שלמה אראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלמה אראל
אראל כמפקד חיל הים בשנת 1967
אראל כמפקד חיל הים בשנת 1967
לידה 26 בנובמבר 1920
ט"ו בכסלו ה'תרפ"א
לודז', פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 בנובמבר 2018 (בגיל 97)
י"א בכסלו ה'תשע"ט[1]
תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1926
השתייכות Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 1948-1968
דרגה אלוף (ים) אלוף
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
עיטורים
אות הצטיינות ממלך יוון יווןיוון
תפקידים אזרחיים
מנהל קווי ספנות, מנהל "איגוד חברות הספנות הישראליות", מבקר מערכת הביטחון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שלמה אראל (26 בנובמבר 192019 בנובמבר 2018) היה אלוף בצה"ל, מפקד חיל הים הישראלי ומבקר מערכת הביטחון. הוביל את פיתוחן של ספינות הטילים הראשונות של חיל הים - ספינות סער, ופיקד על חיל הים במלחמת ששת הימים ובעת טיבוע המשחתת אילת וטביעת הצוללת דקר.

ילדות ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלמה אראל נולד בלודז' שבפולין בשנת 1920, בן לחיים ופרידה אנגל. בשנת 1926 עלה לארץ ישראל עם הוריו. האב היה סוחר אמיד והשקיע בפרדסים. המשפחה התגוררה תחילה בפתח תקווה. האב נהרג בתאונת דרכים והאם עברה לתל אביב. אראל למד בגימנסיה גאולה[2] והיה חבר בתנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר. בשנת 1936 הקים עם כמה מחבריו את "ברית נוער המרי" שהיה ארגון אנטי-בריטי, אולם הארגון לא התקיים זמן רב ופורק.

שירות המדינה בדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 1936 יצא אראל מטעם תנועת בית"ר לבית הספר הימי בצ'יוויטווקיה שבאיטליה ולאחר סיומו מצא עבודה על ספינת חילוץ איטלקית כמלח, אחרי חמישה חודשים בים חזר ארצה ונעצר על ידי הבריטים עקב פעילותו ב"ברית נוער המרי", הוא שהה חצי שנה בכלא עכו ושוחרר בתנאי שיעזוב את הארץ. בהיותו בכלא פגש את עבדול מג'יד שטען שהוא הוא שרצח את חיים ארלוזורוב ביחד עם עיסא דרוויש (16 ביוני 1933).[3] אראל נסע לפריז ונשלח משם לעבוד כמלח וכשומר בנמל אנטוורפן (Port of Antwerp) ובהמשך עבד שנה במספנה בבלגיה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרף למתנדבי היישוב לצי המסחרי המגויס של הצי הבריטי והפליג בשיירות באוקיינוס האטלנטי. בינואר 1941 טובעה אונייתו בטורפדו מצוללת גרמנית, והוא שהה 9 ימים בסירת הצלה. לאחר שהחלים המשיך להפליג באוניות שונות וסיים כרב חובל בספינת חופים בים התיכון.

בשנת 1944 התקבל לעבודה כמנהל ההובלה הימית של חברת האשלג בים המלח והתגורר במפעל עם משפחתו. עם פינוי המפעל במלחמת העצמאות, הצטרף לחיל הים הישראלי.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירות בחיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיל הים פיקד אראל על ספינת המשמר אח"י פלמ"ח (מ-19) שביצעה, בין השאר, פשיטות בעורף החזית בצפון סיני, החדרת סוכנים בחוף ביירות. כולל החדרת הלוחם במבצע דוד להטבעת הספינה "איגריס" בנמל ביירות. בעת מבצע ייצוב באפריל 1949 ירד לסדום עם כמה ימאים והוביל בדרך הים את הכוח שכבש את עין גדי וקבע את גבול שביתת הנשק במדבר יהודה. בהמשך פיקד על הקורבטה אח"י הגנה, על שייטת ספינות המשמר והנחיתה, ועל הפריגטה אח"י משגב.

