לדלג לתוכן

1967 – והארץ שינתה את פניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
1967 – והארץ שינתה את פניה
מידע כללי
מאת תום שגב
שפת המקור עברית
סוגה ספר עיון
הוצאה
הוצאה "כתר"
תאריך הוצאה 2005
מספר עמודים 710
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 002482868
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך עדיין כתוב כפרסומת.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך עדיין כתוב כפרסומת.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

1967 – והארץ שינתה את פניה הוא ספר עיון פרי עטו של ההיסטוריון תום שגב, שראה אור בשנת 2005 בהוצאת "כתר". הספר, שמזוהה עם גישת ההיסטוריונים החדשים, מתאר את הישראלים בשנת 1967, לפני מלחמת ששת הימים, במהלך המלחמה ובעקבותיה.

התזה המוצגת בספר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התזה המרכזית של שגב בספרו זה (המנוסחת בסוף ההקדמה) היא שלתחושות שאפפו את הציבור הישראלי באותה שנה לא היו סיבות קונקרטיות: "לא הייתה הצדקה לתחושת האבדון שקדמה למלחמה ולא לאופוריה שאחזה בישראלים בעקבותיה. על כן קשה כל כך להבינם." (עמ' 29) בכך באה לידי ביטוי גישתו של שגב – שלא מקבל מוסכמות יסוד בנרטיב הציוני. כלומר, לפי הנרטיב הציוני שנת 1967 הייתה שנה גורלית שהאירועים שהתרחשו במהלכה היו בעלי משמעות ומבוססים על סיבות הגיוניות, ואילו שגב טוען שלא היו דברים מעולם ושנת 1967 הייתה יכולה להיות שנה ככל השנים אילו היו הישראלים פועלים אחרת.

לתזה הזו מוסיף שגב תזות נוספות ובהן גישה לפיה מלחמת ששת הימים לא נכפתה על ישראל, אלא שישראל חיפשה אליבי כדי לצאת למלחמה; ששר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל יצחק רבין אינם גיבורים שעשו למען הציונות, אלא מחרחרי-מלחמה משולחי-רסן (ר' דמויות היסטוריות המוזכרות בספר); שאחת הסיבות למלחמה היא חוסר הצייתנות של המטה הכללי למרוּת הממשלה שנבע מהמאבק הבין-דוֹרי שהתחולל בין הדרג המדיני לדרג הצבאי (מצד אחד עמדו ראש הממשלה לוי אשכול ושריו גולדה מאיר, אבא אבן, חיים משה שפירא, זרח ורהפטיג – זקנים, ילידי הגולה, בעלי מבטא יידישאי, יהודים שהשתדלו אצל מעצמות המערב, פוליטיקאים שלא לחמו בקרבות מלחמת העצמאות, ומן הצד השני עמדו יצחק רבין, עזר ויצמן, אריאל שרון, רחבעם זאבי, ישעיהו גביש – צעירים, צברים, דוברי עברית מלידה, הפגינו בוז כלפי הגלות ויהודי הגלות ששרדו באמצעות שתדלנות ולא קמו ועשו מעשה, אלופי צה"ל שלחמו במלחמת העצמאות; עמ' 282); ושכניסת צה"ל לשטחים לא תרמה לישראל בפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי.

בהקדמה לספר מתאר שגב שני גיבורים המסמלים לדעתו את הקונפליקט שפקד את הישראלים בשנת 1967. בחלק הראשון של ההקדמה מתואר יחיעם ויץ שנפל למען תקומת המדינה, ובחלק השני מתואר פעיל השלום אייבי נתן. ניתן לראות בפער בין הדמויות קונפליקט בין דמות הציוני (חלוץ עברי, לוחם למען עצמאותו) לבין דמות הפוסט-ציוני (בורגני, תל אביבי, בינלאומי, אתאיסט, מנוכר לעברו, רודף שלום), אותו קונפליקט ששגב מתאר כנקודת המחלוקת המרכזית בחברה הישראלית של אותה תקופה.

