חילוץ ספינת המשמר בכנרת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חילוץ ספינת המשמר בכנרת
מערכה: פעילות ביטחון שוטף של ישראל עד למלחמת ששת הימים
ניסיונות הצפה לפינוי ספינת המשמר בכנרת
ניסיונות הצפה לפינוי ספינת המשמר בכנרת
תאריך התחלה: 14 באוגוסט 1966
תאריך סיום: 26 באוגוסט 1966
משך הסכסוך: 13 ימים
קרב אחרי: מלחמת ששת הימים
מקום: חוף הכנרת ורמת הגולן
32°52′21″N 35°37′56″E / 32.8724°N 35.632211°E / 32.8724; 35.632211 
תוצאה: הצלחת החילוץ
הצדדים הלוחמים

ישראלישראלישראל

סוריהסוריהסוריה

אבידות

ספינת המשמר נפגעה קשה, חמישה חיילי צה"ל נפצעו

מטוס מיג 17 ומיג 21 מופלים, 4 הרוגים

Kineretmig17salvage.jpg
תרשים אזור החילוץ, אוגוסט 1966[1]

חילוץ ספינת המשמר בכנרת התבצע באוגוסט 1966 בימת כנרת. ספינת משמר מפלגה 788 שעסקה באבטחת הדיג באגם עלתה בלילה על החוף המזרחי של הכנרת, שהוחזק בידי סוריה. חילוץ הספינה התבצע תחת תקיפות מטוסים סוריים וירי מתמשך. השרטונות באזור הקשו על פעולות החילוץ, אולם לאחר 13 ימים חולצה הספינה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פלגה 788

עם קביעתו הסופית של קו הגבול בין המנדט הבריטי בארץ ישראל לבין המנדט הצרפתי בסוריה ב-1923 נקבע כי הגבול בין שטח המנדט הבריטי לשטח המנדט הצרפתי יעבור 10 מטרים מצפון-מזרח לחוף הכנרת במפלס מים מרבי. לפיכך נכללה הכנרת בשלמותה בתחומי המנדט הבריטי. בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה משנת 1949 אומץ תוואי הגבול המנדטורי, כך שלהלכה הכנרת המשיכה להיכלל בשלמותה בתחומי מדינת ישראל. בפועל, השתלטה סוריה על חלקו הצפון-מזרחי של האגם. כוחות סוריים אף ירו מדי פעם לעבר סירות דייגים ישראליות שדגו בחלק זה של הימה העשיר יחסית בדגה.

המצב הביטחוני בכנרת הביא לכך שחלק מפעילות הביטחון השוטף של ישראל עד למלחמת ששת הימים כלל סיורים ימיים בחוף המזרחי של הכנרת, לאבטחת הדיג הישראלי באגם. הסיורים נערכו על ידי ספינות משמר שהופעלו על ידי פלגה 788 של חיל הים בהנחיית פיקוד הצפון. כלי השיט היו במקורם נחתות למכוניות ונבחרו לשמש בכנרת בין היתר בגלל היותן שטוחות ובעלות יכולות להתקרב לחוף. בעת הסבתן לספינות משמר רותכה הדלת הקדמית והן לא יכלו להנחית רכב. מסיבות לא ברורות הן לא צוידו באמצעי ניווט כלשהם וגם מפת עומקים בקרבת החוף לא הוכנה. המידע על עומקי המים באזור היה מניסיון בלבד. הסיורים התנהלו על ידי ספינת משמר בודדת בקרבה מיידית לדייגים וספינה נוספת במעגן גינוסר, בכוננות של שעה להפלגה.

בעלי תפקידים בחילוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד דרגה ושם הערות
ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול
ראש המטה הכללי רב-אלוף יצחק רבין העביר את החילוץ לחיל ההנדסה אך אישר לחיל הים להמשיך
מפקד חיל הים אלוף שלמה אראל הפעיל בעצמו את הכוחות בשטח וקיבל אישור הרמטכ"ל לחילוץ
מפקד פיקוד הצפון אלוף דוד אלעזר
ראש משקיפי או"ם לפיקוח על שביתת הנשק גנרל אוד בול מנורווגיה תיווך בין הצדדים וביקש פעולה מתואמת.
מפקד בסיס נמל חיפה אל"ם יצחק סמברג
מפקד פלגה 788 רס"ן יוסף יוחנן
סגן מפקד הפלגה סרן אורי צור קיבל פיקוד על מח 38 וביצע בקרת נזקים.
מפקד מח-38 סג"ם משה אייל נפצע ופונה מהספינה
מפקד מח-32 סג"ם שלמה גולן הגיע לחילוץ
מפקד מח-40 סג"ם ינון פרי הוציא את ספינתו מתחזוקה והצטרף לכוח החילוץ
מפקד צוות בקרת נזקים רס"ן משה אוקסמן אטם את החורים בספינה ושאב את המים בהכנה לחילוץ
מומחה לחילוץ ימי אמנון ריסין קבלן אזרחי שקבע את שיטת הביצוע
סגן מפקד שייטת 13 רס"ן ראובן פנחס מפקד כוחות שייטת 13 במקום
קבוצת שייטת 13 לאבטחה רס"ן אמנון בן ציון שמירה בספינה מח-38
מפקד צוללים לחיפוש המטוס סרן עמנואל פז חיפושי המטוס
סגן ראש מחלקת ים סא"ל בנימין תלם פיקח על העבודה ופקד על שינוי המשיכה.
מפקד דוברת הכננת רסן שבח שמואל לגרירת הדוברה עם שתי סירות דיג
מפקד מח-30 ושישה צוללים רס"ן נחום רודיס חיבורי הכבל מהדוברה לספינה התקועה
ראש מחלקת כוח אדם אל"ם יואב יסעור
ראש מחלקת ציוד אל"ם יעקב שפי סיפק פתרונות טכניים