מבצע קולומבוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1951 פיקד על מבצע קולומבוס - ביקור האוניות "משגב" ו"הגנה" בארצות הברית[4][5] לרגל השקת מלווה העצמאות. במסגרת ההכנות ליציאה וכמקובל בצה"ל בתחילת המדינה, ובעקבות אחיו הבלשן אליהו אראל, עיברת את שם משפחתו מאנגל לאראל. הסופר יהושע בר-יוסף, אשר סיקר הפלגה זו מטעם "במחנה", שלח מכתב אישי לראש הממשלה דוד בן-גוריון, ובו ביקר בחריפות את היחס לו זכו המלחים הפשוטים מצד שלמה אראל והצוות הפיקודי. בן-גוריון כתב על כך ביומנו: "בהיותי בבוסטון התאוננו לפני קשה על המפקד [שלמה אראל] והייתה גם נטייה מצד ויויאן (חיים הרצוג, נספח צה"ל בארצות הברית) להחזירו ארצה ולבקש מפקד אחר. ואין ספק שבהתרשמות של בר-יוסף יש הרבה מהאמת. משמעת חייבים להשליט, אבל לא משטר של קסטה ויוהרא קיצונית."[6][7] מבצע קולומבוס זכה להצלחה מרשימה, מפקד חיל הים מרדכי לימון נתן גיבוי מלא לאראל.

השייטת הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סיוע חיל הים לנפגעי הרעש באיי יוון

ב-1952 התמנה למפקד בה"ד חיל הים. בסוף אותה שנה התמנה למפקד השייטת הגדולה שכללה אז פריגטות וקורבטות, בדרגת אלוף-משנה. השייטת בפיקודו ערכה הפלגות אימונים ממושכות וביקורים בארצות שונות ברחבי הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי.

באוגוסט שנת 1953 העניקה השייטת, בפיקודו וביוזמתו של אראל, סיוע לנפגעי הרעש באיי יוון[8]. אראל ומפקד אח"י מזנק (ק-32) יצחק דביר זכו על כך לאות הצטיינות ממלך יוון.[9] קבוצות סיור מצוותי השייטת חילצו מאות נפגעים מבין ההריסות. אוניות השייטת העבירו פצועים קשה ליבשת וקיימו במשך יומיים את הקשר היחידי בין האיים שנפגעו ליוון. בעת החזרה לחיפה הגיע שר הביטחון דוד בן-גוריון ודיבר על הזכות הגדולה להציל נפשות.

נספח צה"ל ברומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אראל מונה לנספח צה"ל בשגרירות ישראל באיטליה בשנת 1955, ושימש בו בזמן כנספח חיל הים במערב אירופה. בתפקיד זה סייע בין היתר להטסת מטוסי מיסטר שנרכשו בצרפת והועברו לישראל בטיסה עם נחיתה לתדלוק בברינדיזי.[10]

קורס פיקוד ומטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956 נשלח לבית הספר לפיקוד ומטה בבריטניה, וכשחזר ארצה כעבור שנה, הקים קורס דומה לקציני חיל הים. בסיום המחזור הראשון יזם את שילוב הקורס (ובהמשך גם קורס דומה של חיל האוויר) עם המכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, והמשיך לפקד על מחזור נוסף. בשנת 1959 מונה שוב למפקד שייטת המשחתות.

חידוש סדר הכוחות בחיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספינות סער

בשנת 1960 מונה אראל לראש מחלקת ים. בתפקידו זה ניהל את תוכנית הפיתוח של ספינות טילים לחיל הים. התוכנית הבשילה אחרי מלחמת ששת הימים וספינות הסער החליפו את פלגות הטרפדות ושייטת המשחתות וחוללו בהמשך מהפכה בלוחמת הים בזירה הימית במלחמת יום הכיפורים. במקביל לפיתוח הסטי"לים ניהל אראל תוכנית שיפוץ ושדרוג של שלוש הצוללות מסדרת T, שנרכשו מהבריטים במספנה בצ'טהאם: אח"י לויתן (צ-75) שהגיעה במהלך מלחמת ששת הימים, אח"י דקר שטבעה בדרכה ארצה ואח"י דולפין, שהיו מיועדות להחליף את הצוללות מסדרת S.

