פרשת ידלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרשת ידלין הייתה פרשת שוחד שנחשפה בישראל בחודש אוקטובר 1976. במרכזה עמד אשר ידלין, אחד האישים הבולטים ביותר במפלגת העבודה הישראלית. חשיפת הפרשה הביאה למאסרו של ידלין, מנכ"ל קופת חולים כללית שיועד להתמנות לנגיד בנק ישראל. היא הייתה חלק מתהליך מתמשך שגרם לאובדן ההגמוניה של מפלגת העבודה לאחר יותר משלושים שנה כמפלגת השלטון, שבמהלכן ניהלה את הממשלה ואת כל מוסדות הציבור החשובים.

הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1976 החל השבועון "העולם הזה" לפרסם תחקירים על פעולות כספיות בלתי כשרות שנגעו לבכירים במפלגת העבודה ולקופת המפלגה. בין השמות שהוזכרו היו אלה של אשר ידלין, שהיה אמור להתמנות לנגיד בנק ישראל[1], ושל אברהם עופר, שר הבינוי והשיכון בממשלת רבין הראשונה. מהתחקירים עלה כי השניים היו מעורבים בקבלת שוחד. כתב העיתון יגאל לביב הגיש תלונה במשטרה, והטיפול בתיק הועבר לראש היחידה לחקירות הונאה, בנימין זיגל.

בעקבות פרסום מינויו של ידלין לנגיד בנק ישראל, דיווחה המשטרה לשר המשטרה על השמועות נגד ידלין והוחל בבדיקה מקדמית שלהן. ידלין זומן לחקירה באזהרה, כחשוד בקבלת שוחד. כן נעצר החשב של קופת החולים, מאיר קמחי, ובכירי המשטרה זיגל ויעקב קדמי לחצו עליו להסכים לשמש עד מדינה נגד ידלין, אך הוא סירב בטענה שאין לו כל מידע מרשיע נגד ידלין[2]. לאחר שבוע של חקירות לא נמצאו ראיות למעשים פליליים של ידלין אלא לכל היותר למעשים שיש בהם טעם לפגם[3]. ואולם היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, החליט לתת אור ירוק למשטרה להעמיק את החקירה ללא הגבלת זמן[4]. במכתבו כתב היועץ המשפטי שלא נמצא אישוש לשמועות הראשוניות, אבל במהלך הבדיקה עלו חשדות חדשים שכללו:

  • קבלת עמלות מארבע עסקאות שבהן מכרה קופת החולים נכסים. התברר שבעסקאות אלו שולמו עמלות והייתה גרסה, שידלין הכחיש, ולפיה חלק מהעמלה שולמה לו. לימים טען ידלין שהכסף הועבר למפלגת העבודה[5].
  • ידלין רכש דירה עם פלונית (היא חווה ארליכמן), מתווכת קרקעות, והדירה נרשמה על שמה של פלונית בלבד. היועץ המשפטי כתב שעלה חשד לקשירת קשר להימנע מתשלום מס שבח. ידלין טען שלא היה מודע לבעייתיות והצהיר שיבדוק את העניין, ובמידת הצורך ישלם את המס הנדרש.
  • נכס של קופת חולים נמכר לפלוני שלא היה הרוכש האמיתי. ידלין טען שהרוכשת הייתה פלונית, ואילו פלונית טענה שידלין היה שותף לרכישה.

ידלין טען שכל החשדות מבוססים על גרסתה של חווה ארליכמן, שהייתה בקשר זוגי עימו והתאכזבה מכך שדחה אותה[6].

בעקבות ההיתר שנתן היועץ המשפטי לממשלה נעצר ידלין ב־18 באוקטובר 1976. המשטרה לחצה על מיודעיו לחצים כבדים והצליחה לגייס שני עדי מדינה להעיד נגד ידלין. מדינת ישראל רעשה, וכל אמצעי התקשורת עסקו במעקב אחרי החקירה והדיונים בבתי המשפט.