כלי שיט מעורבים בחילוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד שם כלי השיט תיאור הפעילות
ספינה מסיירת מח-38 עלתה על החוף ולא הצליחה להיחלץ
ספינת הנוסעים "סוסיתא" של קיבוץ עין גב נסיון גרירה
ספינה בכוננות מח-32 הגיעה וניסתה לחלץ
דוברת עבודה של "מקורות" עם רגלי עיגון עליה הורכבה כננת לכבל
שתי סקלבות של דייגים מטבריה ומעין גב גרירה והעברת צוותי עבודה
סירת מרוץ של בוקי מטבריה סייעה להעברת ציוד ואנשים
סירת האמבולנס של פלגה 788 קישור והעברת אנשים, שקעה וחולצה
סירת סומבוק של היחידה העברת אנשים
ספינת משמר מתחזוקה מח-40 נמצאה בממשה בעין גב ונכנסה במהירות לפעילות
נחתת נוספת הועברה מבסיס חיפה הושקה למים כמח-30 ושימשה להעברת הכבלים
שתי סירות אם ושתי סירות גומי משייטת 13 להעברת לוחמים

העלייה על השרטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מח-38 "יושבת" בקרבת החוף, מימין - רכב פקחי או"ם, אוגוסט 1966
סודי ביותר.
פרוטוקול ישיבת הממשלה
מיום 16-08-1966, בהשתתפות ראש הממשלה והרמטכ"ל.
על סדר היום: התקפת הסורים בכנרת.

בצהרי יום ראשון, 14 באוגוסט 1966 יצאה ספינת המשמר מח-38 לסיור אבטחה לאורך החוף המזרחי, שהיה אמור להימשך 24 שעות. לסיור הצטרפו שני אנשי סיירת מטכ"ל. לאחר חצות מסר מפקד הספינה את המשמרת לסגנו והורה לו לנוע בטווח 400 מטר מהחוף. הסיירים, שהביאו עמם אמצעי ראיית לילה חדיש, שכנעו את נהג הספינה להתקרב לחוף. בשעה 3:30 לפנות בוקר יום שני, 15 באוגוסט, כאשר הספינה הייתה בתנועה מצפון לדרום, עלתה הספינה על החוף הרדוד מול מוצב סורי שכונה "מוצב הבננות", במרחק של כ-80 מטרים מקו החוף. כאשר ניסתה להיחלץ נתקעו מדחפיה בשרטון חול שסגר את דרכה לימה.

הספינה הזעיקה חילוץ, וספינת הכוננות מח-32 הוזנקה לעזרה מגינוסר. במקביל ליציאתה של "מח-32" יצא מפקד הפלגה למקום על סירת הקישור המהירה שנועדה לפינוי רפואי ונקראה "אמבולנס". המפקד הגיע אל הספינה התקועה בשעה 4:25 סקר את המצב ואיתר הכנות של הסורים לתקיפה. מפקד הפלגה הודיע על המצב למפקדת חיל הים ופיקוד הצפון וביקש סיוע אווירי.

מפלס מי הכנרת הממוצע לחודש אוגוסט 1966 היה מינוס 209.85 מטר. המפלס שנמדד ב-1 ספטמבר 1966 היה מינוס 210.02 מטר. לירידה של סנטימטר אחד בממוצע כל יממה לא הייתה השפעה רבה על החילוץ.[2]

נסיון חילוץ תחת אש[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מח-32" הגיעה אל הסירה התקועה בשעה 4:40. "מח-38" נתקעה בשרטון חול ולא ניתן היה להתקרב אליה למרחק קטן מ-100 מטר. חבל הגרירה שהוכן היה קצר מדי, ולכן הוארך בעזרת חבלי העיגון. החבל המוארך הועבר בשחייה לכלי השיט התקוע ונקשר, אך עקב המים שנכנסו למדורי הספינה לא צלחו הניסיונות למשוך את "מח-38" מעבר לשרטון שהפריד בין הספינות.

