פוטותרפיה (טיפול רגשי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פוטותרפיה (Phototherapy) היא שיטה בפסיכותרפיה שבה נעשה שימוש טיפולי בטכניקות של צילום ככלי טיפולי. הפוטותרפיה היא אחת משיטות הטיפול בתוך תחום הטיפול באמנות. הפוטותרפיה משלבת תאוריות מעולם הפסיכולוגיה, טכניקות מתחום פסיכותרפיה ותאוריות הנוגעות לתהליכי יצירה.

"פוטותרפיה הוא טיפול פסיכותרפוייטי המשתמש בצילום כמרחב להתרחשות הטיפולית. הטיפול הצילומי עושה שימוש בדימויים כאמצעי מעורר, מארגן ומבנה תהליכים תודעתיים (לדוגמה, התחברות לעבר, הבניית נרטיב, הצפת מצבים רגשיים, חידוד תפיסות, המסת הגנות, סובלימציה וכדומה) ביסודו, זה תהליך פענוח פרשני ברמות תודעה שונות: פיזית, נפשית חברתית, רוחנית של 4 הסודות הצפונים בדימוי (צלם, אובייקט, צופה, תרבות)"[1]

יתרונות הצילום ככלי טיפולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לשיטות אחרות מתחום הטיפול באמנויות מאפשרת הפוטותרפיה שיח לא מילולי בין המטפל והמטופל. כמו כן, הנצחת התכנים על גבי תמונה מאפשרת מתן משמעות יתרה וכן התבוננות בדיעבד על תוצרים ישנים. מעבר לכך, יש לפוטותרפיה מספר יתרונות ייחודיים נוספים:

  • נגישות - הצילום נגיש ומוכר ועל כן לא מאיים; רבים נושאים טלפון סלולרי המצויד במצלמה, ניתן לצלם כמויות רבות של תמונות, התוצאה מידית, וניתן לראות את התוצאה הסופית. כל סמארטפון מצויד באפשרות של עריכת תמונות ואפקטים שונים. ניתן גם להעלות ולשתף באופן מיידי את התוצר עם חברים וברשתות החברתיות (פייסבוק ואינסטגרם למשל).
  • עוקף הגנות - ניתן באמצעות הצילום לעקוף הגנות של הנפש. מטופלים משתמשים במגוון הגנות במהלך הטיפול (שמתבטאות בהתנהגויות כגון לא לדבר באופן ישיר עם המטפל על הקושי); הגנה היא חיובית ומאפשרת תפקוד יומיומי, אך לעיתים הפחתת הצורך בשימוש בה תורמת להתקדמות בטיפול. שימוש בצילום במהלך הטיפול מאפשר יצירת תקשורת לא-מילולית, בבחינת "תמונה אחת שווה אלף מילים". לעיתים בחירה של המטופל בתמונה מסוימת מעבירה בצורה חזקה את הלך הרוח בו הוא נמצא, ללא מילים.
  • ריפריימינג (מיסגור מחדש) - הצילום מאפשר למסגר מחדש תמונה קונקרטית, ובהשאלה גם מצב ומציאות מסוימת. ניתן להציע נקודת ראות חדשה לפרשנות של תמונה, או להסתכל על דבר מוכר מזווית צילומית אחרת, שונה מההרגל של הפרט.
  • נותן מענה לכמיהה לניראות של המטופל - כיצד הוא משתקף בעיני האחר (למשל הצלם שלכד אותו במצלמתו). הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט טען שמבטה של האם הוא בראש ובראשונה השתקפות פניו של התינוק[2]; הניראות, אם כן, היא צורך ראשוני של כל אדם.

טכניקת הטיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוטותרפיה מתאימה לעבודה בגילאים שונים - ילדים ונוער, מבוגרים והגיל השלישי; ובמסגרות שונות - כמו חינוך מיוחד, נוער בסיכון, נפגעי סמים, מערך בריאות הנפש ועוד. היא יכולה לתת מענה לטווח רחב של קשיים ומוגבלויות.

בפוטותרפיה משתמש המטפל בטכניקות שונות מעולם הצילום: צילום אקטיבי, בו המטופל מצלם (בחדר הטיפול, או מחוצה לו); צילום פסיבי, בו המטפל מצלם את המטופל, לבקשת המטופל; סוגי צילום שונים כגון דיוקן אישי, אלבום משפחה; שימוש בקלפי צילום טיפוליים; ושימוש בתצלומים ממקורות שונים (חוברות, תצלומים ברשת האינטרנט, צילומים מהטלפון הסלולרי, מהטאבלט, מהמחשב ועוד).

התצלום מתפרש לפי הלך רוחו של המטופל, ועולים תכנים פנימיים למרחב הטיפולי. המטפל אינו נדרש לפרש את הצילומים בעצמו, אלא נותן למטופל את ההזדמנות להעלות בעצמו פרשנות משלו. המטופל יכול לדבר על התצלום באופן מטאפורי, מרוחק (למשל "הילד שבתמונה עושה כך ומרגיש כך..."), או להתעמת עם התוכן באופן ישיר (למשל "תראה איך אמא שלי בתמונה מסתכלת על אחי ועליי לא").

