דאון מנוצה-זנב

דאון מנוצה-זנב
מצב שימור
	conservation status: least concern ללא חשש (LC)‏
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	קנגוראים
תת־סדרה:	דמויי-קוסקוס
משפחה:	פוסומים מנוצי זנב
סוג:	דאון מנוצה-זנב
מין:	דאון מנוצה-זנב
שם מדעי
	Acrobates pygmaeus; ‏שו, 1793
תחום תפוצה

דאון מנוצה-זנב (שם מדעי: Acrobates pygmaeus; קרוי גם דאון ננסי או עכבר מעופף) הוא מין של כיסאי קטן דמוי עכבר במשפחת הפוסומים מנוצי הזנב, שאנדמי ליבשת אוסטרליה. הדאון המנוצה הוא היונק הדואה הקטן ביותר בעולם, ונחשב לרגיש יותר לשינויי האקלים מיונקים אוסטרלים אחרים.

אטימולוגיה וכינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו המדעי של הדאון (Acrobates pygmaeus), מתייחס לגודלו הזעיר וליכולת הדאייה שלו, ומשמעותו ביוונית עתיקה: קפצן ננסי. מאז גילויו של הדאון מנוצה-הזנב על ידי האירופאים ותיאורו על ידי הזואולוג הבריטי ג'ורג' שו (אנ') בשנת 1793, הוא זכה לשלל כינויים, בהם: עכבר מעופף, אופוסום ננסי, סנאי ננסי, קוסקוס ננסי דואה ודאון ננסי. השם הרשמי שלו נקבע בשנת 1980 על ידי ועדה של אגודת היונקים האוסטרלית ומתייחס לשתי התכונות הייחודיות שלו. כינויים אבוריג'ינים עבור הדאון כוללים בין השאר: טואן-טואן, קובי-קובי, וואנגו, ג'נונדיט וטורנונג.

טקסונומיה ומיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדאון מנוצה-הזנב שייך למשפחת הפוסומים מנוצי הזנב, לצד הסוג פוסום מנוצה-זנב שחי בגינאה החדשה. המשפחה משויכת לתת-סדרת הפוסומים בסדרת הקנגוראים, אולם הסיווג של שני הסוגים השתנה לעיתים קרובות; במקור סווגו במשפחת הקוסקוסיים, לאחר מכן הועברו למשפחת הפוסומים הננסיים על בסיס דמיון חיצוני, ורק בשנת 1987 הוכרו כשייכים למשפחה עצמאית על בסיס הבדלים אנטומיים ומערכת השיניים מפותחת יותר שמותאמת עבור מזון מן החי. בניגוד לפוסומים הננסיים שקרובים גנטית לקוסקוסיים וכלולים תחת על-משפחת פלנגרידים (Phalangeridae), הפוסומים מנוצי הזנב קרובים למשפחות הכיסנאיים, הפוסומים הטבעתיים והצופוניים וכלולים תחת על-משפחת פטורואידים (Petauroidea).

הדאון מנוצה-הזנב מוכר כמין יחיד בסוגו ( Acrobates); עם זאת, מחקר גנטי ומורפולוגי משנת 2013, מצא שהסוג כולל למעשה שני מינים נפרדים שחופפים זה לזה באזורים רבים, ונבדלים במספר מאפיינים מורפולוגיים: גודל הבהונות, צורת הגולגולת והכריות הדביקות ברגליים ומבנה האוזן; הם גם מאכלסים בתי גידול שונים זה מזה. שני המינים הם:

דאון צר-בהונות (Acrobates pygmaeus) - המין המוכר והנפוץ יותר. מצוי לאורך קו החוף הצפוני והמזרחי של היבשת, ובמידה פחותה גם בקו החוף הדרומי. מגלה העדפה ליערות לחים וגבוהים. הבהונות שלו צרות, וכריות ההדבקה בתחתיתן עגולות.
דאון רחב-בהונות (Acrobates frontalis) - המין החדש; מוגבל לקו החוף הדרומי והמזרחי של היבשת ומגלה העדפה ליערות פתוחים ויבשים. הבהונות שלו גדולות ורחבות, וכריות ההדבקה בתחתיתן בצורת לבבות.

