פוטותרפיה (טיפול רגשי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
System-search.svg
ערך בבדיקה
לתשומת לבכם, פרט או פרטים מסוימים בערך זה מצריכים בדיקה נוספת. הסיבה שניתנה היא: התווסף מידע ללא מקור. לפרטים נוספים ניתן לעיין בדף השיחה.

פוטותרפיה (Phototherapy) היא שיטה בפסיכותרפיה שבה נעשה שימוש טיפולי בטכניקות של צילום ככלי טיפולי. הפוטותרפיה היא אחת משיטות הטיפול הקיימות בתוך תחום הטיפול באמנות. הפוטותרפיה משלבת תאוריות מעולם הפסיכולוגיה, טכניקות מתחום פסיכותרפיה ותאוריות הנוגעות לתהליכי יצירה.

"פוטותרפיה הוא טיפול פסיכותרפויטי המשתמש בצילום כמרחב להתרחשות הטיפולית. הטיפול הצילומי עושה שימוש בדימויים כאמצעי מעורר, מארגן ומבנה תהליכים תודעתיים (לדוגמה: התחברות לעבר, הבניית סיפר, הצפת מצבים רגשיים, חידוד תפיסות, המסת הגנות, סובלימציה וכדומה). ביסודו, זה תהליך פענוח פרשני ברמות תודעה שונות: פיזית, נפשית חברתית, רוחנית של 4 הסודות הצפונים בדימוי (צלם, אובייקט, צופה, תרבות)"[1]

יתרונות הצילום ככלי טיפולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לשיטות אחרות מתחום הטיפול באמנויות מאפשרת הפוטותרפיה שיח לא מילולי בין המטפל והמטופל. כמו כן, הנצחת התכנים על גבי תמונה מאפשרת מתן משמעות יתרה וכן התבוננות בדיעבד על תוצרים ישנים. מעבר לכך, יש לפוטותרפיה מספר יתרונות ייחודיים נוספים:

  • נגישות - הצילום נגיש ומוכר ועל כן לא מאיים; רבים נושאים טלפון סלולרי המצויד במצלמה, ניתן לצלם כמויות רבות של תמונות, התוצאה מידית, וניתן לראות את התוצאה הסופית. כל סמארטפון מצויד באפשרות של עריכת תמונות ואפקטים שונים. ניתן גם להעלות ולשתף באופן מיידי את התוצר עם חברים וברשתות החברתיות (פייסבוק ואינסטגרם למשל).
  • עוקף הגנות - ניתן באמצעות הצילום לעקוף הגנות של הנפש. מטופלים משתמשים במגוון הגנות במהלך הטיפול (שמתבטאות בהתנהגויות כגון לא לדבר באופן ישיר עם המטפל על הקושי); הגנה היא חיובית ומאפשרת תפקוד יומיומי, אך לעיתים הפחתת הצורך בשימוש בה תורמת להתקדמות בטיפול. שימוש בצילום במהלך הטיפול מאפשר יצירת תקשורת לא-מילולית, בבחינת "תמונה אחת שווה אלף מילים". לעיתים בחירה של המטופל בתמונה מסוימת מעבירה בצורה חזקה את הלך הרוח בו הוא נמצא, ללא מילים.
  • ריפריימינג (מיסגור מחדש) - הצילום מאפשר למסגר מחדש תמונה קונקרטית, ובהשאלה גם מצב ומציאות מסוימת. ניתן להציע נקודת ראות חדשה לפרשנות של תמונה, או להסתכל על דבר מוכר מזווית צילומית אחרת, שונה מההרגל של הפרט.
  • נותן מענה לכמיהה לניראות של המטופל - כיצד הוא משתקף בעיני האחר (למשל הצלם שלכד אותו במצלמתו). הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט טען שמבטה של האם הוא בראש ובראשונה השתקפות פניו של התינוק[2]; הניראות, אם כן, היא צורך ראשוני של כל אדם.

טכניקת הטיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוטותרפיה מתאימה לעבודה בגילאים שונים - ילדים ונוער, מבוגרים והגיל השלישי; ובמסגרות שונות - כמו חינוך מיוחד, נוער בסיכון, נפגעי סמים, מערך בריאות הנפש ועוד. היא יכולה לתת מענה לטווח רחב של קשיים ומוגבלויות.

בפוטותרפיה משתמש המטפל בטכניקות שונות מעולם הצילום: צילום אקטיבי, בו המטופל מצלם (בחדר הטיפול, או מחוצה לו); צילום פסיבי, בו המטפל מצלם את המטופל, לבקשת המטופל; סוגי צילום שונים כגון דיוקן אישי, אלבום משפחה; שימוש בקלפי צילום טיפוליים; ושימוש בתצלומים ממקורות שונים (חוברות, תצלומים ברשת האינטרנט, צילומים מהטלפון הסלולרי, מהטאבלט, מהמחשב ועוד).

