פוסום זנב-טבעת מערבי

פוסום זנב-טבעת מערבי
מצב שימור
	מצב שימור: סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה חמורה (CR)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	קנגוראים
תת־סדרה:	דמויי-קוסקוס
משפחה:	פוסומי זנב טבעת
סוג:	פוסום זנב-טבעת
מין:	פוסום זנב-טבעת מערבי
שם מדעי
	Pseudocheirus occidentalis; ‏תומאס, 1888
תחום תפוצה

פוסום זנב-טבעת מערבי (שם מדעי: Pseudocheirus occidentalis; מכונה באבוריג'ינית נג'וויר) הוא מין פוסום בינוני ונדיר בסוג פוסום זנב-טבעת שאנדמי לדרום-מערב אוסטרליה מפרת' עד אולבני. זהו יונק בגודל חתול עם פרווה כהה וזנב שלבן בקצהו והוא חי ביערות אקליפטוס, חורשים ובכיסי סבך. הפוסום המערבי פעיל בשעות הלילה על החופה הגבוהה של העצים, וניזון מעלים, פרחים ופירות. מאז ההתיישבות האירופאית במערב אוסטרליה, אוכלוסיית הפוסום המערבי התכווצה ביותר מ-95% בגלל אובדן בית גידול לחקלאות, שריפות לא מבוקרות וטריפה על ידי השועל האדום שהובא ליבשת על ידי האדם, ומצבו הידרדר לסכנת הכחדה. מעוזים של המין נותרו כיום בעיקר בקרבת אזורים עירוניים בקו החוף.

טקסונומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוסום הטבעת המערבי תואר מדעית בשנת 1888 על ידי הזואולוג הבריטי אולדפילד תומאס, שבחן דגימות כיסאים במוזיאון הבריטי להיסטוריה של הטבע. תומאס סיווג אותו כמין עצמאי בשם המדעי Pseudocheirus occidentalis שמשמעותו "יונק בעל יד כוזבת החי במערב", אשר נועד לציין את השימוש הנרחב שהפוסום עושה בזנבו ואת עובדת היותו פוסום הטבעת היחיד שחי במערב היבשת. בהמשך, הפוסום נחשב כתת-מין של פוסום זנב-טבעת מצוי שחי בחוף המזרחי של היבשת בשם המדעי Pseudocheirus peregrinus occidentalis וזו הייתה הדעה המקובלת עד תחילת המאה ה-21. ארגון השימור IUCN, החליט להחזיר את מעמדו המקורי של הפוסום המערבי כמין עצמאי, על בסיס הערכות של קבוצת המומחים שלו ובהתחשב בטווח התפוצה המבודד, מראהו החיצוני והעדפות בית הגידול הייחודיות שלו.

פוסום הטבעת המערבי שייך לסוג פוסום זנב-טבעת לצד קרובו המצוי, והוא מסווג במשפחת הפוסומים הטבעתיים שבסדרת הקנגוראים. כינויים אבוריג'ינים נפוצים למין זה בשפת הננוגאר של ילידי דרום-מערב אוסטרליה הם: ננג'וויר, נגור, וודר, וומפ, ונגולאנגיט. הכינויים הללו נאספו בסקר אתנוגרפי שכלל ראיונות עם זקני האבוריג'ינים באזור מפרץ המלך ג'ורג', וחלק מהם צוינו כבר בסביבות 1800 על ידי האספן ג'ון גילברט ששהה במושבת נהר הברבורים לצורך איסוף דגימות כיסאים עבור הזואולוג הבריטי ג'ון גולד. השם הרשמי של המין מתייחס לטווח התפוצה שלו.