זמן קצר לאחר מכן פתחו הסורים בירי ממקלעים ותותח ללא רתע משלושה כיוונים בחוף. שתי הספינות השיבו אש. מפקד "מח-38" ואחד מהסיירים נפצעו ופונו בסירת האמבולנס לחוף המערבי ומשם לבית חולים פוריה. תוך כדי הירי העביר איש צוות מ"מח-38" את חבל הגרירה בשחייה אל ספינת החילוץ, ורק לאחר שהגיע התברר שגם הוא פצוע. על מעשהו זה עוטר זאב גלאובר, בצל"ש הרמטכ"ל שהומר מאוחר יותר לעיטור העוז.[3][4]

לאחר חיבור חבל הגרירה התפנה הצוות מהספינה התקועה בשחייה לאורך הכבל אל "מח-32". סגן מפקד הפלגה ניסה לשאוב מים מ"מח-38" ולאטום חורים, אך ללא הצלחה. בשעה 7:30 הגיעו מפקד בסיס חיפה אל"ם יצחק גזית ומפקד חיל הים האלוף שלמה אראל לבסיס בגינוסר.

תקיפות מטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 8:50 תקפה רביעיית מטוסי תקיפה מדגם מיג 17 את שתי הספינות. את מטוסי התקיפה ליוו מטוסי ירוט מדגם מיג 21 שהיו בחיפוי בגובה 14,000 רגל (כ-4,200 מטרים). התקיפה הראשונה נעשתה מכיוון צפון-מערב, ועם תחילתה הופסקו פעולות החילוץ. "מח-38" נפגעה מרקטה והחלה לעלות באש, וב"מח-32" יצא תותח אורליקון 20 מ"מ מכלל פעולה ומפקד הפלגה נפגע ברגלו. מטוסי המיג 17 הסורים נכנסו ליעף תקיפה שני על הספינות, הפעם מכיוון הכפר עקב. "מח-38" ספגה פגיעה נוספת. סגן מפקד הפלגה ושני אנשים שהיו עליה קפצו למים, נאספו על ידי הסומבוק והועברו אל "מח 32". כל אותה עת נמשך הירי ממוצבי החוף. נר עשן שהופעל בירכתי "מח-38" מפגיעת המטוסים סייע להסתיר את הסומבוק מעיני הסורים.

במהלך היעף השני פתחו שני מקלעים 0.5 של "מח-32" ופגעו באחד ממטוסי המיג 17, שנפל למים מצפון לספינות. הטייס הסורי לא נראה נוטש. הפלת המטוס נעשתה אף על פי שצריחי המקלעים בספינת המשמר תוכננו לירי שטוח מסלול ולא לירי על המטוסים המגיעים מגבוה. לאחר יעף שלישי ללא פגיעות עזבו שלושת המטוסים הסוריים הנוספים את מקום התקרית. כנגד מטוסי האבטחה הסוריים הוזנק זוג מטוסי מיראז' 3 מטייסת 117 שהוטסו על ידי סרן אבי לניר וסרן יהודה קורן. בשעה 9:05 הצליח יהודה קורן להפיל את אחד ממטוסי המיג 21 בגובה נמוך מעל שייח מסכין.[5]

לאחר שהירי מהמוצבים הסוריים בחוף המשיך הוזנק סיוע אווירי נוסף. בשעה 10:00 הגיעה לזירה שלישיית מטוסי ווטור מטייסת 110 (טייסת "אבירי הצפון"). הפצצות שהטילו נפלו בשטח פתוח בקרבת מסעודיה, אך הסורים העריכו את המצב נכוחה וחדלו לירות. קצין סיוע אווירי הגיע לשטח אך לא הצליח להקים קשר ישיר עם מטוסי הווטור וההוראות הועברו דרך מוצב השליטה המרכזי.

מפקד הפלגה ואנשי "מח-38" חזרו לבסיס בגינוסר בשעה 11:00, ו"מח-32" נשארה במרחק כ-700 מטר לאבטח את "מח-38" התקועה בחוף. "מח-38" ו"מח-32" ירו במהלך היום כ-2,700 כדורי 0.5 ו-370 פגזי 20 מ"מ על המטוסים והמוצבים הסוריים, ו"מח-38" ירתה 6 פגזי מרגמה 52.

נסיון חילוץ בחסות האו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולת חילוץ נחתת מהשרטון על ידי צוללים ספינת דיג ונחתת אחרת, אוגוסט 1966
הספינה סוסיתא משמאל וסירת דיג סקלבה בימת הכנרת שסייעו לחילוץ סירת המשמר

כבר בבוקר התקרית נעשתה פנייה לאו"ם, משום שההערכה הייתה שלצורך חילוץ הספינה יש להגיע אליה מצפון, אזור שבו המים עמוקים יותר, אולם הגעה מצפון חייבה התקרבות של הספינה המחלצת אל החוף הסורי.

באותה תקופה עוד לא הוקמה יחידת הנצלה ימית בחיל הים, וטרם גובשו נוהלי פעולת חילוץ המאפשרים למומחה מקצועי לנהל את עבודת ההנצלה בלא הפרעות. על כן נהייתה מעורבות מפקדים בכירים בדרגי העבודה ונעשו פעולות מיותרות רבות.

בסיס חיפה החל בהכנות לחילוץ, ולצורך זה גויסו סירות דיג והוזמנו צוללים. מפקד החיל הורה גם לשייטת 13 להיערך ולהגיע למקום עם סירות אם. בשעה 14:00 הגיעה הודעה מהאו"ם שאפשר לגשת לחילוץ. מפקד בסיס חיפה יצא למקום על ספינת הסעת התיירים "סוסיתא" שגויסה על צוותה מקיבוץ עין גב. הייתה זו ספינה בעלת מנועים חזקים אך גם שקועה במים.