נכון לשנת 2020, הסיווג החדש טרם הוכר רשמית על ידי המערכת המשולבת למידע טקסונומי (ITIS), הרשימה האדומה של IUCN, המוזיאון האוסטרלי, אתר האינטרנט הבינלאומי למגוון בעלי החיים וארגונים בינלאומיים נוספים; בשל כך, ערך זה מתייחס לדאון המנוצה כטקסון מונוטיפי לעת עתה והמידע שבו תקף עבור שני המינים.

אחת מהדגימות של הדאון המנוצה שתוארה ב-1892 על ידי וולטר רוטשילד כמין נפרד בשם A. pulchellus, נאספה לטענת השולח מ"אחד האיים הקטנים בצפון גינאה החדשה"; העדר פרטים על מקום האיסוף וחוסר הוכחות לנוכחות בגינאה, הובילו את הזואולוגים להניח שמקורה של הדגימה באוסטרליה והאספן פשוט טעה. עם זאת, בשנת 2003 הזואולוג האמריקני כריסטופר הלגן מצא במוזיאון להיסטוריה של הטבע בסטוקהולם דגימה אחרת של דאון שנשלחה למוזיאון בשנת 1900 על ידי סוחר בשם ג'יי רידל, ונאספה לטענתו בגינאה החדשה. מאחר שכבר מדובר בשתי דגימות שנשלחו מאנשים שונים, קיומו של הדאון קיים בגינאה הפך לפחות מופרך, שכן עולם החי של האי אינו מוכר כל כך למערב ויונקים רבים התגלו למדע רק בשלהי המאה ה-21. בהנחה שהדאון אכן קיים בגינאה, הוא עשוי לייצג מין שלישי בסוג.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטומיה ומאפיינים פיזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדאון מנוצה-הזנב הוא היונק הדואה הקטן בעולם; גודלו קצת פחות מעכבר מצוי, והוא הסוג הקטן ביותר בסדרת הקנגוראים לאחר הפוסום הננסי והצופון. מבנה גופו שטוח, גמיש ואלגנטי וראשו פחוס ומחודד. העיניים שלו גדולות ותפוחות ומותאמות לראיית לילה, ואוזניו עגלגלות ובגודל בינוני. בתעלת האוזן, יש דיסק גרמי קטן שמותיר רק חריץ צר בצורת סהר למעבר גלי קול לעור התוף; המבנה הייחודי עשוי לתפקד כמהוד הלמהולץ ולהעצים את רגישות האוזן לתדרי קול גבוהים או נמוכים. החוטם והלוע קצרים והאף ריבועי וזעיר; לדאון יש זיפי שפם ארוכים סביב החוטם, האוזניים ולחיים. מערכת השיניים של הדאון מפותחת יותר משל הפוסום הננסי ומותאמת למזון מן החי. לשונו ארוכה ודקיקה (כ-11 מילימטרים), ובסריקה מיקרוסקופית ניתן להבחין שהיא בעלת דפוס ייחודי של פטמיות ארוכות וצפופות שמשפרות את יכולת יניקת הצוף ואספת אבקנים.

לדאון 5 אצבעות בכל יד ורגל; שתי האצבעות הראשונות ברגל גדולות במיוחד וחסרות טפרים בניגוד לשאר, השתיים האמצעיות סינדיקטיליות וזעירות, והאחרונה בגודל בינוני. הרפידות בכפות הידיים והרגליים מתאפיינות בכריות גדולות ובבלוטות זיעה, והשילוב שלהן מאפשר לדאון להיצמד בחוזקה למשטחים חלקים. ההדבקות לעצמים מושגת בעיקר על ידי בלוטות הזיעה שעל שכבת האפידרמיס ברפידות; הלחות המופרשת מהן, יוצרת מתח פנים וגורמת לכף היד והרגל לתפקד ככוסות יניקה (אנ') ולהיצמד לעצמים באמצעות יצירת ואקום. הזנב של הדאון ארוך, דקיק ופחוס עם יכולת לפיתה מסוימת.