ב־13 בדצמבר 1976 הוגש כתב אישום נגד ידלין[7], וכעבור כמה ימים הוא נעצר עד תום ההליכים[8]. בתחילת המשפט כפר בכל ההאשמות נגדו[9], אבל זמן מה לאחר מכן הבין כי סיכויי הזיכוי קטנים והגיע לעסקת טיעון שלפיה הודה בחמישה מקרים של שוחד וקבלת טובות הנאה[10]. על פי פסק הדין ידלין העביר למקורביו, עורך דין ומתווכת נדל"ן, טיפול בענייני משפט ותיווך הקשורים לנכסים של קופת חולים, ואלה העבירו לו במזומנים חלק משכר הטרחה שקיבלו. עורך הדין חיים גושן וחווה ארליכמן שימשו עדי מדינה במשפט, והעידו כי חלקו את שכר טרחתם עם ידלין.

ידלין נדון לחמש שנות מאסר ולקנס של 30,000 דולר. הוא נשא את מאסרו בכלא רמלה ובכלא מעשיהו, ושוחרר מקץ כארבע שנים. עם שחרורו פרסם את ספרו "עדות", ובו תולדות חייו וגרסתו למסכת האירועים. בספרו זה תיאר את דרכה של המפלגה שבה היה חבר, וכלשונו ספרו זה "איננו סיפורו של אשר ידלין בלבד. זהו סיפור הסתאבותה של החברה הישראלית ושל תנועת העבודה". על פי גרסתו "חברי בגדו בי והפקירו אותי כטרף קל לציבור ולמערכת המשטרתית והמשפטית". לדבריו הוא היה קורבן של מערכת מושחתת שהקריבה את ראשו כדי להציל את המערכת המסואבת ממילא.

משפטה של שרה הרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת נובמבר 1976 נעצרו מקורבים לידלין ובהם אחותו, שרה הרי[11]. כתב האישום המקורי נגד ידלין הוגש נגדו ונגד אחותו בצוותא. אחרי שידלין הגיע להסדר הטיעון המשיך המשפט נגד הרי לבדה, באשמה של מתן שוחד בסך אלפיים ל"י[12]. בהתחדש המשפט הודתה הרי באשמה ונדונה למאסר על תנאי ולקנס קטן. בית המשפט התחשב בסבל שסבלה הנאשמת מכך שהעבֵירה הזניחה יחסית שעברה נקשרה במשפטו של אחיה. כן הביאה השופטת הדסה בן-עתו בחשבון את העובדה שעל פי כתב האישום היוזמה לקבלת השוחד הייתה של מאיר קמחי[13] (כמפורט בהמשך, קמחי זוכה מאשמה).

משפטו של מאיר קמחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשב מאיר קמחי טען כי בליל החקירה הראשון אמר לו יעקב קדמי: "אדון קמחי אנו מכירים אותך, חקרנו עליך. יודעים שאתה איש ישר. אתה לא אשם בשום דבר. עזור לנו להפליל את ידלין ולהכניסו לבית־סוהר"[14]. קמחי סירב להעיד כעד מדינה נגד ידלין, והועמד לדין באשמה של קבלת שוחד בעד מתן תיק הביטוח של קופת החולים לשרה הרי[15]. באוגוסט 1978 זיכה השופט אהרן אולסקר את קמחי מכל אשמה, וקבע כי שני עדי התביעה המרכזיים שיקרו וכי עדויותיהם היו מלאות סתירות[16]. קמחי שב לעבוד בתפקיד אחר בקופת החולים[17], אך הקופה סירבה לשלם לו את הוצאות משפטו[18].

המשפט הנוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך כדי מאסרו של ידלין הוא הועמד לדין על כתב אישום נוסף, שכלל האשמה בשוחד על קבלת כספים למען אחותו מידי ידידו מרדכי אליסון. השופט מנחם אילן זיכה אותו מכל אשמה, בקובעו שאליסון שיקר ושגם אילו קיבל את כל דבריו לא היה בכך להוכיח קבלת שוחד, שכן יכלו להיות סיבות רבות למתן הכסף[19].

השפעתה של פרשת ידלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעה הרווחת היא כי פרשת ידלין קירבה את סוף תקופת השלטון של מפלגת העבודה, והביאה למהפך הפוליטי בבחירות 1977, שבו עלתה לשלטון מפלגת הליכוד בראשותו של מנחם בגין.