חלוקת התוכן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מחולק לארבעה חלקים:

  • חלק ראשון: בין ראשון לציון למנהטן – החברה הישראלית לפני המלחמה.
  • חלק שני: מפות וחלומות – הפער בין גבולות ישראל הקיימים לבין גבולות ישראל הרצויים כמניע למלחמה.
  • חלק שלישי: ארבעים הימים של טוראי בר-דייןתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים והמלחמה עצמה.
  • חלק רביעי: הם חשבו שניצחו – החברה הישראלית שלאחר המלחמה.


כל אחד מארבעת החלקים מפורק למספר פרקים, וכל פרק מסועף לכמה סעיפים. שגב כינה כל פרק וחלק בשמות סמליים (למשל, את החלק העוסק בחברה הישראלית שלאחר מלחמת ששת הימים כינה 'הם חשבו שניצחו' כמשל לטענתו שהאופוריה שהביאה מלחמת ששת הימים לא הייתה מוצדקת; את הפרק שעוסק בהחלטתו של ראש הממשלה לוי אשכול להמתין ולא לצאת למלחמה כינה 'אבא של נועה מחכה' מפני שכך כונה במסמכי צה"ל, כאביה של בתו נועה).

תבנית כותרות הסעיפים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופן בחירת כותרות הסעיפים מאוד תבניתית – מילה סמלית בודדה וציטוט עיקרי מתוך הסעיף. בכך נוצר מעין משחק מתמיד בין הכותרת לבין התוכן שתחתיה, והקורא שואל עצמו שוב ושוב כיצד הטקסט מתקשר לכותרתו. מאוד נוח לקורא להתחבר לתבנית הכתיבה הזו משום שהיא מאוד מושכת עניין, אך עם זאת התבניתיות גם גורעת מטיב התוכן (כלומר, לעיתים יש אי-התאמה חריגה בין כותרת מסוימת לבין התוכן שמגיע תחתיה או שקשה להבין כיצד הטקסט וכותרתו תואמים זה את זה).

לדוגמה –

חלק ראשון: בין ראשון לציון למנהטן [על החברה הישראלית בראשית 1967]
פרק ראשון: ימי הסוסיתא [על ישראל הפורמלית, הציונית]
1. ישראלים (א): "מסתדרים לא רע" [הישראלים בכלל]
2. נשים: "היתפור הנער את כפתוריו" [הישראליות, וגם חוץ-לארץ בעיני הישראלים]
3. טלוויזיה: "משהו סמלי" [תרבות הפנאי, וגם חינוך]
4. הורים: "יש תקווה שלא תהיה בצורת" [זוגות נשואים, שיכון ודיור]
5. מיתון: "רוח רעה מנשבת" [המיתון הכלכלי של שנת תשכ"ז, וגם דיכאון לאומי]
פרק שני: אנשים אחרים ['ישראל השנייה', ישראל הבלתי-פורמלית, הפוסט-ציונית]
1. מזרחים (א): "כדאי להיות אשכנזי" [הפערים בין אשכנזים למזרחים בתעסוקה, בדיור ובחינוך]
2. מזרחים (ב): "באירופה אין אוכלים ברחוב" [שורשי האשכנזיות של הציונות, וגם מיעוט מזרחים בעמדות כוח]
3. ערביי ישראל: "אני אחמד" [ערביי ישראל כמיעוט נרדף, נשלט וכנוע]
4. קיבוצים: "הכל תפאורת קרטון" [הקיבוצניקים כמגשימי הציונות בשקיעתם, הערעור על תרומתם לחברה בכלל ולצה"ל בפרט]
5. פוליטיקה: "גדול השקרנים בארצנו" [אשכול, בן-גוריון, בגין ואי-שביעות רצון הבוחרים מנבחריהם]
6. יהודים (א): "תנו למות בארץ הזו" [קונפליקט דתיים-חילוניים, וגם יחס הישראלים ליהודי התפוצות]
7. יהודים (ב): "טוב שיהיה ברז כזה" [יהודי אמריקה המקורבים לממשל, וגם מלחמת וייטנאם בעיני יהודי אמריקה]
8. יורדים: "ביזיון למדינה" [הירידה מהארץ ככישלון הציונות]
9. צעירים: "בכל מקום ייאוש מר" [הנוער בישראל ומרידתו בציונות]