על הספינה היו נציגי או"ם ונציגי ועדת שביתת הנשק יחד עם סירת האמבולנס וסקלבה שגויסה, ועליהן ציוד לסתימת פרצות ושאיבה. בגלל רדידות המים לא התקרבה "סוסיתא" והציוד הועבר ל"מח-38" בסירת האמבולנס. בינתיים התגברו הגלים שנוצרו מהרוח המערבית של אחר הצהריים וסירת האמבולנס קיבלה מים והתהפכה.

ה"סוסיתא" ושתי סקלבות ניסו לגרור את "מח-38" מהחוף לכיוון צפון מערב, אך ה"סוסיתא" עצמה עלתה על שרטון, ולאחר שנחלצה הסתבך חבל במדחפיה והיא נאלצה להפסיק את מאמצי החילוץ. עם חושך נרתמה למאמץ גם "מח-32", וניסיונות החילוץ נמשכו עד 02:00 לפנות בוקר. "מח-38" זזה מעט אך לא נחלצה. בשעה 3:00 הגיעו מפקד חיל הים, האלוף שלמה אראל ואלוף פיקוד הצפון, האלוף דוד אלעזר, ועמדו על המצב מקרוב. הוחלט להפסיק את המאמצים ולחדש את העבודה בבוקר.

בבוקר התקבלה הודעה כי הסורים אינם מסכימים להמשך העבודה. הסורים ביקשו למשות מהכנרת את המטוס שהופל ואת גופת הטייס. ישראל התנגדה מסיבות עקרוניות לפעילות סורית כלשהי בכנרת והודיעה שתחלץ את גופת הטייס הסורי ותעבירה בנקודת המעבר. ישראל לא הסכימה על דבר לגבי המטוס, שכן לא מקובל להחזיר אמצעי לחימה שאויב איבד במהלך פעולת איבה. באותו זמן הייתה גם התעניינות מיוחדת של מודיעין חיל האוויר בציוד המותקן במיג 17.

התארגנות להמשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח שייטת 13 שעסק בחילוץ ספינת המשמר בכנרת במנוחה בחורשת גנוסר, אוגוסט 1966

יום שלישי, 16 באוגוסט, הוקדש להתארגנות בכמה כיווני פעולה. נבדק הציוד של תה"ל בכנרת ונמצאו שתי דוברות שהתאימו לעבודה. הובא גם ציוד נוסף ומכלי הצפה. נבדקה גם אפשרות להעברת גוררת של חיל הים מחיפה לכנרת, והוחלט להביא מחיפה נחתת מכוניות רביעית שהוגדרה כ"מח-30". שייטת 13 הכינה מטעני חבלה לפיצוץ ספינת המשמר למקרה שהחילוץ לא יצליח.

לוחמי השייטת קיבלו משימה לאבטח את "מח-38" כנגד חבלה סורית. הלוחמים הגיעו עם חשיכה ונשארו בספינת המשמר עד לפנות בוקר. בשעות היום תפסו מנוחה בין עצי המטעים של גינוסר עד שאלוף הפיקוד, דוד אלעזר, הזמין להם חדרים במלון בטבריה. כך המשיכו כל ימי האירוע עם החלפת צוותים באמצע התקופה.

במשך כל היום נמשכו השיחות עם הגנרל אוד בול, ראש המטה הכללי של ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האומות המאוחדות (UNTSO), שביקש לאפשר לו להגיע לפתרון מוסכם. במהלך כל היום נצפתה הזרמת תגבורת אל המוצבים הסוריים. אלה הציבו שני זרקורים רבי עוצמה שסרקו את הסביבה בלילה.

התוכנית לחילוץ בחסות האו"ם כללה עיגון דוברת מנופים במרחק 300 מטר מהספינה התקועה, העברת כבל פלדה אליה, ובכוח מנופי הדוברה משיכת הספינה התקועה. ביום רביעי, 17 באוגוסט, יצאו כלי השיט ודוברת המנופים לים, אך בסביבות 11:00 ניתנה הוראה לחזור היות שלא הגיעה תשובה חיובית ממטה משקיפי האו"ם.

התוכנית הראשונית הייתה להכין כבל פלדה עבה שנקשרו אליו מצופים ולהעביר אותו על ידי כוח של כ-15 לוחמים משייטת 13 בשחייה. סרן איתן ליפשיץ שכנע את סגן מפקד השייטת במקום שזו שיטה מסוכנת והציע תוכנית לשימוש בחבל ניילון צף ארוך שיעבור גלגלת שתחובר בספינת המשמר ובאמצעות משיכתו חזרה על ידי סירה יועבר הכבל למקומו.

הרעיון נראה מוצלח לרס"ן פנחס אשכנזי, סגן מפקד שייטת 13 ומפקד הכוח במקום. אלוף אלעזר נמצא במקום ותמך ברעיון. הנושא הגיע לפני הרמטכ"ל וסוכם על העברת חבל הניילון. את הגלגלת וחבל הניילון העבירה קבוצת שחיינים בפיקוד סרן יצחק שמיר שנשארה לאבטח את ספינת המשמר בלילה.