בד בבד עם הפרשה התפרסמו בזו אחר זו פרשיות נוספות הקשורות במפלגה, ובהן התאבדותו של השר שנחשד בשוחד, אברהם עופר, סמוך מאוד למעצרו של אשר ידלין; מעצרו של מיכאל צור, גם הוא מקורב למפלגה, שנדון ל־15 שנות מאסר באשמת מעילה; וכן פרשת חשבון הדולרים של בני הזוג יצחק ולאה רבין.

תהליך שקיעתה של המפלגה, שהחל עם השבר שיצרו מלחמת יום כיפור ואובדן האמון של הציבור במנהיגיו, קיבל תאוצה עם חשיפתן של פרשיות השחיתות השלטונית. על פי מרבית ההיסטוריונים נוצר בציבור הרושם כי ראשי התנועה מתנהגים כאילו הם מורמים מעם, ועושים בכספי ציבור ובמוסדות השלטון ככל העולה על רוחם. ידלין עצמו טען בחקירותיו כי הכסף שקיבל לא נועד לצרכיו האישיים אלא שימש כצינור להעברת כספים לקופת המפלגה. הטענה לא סייעה להקל בעונשו; היא אף הגבירה את הכעס על המעשים שיוחסו לו ועל התחושה שהסיאוב פשה בתנועת השלטון.

האישים הבולטים בפרשת ידלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אהרן ברקהיועץ המשפטי לממשלה, שנדרש לקבל את ההחלטה על פתיחת חקירה נגד אישיות ציבורית בכירה כידלין, ועל הגשת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים. ברק טבע באותה פרשה את המונח "מבחן בוזגלו".
  • בנימין זיגל – ראש היחידה לחקירות הונאה במשטרת ישראל, שנחשב "אימת עברייני הצווארון הלבן" והביא להגשת כתב האישום ובסופו של דבר להודאתו של הנאשם.
  • טליה לבני – הידועה בציבור של אשר ידלין, שעמדה לצידו לאורך תקופת החקירות והמאסר, ובהיותה עורכת דין סייעה לו במהלכיו המשפטיים. לבני נישאה לידלין במהלך מאסרו, אך התגרשה ממנו לאחר שירד לארצות הברית. לאחר שחרורו של ידלין אמרה לבני: "עבורי, פרשת ידלין לא תסתיים לעולם. למדתי להעריך נכונה את המערך המפלגתי, את המוסכמות החברתיות, את ההתייחסות למושגים כמו צדק ומשפט". לבני המשיכה לעסוק בעריכת דין וב־2002 נבחרה ליו"ר נעמת.
  • דליה ידלין – אשתו לשעבר של אשר ידלין, אשר למרות פרידתה ממנו התגייסה לעמוד לצידו ואף חברה לטליה לבני כדי לגייס את דעת הקהל בניסיון להציג את ידלין כקורבן השיטה.
  • אברהם עופרשר השיכון בתקופת ממשלת רבין. שמו נכרך בפרשיות שוחד עם זה של ידלין. עופר התאבד הואיל ולא יכול לעמוד בלחץ השמועות והחקירות שהתנהלו בעניינו. החקירה נגדו הופסקה בלי שהוצגה הוכחה כלשהי לאשמתו.

