שלמה פישר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב שלמה פישר
FISHER.JPG
הרב שלמה פישר (מימין) עם בנו הרב מאיר פישר
לידה 6 בפברואר 1932 (בן 86)
כ"ט בשבט תרצ"ב
ירושלים
מקום פעילות ירושלים
השתייכות ליטאים
תחומי עיסוק ראש ישיבת איתרי והנגב ואב"ד בבית הדין הרבני בירושלים
רבותיו הרב אליעזר יהודה פינקל, הרב מרדכי שרעבי
תלמידיו הרב יצחק יוסף הרב אריאב עוזר, הרב דוד חי אבוחצירא, הרב שג"ר, פרופ' דוד הנשקה
חיבוריו בית ישי - דרשות על התורה, בית ישי - חידושים וביאורי סוגיות, פירוש "אהלי שם" על כתבי הגר"א

הרב שלמה יהונתן יהודה פישר (נולד ב-6 בפברואר 1932) הוא ראש ישיבת איתרי, לשעבר דיין ואב"ד בבית הדין הרבני בירושלים. זוכה פרס הרב קוק לספרות תורנית לשנת תשמ"ח,[1] וזוכה פרס ירושלים לספרות תורנית על ספרו "דרשות בית ישי" לשנת תשס"א.[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בירושלים לדבורה ולאהרן פישר. אביו היה מאנשי ה"פרושים" בירושלים. נפוצו שמועות כי אביו ירה במנהיג ההמון הערבי שבא לפרוע ביהודים במאורעות תרפ"ט,[3] אולם שמועות אלה אינן מבוססות וכנראה אינן נכונות.[4] אביו היה בן למשפחה רבנית, הסב רבי שלמה פישר היה רב קהילת הסטטוס קוו אנטה של קרלסבורג ותלמידם של הכתב סופר ורבי יצחק דב במברגר.

התייתם מאב בגיל צעיר. בהקדמה לספריו הוא מציין לטובה את הרב יחיאל מתתיהו דיוויס שגידל אותו ואת אחיו וטיפל בהם במסירות.[5] למד בישיבת מיר בירושלים, אצל הרב אליעזר יהודה פינקל. על פי עדותו,[דרוש מקור] הרב פינקל ביקש ממנו לומר דברי תורה בפניו מדי יום שישי.

כיהן כדיין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים באותו הרכב עם הרב זלמן נחמיה גולדברג. כמו כן כיהן כר"מ בישיבת לפלגות ראובן. בשנות ה-70 מינה אותו הרב מרדכי אליפנט, מייסד ישיבת איתרי, לר"מ בישיבה. בשנת 2000 פרש מתפקידו כדיין ומונה לראש ישיבה. הוא מתגורר במשך השבוע בישיבה ומגיע לביתו רק לימי שישי ושבת. במשך רוב שעות היום והלילה הוא לומד בחברותא עם בחורים ואברכים מתלמידי הישיבה, וכן עם אנשים מחוצה לה.

שיטת לימודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרכו מבוססת על בירור של מושגי יסוד, על בקיאות רחבה ועל ביקורתיות. הוא ממליץ על עיון מרובה בספרי האחרונים. הוא מרבה לעסוק בספרי בעל קצות החושן ורבי עקיבא איגר, ואף מוסר בביתו שיעור שבועי בספריהם. הוא גם בקיא בפילוסופיה היהודית, וההדיר את ספרו של רבי חסדאי קרשקש, "אור השם".

דרכו באגדה דומה לדרכו בהלכה. בדרשותיו הוא מלבן את משמעותם של רעיונות יסוד תוך שימוש במקורות מגוונים, לרבות תורת הקבלה, שאותה למד מפי הרב מרדכי שרעבי [דרוש מקור]. בדרשותיו ניכרות ידיעותיו בפילוסופיה, בתולדות עם ישראל ובהיסטוריה כללית. הרב פישר התבטא על סגנונו זה, שהוא על פי דרך הדרש שבתורה.

משפחתו ותלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1953 נשא לאישה את לאה, בת הרב אליעזר דוד ברנד, מחברי מערכת אוצר הפוסקים ומראשי מפעל הש"ס. לזוג נולדו שמונה ילדים. אחד מבניו הוא הרב מאיר פישר, פעיל בהוראת יהדות בתל אביב[דרושה הבהרה]. חתנו הוא הרב חיים קוק, ראש ישיבת "תורת רפאל" בירושלים. בתו חנה קהת היא מייסדת ארגון קולך.

אשתו לאה נפטרה בב' טבת תשע"ז.

אחיו היה הרב ישראל יעקב פישר, שהיה הראב"ד של העדה החרדית בירושלים. אח נוסף הוא הרב אליעזר משה, ראש ישיבה בירושלים.

על תלמידיו נמנים הרב רפאל שמואלביץ, מראשי ישיבת מיר, הרב שג"ר, פרופ' דוד הנשקה. גם בעלי רקע תורני מועט משתתפים בשיעוריו ופונים אליו בשאלות הלכתיות. אף על פי שהרב פישר חרדי, באים לשיעוריו גם דתיים לאומיים רבים.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בית ישי - דרשות על התורה, ירושלים, תשס"ד, מהדורה חדשה תשע"ז
  • בית ישי - חידושים וביאורי סוגיות, ירושלים, תשס"ה
  • עריכת הספרים "קובץ ביאורים" ו"קובץ שמועות" (בתוך: קובץ שיעורים חלק ב') משיעורי הרב אלחנן וסרמן (תחת הכינוי ישי"ש)
  • ההדרת ספר "אור השם" של רבי חסדאי קרשקש
  • פירוש "אהלי שם" על כתבי הגר"א בענייני סדר המזלות ותורת הקבלה, בתוך הספר "ליקוטי הגר"א"
  • ההדרת "ביאור הגר"א לסיפרא דצניעותא" (מהדורה שונה מהדפוס הרגיל)
  • ההדרת "ביאור הגר"א על תורת כהנים"
  • עריכת הספר "מתת מלך" מהרב יחיאל מתתיהו דיוויס
  • עריכת הספר "נחלת יצחק" מהרב יצחק (זיידל) סמיאטיצקי

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שלמה פישר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הזוכים בפרס הרב קוק לספרות תורנית מקורית עד כה, באתר עיריית תל אביב-יפו
  2. ^ זוכי פרס ירושלים לספרות תורנית לשנת התשס"א, באתר עיריית ירושלים
  3. ^ "האיש על החומה", מאת ש"ז זוננפלד, כרך ג' עמודים 316-315
  4. ^ הלל כהן, תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, ירושלים: הוצאת כתר, 2013.
  5. ^ בית ישי - דרשות, עמוד 8.