אורך ראשו וגופו של הדאון מנוצה-הזנב: 8-6 ס"מ, אורך זנבו: 8-7 סנטימטרים, ומשקלו כ-12 גרם בלבד. הזכרים כבדים במקצת מן הנקבות, אך מלבד זאת הדו-צורתיות הזוויגית אינה קיימת. לדאונית יש כיס מפותח עם שרירי סגירה שנפתח חזיתית והוא מכיל בתוכו 4 פטמות.

קרומי דאייה וזנב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של המין נגזר משתי התכונות המפורסמות שלו: התכונה הראשונה היא קרומי הדאייה שנמתחים מהמרפקים לברכיים ומורכבים מקפל עור עבה עם רקמות חיבור וסיבי שריר; אף על פי שקרומי הדאייה של הדאון המנוצה קטנים וצרים בהשוואה לקרומי הדאייה של הדאון הענק או מיני הדאון, מסת הגוף הקטנה שלו והנוכחות של השיער הארוך בשולי הקרומים, מגדילים את האפקטיביות האווירודינמית שלהם, ומאפשרים לו לדאות מעץ לעץ למרחק של עד פי 300 מאורך גופו. קרומי דאייה קטנטנים נוספים נמצאים בין הרגליים האחוריות.

התכונה המפורסמת השנייה שלו, היא הצורה המיוחדת של הזנב; אף שהוא דליל בשיער וכמעט קירח, יש לו בצדדים שורות של שיער ארוך ונוקשה שמקנים לו מראה של נוצה או מסרק דו-צדדי. תכונה זאת ייחודית למשפחת הפוסומים מנוצי הזנב ואינה נמצאת אצל אף יונק אחר, ומיועדת להיגוי אחורי ולאיזון במהלך הדאייה. בנוסף, הדאון משתמש בזנבו ללפיתת ענפים במהלך הטיפוס.

כסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדאון המנוצה פרווה עדינה ורכה עם שיער צפוף וקצר ומרקם משי. צבעה הכללי מורכב מגוונים של חום ואפור ומשתנה מאזור לאזור: החל מחום-ערמוני, דרך חום-קפה, חום-קקאו, בז', זהוב או קרמל, וכלה בחום-אגוז, אפור כהה, אפור-צפחה או אפור-פחם. הצד התחתון (הבטן, החזה, הגרון והמותניים) בצבע לבן בוהק וניגודיות בינו לבין הצד העליון הכהה בולטת במיוחד בשוליים של קרומי הדאייה. הזרועות והשוקיים עשויים להיות כהים במקצת, אך מלבדם אין וריאציה משמעותית בגווני הפרווה.

הראש זהה פחות או יותר לצבע הגוף, והפנים חיוורות יותר. הלחיים והסנטר בצבע לבן בוהק, וסביב העיניים יש טבעות שחורות דהויות. חלקי הגוף החשופים של הדאון (כפות הידיים והרגליים, האוזניים והחוטם) בצבע ורוד, והאף אדמדם. הזנב בצבע ורוד כהה בצידו העליון וורדרד בצידו התחתון, והנוצות שלו בצבע אפור או חום כהה עם גוון זהוב בקצוות.

תפוצה וסביבת מחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדאון מנוצה-הזנב אנדמי לאוסטרליה; טווח התפוצה שלו משתרע לאורך קו החוף המזרחי של היבשת, החל מחצי האי כף יורק בקווינסלנד, דרך ניו סאות' ויילס, טריטוריית הבירה האוסטרלית וויקטוריה עד לפינה הדרום-מזרחית של אוסטרליה הדרומית; הוא מצוי גם באי פרייזר, אך נעדר מטסמניה. למרות טווח התפוצה הנרחב, הדאון נצפה או נלכד לעיתים רחוקות עקב גודלו הזעיר, פעילותו הלילית והיותו שוכן עצים מובהק.