שזירת הסיפורים האישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיין אחר של מבנה הספר – אף הוא לא שגרתי לספר עיון היסטורי – הוא שזירת הסיפורים הפרטיים יחד עם ציון העובדות ההיסטוריות והבאת הפרוטוקולים הרשמיים מישיבות הממשלה. סיפורו של חייל המילואים טוראי יהושע (שוקה) בר-דיין מסופר לאורך כל החלק העוסק בתקופת ההמתנה ובמלחמת ששת הימים. לסיפורו מהחזית המצרית (שתועד ביומנו – ר' לקריאה נוספת) מצורף לסיפוריהם של צנחנים מקיבוץ יחיעם שכבשו את העיר העתיקה. בנוסף לסיפורי הקרבות מובאים לאורך כל הספר קטעים ממכתביהם של ישראלים לקרוביהם בחוץ-לארץ וקטעים מיומנו של איש הקרן הקיימת לישראל יוסף ויץ (ר' לקריאה נוספת) שהיה גם מקורבו של ראש הממשלה לוי אשכול. לעיתים הקפיצות מהנרטיב הלאומי לסיפור הפרטי חדות מאוד, דבר היוצר מתח ועניין אצל הקורא, אך גם בלבול.

דמויות היסטוריות המוזכרות בספר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישים רבים – מוכרים יותר ומוכרים פחות – מוזכרים בספרו של שגב, וזה בא איתם חשבון על אופן תפקודם. הדמויות הנזכרות ביותר בספר הן:

רמטכ"ל מלחמת סיני שזכה לפופולריות רבה בציבור הישראלי זוכה לטיפול מיוחד אצל שגב: "הניסיון להניח את דיין על ספת הפסיכיאטר אינו מפתיע. קשה לפענח אותו." (עמ' 493) שגב מנסה לשלול מדיין את הילת גיבור המלחמה שאופפת אותו. בעיקר הוא תוקף את תפקודו כשר הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים. לטענתו, דיין ניהל את המלחמה ללא תיאום מספיק עם ראש הממשלה לוי אשכול "דיין לא שאל את אשכול מראש על כל מהלך ומהלך, פעם-פעמיים הביא לאישור הממשלה מהלכים שבוצעו כבר, אך אשכול היה בתמונה." (עמ' 382) גרוע מזאת, לעיתים הוא הפר במפורש החלטות שהתקבלו בישיבות ממשלה למען יזכרו אותו הדורות הבאים, דוגמת החלטת הממשלה להמתין עם כיבוש רמת הגולן. (עמ' 411) בכלל הוא זלזל בדעותיהם של חבריו לממשלה והמיט עליהם אימה. (עמ' 410) מוזכר אירוע שמציג את דיין כרודף תהילה: "ישראל ליאור [המזכיר הצבאי של אשכול], הנאמן כל כך, ניסה להביא את אשכול אל הכותל המערבי [עם כיבושו] בהקדם האפשרי, אך בלשכת שר הביטחון אמרו שזה מסוכן מדי: יש צלפים, עוד אין אפשרות להגיע. דיין עצמו מיהר לעומת זאת לירושלים במסוק, דאג להבטיח שהצלם, אילן ברונר מדובר צה"ל, ינציח את כניסתו אל העיר[1], יחד עם רבין ונרקיס." (עמ' 390) לתיאור אישיותו של מי שהיה למושל השטחים בפועל ומכתיב שיטת השליטה בפלסטינים שנקראה 'המקל והגזר' הוקדשו ארבעה עמודים אשר תמציתם: "איש שכולו יצרים... מכר את עצמו כחלק מהמיתוסים של ישראל: אהבת המולדת, נעורים, גבריות ועוז עברי חדש, התנ"ך, דוד בן-גוריון, צה"ל, ומעל הכול – המלחמה בערבים... היו שייחסו לו כוונה להשתלט על המדינה." (עמ' 496-492)