תוכנית נוספת לפיתוח נשק מודרני הייתה ה"אריה" שהיה מיועד לשייטת 13. אראל, בהיותו ראש מחלקת ים התנגד לפיתוח ה"אריה" אולם קיבל את מרותו של יוחאי בן-נון. משהתמנה אראל למפקד חיל הים בשנת 1966, עצר את תוכנית ה"אריה".[11] והמשיך את תוכנית טילי הגבריאל.

מפקד חיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת ששת הימים

אראל מונה למפקד חיל הים ב-2 בינואר 1966, קיבל את הפיקוד מאלוף יוחאי בן נון בטקס שנערך על המשחתת אח"י יפו (ק-42)[12] ובאוקטובר 1966 הועלה לדרגת אלוף.[13] היה מפקד החיל בזמן מלחמת ששת הימים. לחיל הים עוד לא היה מענה לספינות הטילים והמשחתות מתוצרת רוסית שבידי מצרים וסוריה.

בגלל יחסי הכוחות לרעת צה"ל החליט אראל על יזמה התקפית על בסיסי האויב על ידי לוחמי שייטת 13 והצוללת אח"י תנין. התקיפות בנמלי מצרים הניבו תוצאות מעטות והצוללים בפעולת אלכסנדריה לא חברו לצוללת ונפלו בשבי. התקיפות בלילה הראשון בנמלי סוריה לא הגיעו לשלב הכניסה לנמלים עקב אמצעי התובלה האיטיים. הכוחות לא התגלו ונערכו לביצוע בהמשך אך לאור הצלחות חיל האוויר הוערך שחיל הים הסורי לא יצא למתקפה. המטה הכללי העריך שאין נחיצות בתקיפת כלי שיט בנמלים. כישלון נוסף במלחמה זו, שחיל הים היה שותף לו, הוא תקרית ליברטי, שבה נהרגו 34 מלחים אמריקאים ו-171 נפצעו.

אף כי המשימות הייעודיות של אבטחת החוף וקיום שיט חופשי צלחו, הרי שבהשוואה להצלחות חיל האוויר נקבע בתודעת הציבור שחיל הים כשל. הדחת מפקדים שנעשתה על ידי אראל במהלך המלחמה תרמה לתחושת הכשל.[דרוש מקור] בעקבות המלחמה נפתחה בפני חיל הים זירה חדשה בים סוף, והסטי"לים הגדולים החדשים שתוכננו בחיל הים מאז תחילת שנות ה-60 ונבנו במספנות ישראל התאימו במיוחד לזירה זו.[14]

במלחמת ההתשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת ההתשה

הישג קרבי - קרב רומני (קרב ימי) - כחודש לאחר סיום המלחמה כשהסתבר שהצי המצרי עם תחושת ביטחון עורך סיורי מודיעין בלילות בחופי סיני בים התיכון. בתחקיר היתקלות הקודמת שהיה גם תדרוך מקדים נתן אראל הוראות ברורות וטובות: שינה את זמני הסיורים מהיום ללילה. קבע עדיפות לטרפדות המונעות בדיזל (בסיכון נמוך להתלקחות,) החמושות בתותח 40 מ"מ. הגדיל את כמות כלי שיט בגזרה ונוצרה עדיפות אופרטיבית. מצב הפסקת האש היה בתוקף והוראות לפתיחה באש חייבו מענה באש לפתיחה של המצרים. כך נערך כח המשחתות והטרפדות בצורה שיצרה עדיפות אופרטיבית. וב-11 ביולי 1967 אירע המפגש שתי טרפדות מצריות התגלו, פתחו באש והושמדו על ידי אח"י אילת (ק-40) וזוג טרפדות. ההישג שניתן היה להתברך בו גרם לאשלית כוח והערכת חסר של היכולת המצרית בזירה.