בית הגידול של הדאון המנוצה כולל סוגים מגוונים של יערות: יער גשם טרופי, יער גשם ממוזג, יער אקליפטוס פתוח, יער סקלרופילי יבש או לח, חורש ים-תיכוני וכן יערות גדותיים דלילים של אקליפטוס המקור הגדלים לאורך נהרות ובאזורים מוצפים; עובדה זאת, מסבירה את התרחבות טווח התפוצה שלו לתוך פנים היבשת לאורך נהר מארי. הדאון מצוי הן ביערות שפלתיים והן ביערות הרריים עד רום 1,200 מטר מעל פני הים. ברוב חלקי התפוצה, מתקיימת חפיפה נרחבת עם פוסום ננסי מזרחי.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנהגות ופעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדאון המנוצה הוא שוכן עצים מובהק שמבלה עד 87% משעות הפעילות שלו בין צמרות העצים וחופת היער בגובה 15–40 מטר מהאדמה; בהתאם לכך, הוא טפסן מיומן וזריז ביותר, עם התאמות רבות לתנועה בין ענפים: יש לו בלוטות זיעה וכריות גדולות בכף היד והרגל שמפותחות יותר מאצל הצופון או הדונרט, והן מאפשרות לו להיצמד לגזעים החלקים של האקליפטוסים ולנוע במהירות לאורך הענפים; בניסוי בשבי, נמצא שהוא מסוגל לטפס אפילו על חלונות זכוכית אנכיים, כתוצאה מהלחות של הבלוטות אשר יוצרת ואקום.

הזנב הגמיש משמש לאיזון ובעל יכולת לפיתה, אך בצורה פחות משמעותית מהצופון או הפוסום הננסי. בתנועה בין העצים, הדאון נעזר ביכולת הדאייה שלו: הוא מסוגל לדאות עד למרחק 28 מטר בין עץ לעץ, ובלילה ממוצע מבצע 3–5 דאיות כאלה בכל שעה. אף על פי שזנבו המנוצה יכול לשמש כהיגוי אחורי, עבור סיבובים חדים הדאון משתמש בעיקר בתנועות הגפיים כדי לכוון את עצמו למקום הרצוי. התנועה על האדמה נדירה יותר, ומתרחשת תחת ומעל חופת השיחים.

הדאון המנוצה הוא יונק פעיל לילה, ואת שעות היום הוא מעביר בשינה במקלט מוגן בעלווה הצפופה; בתקופות שבהם הדאונית מטופלת בצאצאים, היא יוצאת לפעילות כבר בשעות אחר הצהריים כדי לעמוד בדרישות האנרגיה של ההנקה. הדאון בונה לעצמו קן כדורי מעלים של אקליפטוס וקזוארינה, קליפות עץ דקות ושרכים, והוא מקנן כמעט בכל חלל סגור שבנמצא: החל מגזעי עצים רקובים, דרך קינים נטושים של ציפורים ופוסום זנב-טבעת מצוי וכלה בתיבות עץ וחללים מלאכותיים שנפרשים על ידי רשויות השימור.

הדאון הוא יונק חברותי במיוחד, ולן בקינים בקבוצות גדולות יותר מכל כיסאי זעיר אחר: 25-5 פרטים; עם זאת המבנה החברתי אינו יציב, וכל דאון עשוי להחליף קבוצה אחת לכמה זמן. שיחור מזון בקבוצות נדיר מאוד בטבע ושכיח בשבי. הדאונים מתקשרים באמצעות ציוצים קולניים וחותמי ריח, והם סובלניים מאוד זה כלפי זה. דונם אחד עשוי לאכלס כ-100 דאונים, וכל עוד יש שפע במזון אין להם בעיה לחיות בצפיפויות גבוהות; תצפית אחת מצאה לא פחות מ-40 דאונים שניזונו כולם מעץ אקליפטוס אחד שהיה עשיר בתפרחות. הדאון חי בשטח ביתי קבוע שגודלו 2.1-0.4 דונם, ובמהלך החיפוש אחר מזון הוא מתרחק מהקן עד 219 מטר לכל היותר.