רבין הוא מצביא נוסף ששגב מנסה לפגום בהערצה אשר לה זכה. כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים רבין הועלה לדרגת כוכב עליון בציבור הישראלי (הושר עליו השיר "נאצר מחכה לרבין" והוענק לו עם סיום המלחמה תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית שם נשא את נאום הר הצופים המפורסם). עם זאת, בספר מתוארת באריכות הפרשה העגומה שקדמה למלחמה שבה לקה רבין בהתמוטטות עצבים. מובאים ציטוטים מספרו של רבין (פנקס שירות, ר' לקריאה נוספת) המתארים את תהיותיו, שמא הוא אחראי לכישלון קונספציית ההתרעה של צה"ל ולסכנה שבפניה ניצבה ישראל. ציטוטים נוספים מובאים מספרו של עזר ויצמן (לך שמיים לך ארץ, ר' לקריאה נוספת), ובהם מצוין שהוזרקה לרבין תרופת הרגעה שניטרלה אותו למשך יממה, שבמהלכה סגן הרמטכ"ל ויצמן תפס פיקוד על הצבא. (עמ' 264)

אמנם לא אפפה את האלוף ויצמן, סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם דאז, הילת גבורה כדוגמת זו של דיין או זו של רבין, אך גם הוא מטופל בספרו של שגב כמצביא נוסף שאיננו אלא אדם חלש, כנוע לגחמותיו. בספר נכתב כי "למעשה החל ויצמן להניע את מכונת המלחמה." (עמ' 265) ויצמן הורה על תנועת גייסות בסדרי-גודל חריגים עד כדי כך שהאלופים אריאל שרון וישעיהו גביש לא הבינו לאיזה שיגעון נתפס ויצמן. שגב מסביר – "...[הייתה דרישה למנות את] חיים בר-לב לסגן הרמטכ"ל. זה היה ככל הנראה המניע העיקרי לכל מהומת הסרק שחולל ויצמן: בר-לב איים על חלומו להתמנות לרמטכ"ל הבא והוא ביקש לנצל את היעדרותו של רבין כדי להפגין מנהיגות." (עמ' 265) שגב בוחר לציין את ההתפרצויות המשונות של ויצמן בעשרת הימים שקדמו למלחמה, ובהן דרישתו מאשכול ב-26 במאי 1967 לצאת מיד למלחמה כתגובה למידע מודיעיני על היערכות בחיל האוויר המצרי (עמ' 284) ופרשה משונה ב-1 ביוני שבה ויצמן התפרץ למשרדו של ראש הממשלה ודרש ממנו "לתת פקודה" תוך שהוא זורק את דרגותיו (עמ' 338-337).

גם האלוף שרון זוכה לביקורת מצידו של שגב. בישיבת המטכ"ל שלאחר הנאום המגומגם של אשכול היה שרון החריף ביותר בין האלופים במילותיו לראש הממשלה. בכלל מתוארת האווירה בישיבה כאווירה של הפיכה צבאית, ודבריו של שרון המצוטטות מהפרוטוקולים כמו מוסיפות שמן למדורה. הוא האשים את ראש הממשלה בהחלשת כוח ההרתעה של צה"ל, ואף אמר בבוטות שהססנותו של אשכול תעלה בחייהם של אלפי חיילים. שגב מוסיף: "קשה היה לנסח זאת במילים פוגעות יותר..." (עמ' 313-312) שרון מתואר לא רק כמתחצף כלפי הדרג המדיני, אלא כמורד ממש במרוּתו: "לפחות אלוף אחד דיבר בגלוי על אפשרות שצה"ל יפתח במלחמה בלי שהממשלה תאשר זאת – אריאל שרון." (עמ' 327) שגב מצטט מעדות שמסר שרון למחלקת ההיסטוריה של צה"ל:

"קמים ואומרים – תשמעו אתם, ההחלטות שלכם מסכנות את מדינת ישראל ומאחר והמצב הגיע למצב של חמור ביותר, אתם מתבקשים להיכנס לחדר הסמוך ולהמתין פה. והרמטכ"ל ייגש לקול-ישראל וישדר הודעה. הם היו מקבלים את זה בהרגשה של הקלה ורווחה."
לוי אשכול מול אלופי המטה הכללי