אנטומיה ומראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפוסום הטבעת המערבי מבנה גוף גמיש וגוצי, ראש קטן, ופנים עגולות ונפוחות. חוטמו מחודד וזקוף, אפו מעוגל וסביבו זיפים שחורים דקיקים. עיניו גדולות וחומות ואוזניו קצרות, רחבות ועגולות. בדומה למינים אחרים במשפחה, לפוסום הטבעת המערבי מספר התאמות לטיפוס על עצים: זנבו הארוך והדקיק בעל טבעת לפיתה בקצהו שמתפקדת כיד חמישית, יש לו בהונות מנוגדות, טפרים מעוקלים וחזקים, ורפידות בולטות בתחתית הכפות שמאפשרות לו להיצמד לעצמים. אורך ראשו וגופו של פוסום הטבעת המערבי 30–40 סנטימטרים, אורך זנבו 30–41 סנטימטרים ומשקלו 1.3-0.7 קילוגרם.

הפרווה של הפוסום המערבי קצרה, צפופה וצמרירית. צבעה הכללי נע בין שחום לחום-קפה או חום-מארוני (חום-סגול) והגב נוטה להשחיר. הגפיים בצבע אוכרה, הכפות שחרחרות והמותניים חוליות. הצד התחתון הכולל את החזה, הגרון, הבטן והמפשעה, נע בין קרם שמנת ללבן בוהק. ראשו של הפוסום בולט במצחו השחור ובפניו המפויחות, בעוד שלחייו חומות וסנטרו לבנבן. סביב אוזניו הזהובות יש כתמי פרווה לבנים. פנים האוזניים והאף חשופים וורודים. הזנב גם הוא בולט בצבעיו המנוגדים: חציו הראשון שחור פחם, וחציו השני בצבע לבן בוהק, שמנת או ורוד.

המראה החדגוני והכהה של הפוסום המערבי מסייע להבדיל בנקל בינו לבין קרובו הפוסום המצוי בעל הפרווה האפרורית-כתומה. במקרים רבים, פרוותו של הפוסום המערבי עשויה להיות שחורה כולה להוציא את הגחון וקצה הזנב הלבנים.

תפוצה וסביבת מחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוסום הטבעת המערבי אנדמי לדרום מערב אוסטרליה המערבית. הטווח ההיסטורי שלו השתרע על מרבית חגורת החיטה, מג'רלדטון בצפון-מערב עד לקצה הדרומי של מישור נולרבור בדרום-מזרח (200 ק"מ מהגבול עם אוסטרליה הדרומית), ובפנים היבשת עד לפינגלי. ההתיישבות האירופאית באזור בראשית המאה ה-19 הובילה להתכווצות מהירה בטווח, ועד שנת 1980 הפוסום איבד 80% מהטווח ההיסטורי ושרד בעיקר לאורך רצועת החוף הדרומית והמערבית - מפרת' בצפון-מערב עד לפארק הלאומי וויסיניקופ במפרץ ברמר (אנ') בדרום-מזרח בנוסף לכיס משמעותי בפנים היבשת באזור וורן העילית מזרחית לעיר מנג'ימופ (אנ'). התכווצות נוספת בטווח התרחשה לאחר מכן כתוצאה מהתרחבות אורבנית ומגוון איומים אחרים. התפוצה הנוכחית מפוצלת במיוחד עם מספר כיסים עיקריים ברצועת החוף הדרומית והמערבית: מישור חוף הברבור ליד הערים בנברי ומנדורה (72 ק"מ דרומית לפרת'), אזור הכֵּפים ליד בסלטון (כף ליווין עד כף נטורליסט), סביבות העיר אלבני ומפרץ ברמר ושרידים בוורן העילית.