נסיון לחילוץ המטוס הסורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס מיג 17 סורי

תוך כדי ביצוע ההכנות לחילוץ ספינת המשמר נעשה מבצע חשאי לאיתור מטוס מיג-17 שנפל ולמשות את גופת הטייס.[6] ב-17 באוגוסט התקבל שדר מהאו"ם, על פיו הסורים מתנים את חילוץ ספינת המשמר בהסכמת ישראל להוצאת המטוס מהכנרת על ידי הסורים. ישראל לא הסכימה לתנאים ופתחה במבצע "אקווריום", שמטרתו הייתה לאתר את המטוס ולמשות את הטייס כדי שישמש בהמשך המשא ומתן עם הסורים. הביצוע הוטל על צוללים משייטת 13 בסיוע פלגה 788. חיל האוויר הועמד בכוננות להנרה ולתקיפת מוצבים, וכן הועמד בכוננות מסוק עם צוות רפואי.

התכנון היה לאבטח את אזור הפעולה על ידי שתי ספינות משמר. האחת תהיה מוארת ותשהה במרחק 700 מטרים מערבית לספינה התקועה. לידה יהיו שלוש סירות גומי. הספינה השנייה תהיה במרחק 300 מטרים מצפון לספינה התקועה, ותהיה מואפלת. על ספינה זו יהיו אמצעי ראיית לילה, ולידה שתי סירות אם. הצוללנים היו אמורים להתקרב בסירה עד לטווח 400 מטרים מהחוף, ומשם לבצע סריקה בצלילה בגזרה של 300 מטרים צפונה מ"מח-38".

נסיון ראשון התבצע בלילה שבין 17 ל-18 באוגוסט. צוללים עם חבל פרוש של 100 מטר התקדמו בחושך על התחתית עד שנתקלו במטוס, כ-150 מטרים מצפון לספינת המשמר ובמרחק של כ-150 מטרים מהחוף. הצוללים הצליחו להביא עמם חלקים מהכנף ואת גלגלי המטוס. הטייס לא נמצא.

ניסיון שני נעשה בלילה שלמחרת עם שני זוגות צוללים ושתי סירות גומי בפיקוד סגן מפקד שייטת 13 ראובן פנחס. אותר חלק מחרטום המטוס, אך הצוללים איבדו אותו בהמשך. נמצא גם חלק מזנב המטוס. הסורים הפעילו זרקורים חזקים מאוד על ספינת המשמר וסביבתה, ופתחו באש מהמוצב שבחוף. פנחס בסירה הראשונה חתך את החבל שקשרו הצוללים לשרידי המטוס, אסף את הצוללים ויצא מהשטח. הסירה השנייה, בפיקוד קצין האג"ם זאב אלמוג, הצליחה לאסוף את הצולל עמי אילון ומיהרה להתרחק. מאוחר יותר חזרה ואספה את הצולל השני גדי שפי. בתחקיר האירוע שנערך לפני מפקד השייטת הייתה ביקורת קשה על כך ואלמוג החליט לעזוב את שייטת 13.[7]

לדברי הסורים, יחידת קומנדו ימי שלהם משתה את גופת הטייס. הודעת הסורים יצרה אגדה כאילו הסורים התחברו לחבל שנחתך, משכו את המטוס לחוף והוציאו את גופת הטייס.[8] ואולם, לדברי אנשי השיטור הימי בכנרת ישנה תופעה מוכרת ובה גופות של טובעים בכנרת מתנפחות לאחר מספר ימים וצפות. נראה שגם במקרה זה אירע הדבר, גופת הטייס צפה והגלים עם הרוח המערבית פלטו אותה אל החוף. בשנת 2003 כאשר מפלס הכנרת ירד לשפל עמוק נצפו שרידי המטוס הסורי במקום הנפילה.

הסורים הציגו את ההתרחשות כניסיון פשיטה ישראלי שנמנע באש על ידם. נמצא דיווח על תקרית אש שנמשכה שלוש שעות באזור הכנרת, בתגובה לירי של הספינות הישראליות על המוצבים הסורים. הדיווח תיאר את התגובה האווירית הסורית, שהביאה לקרב אוויר בו הופלו שני מטוסי מיג סורים. לפי הודעה זו הושמדו לישראלים 3 ספינות, ונפגעו 8 אחרות. לפי הדיווח הסורי, ב-15 באוגוסט 1966 תקפו הסורים באש ספינת משמר ישראלית בכנרת וזו עלתה על שרטון, ותקפו גם ספינה אחרת שבאה לחלץ אותה. הסורים טענו כי מטוסיהם תקפו 11 ספינות ישראליות, וכי סיכלו בכך מבצע פשיטה ישראלי בחוף המזרחי של הכנרת. במהלך הקרב הופלו מיג-17 ומיג-21.[9] בהודעות הסוריות לא נמצאה התייחסות לטייסים שמטוסיהם נפלו.

