למשפטים. בשנת תשס"ה (2005) הגיע מספר הלומדים לכל מורה לכ-49.[35]

אופן הלימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המשפט בישראל

שיטת המשפט הישראלית היא שיטה מעורבת, דהיינו שיטה שבה מתמזגים רעיונות, עקרונות וכללים משיטות המשפט המקובל והמשפט הקונטיננטלי. מטעמים היסטוריים השיטה קשורה בטבורה לשיטות המשפט המקובל, אך במרוצת השנים (ובמיוחד בשנות השבעים) ספגה תכנים גם מן המשפט הקונטיננטלי וכן התפתחו בה מאפיינים ייחודיים. לצד שיטת המשפט הישראלית מכיר הדין הישראלי במעמדו המיוחד של המשפט העברי ובמעמדן של שיטות משפט דתיות אחרות, במיוחד בתחום דיני משפחה. במדינת ישראל אין חוקה פורמלית, ועקרונות הבסיס של השיטה, במיוחד לאחר המהפכה החוקתית, נלקחים מקובץ חוקי יסוד, כמו גם מפרשנות החוק על פי מושגי יסוד בסיסיים הנובעים מהגדרת המדינה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". כל אלה מכתיבים את תוכני הלימוד בבתי הספר למשפטים.

מבנה תוכניות הלימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבתי הספר למשפטים בישראל נלמדים קורסי חובה משפטיים לצד קורסי בחירה. קורסי החובה מתמקדים בנושאי ליבה משפטיים, ובכלל זה תחומי המשפט הציבורי (משפט חוקתי, משפט מנהלי, משפט פלילי), המשפט הפרטי (דיני חוזים, דיני נזיקין, דיני קניין, דיני משפחה), המשפט המסחרי (דיני תאגידים, דיני עבודה ודיני מסים), ומשפט בינלאומי. לצד קורסים על דין מהותי נלמדים קורסים בתחומים פרוצדורליים - סדר דין אזרחי, סדר דין פלילי ודיני ראיות. כמו כן נלמדים, על פי רוב, קורסים תאורטיים כלליים דוגמת תורת המשפט או שיטות משפט.

בעשורים האחרונים הצטמצמו לימודי החובה לטובת מגוון גדול למדי של קורסי בחירה בתחומי המשפט השונים. קורסי בחירה עוסקים בעיקר בסוגיות קונקרטיות בענפי המשפט העיקריים (ויש בהם משום הרחבה או השלמה של תוכני קורסי החובה), בתאוריות של המשפט או ענפים מסוימים בו, ובענפי משפט שלא נלמדים כלל במסגרת קורסי החובה. בעוד שכל קורסי החובה ניתנים כיום בשפה העברית, קורסי בחירה רבים, במיוחד בפקולטות האוניברסיטאיות, מועברים על ידי מרצים אורחים בשפה האנגלית.

בנוסף לקורסים מחויבים הסטודנטים במרבית המוסדות ללמוד סמינר משפטי (אחד או יותר). במסגרת זו נדרשים הסטודנטים לכתוב עבודות סמינריוניות, שהן בגדר מחקר מקורי בתחום המשפט, המביא לידי ביטוי את הידע והכישורים שנרכשו במהלך שנות הלימוד הראשונות.

לצד הקורסים העיוניים מפעילים מרבית בתי הספר למשפטים סדנאות לתרגול מעשי של החומר עיוני (כגון משפטים מודרכים, סדנאות לכתיבת מסמכים משפטיים וכו'). בכל הפקולטות האוניברסיטאיות ובחלק מן המכללות מופעלות קליניקות משפטיות. הסטודנטים המשתתפים בקליניקה נוטלים חלק בעשייה משפטית מפוקחת, בסביבה המעודדת חתירה למצוינות מקצועית לצד התבוננות ביקורתית בטבע העיסוק המשפטי. דגש מושם על הפער בין המשפט שבספר (law in the books) לבין המשפט שבמציאות החיים (law in action). הסטודנט לומד על יחסי-הגומלין שבין הדוקטרינה המשפטית, הכללים וההליך המשפטי, התאוריה המשפטית, התכנון והיישום של ייצוג הלקוח, שיקולים אתיים, וההשלכות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות של הייצוג המשפטי.

כמעט בכל בתי הספר למשפטים פועלים כתבי עת משפטיים. סטודנטים מצטיינים מוזמנים להשתתף בעריכתם במסגרת לימודיהם.

