פוסום זנב-מברשת הררי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןפוסום זנב-מברשת הררי
Trichosurus cunninghami3.jpg
מצב שימור
נכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חששconservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: קנגוראים
תת־סדרה: דמויי-קוסקוס
משפחה: קוסקוסיים
סוג: פוסום זנב-מברשת
מין: פוסום זנב-מברשת הררי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Trichosurus cunninghami
תחום תפוצה
Mountain Brushtail Possum area.png
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פוסום זנב-מברשת הררי (שם מדעי: Trichosurus cunninghami; קרוי גם בובוק דרומי) הוא מין פוסום גדול בסוג בסוג פוסום זנב-מברשת שאנדמי לדרום-מזרח יבשת אוסטרליה. זהו יונק פעיל לילה שחי בזוגות על מדרונות הרריים גבוהים באזור האלפים האוסטרליים, וניזון בעיקר מעלים, פירות ופטריות. מצבו של הפוסום ההררי יציב, אך אוכלוסיות מבודדות סובלות במידה מסוימת מאובדן בית גידול לחקלאות ומרעה.

טקסונומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד תחילת המאה ה-21, הסוג פוסום זנב-מברשת כלל בפועל 2 מינים: פוסום זנב-מברשת מצוי (Trichosurus vulpecula) שממנו פוצלו מאוחר יותר שני מינים נוספים (פוסום זנב-מברשת צפוני ופוסום זנב-מברשת נחושתי) ופוסום זנב-מברשת הררי (Trichosurus caninus) שכלל בתוכו שתי אוכלוסיות: הצפונית והדרומית.

בשנת 2002, מספר זואולוגים החליטו לפצל את שתי האוכלוסיות הללו למינים נפרדים: האוכלוסייה הצפונית שתוארה כבר בשנת 1836 קיבלה את השם העממי פוסום זנב-מברשת קצר-אוזן (או בובוק צפוני) ונשארה עם אותו שם מדעי (Trichosurus caninus), בעוד שהאוכלוסייה הדרומית נשארה עם השם פוסום זנב-מברשת הררי (או בובוק דרומי) אך קיבלה שם מדעי חדש (Trichosurus cunninghami).

אף על פי שמחקר גנטי העלה שאין הצדקה לפיצול כזה, השניים הוכרו כמינים נפרדים על בסיס הבדלים מורפולוגיים ואנטומיים וזוהי הדעה המקובלת כיום.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המין פוסום זנב-מברשת קצר-אוזן דומה מבחינה חיצונית לפוסום ההררי.

לפוסום המברשת ההררי גוף כבד ושמנמן, ראש חרוטי ונפוח, ואוזניים קצרות ומשולשות. עיניו הכתומות גדולות למדי ואפו הריבועי ומוקף בזיפים שחורים. זנבו הארוך והסבוך דומה למברשת בצורתו, וצידו התחתון קירח. יש לו סוליות הצמדה בתחתית הכפות, וטפרים חזקים דמויי חתול שמשמשים אותו בטיפוס על עצים.

אורך ראשו וגופו של הפוסום ההררי 49–54 סנטימטרים, אורך זנבו: 37-34 סנטימטרים ומשקלו: 4.2-2.5 קילוגרם. אין דו-צורתיות זוויגית ניכרת בין הזכר לנקבה. מלבד מספר הבדלים מורפולוגיים בצורת הגולגולת, הפוסום ההררי נבדל מקרובו קצר-האוזן בכך שאוזניו וכפות רגליו האחוריות גדולות יותר וזנבו קצר יחסית.

הפרווה של הפוסום ההררי קצרה ועבה. צבעה הכללי נע בין אפור-כסוף לאפור-פיח או אפור-שחרחר. הבטן, המותניים, המפשעה, החזה והגרון בצבע לבן בוהק או אפרפר חיוור. כפות היד והרגל ואזור הגב נוטים להתכהות בדרך כלל לשחרחר, וסביב הצוואר והסנטר יש סינר לבן. הראש בצבע אפור חדגוני, עם סימנים לבנים בתחתית הלחיים וכתמים אפלים סביב החוטם והעיניים. האוזניים שחרחרות בצידן החיצוני וורודות בצידן הפנימי. הזנב בולט בצבעו השחור פחם, וצידו התחתון קירח ואפרפר.

