פסק דין אוברגפל נגד הודג'ס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אוברגפל נגד הודג'ס
(Obergefell v. Hodges)
Seal of the United States Supreme Court.svg
בית המשפט העליון של ארצות הברית
טענות נשמעו ב-28 באפריל 2015
החלטה: 26 ביוני 2015
שם מלא של המקרה ג'יימס אוברגפל, העותרים, נגד ריצ'רד הודג'ס, מנהל המחלקה לבריאות באוהיו
James Obergefell, et al., Petitioners v. Richard Hodges, Director, Ohio Department of Health, et al.
מראה מקום 576 U.S. ___
ערכאות נמוכות Bourke v. Beshear, DeBoer v. Snyder, Tanco v. Haslam, Love v. Beshear.
החלטת בית המשפט העליון
נישואים חד-מיניים הם זכות חוקתית שתקפה בכל 50 מדינות ארצות הברית
המותב
נשיא בית המשפט העליון: ג'ון רוברטס
חברי המותב: אנטונין סקאליה, אנתוני קנדי, אלנה קייגן, סוניה סוטומיור, סטיבן ברייר, רות גינסברג, סמואל אליטו, קלרנס תומאס
דעות בפסק הדין
דעת רוב: קנדי
מצטרפים לדעת הרוב: קייגן, סוטמיור, ברייר וגינסבורג
דעת מיעוט: רוברטס, סקאליה, אליטו ותומאס
חוקים אליהם מתייחס בית המשפט
התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית

פסק דין אוברגפל נגד הודג'סאנגלית: Obergefell v. Hodges; מראה מקום: 576 U.S. ___ (2015)) הוא פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון של ארצות הברית, הקובע כי נישואים חד-מיניים הם זכות חוקתית תחת התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית. במה שהוחלט ב-26 ביוני 2015, נבחנו שלושה תיקים נוספים העוסקים בנישואים חד-מיניים, בעתירות שהוגשו בשל האיסור של המדינות טנסי, מישיגן, אוהיו וקנטקי. העתירה הוכרה בשם "אוברגפל נגד הודג'ס", ודיונים בעל-פה נערכו ב-28 באפריל 2015.

בפסק הדין שהוחלט בסופו של דבר, ברוב של חמישה שופטים נגד ארבעה, קיבל בית המשפט את העתירה – ועל כן הפכו נישואים חד-מיניים לחוקיים בכל מדינות ארצות הברית – כשמספרם גדל מ-37 שהרשו זאת באותה העת ל-50.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 2013, לאחר פסק הדין ארצות הברית נגד וינדזור, החליטו ג'יימס אוברגפל וג'ון ארתור, זוג חד-מיני מסינסינטי שבאוהיו, להתחתן על מנת לזכות בהכרה פדרלית לנישואיהם. הזוג התחתן במרילנד. לאחר שנתבשרו כי מדינת מגורם אוהיו לא תכיר בהם כזוג נשוי, הגישו הזוג תלונה הנקראת "אוברגפל נגד קייסיק" (שמו של הנאשם קרוי על מושל אוהיו דאז, ג'ון קייסיק), לבית המשפט המחוזי הפדרלי למחוז הדרומי של אוהיו ב-19 ביולי 2013, בתואנה כי המדינה מפלה נגד זוגות חד-מיניים שהתחתנו חוקית מחוץ למדינה.

מפני שאחד העותרים, ג'ון ארתור, היה חולה סופנית וסבל מטרשת אמיוטרופית צידית (ALS), דרשו הזוג שממשלת אוהיו תכיר בשותפו של ארתור, ג'יימס אוברגפל, כאלמנו החוקי על תעודת פטירתו, על סמך נישואיהם במרילנד. הפקיד המקומי באוהיו הסכים כי אפליה נגד בני הזוג היא לא חוקתית, אך לשכת התובע הכללי של המדינה הודיעה על כוונתה להתנגד להכרה ולהגן על האיסור על נישואים החד-מיניים באוהיו.[1]

בית המשפט הפדרלי קיבל את תביעתם של בני הזוג, אך המדינה עירערה וההחלטה נהפכה על ידי בית המשפט לערעורים של ארצות הברית עבור הסבב השישי. ההחלטה נתקבלה ברוב של 2-1, והסתמכה על הכרעה קודמת שנקראת "פסק דין בייקר נגד נלסון" (אנ') משנת 1971. משם המשיכו הזוג והגישו ערעור לבית המשפט העליון של ארצות הברית ב-14 בנובמבר 2014. בבקשתם מבית המשפט הם שאלו האם סירובה של אוהיו להכיר בנישואים חד-מינים המובצעים בתחומי שיפוט אחרים סותרים שני סעיפים בתיקון ה-14 לחוקה, המעניקים את הזכויות להליך הוגן (Due Process) והגנה בפני החוק (Equal Protection) לכל אזרח.