הפילוסופיה של לימודי המשפטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר נהגו בתי הספר למשפטים להתמקד בהוראה פורמלית של הדין הנוהג (ה-black letter law), פרשנותו ויישומו. שיטה זו תאמה את תפיסת בתי הספר למשפטים כמוסדות להכשרת אנשי מקצוע, עורכי דין, הנדרשים לפעול למען לקוחותיהם. בעשורים האחרונים נדחקה תפיסה מסורתית זו לטובת תפיסה ערכית יותר, שלפיה תפקידו של המשפטן הוא "לא רק הכרה של הדין הקיים, אלא גם הבנתו, ניתוחו על פי קריטריונים ערכיים, מוסריים, חברתיים וכלכליים, לימוד הרציונליות העומדות ביסוד הכלל המשפטי, ביקורת על הדין הקיים ועיצובו של הדין האופטימלי, הראוי".[36] גישה זו, הבוחנת, מבקרת ותובעת את עיצוב המשפט לאור תובנות חוץ משפטיות, קרויה הגישה האינטרדיסציפלינרית. שתיים מנגזרותיה הבולטות הן הגישה הכלכלית למשפט והגישה הביקורתית למשפט.

השתלטות הגישה האינטרדיסציפלינרית על ההוראה והמחקר המשפטיים היא אחת הסיבות העיקריות לכך שרבים מהסטודנטים למשפטים לומדים כיום לתואר משולב במשפטים ובתחום נוסף, תופעה שכמעט לא הייתה קיימת עד אמצע שנות ה-90 של המאה העשרים.

מסלולים משולבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהשינויים שחלו בתחום של לימודי משפטים עם השנים, החלו האוניברסיטאות והמכללות להציע למועמדים ללימודי משפטים ולסטודנטים בחוג, לשלב לימודי משפטים עם חוגים ותחומים אחרים. המסלולים המשולבים מקנים לסטודנטים תואר ראשון בשני תחומים, ואפשרות לשלב ביניהם בעתיד, בדרכים שונות.

אוניברסיטת חיפה מציעה מסלולים של לימודי משפטים עם סוציולוגיה, עבודה סוציאלית, רפואה, מדעי המחשב ועוד.

אוניברסיטת בר-אילן מציעה מסלולים משולבים של לימודי משפטים עם פילוסופיה, מדעי החברה, ולימודי אסיה.

האוניברסיטה העברית מציעה שילוב לימודי משפטים עם כל חוג אחר שמציעה האוניברסיטה בפקולטות השונות. ניתן לשלב לימודי משפטים עם לימודי כלכלה, עבודה סוציאלית, פילוסופיה, חשבונאות, קוגניציה ועוד.

אוניברסיטת תל אביב מציעה מסלול משולב של לימודי משפטים עם מדעי הרוח, כלכלה, חשבונאות, תקשורת, ועוד.

מלבד שילובים אלו במוסדות שונים, כולל מכללות, מציעים לסטודנטים מצטיינים אפשרות ללמוד תואר שני במקצוע מסוים בזמן שהם לומדים תואר ראשון במשפטים או לעשות תואר ראשון ושני בלימודי משפטים במסגרת מסלול מקוצר