בית הגידול של פוסום הטבעת המערבי שוכן באקלים ים-תיכוני ומורכב מיערות של מיני הדסיים דוגמת יערות קארי (אנ') ויערות ג'ארח (אנ') לצד חורש ים-תיכוני. הפלורה המועדפת עליו כוללת מנטה בוכה, מארי, מספר מיני אקליפטוס (אקליפטוס אולבני, אקליפטוס טוארט, אקליפטוס וואנדו, אקליפטוס קארי, אקליפטוס ג'ארח), כיסי מאלה (אקליפטוסים נמוכים וסבוכים), בתה צפופה בסמיכות לדיונות חול בחופים ובעבר גם ביערות של קזוארינה ואלוקזוארינה ואזורים צחיחים למחצה בפנים היבשת. בדומה לקרובו המצוי, גם הפוסום המערבי הסתגל יחסית לחיים בסביבה אורבנית. צפיפות הפוסומים מושפעת מסוג הצמחייה, גודל וצפיפות החופה, נוכחות כיסי סבך שלא חוו שרפה, הפרעה אנושית נמוכה ודלילות של טורפים פולשים.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות וקינון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפוסום המערבי הוא יונק פעיל לילה שמבלה את שעות היום בשינה ויוצא לתור אחר מזון לאחר רדת החשיכה, אך עדיין עשוי להגיח מדי פעם גם בשעות היום. מין זה שוכן עצים באופן כללי, ויורד לאדמה בעיקר על מנת ללקט מזון או לעבור לעץ מרוחק. הפוסום בונה לעצמו 2–7 קינים כדוריים גדולים וסבוכים מקליפות, זרדים ועלים - בדרך כלל בשקעי עצים, הצטלבויות ענפים ועל החופה הנמוכה. הגודל והעובי יוצא הדופן של הקן נועד להגן על הפוסום מפני עופות דורסים. בניגוד לקרובו המצוי, המין המערבי עשוי לקנן גם בגובה הקרקע ואף להשתמש במחילות של הארנבון המצוי.

הרגלי הקינון של הפוסום משתנים מאזור לאזור ותלויים גם בנוכחות טורפים; בסביבות החופים הוא בונה קינים בכל שקע עצים זמין, ובאזור שבו יש הגנה מפני טורפים פולשים הוא מקנן בתוך מגוון סבכים וענפים נמוכים, תחת שורשי עצים ופסולת עלים; דוגמאות לצמחים כאלו הם: שיח הסלים (Spyridium globulosum), שיח חרב חופי (Lepidosperma gladiatum), עץ העשב (Xanthorrhoea) שיטה כתומה (Acacia saligna), שיטה קייצית (Acacia rostellifera), שיח מים (Bossiaea) וטרימליום (Trymalium). בהיעדר הגנה מטורפים ושקעי עצים, הפוסום מקנן בגדמי עצים ובולי עץ חלולים ובסביבה עירונית אף על גגות ומקומות מקלט מלאכותיים אחרים.

הפוסום חי בטריטוריה שגודלה 4.5-0.1 דונם, והוא מסמן אותה באמצעות בלוטות ריח. טריטוריות הנקבות חופפות זו לזו ולטריטוריית זכר אחד. הפוסום יושן בקן בגפו, והאינטראקציה החברתית מרחשת בעיקר בלילה. דומיננטיות הזוויגים תלויה במזון: כאשר יש מזון בשפע הנקבות דומיננטיות יותר ולהפך כאשר המזון מצומצם. איכון מזון ירודה מובילה ליחס מין מוטה כלפי הזכרים, ויש עליה כללית בתמותת המין כתוצאה מטריפה בשל כושר גופני ירוד שהופך אותו לפגיע. הטורפים העיקריים כיום של הפוסום המערבי הם חתול הבית והשועל האדום, שניהם מינים פולשים שהובאו על ידי האדם ליבשת.

שימוש בגשר מלאכותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרגלו של הפוסום לרדת לאדמה על מנת לחצות אזור פתוח או כביש בדרכו לכיס עצים אחר, הוביל למקרי מוות רבים כתוצאה מדריסה. בניסיון לבדוק כיצד ניתן להתמודד עם בעיה זאת, רשויות השימור האוסטרליות בנו גשר חבלים גבוה מעל אזור חצייה מועד בסמוך לעיר בולסטון. הפוסומים חקרו את הגשר בעודו בבנייה, ועברו דרכו לראשונה כחודש לאחר השלמתו. במהלך התקופה שבה נחקר השימוש שלהם בגשר, הפוסומים חצו אותו עד 9 פעמים מדי לילה (להוציא כאשר מזג האוויר או אור הירח עיכבו את תנועתם שאז הם חצו בתדירות נמוכה יותר), והשימוש בגשר אומץ גם על ידי הגורים לאחר שעזבו את אימם.