ב-16 בינואר 2015 הודיע בית המשפט העליון כי הוא בוחן את המקרה יחד עם עתירות דומות ממישיגן, קנטקי וטנסי שהוגשו אליו, אשר אתגרו את האיסור של מדינות אלה על נישואים חד-מיניים. בהחלטה זו נקבע כי דיונים בעל-פה ייערכו ב-28 באפריל 2015. באותה עת, 36 מדינות אפשרו נישואים חד-מיניים.[2]

החלטת בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 ביוני 2015, פסק בית המשפט העליון ברוב של 5-4 כי התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית דורש מכל המדינות באיחוד לאפשר נישואים חד-מיניים, וכן להכיר בנישואים כאלה הנערכים במדינות אחרות. בכך הפך בית המשפט החלטה קודמת של בית המשפט לערעורים של ארצות הברית עבור הסבב השישי, שנקראת "Baker v. Nelson", אשר עוררה תקדים בכך שקבעה כי איסור על נישואים חד-מיניים הוא חוקתי.

השופט אנתוני קנדי, נותן דעת הרוב

פסק הדין אוברגפל נגד הודג'ס ניתן ביום השנה השני שחלף מאז פסק דין ארצות הברית נגד וינדזור (אנ'), שקבע כי החלק השלישי ב"חוק ההגנה על הנישואים" ( Defense of Marriage Act), אשר אסר על הכרה פדרלית בנישואים חד-מיניים, אינו חוקתי. יום זה היה גם יום השנה השנים עשר מחלוף פסק דין לורנס נגד טקסס, שפסל חוקי איסור על משכב זכר ב-13 מדינות ברחבי ארצות הברית. כל הכרעה של שופט בבית המשפט הייתה זהה להכרעתו בפסק הדין "וינדזור" מיוני 2013. בשני המקרים, נחשב השופט אנתוני קנדי ל"קול המתנדנד" וכתב את דעת הרוב.[3]

דעת הרוב נכתבה על ידי השופט אנתוני קנדי, ואיתה הסכימו השופטים סוניה סוטומיור, סטיבן ברייר, רות ביידר גינסברג ואלנה קייגן. דעת הרוב גרסה כי איסור של מדינות על נישואים חד-מיניים מהווה הפרה של שני סעיפים מרכזיים בתיקון ה-14 לחוקה. בדעת הרוב כתב קנדי:

אף איחוד אינו משמעותי יותר מזה של נישואים, שכן הוא משלב את האידיאלים הנשגבים של אהבה, נאמנות, מסירות, הקרבה ומשפחה. ביצירת ברית ביניהם, הופכים שני אנשים למשהו גדול יותר מכפי שהיו קודם לכן. תהיה זו אי הבנה לומר שגברים ונשים אלה [הומואים ולסביות] אינם מכבדים את רעיון הנישואים. טענתם היא שהם כן מכבדים רעיון זה, מכבדים אותו כל כך שהם מבקשים כי הוא יחול גם עליהם. תקוותם היא שלא ידונו אותם לחיים של בדידות, הרחק מאחד המוסדות העתיקים ביותר של הציוויליזציה. הם מבקשים זכות לשוויון בעיני החוק. החוקה מעניקה להם זכות זו.

השופט אנתוני קנדי

כל השופטים שהצביעו נגד ההחלטה כתבו דעת מיעוט משלהם. השופטים הם אנטונין סקליה, קלרנס תומאס, סמואל אליטו ונשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבית הלבן מואר בצבעי דגל הגאווה לאור פסק הדין

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Zimmerman, Julie (14 ביולי 2013). "To get married, they left Ohio". The Cincinnati Enquirer. 
  2. ^ The march of marriage equality, Vox
  3. ^ "Anthony Kennedy: how one man's evolution legalized marriage for millions". The Guardian. 26 ביוני 2015. בדיקה אחרונה ב-27 ביוני 2015.