תזונה, טריפה ומטבוליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדאון מוגדר כיונק אוכל-כל; הוא תר אחר מזון בין ענפי העצים ולעיתים רחוקות יותר גם על האדמה, וניזון בעיקר משרף, לשד, טל דבש, שיפה ופרוקי רגליים מגוונים (בפרט עשים, זחלים, נמלים וטרמיטים). צוף ואבקנים נצרכים במינון נמוך יותר מהפוסום הננסי, וכוללים בעיקר את הבנקסיה, האקליפטוס, האנגופורה והקורימביה. האבקנים אינם מתעכלים היטב בקיבתו של הדאון בסיבוב הראשון, ולכן הוא מלקט אותם מהגללים ואוכל אותם שוב. פירות, זרעים ופטריות נצרכים גם הם לעיתים קרובות, אך בדרך כלל זה קורה כאשר הדאון נתקל בהם באופן מקרי ולא בעקבות חיפוש ממוקד. הרכב התזונה של הדאון משתנה בהתאם לזמינות ולעונה.

בהתחשב בגודלו הזעיר, טורפיו של הדאון המנוצה רבים ומגוונים; הם כוללים בין השאר את פיתון השטיחים, הופלוצפלוס סטפנסי, עורב היער, קיכלי חנקן אפור, ינשוף נצי, תנשמת, דינגו, נמיית כיס נמרית, עטלף רפאים, כוח התחרה ואנטכינוס, ובאופן חריג גם קרובו דאון הסוכר.

אף על פי שהדאון המנוצה אינו נכנס לתרדמת חורף מלאה, הוא נכנס לעיתים קרובות למצב של טורפור (תרדמת זמנית) בתגובה למזג אוויר קר (12 מעלות ומטה). הטורפור נמשך 5.5-2.5 ימים, ובמהלכו טמפרטורת הגוף יורדת עד ל-2 מעלות צלזיוס, וקצב הלב וחילוף החומרים מואט מאוד; תכונה זאת מאפשרת לו להימנע מפעילות בטמפרטורות נמוכות שמאלצות אותו לבזבז אנרגיה יקרה על חימום הגוף, וכן לעבור תקופות קצרות של מחסור במזון.

במהלך שינה או טורפור, הדאון מתכרבל לכדור ומקפל את אוזניו וזנבו, במטרה להסתיר ככל האפשר את חלקי הגוף החשופים ובכך להגדיל את החיסכון המטבולי של הגוף; לעיתים קרובות, הוא נוהג להצטופף עם דאונים נוספים כדי להפחית את אובדן חום הגוף ולשמר את האנרגיה. בניגוד לפוסום הננסי, הדאון אינו אוגר שומן בבסיס זנבו באופן קבוע אלא רק בעתות מחסור.

רבייה ומחזור חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עונת הרבייה של הדאון המנוצה נמשכת מיולי עד ינואר בוויקטוריה, ועשויה להיות ארוכה יותר בצפון. הדאון הוא יונק פוליגמי. הנקבות ממליטות פעמיים בשנה, ובכל המלטה גודל השגר הוא 2–4 גורים; ייתכנו מקרים של שגר גדול יותר, אך מכיוון שמספר הפטמות בכיס מוגבל ל-4, הנותרים ימותו. ההיריון נמשך 18–20 ימים, והדאונית יכולה לשלוט בגודל השגר ולהקפיא את ההתפתחות של חלק מהעוברים בהתאם לתפוסה בכיס או למשאבי המזון הזמינים. בדרך כלל, לאחר ההמלטה של השגר הראשון הדאונית מזדווגת שוב ונכנסת להיריון, ואז השגר השני מוקפא בתהליך הידוע כדיאפאוזה עד שהשגר הראשון ייגמל.