חילוץ חשאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנראה כי לא תהיה הבנה עם הסורים הורה מפקד חיל הים ב-18 באוגוסט לתכנן חילוץ חשאי ללא ידיעת הסורים וללא תיאום עם פקחי האו"ם. למחרת הוצגה התוכנית למפקד החיל ואושרה. בימים הבאים נאסף הציוד ונעשו הכנות. מועד הביצוע נקבע ללילה שבין 22 ל-23 באוגוסט, וזאת לפי הערכת האו"ם למועד קבלת תשובה לחילוץ גלוי. הערכת צה"ל הייתה שהתשובה תהיה שלילית.

מסיבות מדיניות נדחתה הפעולה ללילה הבא. בינתיים נעשתה בדיקת עומקים שגילתה מים עמוקים כלפי צפון. כיוון המשיכה הנכון לחילוץ היה צפונה אך עיגון הדוברה בחשאיות חייב מרחק רב ולכן כיוון הגרירה נשאר מערבה.

כוחות ומשימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקד חיל הים שלמה אראל נמצא כל העת במקום ופיקד ישירות על הפעילות.

כוח הרכב מפקדים משימה
כוח א' 1 צוללים סגן יצחק סירצקי אבטחת מח-38 וביצוע בקרת נזקים, חיבור לולאת הגרירה והגלגלת, וקשירת הכבל אל הלולאה
כוח א' 2 צוללים רס"ן אמנון בן ציון המשך אבטחת מח-38 וביצוע בקרת נזקים, בשבוע השני
כוח ב' 2 סירות אם, שתי סירות גומי ו-10 לוחמים רס"ן ראובן פנחס כוננות לסיוע לחילוץ ולביצוע בקרת נזקים
כוח ג' "מח-40" רס"ן יוחנן יוסף אבטחה וגרירת חבל הניילון ואיסופו
כוח ד' "מח-30" ושישה צוללים רס"ן נחום רודיס פרישת חבל הניילון וחבל הגרירה והבאתם אל הדוברה
כוח ה' "מח-32" אבטחה ומוצב פיקוד של מפקד חיל הים ואלוף פיקוד הצפון
כוח ו' דוברת המנופים, 2 סירות דיג וסירת האמבולנס רס"ן שמואל שבח סימון במצופים, גרירת הדוברה ועגינתה. סירת האמבולנס בכוננות לפינוי רפואי.
כוח ז' סירת דיג עם שתי סירות פיברגלס רס"ן משה אוקסמן סיוע בגרירת הדוברה ועגינתה, כוננות לבקרת נזקים.

מעבר לכוח המבצע הועמדו כוחות רבים של צה"ל בכוננות לסיוע בעיקר באזור כורזים. הרמטכ"ל יצחק רבין נמצא בחפ"ק באלמגור ואתו רמ"ח ים יצחק רהב וראש מטה פיקוד צפון.

משיכה ותקלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין יום שלישי לרביעי, 23 ל-24 באוגוסט, נפרשו הכוחות למקומותיהם. סירות הדיג הפליגו במטרה למשוך את תשומת לב הסורים, ובמקביל הועבר חבל השילוח מניילון דרך הגלגלת. כבל הפלדה בקוטר "1 נפרש ונקשר. בשעה 01:00 החלה העלאת הכבל ומתיחתו. התברר שהכננת, שעוד במלחמת העולם השנייה שמשה לסגירת פתח נמל חיפה והופעלה ידנית ללא מנוע, אינה מותאמת לסידור הכבל לרוחב התוף. נוצר צורך לעצור בכל 20 מטרים כדי להוריד כריכות מהתוף ולהתחיל מהתחלה. הכל נעשה בחושך ורק הזרקורים הסוריים שפכו מעט אור. בשעה 02:00 הוברר כי החילוץ לא ייגמר באותו הלילה, וניתנה הוראת פינוי. הדוברה ושאר כלי השיט התפנו מהשטח לפני אור ראשון, ואף כי לא הייתה הצלחה נצבר ניסיון ושיטת העבודה לא נחשפה.

חיל הים התארגן לפעולה חוזרת בלילה הבא. במהלך 24 באוגוסט עבדה מספנת חיל הים לשיפור הכננת. התנהלו מגעים עם ועדת שביתת הנשק ועם משרד החוץ. צה"ל היה מעוניין להמשיך להשלים את החילוץ ללא הסכמים וללא חסות האו"ם.

הכוחות החלו להיפרש בשעות הערב בהתאם לתוכנית כאשר בשעה 21:00 הגיעה הוראה לחזור. ההחלטה נתקבלה בדרג ממשלתי לעבור לחילוץ בחסות האו"ם.

הצלחת תיווך האו"ם - פעולות לחילוץ המטוס הסורי לא חודשו, אך הסורים הפסיקו את ההפרעות. אנשי האו"ם ולמעשה ראש המשקיפים בעצמו המשיך בשיחות. מהעובדות ניתן להסיק שהגיעו להסכמה בשתיקה בין שני הצדדים. לידי הסורים הגיעה גופת הטייס ובישראל נמשכו עבודות חילוץ ספינת המשמר ללא הפרעה. לפי תנאי ההסכמה נעשו העבודות על ידי ספינות הדיג המגויסות ללא מעורבות של ספינות המשמר.