ראש הממשלה דאז זוכה לעדנה בספרו של שגב. הוא לא זכה בתהילת הניצחון במלחמת ששת הימים משום שבדעת הקהל נחרטו דווקא נאומו המגומגם ודרישתו שלא לפתוח במלחמה ללא התגרות וללא אור ירוק מארצות הברית. כך הפך לדמות כמעט נשכחת בציבוריות הישראלית. שגב טוען שאשכול פעל כשורה בטרם המלחמה בכך שריסן את הצבא חרף הלחץ שהופעל עליו "לתת לצה"ל לנצח". הוא מתואר כסלע איתן בישיבת המטה הכללי שבו שפכו עליו האלופים קיתונות של ביקורת. בתגובה להאשמתו של שרון שנאומו עלה לצה"ל בחייהם של אלפי חיילים (ר' לעיל) הפגין איפוק: "לא גירש את שרון מהחדר, לא עזב בעצמו, אפילו לא דרש התנצלות..." (עמ' 313) שגב מחמיא לשיקול הדעת של אשכול: "עם ראש אמ"ן שהודה בעצמו ששגה, רמטכ"ל שהתמוטט, וההתפרצויות המשונות של עזר ויצמן – לא הייתה לאשכול סיבה להעדיף את דברי האלופים על מורי הדרך שהנחו אותו כל ימיו, על פי רוב בהצלחה: הניסיון, החוכמה, האינטואיציה." (עמ' 315) עם זאת, הוא מציין עד כמה היה אשכול מנהיג חסר כריזמה: "בן 72, היה אשכול פוליטיקאי בגודל טבעי שהחליף ענק, דוד בן-גוריון, וצלו רדף אותו." (עמ' 99) כמו כן, כדי לתאר את תמצית גישתו הפוליטית של אשכול ציטט דווקא תגובה שלו בנוגע לתוכנית שהוצגה בפניו לשינוע פליטים מהגדה המערבית לעבר הירדן המזרחי: "א. אינני יודע מה אני רוצה; ב. הייתי רוצה לעשות משהו." (עמ' 554)

אדריכל הציונות בארץ ישראל לא זוכה למעמד של כבוד אצל שגב הפוסט-ציוני – הפופולריות של בן-גוריון כ'אבי האומה' מוצגת כחסרת-בסיס; מוזכר כישלונה של מפלגת רפ"י בראשותו שזכתה ב-10 מנדטים בלבד בבחירות 1965; מסופר על היריבות בינו לבין אשכול על רקע פרשת עסק הביש והחילוף בתפקיד ראש הממשלה. שגב כתב על כך: "זה היה פתטי: הוא התנהג כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע, או במקרה שלו – את המדינה, אך לא היה עוד איש בישראל שדבריו עוררו הד גדול יותר... מדי פעם אף שיחק בן-גוריון במחשבה להדיח את אשכול." (עמ' 107) שגב טוען כי גישתו של בן-גוריון הייתה זהה לזו של אשכול בעניין היציאה למלחמה (כלומר, שיש להמתין עד להשגת אישור ממעצמות המערב), על אף שהציבור האמין כי הוא חושב אחרת ודרש את חזרתו לתפקיד שר הביטחון. בנוסף, בן-גוריון מצטייר כגונב את תהילת הניצחון חרף העובדה שהתנגד ליציאה למלחמה (מובא ציטוט שלו מיום פרוץ המלחמה: "אני סבור שזה משגה כבד"; עמ' 360). למשל, ביום השלישי למלחמה פנה בן-גוריון לראש עיריית ירושלים טדי קולק בדרישה "להתחיל מיד ביישוב הרובע היהודי" (עמ' 400) ולאחר המלחמה שינה את דעתו שלא היה טעם בכיבוש רמת הגולן והחליט כי זהו "צורך חיוני לביטחון ישראל". (עמ' 450)