ההצלחה של גשר החבלים בתור חלופה לחציית כבישים הייתה גדולה ומהירה מהצפוי בהשוואה לתוכניות דומות עבור מיני פוסום אחרים, ורשויות השימור הגיעו למסקנה שניתן להשתמש בגשרים הללו כאמצעי להפחתת קטל הפוסומים בכבישים ופיצול אוכלוסיות.

תזונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התזונה של הפוסום המערבי כוללת עלים, עשבים, פירות ופרחים של מגוון צמחים. העצים המועדפים עליו הם אקליפטוס ג'ראח (Eucalyptus marginata), קורימביה קלופילה (Corymbia calophylla) הקרויה גם מארי, ובפרט מנטה בוכה (Agonis flexuosa) שאיכותה גבוהה יותר כאשר היער לא חשוף לשריפות גדולות. העלווה של המנטה מכילה ריכוז גבוה של חנקן וריכוז נמוך של טאנינים רעילים לעומת עצי האקליפטוס ולכן היא מועדפת במיוחד על הפוסום. עלים צעירים מבוקשים יותר מעלים בוגרים, בשל תכולת ליגנין נמוכה.

שלושת מיני הצמחים הנזכרים (מנטה, ג'ארח ומארי) מהווים 95-90% מתזונת הפוסום, וכשהם אינם זמינים, הפוסום יעבור לשיטה כחלחלה, שיטה חופית, מספר מינים של הדס דבשי, קלותמנוס בקבוקי, ספירידיום, פעמונית אוסטרלית, אלביזיה משבלת, זלזלת מצויה והרדנברגיה תילתנית. בסביבה עירונית, הפוסום נכנס לעיתים קרובות לגינות וצורך עלים של שיחי ורדים ושלל פרחים ופירות.

בנוסף למזון הצמחי, הפוסום המערבי הוא קופרופגי שניזון מצואתו; תכונה זו מאפשרת לו לעכל מחדש את חלקיקי הצמחים שלא התעכלו בפעם הראשונה, מגדילה את צריכת החומרים המזינים (כדורי הצואה המעורבים במזון צמחי עשירים בחנקן), מסייעת לעיכול הכללי במעי הגס באמצעות החיידקים בצואה ומאפשרת לפוסום לחסוך בנוזלים. במזג אוויר קריר, הפוסום מסוגל לקבל את מרבית הלחות ממזונו, אך במזג אוויר חם הוא זקוק לשתיית מים מפעם לפעם.

מחזור חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונות הרבייה וההמלטה מתרחשות בעיקר בחורף (אפריל-מאי, ספטמבר-נובמבר), ולאחר תקופת היריון קצרה של שבועיים-שלושה, הפוסומית ממליטה צאצא יחיד (לעיתים נדירות תאומים) שמבלה בכיס שלה במשך שלושה חודשים. בתום תקופה זאת, הגור שמשקלו כ-125 גרם עוזב את הכיס ועובר לרכב על גב אימו, והוא ממשיך לינוק ממנה עד הגיעו למשקל 550 גרם בגיל 6–7 חודשים. שני הזוויגים מגיעים לבגרות בגיל שנה ואז עוזבים את המקום שבו נולדו.

תוחלת החיים של פוסום הטבעת המערבי עד 4 שנים באזור יער ג'ראח ועד 6 שנים במישור חוף הברבור; נקבה שחיה בשבי האריכה ימים עד לגיל 9 שנים.