התצלום מתפרש לפי הלך רוחו של המטופל, ועולים תכנים פנימיים למרחב הטיפולי. המטפל אינו נדרש לפרש את הצילומים בעצמו, אלא נותן למטופל את ההזדמנות להעלות בעצמו פרשנות משלו. המטופל יכול לדבר על התצלום באופן מטפורי, מרוחק (למשל "הילד שבתמונה עושה כך ומרגיש כך..."), או להתעמת עם התוכן באופן ישיר (למשל "תראה איך אמא שלי בתמונה מסתכלת על אחי ועליי לא").

המטפל יכול לשקף בלבד למטופל, או שהוא יכול להוסיף גם משהו מזווית הראייה שלו. עם זאת, המטפל חייב להיות ער להתרחשויות בתוך ה"פריים", ואף מחוצה לו. עליו לשים לב אם יש חזרה על סיטואציה מתמונות שונות או ממפגשים שונים, שעשויה להסביר חלקים באופיו ובתפיסותיו של המטופל, דבר שניתן להשתמש בו להמשך הטיפול.

השימוש בצילום פועל במספר רבדים:

  • רובד של חשיפת תכנים והעלאתם מן התת-מודע אל המודע.
  • רובד של הרחקה מהאירוע הקשה (סובייקטיבית) המצולם או הבא לידי ביטוי בצילום עבור המטופל. תמונה זרה ולא מוכרת עשויה להעלות זיכרון אישי (לדוגמה: תמונה של ילד מחופש עשוי לעורר במטופל זיכרון ילדות שלו בתחפושת וסיפור הקשור בכך). המטופל בוחר את המינון של הקרבה או ההרחקה מהקונקרטי ככל שהוא יכול לשאת ולהכיל את הנושא. כשהמטופל עובד בהתאם ליכולתו, מתאפשרת התקדמות עם פחות התנגדויות.
  • הרחקה נוספת מתרחשת במקרים בהם המטופל הוא המצלם. המבט של המטופל דרך עינית המצלמה מאפשר לו להתבונן באירוע באופן שחוצץ רגשית בינו לבין האירוע עצמו.
  • שליטה במציאות - ניתן לראות בטיפולים את הצורך של המטופלים בשליטה בחיים בתקופות בהן ישנה תחושת ערעור וחוסר שליטה על מהלך חייהם. המטפל יכול להעביר מסר למטופל שאחיזה במצלמה נוסכת תחושת ביטחון ושליטה מכיוון שכאשר הוא הצלם אז הוא השולט בתוכן המצולם, במסגור של האובייקטים המצולמים וכך המציאות בשליטתו. זו גישה טיפולית אשר מתמקדת בכך שלמטופל יש בעיה אשר צריך לפתור אותה ובפוטותרפיה האחיזה במצלמה והצילום בעצם יפתרו למטופל את הבעיה. זו גישה טיפולית אפשרית אחת ברובד זה. גישה טיפולית נוספת המתייחסת לרובד זה היא הגישה של nlp אשר מתמקדת במקום הרצוי של המטופל. גישה זו מחזקת את כוחותיו של המטופל ולא פותרת לו את קשייו על ידי צילום אלא נעזרת בצילום ככלי מסייע לחיזוק ה 'אני האידיאלי' בדרך למקום הרצוי של המטופל. גישה זו אומרת שאין שליטה במציאות, זה נתון שאיתו כולם מתמודדים ולכל אחד יש את הכוחות להתמודד עם הקשיים שבדרך.
  • פעולת הצילום מאפשרת למטופל חיבור למקורות היצירתיים הקיימים בו ומעודדת צמיחה רגשית והתנהגותית: לעיתים, מכיוון שהצילום נגיש היום כמעט לכולם, חווית הצלחה בצילום על ידי שליטה טכנית במכשיר בו המטופל מצלם, יכולה להפעיל בפנימיותו של המטופל את יצר היצירה, אשר מביא רפואה לעולם. מספיקה לחיצה על כפתור כדי להוציא תמונה שהיא תוצאה שמשמחת את המטופל ולא דרוש ידע רב בצילום על מנת להוציא תמונה משמחת וזאת בניגוד לציור. ציור למשל, הוא כלי שהשימוש בו בטיפולים עם מטופלים מסוימים עלול להביא את המטופלים לחוש תחושות לא נעימות ולא יעילות עבור הטיפול כמו חוסר סיפוק מהיצירה ומהתוצר הציורי הסופי של המטופל.
  • שליטה טכנית במכשיר בו מספיקה לחיצה על כפתור כדי להוציא תוצאה (למשל, בו עלול המטופל לחוש שאינו מספיק טוב בציור).
  • הישרת מבט דרך צילום ותצלום מאפשרת למטופל להביט ולחקור את האובייקט מבלי להיתפש "על חם" ובלי המבוכה הנלווית (בניגוד לקושי שנוצר כשמישירים מבט ממושך אל אדם אחר, דבר שנתפש כלא מנומס או מעורר מבוכה).