חילוץ גלוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקוד צה"ל בסירה סמוך לחוף הסורי, מקבל הסבר מקצין שייטת 13 המאבטח את סירת המשמר התקועה. [א]מהגב, רס"ן אמנון בן ציון מפקד חולית שייטת 13 המאבטחת את הספינה, אוגוסט 1966.

ביום ה', 25 באוגוסט, יצא מפקד בסיס חיפה אל"ם יצחק גזית (סמברג) עם דוברת המנופים ושתי סירות דיג. כן היו ברשותו מספר סירות גומי ופיברגלס. צוות בקרת נזקים יצא אל מח-38, שאב מים ושיפר אטימות. העברת הכבל והמשיכה נעשו במהירות. הכננת הייתה חזקה אך איטית. בשעה 13:00 היה הכבל מתוח והחלה המשיכה עד שעה 16:00 נגררה ספינה כ-12 מטר ממקומה. אולם שליש מהתחתית עדיין נלחץ אל הקרקעית. ב-16:45 נקרע כבל המשיכה.[ב] היה צורך לתקן את הכבל והוצע לדחות למחרת בצהריים. אלוף הפיקוד לחץ להמשיך, הכבל תוקן במקום והעבודה נמשכה עד שעה 03:00.

העברת המשימה ליחידת הנדסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף כי כל ההכנות של חיל הים נעשו, התקלות תוקנו והספינה סובבה על צירה, איבד פיקוד צה"ל את האמון ביכולת חיל הים. הרמטכ"ל יצחק רבין, ראש אג"ם עזר ויצמן הגיעו לקרבת הספינה התקועה ובמקום החליטו להטיל את משימת החילוץ על יחידת חיל ההנדסה של פיקוד הצפון. חיל הים נדרש להמשיך לאבטח עם לוחמי שייטת 13 ולהוריד את שאר האנשים. להכין כלי שיט לעזרת קצין ההנדסה הפיקודי. אלוף הפיקוד דוד אלעזר, ביקש את מפקד החיל שלמה אראל להישאר בחפ"ק לידו. סא"ל בנימין תלם נשאר אחראי ושאר המפקדים מחיל הים עזבו.

יחידת חיל הנדסה תכננה בניית משטח החלקה הכנסת צינורות תחת הספינה וגלגול על הצינורות החוצה. במהלך יום ו', 26 באוגוסט, הגיע ציוד רב לגינוסר, אך התברר כי חיל הנדסה מפגר בלוח הזמנים ולא יפעל באותו יום.

חילוץ על ידי חיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגיעו דיווחים מהמאבטחים על הספינה התקועה כי היא מתנדנדת בגלים. בנימין תלם ידע שהמשמעות היא שהספינה פחות תפוסה בקרקעית וזה הזמן למשוך. מפקד החיל פנה לאלוף הפיקוד ולרמטכ"ל וביקש אישור שחיל הים ינסה שוב להוריד את הספינה מהשרטון. לאחר שיחה משולשת אישר הרמטכ"ל למפקד חיל הים להמשיך ולחלץ.

שינוי נקודת הקשירה לנקודה הרחוקה בספינה גרמה שהמתיחה סיבבה וערערה את האחיזה בקרקעית. הספינה נעמדה עם החרטום פונה צפונה. עבודות צוות בקרת הנזקים שאטמו את מרבית החורים ושאבו את המים מהתחתית הכפולה התבטאה בהקלת הספינה. הרוח המערבית שהחלה בצהרי היום התחזקה והגלים שיצרה עזרו לניתוק מהקרקע.

ביום ו', 26 באוגוסט, בשעה 14:15 חזר מפקד חיל הים לגינוסר ונטל את הפיקוד, כאשר סא"ל בנימין תלם מפקד על הכוח בים. ניתנה הוראת יציאה והחלה אזעקת הכוחות ואיסופם. בשעה 15:00 החלה משיכה על ידי סקלבה אחת צפונה והצטרפה סירה שנייה ומשכה דרומה. כך ימינה ושמאלה כדי לשחרר את הספינה מהבוץ. בשעה 18:12 הוצפה הספינה מהקרקעית ונגררה על ידי הסירות. בשעה 21:45 חזרה מח-38 לבסיסה בגינוסר, 12 יממות ותשע שעות לאחר שיצאה. הספינה תוקנה, הוחזרה לכשירות והמשיכה בסיורי אבטחה.

תוצאות האירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף האילוצים הקשים שהציבה הזירה וכנגד אש סורית, חולצה ספינת המשמר מהשרטון. ספינת המשמר שניזוקה קשה תוקנה והוחזרה לפעילות. שני מטוסים סוריים הופלו. כתוצאה מהתקרית גברה המתיחות בין ישראל לסוריה. קצב התקריות בכנרת מאז ועד למלחמת ששת הימים נראה שפחת.

מפקד ספינת המשמר מח-38 סגן משה אייל הועמד לדין בבית דין צבאי ויצא זכאי. בית המשפט לא מצא דופי בפעילותו של מפקד הספינה והתרשם כי הספינה לא הייתה מצוידת באמצעי ניווט בסיסיים שיאפשרו לה שיט לילי בקרבת החוף המוחזק בידי אויב.