מצב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך טווח התפוצה של פוסום הטבעת המערבי, שטח התפוסה הנוכחי הוא 500 קמ"ר בלבד, ומפוצל לאוכלוסיות קטנות שחוות ירידה מתמשכת במספרים, מאוימות על ידי מזג אוויר יבש, התפתחות עירונית, משטרי אש לא הולמים וטריפה על ידי חתולים או שועלים. כדוגמה למצבו הרעוע של הפוסום, ניתן להביא את האוכלוסייה הגדולה ביותר של המין באזור וורן עילית, שחוותה ירידה דרסטית בשיעור של 99-95% בין 1998 ל-2009 (מ-11,000 פרטים לשפל של 100 בלבד). שאר האוכלוסיות שנותרו באזורי החוף, חוו גם הן ירידה בשיעור של 80% בעשור הראשונה של המאה ה-21. בהנחה שכמות המשקעים בדרום-מערב אוסטרליה תמשיך להידרדר והפיתוח העירוני יתפשט הלאה לאורך החופים, אין זה מן הנמנע שאוכלוסיית הפוסום תמשיך לרדת. הנתונים הללו, הובילו את הרשימה האדומה של IUCN לסווג את פוסום הטבעת המערבי במצב השימור סכנת הכחדה חמורה (CR).

איומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיומים הנוכחיים על פוסום הטבעת המערבי רבים ומגוונים, וחלקם קשורים זה לזה. ניתן לחלק אותם לשלוש קטגוריות עיקריות:

איומים הקשורים לשינויי אקלים: השפעות האקלים בדמות התחממות, התייבשות ובצורת משפיעים על הפוסום פיזית, תזונתית וסביבתית. כמות המשקעים הממוצעת בדרום-מערב אוסטרליה צונחה בהדרגה משנה לשנה ומובילה לצמצום הן במזון והן בבית גידול. הפוסום המערבי נמנה עם קומץ מינים שמושפעים במיוחד מצמצום המשקעים בשל דרישות תזונתיות וסביבתיות מיוחדות. הפוסום גם רגיש לטמפרטורות גבוהות, וגופו מתחמם במהירות בטמפרטורה של 35 מעלות צלזיוס. מנגנוני הקירור שלו (ליקוק הפרווה והתנשפות) לא תמיד מספיקים דים כדי לצנן את חום הגוף. בימים חמים במיוחד, הפוסום אף עשוי לנטוש זמנית את הקינים החשופים לשמש ולרדת לאדמה המוצלת. העלייה בטמפרטורה גם מפחיתה את לחות האדמה ומשפיעה לרעה על איכות המזון של הפוסום. השבה של הפוסום לשמורות טבע מוגנות נכשלה ברוב המקרים בגלל מזג אוויר יבש.
איומים הקשורים למינים אחרים: השועל האדום וחתול הבית שהובאו על ידי האדם ליבשת, הפכו לאיום הקרקעי המשמעותי ביותר על הפוסום בטבע, והשפעתם גוברת כאשר בית הגידול נפגע ומאלץ את הפוסום לנוע בחופה הנמוכה או על האדמה. אפילו במקומות שבהם יש דילול טורפים מסיבי, לא תמיד הדילול מיטיב עם המין: כאשר יש גידול באוכלוסיות הכיסאים המקומיים ובכלל זה פוסום אוסטרלי מצוי - קרובו הגדול והאגרסיבי של פוסום הטבעת המערבי, האחרון מוצא את עצמו סובל מתחרות חריפה על מקורות מזון. בסביבה עירונית, הפוסום סובל גם מנוכחות של כלבי בית ועורבים; בעיר בולסטון שבה התושבים מחזיקים כלבים רבים, צפיפות הכלבים לדונם גדולה פי 4 או 8 מצפיפות שועלים הממוצעת באזורים המיוערים. עורבים מהווים איום לפוסום בעיקר באזורים עם צפיפות גבוהה.
איומים הקשורים לפגיעה במזון ובית גידול: שריפות הבר שפורצות מפעם לפעם (לעיתים קרובות בסיוע הטמפרטורות הגבוהות) ושבהן נספים פוסומים רבים, מפחיתות גם את זמינות המזון, הורסות את החופה וכיסי הסבך, וגורמים לרעב ולבילוי ממושך על האדמה שבה הוא חשוף לטריפה. האיכות של אקליפטוס ג'ראח או מנטה הבוכה שמשמשים כמזון עיקרי לפוסום, נפגעת פעמים רבות בשל נחילי חרקים. חללי עצים ומקומות קינון פוטנציאליים אחרים של הפוסום נפגעים גם הם מדי פעם מכריתות עצים או מהתנחלות של נחילי דבורי דבש ולהקות תוכים. חלקים גדולים משרידי בית הגידול של הפוסום נמצאים על קרקע פרטית, והם מפונים או מתכווצים לטובת פיתוח עירוני בעיקר ברצועת החוף סביב הערים אולבני, בוסלטון ואוגוסט; כריתה של עצים מאלצת את הפוסום לנוע לעיתים קרובות על האדמה שבה הוא פגיע במיוחד לטורפים קרקעיים. סלילת כבישים ודרכים בתוך בית הגידול גורמת לעליה בשכיחות מוות מדריסה כתוצאה מחצייה קרקעית. פטריית ההדס (Uredo rangelii) תועדה לראשונה ביבשת אוסטרליה בשנת 2010, ומאז התפשטה ברחבי קווינסלנד, ניו סאות' ויילס, ויקטוריה, הטריטוריה הצפונית וטסמניה עם כישלון מוחלט במיגורה. ההגעה הצפויה שלה לאוסטרליה המערבית, תפגע בפלורה המקומית ותהפוך לאיום משמעותי נוסף על הפוסום שניזון בעיקר ממינים ממשפחת ההדסיים.

שימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכנית לשיקומו של הפוסום הוקמה בשנת 2014 וכוללת כ-30 פעולות המבוצעות על ידי רשויות השימור האוסטרליות. עם זאת, על פי הרשימה האדומה של IUCN עדיין יש מספר פעולות לא ממומשות מספיק שחיוניות להצלת המין: ניטור ופיקוח מקיף בשמורות ומחוצה להן, שימוש מסיבי בפתיונות נגד חתולים ושועלים, מחקר מקיף על השפעת שינויי האקלים וצמצום המשקעים על איכות התזונה והקמת אוכלוסייה שבויה לצורך הישרדות המין.

פוסום הטבעת המערבי נמצא באזורים מוגנים רבים, אך לא כולם מגינים עליו ממכלול האיומים הנזכרים. השבות לטבע לפארקים לאומיים נעשו מספר פעמים אולם נכשלו ברוב המקרים בגלל מזג האוויר או מינים פולשים. חריג בהקשר זה הוא מקלט חיות הבר קרקמיה על רכס דרלינג ליד פרת', שבו יש אוכלוסייה של 50 פוסומים שמוגנת מפני מינים פולשים באמצעות גדר וחיה לצד כיסאים מאוימים אחרים דוגמת בטונג זנב-מברשת, וולבי טמר, נומבט, קואקה ובנדיקוט חום דרומי. המקלט מנוהל על ידי הארגון לשימור חיות הבר האוסטרליות. לכידה או החזקה של הפוסום אינה חוקית.

אומדן עולמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוכלוסייה העולמית של פוסום הטבעת המערבי נאמדת בכ-3,400 פרטים לשנת 2015. ההתפלגות לפי אזורים היא כדלהלן:

כ-2,000 פרטים בחלק הדרומי של מישור חוף הברבור.
500 סביב העיר אולבני.
500 באזור הכֵּפִים (כף לוין עד כף נטורליסט).
100 בוורן עילית.
300 בשאר סבכי היער.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Jones, B. A., R. A. How, and D. J. Kitchener. "A field study of Pseudocheirus occidentalis (Marsupialia: Petauridae) I. Distribution and habitat." Wildlife Research 21.2 (1994): 175-187.
Wayne, A. F., et al. "The life history of Pseudocheirus occidentalis (Pseudocheiridae) in the jarrah forest of south-western Australia." Australian Journal of Zoology 53.5 (2005): 325-337.
Burbidge, Andrew A., Paul de Tores, and Communities Unit. "Western Ringtail Possum (Pseudocheirus occidentalis) Interim Recovery Plan." Interim recovery plan 17 (1998).