עיניהם של הגורים נפקחות בגיל 6 שבועות, והם שוהים בכיס זמן ארוך במיוחד עבור כיסאים זעירים: 65 ימים; בפרק זמן זה, הדאונית מאבדת בממוצע גור אחד בכל המלטה (נפילה מהכיס למשל). לאחר שעזבו את הכיס, הגורים שוהים בתוך הקן של האם חודש נוסף, ונגמלים בגיל 105 ימים. כל עוד הגורים בתוך הכיס הדאונית עדיין יכולה לרחף בין העצים חרף המשקל העודף, אולם ברגע שהם יוצאים ממנו, היא אינה יכולה לשאת אותם על גבה במהלך התעופה ומותירה אותם בקן כשהיא תרה אחר מזון. מכיוון שהקן מאכלס לעיתים על ידי מספר דאוניות, לאחר שהגורים עוזבים את הכיס ושוהים במשותף בקן הם עשויים לינוק מדאונית אחרת.

לאחר היציאה מהקן, הגורים מתלווים לאם לתקופה קצרה בטרם יהפכו לעצמאים; רובם עוזבים את השטח שבו נולדו ועוברים למקום אחר, חרף העובדה שהדאונים הבוגרים בסביבה סובלניים לחלוטין כלפיהם. הגורים מגיעים לגודלם המלא בגיל 5 חודשים לערך, והבגרות מתרחשת בסביבות 8 חודשים אצל הנקבה, ובין 12 ל-18 חודשים אצל הזכר. שיעור ההישרדות של הגורים נמוך למדי ורק 15-10% מתוכם יגיעו לבגרות.

תוחלת החיים המרבית בטבע של הדאון מנוצה-הזנב עד 5 שנים, ובשבי 4–7 שנים.

מצב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדאון מנוצה-הזנב מסווג על ידי הרשימה האדומה של IUCN במצב השימור ללא חשש (LC), בשל תפוצתו הרחבה, אוכלוסייתו הגדולה ונוכחותו במספר רב של אזורים מוגנים. מאחר שהדאון שוכן עצים, הוא מאוים בעיקר מצד שריפות יער גדולות וצמצום סביבת המחיה מפעילות אנושית דוגמת בירוא יערות; איומים אחרים הם טריפה על ידי חתולים ושועלים, ודחיקה מקינים על ידי המיינה המצויה. אוכלוסיות קטנות עשויות להיות בסיכון בעקבות שינויי האקלים.

אומדן האוכלוסייה אינו ידוע, והמגמה הכללית יציבה. יש אוכלוסייה שבויה של דאונים בגן החיות טרונגה באוסטרליה, ומספר אוכלוסיות קטנות בגני חיות באירופה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Harris, Jamie M. ‏ "Acrobates pygmaeus (Diprotodontia: Acrobatidae)." Mammalian Species 47.920 (2015): 32-44.
Pridmore, Peter A., and Peter H. Hoffman. ‏ "The aerodynamic performance of the feathertail glider, Acrobates pygmaeus (Marsupialia: Acrobatidae)." Australian Journal of Zoology 62.1 (2014): 80-99.
Fleming, Michael R. "The Thermal Physiology of the Feathertail Glider, Acrobates Pygmaeus (Marsupialia: Burramyidae)." Australian Journal of Zoology 33.5 (1985): 667-681.
Rosenberg, Herbert I., and Robert Rose. "Volar adhesive pads of the feathertail glider, Acrobates pygmaeus (Marsupialia; Acrobatidae)." Canadian Journal of Zoology 77.2 (1999): 233-248.
Turner, Vivienne. "Eucalyptus pollen in the diet of the feathertail glider, Acrobates pygmaeus (Marsupialia: Burramyidae)." Wildlife Research 11.1 (1984): 77-81.