טדי קולק (ראש עיריית ירושלים)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שגב ייחד לבירת ישראל שני קטעים – סעיף (ירושלים: "יורדים העירה") באחד הפרקים בחלק השני של הספר ופרק שלם (הפרויקט של טדי) בחלקו הרביעי – הראשון, ירושלים שלפני המלחמה, והשני, ירושלים שלאחר המלחמה. בשני הפרקים הללו מהווה טדי קולק, ראש העיר ומנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר דמות מפתח. ירושלים של לפני המלחמה מתוארת כעיר ספר פרימיטיבית, חצויה על ידי קו עימות, שהציונות המעשית ויתרה עליה כמרכז העשייה לטובת תל אביב. ירושלים לפי שגב היא עיר מצחינה ומלוכלכת, שאוכלוסייתה מורכבת מנתמכי-סעד ועולים חדשים, שמורגשת בה תחושת סגירות ומחנק, בירה ללא הכרה בינלאומית, שההשקעות בפיתוחה דלות. (עמ' 189-183) אמנם קולק, שנבחר לראשות העיר בשנת 1965, מצטייר כעסקן חרוץ ביותר, אך בו בזמן ככישלון מוניציפלי מהדהד: "התמורה שהבטיח קולק לא באה; השירותים לא השתפרו, גישת המנגנון נשארה כשהייתה." (עמ' 190) בפרק הנושא את שמו (הפרויקט של טדי) על ירושלים שלאחר המלחמה מסופר על קולק כי "לא היה מי שהיטיב ממנו להציג את כיבוש ירושלים כשליחות הומניטרית, כמעט דתית, לטובת האנושות כולה; ישראלים רבים הפנימו את הרעיון הזה בשמחה." (עמ' 505) בכך, שגב מציג את קולק כמי שתרם, לטענתו, להעמקת ישראל בבוץ כיבוש השטחים. יחד עם זאת, קולק זוכה לשבחים כ'מר ירושלים' ומסופר רבות על ההשקעות שהחלו לזרום אל העיר בזכותו ועל פרויקטים שבוצעו בהשראת להיטותו ואמונותו הכנה ביכולתה של העיר להוות מופת של דו-קיום ישראלי-ערבי.

בניגוד לסברה שישראל הסתייעה בארצות הברית ושהנשיא ג'ונסון היה ידיד ישראל ותמך בה לחלוטין, שגב מביא דעה אחרת. לטענתו, לינדון ג'ונסון דרש בפגישתו עם שר החוץ אבא אבן שישראל לא תפתח במלחמה ללא התגרות ערבית ישירה וחריפה (בניגוד לסגירת מצרי טיראן שהיא התגרות עקיפה), ושהנשיא חש כי עמידתו בדרישתה של ישראל לגיבוי אמריקאי מוחלט גרמה לו לחוש "כמו נחלץ ממלכודת שביקשו להניח לו הישראלים." (עמ' 287) כמו כן, בבוקרו של היום הראשון למלחמה "היה נרגז; עד סוף ימיו ראה במלחמה משגה שעשתה ישראל." (עמ' 368)

חוסיין מצטייר בספר כרודף שלום אשר ישראל הקשתה עורפה כלפיו. בעקבות פיגוע נגד רכב צה"לי שבו נהרגו שלושה צנחנים שיגר חוסיין מברק תנחומים לישראל דרך משרד החוץ האמריקאי. בתגובה ישראל יצאה למבצע 'מגרסה' שנודע כפעולת סמוע שבו פוצצו בתים פלסטיניים רבים ונהרגו 14 חיילים ירדניים (עמ' 167). עם פרוץ המלחמה הועברו לישראל מברקים מעמאן דרך ארצות הברית ובהם "המלך חוסיין ביקש הפסקת אש; למעשה התחנן... אם לא תיפסק האש מיד – משטרו מחוסל." (עמ' 377) בשיחה שהתנהלה בין המלך חוסיין לבין מנכ"ל משרד ראש הממשלה יעקב הרצוג לאחר המלחמה הצד הישראלי מוצג כמנסה למשוך זמן ולעכב הנסיגה מהשטחים בחסות משא ומתן, ואילו הצד הירדני מוצג כשוחר שלום המבקש "שלום עם כבוד". (עמ' 536-535)

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי זכרונות המצוטטים בספר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר אחר בנושא

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • עמי גלוסקא, אשכול, תן פקודה!, משרד הביטחון, 2004.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטעים מהספר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על צנזור הספר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]