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף ויילר ויניב פרידמן, "על החינוך לשטחיות", עיוני משפט כה(2) 421 (2001) (ביקורת על החינוך המשפטי בישראל).
  • יוסף מ' אדרעי, לקראת לימודי משפטים, הוצאת דיונון, 1992.
  • אוריאל פרוקצ'יה, "בועות משפט - הרצאה לפתיחת שנת הלמודים", משפטים כ(1) 4 (1990) (על תוכני הלימוד המשפטיים).
  • Assaf Likhovski,"Colonialism, Nationalism and Legal Education: The Case of Mandatory Palestine," in The History of Law in a Multi-Cultural Society: Israel 1917-1967 (Ron Harris et al. editors, Ashgate: 2002).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 אסף לחובסקי, לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית בתקופת המנדט.
  2. ^ האתר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב
  3. ^ האתר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית
  4. ^ הפקולטה למשפטים - קצת היסטוריה
  5. ^ האתר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן
  6. ^ דבר הדיקן, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן
  7. ^ האתר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה
  8. ^ ברוך מאיריזמיר שוקל בחיוב הצעה להקים פקולטה למשפטים באונ' חיפה, מעריב, 2 באוקטובר 1986
  9. ^ דף הבית של תוכנית EMLE
  10. ^ ליטל דוברוביצקי, לימודי משפטים: אוניברסיטה או מכללה?, באתר ynet, 19 באוקטובר 2001
  11. ^ ראו, למשל: אפרת נוימן, חודש לאחר "המבחן הקשה מאז ומעולם": כמה עברו את הבחינה של לשכת עורכי הדין ומי המוסד האקדמי המנצח, באתר TheMarker‏, 30 בנובמבר 2015 (מועד הבחינה השני בשנת 2015); יסמין גואטה, בחינות לשכת עורכי הדין: 73% עברו; מכללת ספיר בראש; הבינתחומי רק שביעי, באתר TheMarker‏, 12 במאי 2014 (מועד הבחינה העיקרי בשנת 2014, בפעם הראשונה ניצבה בראש מכללה מתוקצבת); חן מענית, ‏77% מהנבחנים בבחינה בכתב של לשכת עורכי הדין - עברו, באתר גלובס, 13 במאי 2013 (מועד הבחינה העיקרי בשנת 2013); הילה רז, לשכת עורכי הדין: 84% מהמתמחים שניגשו לראשונה למבחן עברו אותו, באתר TheMarker‏, 8 במאי 2012 (מועד הבחינה העיקרי בשנת 2012); אלה לוי-וינריב, ‏לשכת עוה"ד: 52% נכשלו בבחינה בכתב, רובם בוגרי מכללות, באתר גלובס, 9 בנובמבר 2011 (מועד הבחינה השני בשנת 2011); נורית רוט, רק 64% מהניגשים לבחינות לשכת עורכי הדין עברו, באתר TheMarker‏, 11 במאי 2011 (מועד הבחינה העיקרי בשנת 2011); ענת רואה, עוד 2,000 עו"ד בדרך: עברו את בחינות ההסמכה, באתר כלכליסט, 10.5.2010 (מועד הבחינה העיקרי בשנת 2010); נורית רוט, לשכת עורכי הדין: 88% מכלל הנבחנים שניגשו בפעם הראשונה לבחינה בשבוע שעבר עברו את הבחינה, באתר TheMarker‏, 13 במאי 2008 (מועד הבחינה העיקרי בשנת 2008); שמרית רגב, כ- 70% מהנבחנים בבחינת לשכת עורכי הדין בכתב במועד אוקטובר 2007 – עברו את הבחינה, אתר לשכת עורכי הדין (מועד הבחינה העיקרי בשנת 2007).
  12. ^ דירוג בתי ספר לא אמריקאים למשפטים, הדירוג העדכני באתר SSRN‏ (צפייה מצריכה הרשמה ללא תשלום). הפקולטות האוניברסיטאיות מדורגות במקומות 19, 22, 31, 33, מעל לכל המוסדות הישראליים האחרים.
  13. ^ אורנה רודי, ‏אוניברסיטה או מכללה?, באתר גלובס, 19 במאי 2011
  14. ^ הצעת חוק - חוק לשכת עורכי הדין, תיקון 17 התש"ן 1990, דברי הסבר, אתר נבו
  15. ^ 15.0 15.1 הצעות חוק - חוק לשכת עורכי הדין, תיקון 18, דברי הסבר, 6 במרץ 1991
  16. ^ הצעת חוק לשכת עורכי הדין, תיקון 25, 10 בדצמבר 1997
  17. ^ ראיון עם פרופ' אוריאל רייכמן
  18. ^ האתר של בית הספר למשפטים במכללה למינהל
  19. ^ האתר של בית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
  20. ^ הכרזה על הקמת המרכז, באתר המרכז הבינתחומי הרצליה
  21. ^ האתר של בית הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה
  22. ^ האתר של בית הספר למשפטים במכללת שערי משפט
  23. ^ האתר של החוג למשפטים במרכז האקדמי ברמת גן
  24. ^ המרכז האקדמי למשפט ולעסקים, אתר efind
  25. ^ האתר של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו
  26. ^ האתר של בית הספר למשפטים במרכז האקדמי כרמל
  27. ^ http://www.themarker.com/career/1.3031406
  28. ^ האתר של בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס
  29. ^ האתר של בית הספר למשפטים במכללה האקדמית צפת
  30. ^ אבנר לוטן, מכללת צפת מציגה: מסלול ללימודי משפטים, באתר mynet‏, 28 באוקטובר 2010
  31. ^ האתר של בית הספר למשפטים במכללה האקדמית ספיר
  32. ^ ‫רועי גולדנברג, ‏מכללת ספיר תפתח את בית ספר למשפטים הראשון בדרום, באתר גלובס, 14 ביולי 2009‬
  33. ^ ועדת המשנה לחלוקת תפקידים רצויה בין אוניברסיטאות למכללות ופריסת המוסדות, דוח הוועדה לבחינת מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, יולי 2007, עמוד 67, לוח 2א
  34. ^ ועדת המשנה לחלוקת תפקידים רצויה בין אוניברסיטאות למכללות ופריסת המוסדות, דוח הוועדה לבחינת מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, יולי 2007, עמוד 79, לוח 4
  35. ^ ועדת המשנה לחלוקת תפקידים רצויה בין אוניברסיטאות למכללות ופריסת המוסדות, דוח הוועדה לבחינת מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל, יולי 2007, עמוד 73, תרשים 2
  36. ^ יוסף מ' אדרעי, לקראת לימודי משפטים (2001), בעמ' 11.