המציאות הנתפשת בעין המצלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבט בתצלום האדם מאמין שהוא רואה את המציאות העובדתית והאמיתית כפי שהייתה ונתפשה במצלמה. יש בצילום תחושה של הוכחת קיום, הוכחת מציאות ואמת. הדבר מוסיף לתצלום עוצמה. על כך כתבה לינדה ברמן בספרה "מאחורי החיוך": "אנו מסוגלים לבטוח בדבר שביכולתנו לראותו תמיד, בעוד שאנו עשויים להטיל ספק בזיכרון או בתיאורים מילוליים[3]" הפילוסוף רולאן בארת כתב: "מה שהצילום מעתיק לעדי עד אירע רק פעם אחת[4]"

לעיתים, תצלום אחד יכול להכיל את הנרטיב המרכזי של האדם, התמה של חייו. ייתכן כי התצלום מציג דווקא נרטיב שנוגד או מרחיב את הסיפור הדומיננטי של חייו (בדרך כלל אדם יוצר לעצמו סיפור דומיננטי אחד).

תמונת סטילס מבטאת את תפיסת המציאות בנקודה רגעית אחת, שהיא ייחודית ואין דומה לה; הקפאת רגע מיוחד שנתפש באופן מכני, ולא יוכל לחזור על עצמו. דבר זה הוא המטעין את האפשרויות האינסופיות של התבוננות ופענוח תצלום.

הצופה, הבוחן את תוכנה של התמונה, מביא עמו את תכניו האישיים הפנימיים, המודעים ואלה שאינם במודע. הוא המזין את התמונה בתוכן הידוע רק לו ואשר מספר את עברו המצוי בהווה.

לא פחות חשוב מהאובייקט המצולם, הוא מה שאינו בתצלום: מה שנמצא מחוץ לגבולות הפריים הפיזי, הסיפור הסמוי שאינו מופיע בתוך המסגרת אשר תוחמת את תחילת הצילום וסיומו. חשוב לזכור שהתת מודע שלנו מצלם כל הזמן בעיניים רגעים וסיטואציות טובות יותר וטובות פחות ולכן כאשר המטופל מצלם במקום מסוים, ברגע מסוים, סיטואציה מסוימת, חשוב להבין שהתת מודע צילם באותו רגע משהו. חלק מהמשהו הזה יופיע בתמונה המצולמת אך חלק מהפרשנות והבחירה דווקא באותו אובייקט ובאותו מקום נשאר בתת-מודע ולא עובר לתצלום. על ידי התבוננות בתמונה המצולמת ניתן יהיה לשאול את המטופל שאלות פתוחות על התוכן הקיים בתמונה ולהגיע בשלב מסוים לשאלות על התוכן הלא קיים בתמונה. תוכן שהיה רוצה שיהיה בתמונה, תוכן שחסר לו בתמונה וכדומה. ייתכן שבאופן טבעי תוך התבוננות בתמונה, המטופל יציף תוכן אשר לא נמצא בתמונה אך בעל משמעות עבורו, המטפלים צריכים להיות קשובים במיוחד ברגעים שתכנים עולים מהתת מודע למודע.

אם כן, אמצעי עבודה נוסף הם תצלומים שהמטופל יכול לזכור בראשו אך לא נמצאים בחדר או בכלל. ייתכנו גם שהם רק זיכרונות החקוקים בראשו כתמונות שלא צולמו. במקרה כזה אפשר להציע שחזור של התמונות הללו; שחזור בכלל של תמונות יכול לאפשר ריפיימינג של מה שהיה, אך בראייה חדשה ואולי מתקנת את הסיפור של המטופל לאורך ציר חייו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בוצר, ענת. צמצם התשוקה - על פסיכותרפיה וצילום. רסלינג, 2015
  2. ^ ויניקוט ד.ו., משחק ומציאות, עם עובד, 1971
  3. ^ ברמן, לינדה, מאחורי החיוך - שימוש תרפויטי בתצלומים, אח, 1997
  4. ^ בארת׳ רולאן, מחשבות על הצילום, כתר, 1980


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.