אסונות - בתקופת כהונתו של אראל פקדו את החיל שני אסונות שנזקפו לחובתו טיבוע המשחתת אילת ב-21 באוקטובר 1967,[15] וטביעת הצוללת דקר ב-25 בינואר 1968.

בספטמבר 1968 מסר אראל את הפיקוד על חיל הים לאברהם בוצר פרש מתפקידו ומצה"ל.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידים אזרחיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1969 יצא אראל ללימודי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת קולומביה בארצות הברית.

פעילות פוליטית - בשנת 1973 היה אראל חבר בחוג לאיחוד הליכוד יחד עם מיכאל איתן, יגאל כהן-אורגד ואחרים. היה בין מקימי התנועה לחידוש פני הליכוד שפעלה להחלפת מנחם בגין, לאור טענתם שכל עוד בגין עומד בראש הליכוד היא לא תצליח להגיע לשלטון.[17] התנועה גם דרשה איחוד מלא של מרכיבי הליכוד והקמת ממשלת צללים.[18] בבחירות לרשויות המקומיות ב-1978 הוצב במקום ה-11 של רשימת הליכוד למועצת עיריית חיפה,[19] לאחר שסירב להתמודד על ראשות העיר.[20]

ספנות -משנת 1972 ניהל קווי ספנות בינלאומיים בחיפה. בשנת 1976 הקים את "איגוד חברות הספנות הישראליות" ועמד בראשו. בתקופת כהונתו ניהל מאבק נגד שביתות פראיות ויזם רפורמה מקיפה ביחסי העבודה בצי הסוחר.[21] כמו כן ייצג את ענף הספנות במשרדי הממשלה ובוועדות הכנסת.
במהלך מלחמת יום הכיפורים גויס כיועץ למפקד חיל הים בנימין תלם. אראל אף הצטרף לספינות הטילים בעת הלחימה והתרשם מתוצאות בניין כוח ספינות סער שאותו הוביל.

מבקר מערכת הביטחון - בשנים 19841989 שימש מבקר מערכת הביטחון, בעת כהונתם של משה ארנס ויצחק רבין כשרי הביטחון.

חזרה לספנות - בשנת 1989 שב לכהן כמנכ"ל "איגוד חברות הספנות הישראליות" ובשנת 1999, פרש לגמלאות.

משפחה ושארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלוף (מיל') שלמה אראל, אל"ם (מיל') אהוד אראל עם הנכד והבן סג"ם יאיר אראל בסיימו את קורס חובלים 1988

אראל היה נשוי לשרה, ממשפחת אשרוב, לזוג נולדו בן אהוד ובת גיליה. שרה אראל נפטרה ב-12 בפברואר 2013 ונקברה בהרצליה. שלמה אראל נפטר ב-19 בנובמבר 2018 ונקבר בטקס צבאי מלא בבית העלמין קריית שאול.
בתו, גיליה אראל, שירתה בחיל הים והייתה כתבת "מערכות ים". במלחמת ששת הימים הצטרפה לאנשי יחידה 707 לתיעוד חיפוש המוקשים במצרי טיראן. גיליה נישאה לאלי גור וילדה שני בנים ובת. היא נפרדה מבעלה ובמרץ 2000 נרצחה גיליה על ידי בן זוג שניסתה להיפרד ממנו.
בנו אהוד אראל, למד בבית הספר לקציני ים עכו במחזור י"א והמשיך בקורס חובלים. במהלך מלחמת ששת הימים הצטרף לפלגת הטרפדות 914. הוא המשיך בתפקידי פיקוד בחיל הים עד שפרש בדרגת אל"ם. ניהל את החברה לפיתוח חוף אילת ואחר כך את החברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה, בעלת מרינה הרצליה.