תפוצה ואקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפוסום ההררי אנדמי לאוסטרליה. טווח התפוצה שלו משתרע לאורך קו החוף הדרום-מזרחי של היבשת, מסביבות סידני במזרח ניו סאות' ויילס דרך טריטוריית הבירה האוסטרלית וכלה בהר קול במרכז ויקטוריה (קרוב יחסית למלבורן). התפוצה הגאוגרפית מוגבלת בעיקר לאזור האלפים האוסטרליים שמייצגים את החלק הדרומי של הרי החיץ הגדול, והוא מצוי במידה פחותה גם במישור ג'יפסלנד. בית הגידול של הפוסום ההררי מורכב מיער גשם טרופי ויער סקלרופילי או סובטרופי של אקליפטוסים על מדרונות הרריים ברום 1,300-300 מטר מעל פני הים, שמנוקד בסלעים, צוקים ונקיקים. בקצה הדרומי של תפוצתו הוא נמצא גם ביער שפלתי. בניגוד למינים רבים בסוגו, הפוסום ההררי לא הסתגל לחיים בסביבה עירונית על אף שהוא עשוי להיראות בהם מדי פעם.

נוף אופייני לבית גידולו של הפוסום ההררי.
פוסום זנב-מברשת הררי על ענפי אקליפטוס.

הפוסום ההררי הוא יונק פעיל לילה מובהק שמבלה את שעות היום בשינה במקלט טבעי (חלל בעץ, סבך ענפים, סבך שיחים באדמה, נקיק סלע או תיבת קינון מלאכותית). אף על פי שהפוסום שוכן דרך קבע על העצים, הוא יורד לאדמה לעיתים קרובות בתורו אחר מזון. הזכר והנקבה חיים לאורך חייהם בשטח קבוע שגודלו עד 6 דונם והתקשורת ביניהם ובינם לבין פוסומים אחרים נעשית באמצעות חותמי ריח ורפרטואר קולות מגוון. המין אינו מפגין טריטוריאליות, ויש חפיפה גבוהה למדי בין השטחים.

התזונה של הפוסום ההררי כוללת עלים, פטריות, פירות, ניצנים, חזזיות ואף קליפות. חלקי הצמח של מיני השיטה הם פריטי המזון המועדפים עליו ביותר, ובפרט של השיטה הכסופה (Acacia dealbata). באזור ג'יפסלנד בשפלת ויקטוריה, הפוסום ניזון בעיקר מאקליפטוס ועץ התה (Leptospermum). מין זה נחשב למזיק משמעותי לעצי האורן בדרום-מזרח היבשת. הטורפים הטבעיים של המין אינם ידועים; מלבד השועל האדום שהוא פליט-תרבות ביבשת, הפוסום עשוי להיטרף על ידי ינשוף חזק ופיתונים.

הפוסום ההררי הוא יונק מונגומי שחי בזוגות יציבים עם קשר חזק שמסתיים רק במותו של אחד מהם. אף על פי כן, שני בני הזוג עשויים מדי פעם להזדווג עם זרים, ובסביבות 35% מהגורים שייכים לפוסומים זרים. עונת הרבייה מתרחשת בינואר ופברואר, וב-70% מהעונה בני הזוג נשארים קרובים זה לזה. ההיריון נמשך קצת יותר משבועיים, ולאחריהם הפוסומית ממליטה גור זעיר יחיד ששוהה בכיס במשך 6 חודשים. בתום תקופה זאת, הגור מטפס על גבה של האם ומבלה עליה חודש או חודשיים נוספים (במהלכם הוא נגמל) לפני שהוא מתחיל לנוע בעצמו. גם לאחר מכן, הגור מתלווה לאימו במשך זמן רב מהרגיל - עד גיל 18 חודשים ונשאר בשטחה למשך מספר שנים. הזכר מגיע לבגרות בגיל 2–3 שנים והנקבה בגיל 2–5 שנים. הזכר אינו משתתף בגידול הצאצא.

תוחלת החיים הממוצעת של הפוסום ההררי היא בין הגבוהות ביותר בקרב הפוסומים, ועומדת על כ-12 שנים בטבע.

מצב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפוסום ההררי מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור ללא חשש (LC), נוכח תפוצתו הרחבה, אוכלוסייתו הגדולה והיציבה, התרחשותו במספר אזורים מוגנים והעדר איומים משמעותיים. בירוא יערות עבור חקלאות ומרעה מהווה איום מקומי, וגורמים ליצירת יער מקוטע שנקוד בשטחים פתוחים. שועלים עשויים להוות בעיה לאוכלוסיות מבודדות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פוסום זנב-מברשת הררי באתר הרשימה האדומה של IUCN