מונחים בצל הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השיטה – מונח אשר ביטא את התהליך שבו כספי חברות וארגונים ציבוריים הגיעו בדרכים מפוקפקות אל קופת המפלגה ושימשו לפעולותיה השוטפות. המונח עלה לראשונה בפרשת מיכאל צור, ושב והודגש בפרשת ידלין.
  • מבחן בוזגלו – מונח שטבע אהרן ברק. כאשר ביקשו ממנו לקיים את חקירתו של ידלין במשרדו הוא הורה לזמנו לחקירה במתקן משטרתי ואמר כי מעמדו של חשוד, רם ככל שיהיה, צריך להיות שווה למעמדו של אזרח פשוט מן השורה (בוזגלו, למשל).
  • "בית ידלין" – מבנה מצפון לשכונת נווה אביבים שנחשב סמל מוחשי לפרשה. ב־1962 החליטו כמאה רופאים מדרום אמריקה לבנות בניין של מרפאות פרטיות בתל אביב, ולשם כך ייסדו את החברה ישראל אמריקן מדיקל סנטר ורכשו ממינהל מקרקעי ישראל עשרים דונם אדמה[20][21]. בניית השלד החלה ב־1966 ונפסקה כעבור ארבע שנים, בעוד החברה מנסה לאתר שותף. כשעלו החיפושים בתוהו מכרה את הבניין לקופת חולים כללית, בעסקה שבה טיפל ידלין, בתחילת 1975[20]. הבנייה לא הושלמה והמבנה נותר שלד במשך עשרות שנים, ועל קירותיו כתב אלמוני את המילים "בית ידלין"[22]. ב־1990 מכרה קופת החולים, שהגיעה למסקנה כי האזור אינו מתאים לבית מרפאות, את המתחם. היא עשתה זאת רק אחרי שרכשה קרקעות סביבו והגדילה אותו ל־33 דונם[20]. בינתיים התפתחה מסביב רמת אביב ג', שהשטח נמצא במערבה. ועדות התכנון נעתרו לבקשת הרוכשת, ישרס, והתירו להפוך את השלד לבניין דיור מוגן[22][20], אך לבסוף אישרו תוכנית לבניית בתי מגורים והתנו את מתן היתרי הבנייה בהריסת השלד[20]. הוא נהרס ב־2005 ובעשור השלישי של המאה ה-21, ניצבים במקום בנייני "אביב בגימל" שבנתה אביב־אוסיף, בעלת הקרקע בעת הבנייה[22].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הממשלה אישרה מועמדות ידלין לנגיד בנק ישראל, דבר, 6 בספטמבר 1976
  2. ^ החשב הכללי של קופ"ח סירב להיות עד מדינה בפרשת ידלין, מעריב, 10 באוקטובר 1976
  3. ^ יהושע כהנא, היועץ המשפטי ופרקליט המדינה התבקשו לתת חוות־דעת על ידלין, מעריב, 13 באוקטובר 1976
  4. ^ היועץ המשפטי החליט אור ירוק, מעריב, 14 באוקטובר 1976
  5. ^ ידלין: השוחד מארליכמן אלי; מעו"ד גושן לקופת מפלגת העבודה, דבר, 15 בפברואר 1977
  6. ^ המסמכים שהביאו להחלטת הממשלה, מעריב, 18 באוקטובר 1976
  7. ^ אשר ידלין מואשם בקבלת דמי שוחד, דבר, 14 בדצמבר 1976
  8. ^ ידלין יהיה עצור עד משפטו, דבר, 21 בדצמבר 1976
  9. ^ ידלין ואחותו כופרים בהאשמות, דבר, 18 בינואר 1977
  10. ^ ההסכם בין ההגנה והתביעה, דבר, 15 בפברואר 1977
  11. ^ תיווך לשוחד וגניבת תמונות, דבר, 3 בנובמבר 1976
  12. ^ ביום א' יסוכם המשך חקירתו של ידלין, דבר, 25 בפברואר 1977
  13. ^ מאסר על תנאי וקנס לשרה הרי, דבר, 29 במרץ 1977
  14. ^ קמחי: לא העליתי בדעתי ללחוץ על אחותו של ידלין שהיה יכול לפטר אותי ברגע, דבר, 23 בפברואר 1978
  15. ^ יגאל לבנון במשפט מאיר קמחי, דבר, 18 באוקטובר 1977
  16. ^ מאיר קמחי חשב קופ"ח לשעבר זוכה מאשמה של קבלת שוחד, דבר, 25 באוגוסט 1978
  17. ^ קמחי חוזר לקופ"ח - לתפקיד חדש, דבר, 27 בנובמבר 1978
  18. ^ ישעיהו אביעם, קופ"ח לא תחזיר לקמחי הוצאות משפט, מעריב, 26 בנובמבר 1978
  19. ^ אשר ידלין זוכה מכל אשמה, דבר, 26 בספטמבר 1978
  20. ^ 1 2 3 4 5 שרון קדמי, ‏מתחם בית ידלין יהפוך לשכונת מגורים ודיור מוגן, באתר גלובס, 23 ביולי 2003
  21. ^ יגאל לב, שלד ושמו מדיקל סנטר, מעריב, 22 באוקטובר 1976
  22. ^ 1 2 3 דני רכט, מדיקל סנטר (בית ידלין) / אביב בגימל, באתר תל אביב 100. האנציקלופדיה העירונית