עיטורים וציונים לשבח

  • עיטור העוז ניתן לטוראי זאב גלאובר[10] עבור פעילותו למרות היותו פצוע, בחילוץ הנחתת שנתקעה בחוף הסורי, 15 אוגוסט 1966.
  • צל"ש מפקד חיל הים ניתן לרס"ן יוחנן יוסף[11] על ידי אלוף שלמה אראל על פעילותו בחילוץ נחתת המשמר התקועה, והפלת המטוס מיג 17 סורי על ידי ספינת המשמר עליה פיקד, 15 אוגוסט 1966.
  • צל"ש מפקד חיל הים ניתן לסמל גבריאל ברנט[12] על ידי אלוף שלמה אראל על הפלת מטוס סורי שתקף את ספינות המשמר, 15 אוגוסט 1966.

אבידות

  • בצד הישראלי לא היו אבדות. התקרית הסתכמה בחמישה חיילי צה"ל שנפצעו קל.
  • לסורים נגרמו 4 הרוגים. שני חיילים באזור מסעודיה ושני טייסים שהופלו בירי מהספינה ובקרב אווירי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אטלס כרטא, עשור שני, משרד הביטחון ההוצאה לאור, ירושלים, 1980, עמ' 29.
  • סא"ל דימ' עמי מאור, לקט היסטורי – אבטחת הדיג הישראלי – בים כנרת, ע' 7 מוזיאון ההעפלה וחיל הים.
  • שמשון עדן, אנשי הברזל על ספינות העץ, הוצאת אפי מלצר בע"מ, 2000 ע' 136 – 137.
  • פרופ' משה גפן, יצחקי גל, ספר הכנרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור ומינהלת הכנרת, 1992.
  • סא"ל מיל משה אורן פינס [השרות ביחידה 788] באתר בוגרי קציני ים.
  • סא"ל מיל משה אייל, [מזכרונו של מפקד נחתת משמר מח-38] באתר בוגרי קציני ים.[13]
  • בנימין לנדאו, כך הופלו המיגים, "סיפוריהם המלאים של הטייס ומפקד ספינת המשמר", במחנה, גיליון 47 (955) 16 אוגוסט 1966.
  • יובל פלג, 12 יום על הסלע, מאמצי חילוץ נחתת המשמר בכנרת, אוגוסט 1966 מאמר בידיעות אחרונות, 19 אוגוסט 1997.
  • מייק אלדר, שייטת 13 - סיפורו של הקומנדו הימי, ספרית מעריב, 1993, ע' 264 – 267.
  • מחלקת ים, תיבת נח "תקרית האש בכנרת ופעולות חילוץ מח-38 ומטוס מיג 17" 15 – 26 באוגוסט 1966. חובר באוקטובר 1966. מוזיאון ההעפלה וחיל הים. (תחקיר שטרם שוחרר לפרסום)
  • ורדי פרנקפורט, עד ראייה, מאמר ב"כל העמק והגליל", 1 ספטמבר 1989
  • יעקב ארז, החל חילוץ ספינת המשמר בכנרת, מעריב, 25 אוגוסט 1966
  • בנימין לנדאו, "כך חולצה הספינה", במחנה, אוגוסט 1966
  • שני פייס, נמ"כ על שרטון בכנרת בין גלים חוברת 182 ינואר 1991, עמ' 36 - 38

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מימין לשמאל: הרמטכ"ל יצחק רבין, מפקד חיל הים שלמה אראל, עומד אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, וראש אגף מבצעים עזר ויצמן.
  2. ^ לוחם שייטת 13 סא"ל דימ' יצחק שמיר מספר כי מעוצמת המתח הועף יחד עם מפקד חיל הים שלמה אראל מדוברת המנופים למים בעת הקריעה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התרשים באדיבות מייק אלדר
  2. ^ גפן, יצחקי, עמ' 31
  3. ^ סיפור הצל"ש לזאב גלאובר באתר חיל הים
  4. ^ סיפור הצל"ש לזאב גלאובר באתר "בעוז רוחם"
  5. ^ תאור קרב האוויר באתר חיל האוויר, באתר חיל האוויר הישראלי
    שני "מיגים" סוריים הופלו בשמי הכנרת, מעריב, 15 באוגוסט 1966
  6. ^ דו"ח מחלקת מבצעים, עמ' 14 - 15
  7. ^ זאב אלמוג, מפקד שייטת 13 - הפלגות חיי, כנרת, זמורה ביתן, 2014, עמ' 283-282
  8. ^ מייק אלדר, עמ' 266
  9. ^ פסח מלובני, מצפון תפתח הרעה, מצטט את בטאון הצבא הסורי, "ג'יש אל–שעב", מ-15 באוקטובר 1983
  10. ^ טוראי זאב גלאובר, באתר הגבורה
  11. ^ רס"ן יוחנן יוסף, באתר הגבורה
  12. ^ סמל גבריאל ברנט, באתר הגבורה
  13. ^ הקישור למאמרים נקטע עקב שינויים באתר בוגרי קציני ים. הנושא בבדיקה