המטפל יכול לשקף בלבד למטופל, או שהוא יכול להוסיף גם משהו מזווית הראייה שלו. עם זאת, המטפל חייב להיות ער להתרחשויות בתוך ה"פריים", ואף מחוצה לו, ולשים לב אם יש חזרה על סיטואציה מתמונות שונות או ממפגשים שונים, שעשויה להסביר חלקים באופיו ובתפישותיו של המטופל, דבר שניתן להשתמש בו להמשך הטיפול.

השימוש בצילום פועל במספר רבדים:

  • רובד של חשיפת תכנים והעלאתם מן התת-מודע אל המודע.
  • רובד של הרחקה מהאירוע הקשה (סובייקטיבית) המצולם או הבא לידי ביטוי בצילום עבור המטופל. תמונה זרה ולא מוכרת עשויה להעלות זיכרון אישי (לדוגמה: תמונה של ילד מחופש עשוי לעורר במטופל זיכרון ילדות שלו בתחפושת וסיפור הקשור בכך). המטופל בוחר את המינון של הקרבה או ההרחקה מהקונקרטי ככל שהוא יכול לשאת ולהכיל את הנושא. כשהמטופל עובד בהתאם ליכולתו, מאפשרת התקדמות עם פחות התנגדויות.
  • הרחקה נוספת מתרחשת במקרים בהם המטופל הוא המצלם. המבט דרך עינית המצלמה מאפשר להביט באירוע תוך החציצה המאפשרת של המצלמה.
  • שליטה במציאות - הצלם הוא השולט בתוכן המצולם, במסגור של האובייקטים המצולמים. המציאות בשליטתו. אחיזה במצלמה נוסכת תחושת ביטחון ושליטה.
  • פעולת הצילום מאפשרת חיבור למקורות היצירתיים שבמטופל – מעודדת צמיחה. שליטה טכנית במכשיר בו מספיקה לחיצה על כפתור כדי להוציא תוצאה (בניגוד לציור, למשל, בו עלול המטופל לחוש שאינו מספיק טוב בציור).
  • הישרת מבט דרך צילום ותצלום מאפשרת למטופל להביט ולחקור את האובייקט מבלי להיתפש "על חם" ובלי המבוכה הנלווית (בניגוד לקושי שנוצר כשמישירים מבט ממושך אל אדם אחר, דבר שנתפש כלא מנומס או מעורר מבוכה).

המציאות הנתפשת בעין המצלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבט בתצלום האדם מאמין שהוא רואה את המציאות העובדתית והאמיתית כפי שהייתה ונתפשה במצלמה. יש בצילום תחושה של הוכחת קיום, הוכחת מציאות ואמת. הדבר מוסיף לתצלום עוצמה. על כך כתבה לינדה ברמן בספרה "מאחורי החיוך": "אנו מסוגלים לבטוח בדבר שביכולתנו לראותו תמיד, בעוד שאנו עשויים להטיל ספק בזיכרון או בתיאורים מילוליים[3]" הפילוסוף רולאן בארת כתב: "מה שהצילום מעתיק לעדי עד אירע רק פעם אחת[4]"

לעיתים, תצלום אחד יכול להכיל את הנרטיב המרכזי של האדם, התמה של חייו. ייתכן כי התצלום מציג דווקא נרטיב שנוגד או מרחיב את הסיפור הדומיננטי של חייו (בדרך כלל אדם יוצר לעצמו סיפור דומיננטי אחד).

תמונת סטילס מבטאת את תפיסת המציאות בנקודה רגעית אחת, שהיא ייחודית ואין דומה לה; הקפאת רגע מיוחד שנתפש באופן מכני, ולא יוכל לחזור על עצמו. דבר זה הוא המטעין את האפשרויות האינסופיות של התבוננות ופענוח תצלום.

הצופה, הבוחן את תוכנה של התמונה, מביא עמו את תכניו האישיים הפנימיים, המודעים ואלה שאינם במודע. הוא המזין את התמונה בתוכן הידוע רק לו ואשר מספר את עברו המצוי בהווה.

לא פחות חשוב מהאובייקט המצולם הוא מה שאינו בתצלום, מה נמצא מחוץ לגבולות הפריים הפיזי, והסיפור הסמוי שאינו מופיע בתוך המסגרת התוחמת את תחילת הצילום וסיומו.

אם כן, אמצעי עבודה נוסף הם תצלומים שהמטופל יכול לזכור בראשו אך לא נמצאים בחדר או בכלל. ייתכנו גם שהם רק זיכרונות החקוקים בראשו כתמונות שלא צולמו. במקרה כזה אפשר להציע שחזור של התמונות הללו; שחזור בכלל של תמונות יכול לאפשר ריפיימינג של מה שהיה, אך בראייה חדשה ואולי מתקנת את הסיפור של המטופל לאורך ציר חייו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בוצר, ענת. צמצם התשוקה - על פסיכותרפיה וצילום. רסלינג, 2015
  2. ^ ויניקוט ד.ו., משחק ומציאות, עם עובד, 1971
  3. ^ ברמן, לינדה, מאחורי החיוך - שימוש תרפויטי בתצלומים, אח, 1997
  4. ^ בארת׳ רולאן, מחשבות על הצילום, כתר, 1980


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.