ספרים ומאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתב מיוחד, שייטת שבה ממבצע הצלה במחנה, 27 באוגוסט 1953.
  • עזריאל טל, אל"ם שלמה אראל- ציוני דרך, 'מערכות ים' 75-74, ינואר 1966, עמ' 7.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שלמה אראל בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מימין לשמאל, עומדים: מנשה ליפשיץ, יהודה בן-צור, מנחם כהן, יחיאל שפירא, אליעזר דגן, יוסף רום. יושבים: יקותיאל נץ, אברהם תבור, אברהם בוצר, שלמה אראל, אברהם מייזל, בנימין נתיב.
  2. ^ ליד השולחן מימין אלוף שלמה אראל בפרופיל משמאל, כשחציו מוסתר לידו רמ"ח ים אל"ם יצחק רהב. מפקד הנחתות סא"ל ברושי. במרכז סרן אלי רהב מפקד בפלגות הטרפדות. בפינה השמאלית מפקד אח"י יפו סא"ל יצחק קט. ממושקף ראש מחלקת ציוד אל"מ יעקב שפי. עם הגב ראש מחלקת כח אדם אל"מ יואב יסעור.
  3. ^ מימין לשמאל: סא"ל משה אורן - מפקד פלגה 914, מפקד חיל הים שלמה אראל, ראש העיר חיפה אבא חושי וראש מחלקת ים - אל"מ יואב יסעור.
  4. ^ למעלה בימין התמונה סרן אלכס טל, קצין הגשר הבכיר באח"י רשף בעת המלחמה, לימים מפקד חיל הים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מפקד חיל הים לשעבר, שלמה אראל, הלך לעולמו בגיל 97, ynet, ‏20 בנובמבר 2018
  2. ^ תל אביב הקטנה - במסכת היובל של ביה"ס תיכון גאולה, מעריב, 20 בנובמבר 1968
  3. ^ http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/1300477 יוסי רגב, "רצח ארלוזורוב עוד חי: (יט) שלמה אראל פגש את הרוצח", 29 ביולי 2008
  4. ^ מיצעד מלחים ישראליים ואמריקניים, מעריב, 31 במאי 1951
  5. ^ משגב והגנה חזרו ממסען לארה"ב, מעריב, 5 ביולי 1951
  6. ^ רפי מן, בין שר האמנות לשר הצבא: התמזגות מנגנוני הצנזורה לפסילת המחזה "סערה בים", קתדרה 158, טבת תשע"ו
  7. ^ עופר אדרתכבר ב–1951 פסלה הצנזורה מחזה מטעמי ביטחון, באתר הארץ, 29 בינואר 2016
  8. ^ הרעש באיי יוון, דבר, 28 באוגוסט 1953
  9. ^ הממשלה מתירה לרמטכ"ל דיין לקבל אות לגיון הכבוד של צרפת, מעריב, 8 באוגוסט 1954
  10. ^ שלמה אראל, לפניך הים עמ' 195-190.
  11. ^ אבנר שור, אבירם הלוי, טל בשן, האש והדממה, סיפורו של יוחאי בן-נון, מייסד שייטת 13, כתר ספרים, 2017, עמ' 246-238
  12. ^ לקול משרוקיות, חצוצרות ותותחים קיבל אל"מ אראל את ההגה, דבר, 3 בינואר 1966
  13. ^ העלאות בצה"ל, מעריב, 24 באוקטובר 1966
  14. ^ שמשון עופר, הבייבי של אלוף אראל, דבר, 30 באוגוסט 1968
  15. ^ בחיל הים מקווים: שינוי מפקד - שינוי מזל, מעריב, 5 בספטמבר 1968
  16. ^ מימין לשמאל: מנהל מספנות ישראל ישראל ליברטובסקי, שלמה אראל, פליקס אמיו וצבי תירוש
  17. ^ ראובן בן צבי, הוקמה תנועה לחידוש פני הליכוד, מעריב, 2 באפריל 1974
  18. ^ משלחת התנועה לשינוי הליכוד, מעריב, 7 במאי 1974
  19. ^ נשלמות הרשימות לבחירות המקומיות, דבר, 5 באוקטובר 1978
  20. ^ אברהם תירוש, הכיסא הותיק, מעריב, 10 בנובמבר 1978
  21. ^ אראל מאשים הימאים, דבר, 21 באוגוסט 1981