ז'אן רנואר
 | |
| לידה |
15 בספטמבר 1894 פריז, צרפת |
|---|---|
| פטירה |
12 בפברואר 1979 (בגיל 84) בוורלי הילס, ארצות הברית  |
| מקום קבורה |
Essoyes |
| מדינה |
צרפת |
| תקופת הפעילות | 1924–1978 (כ־54 שנים) |
| עיסוק | במאי קולנוע, מפיק, תסריטאי ושחקן |
| יצירות בולטות |
האשליה הגדולה (1937) חוקי המשחק (1939) |
| בן או בת זוג |
|
| צאצאים |
Alain Renoir |
| פרסים והוקרה |
|
| http://www.jeanrenoir.com/ | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ז'אן רנואר (בצרפתית: Jean Renoir; 15 בספטמבר 1894 – 12 בפברואר 1979) היה במאי קולנוע צרפתי, אשר ביים ושיחק בלמעלה מארבעים סרטים מימי הסרט האילם עד לשנות ה-60. כן כתב ביוגרפיה נחשבת של אביו, הצייר האימפרסיוניסטי הדגול, פייר-אוגוסט רנואר.
רנואר היה בנו השני של פייר-אוגוסט רנואר ורעייתו אלין ויקטורין שאריגו. הוא אחיו של השחקן הצרפתי הנודע פייר רנואר, ודודו של קלוד רנואר, צלם הקולנוע הנודע. בנו, אלן רנואר הוא פרופסור לספרות השוואתית באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה.
ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
רנואר נולד ברובע מונמרטר בפריז, וילדותו נחלקה בין בית המשפחה בפריז, ובין האחוזה המשפחתית בדרום צרפת. רבים מציוריו של אביו מתקופת ילדותו מציגים אותו כילד מתולתל ונאה.
הצלחתו הכלכלית של אביו הביאה לכך שרנואר קיבל את השכלתו בפנימיות, אותן כינה "בתי סוהר אלגנטים" ומהם היה נמלט בקביעות. בשנת 1913, לאחר שהשלים תואר בפילוסופיה ובמתמטיקה הצטרף לחיל הפרשים.
רנואר שירת שירות קרבי במלחמת העולם הראשונה ולאחר שנפגע מכדור ברגלו, החל לשרת כטייס. פגיעתו הותירה אותו עם צליעה תמידית, אך תקופת ההחלמה הממושכת ממנה גרמה לו לגלות את הקסם שבקולנוע, ואת אומנותו של צ'ארלי צ'פלין שנודע בצרפת בכינוי "שארלו". עם תום המלחמה שוחרר רנואר בדרגת סגן.
בתקופה זו נאלץ רנואר לטפל באביו החולה, אשר מת ב-3 בדצמבר 1919. בתקופה זו התאהב בדוגמנית אנדרה הויכטלינג (שהייתה ידועה בשם הבמה קתרין הסלינג), אשר דגמנה עבור יצירותיו של אביו, ונישא לה בינואר 1920. בטרם הלך לעולמו שכנע פייר-אוגוסט רנואר את בנו כי עתידו נמצא ביצירת חפצי קרמיקה ובמשך שנים מספר שלח בכך רנואר את ידו, בטרם החל לעסוק ביצירת סרטים.
המניע לכך היה מורכב. הוא רצה לקדם את קריירת המשחק של אשתו, אדומת השיער והיפהפייה, ההון שירש מאביו איפשר לו את החירות לעסוק במשלח יד שיבחר, ובתקופה זו גילה את סרטיו של אריך פון שטרוהיים. הייתה זו אומנותו של שטרוהיים, יכתוב רנואר לימים, שגרמה לו להבין כי יצירת הסרט היא יצירת העולם שבתוך הסרט, וכי ניתן לייצר בצרפת סרטים טובים שיציגו נושאים צרפתיים בסביבה צרפתית, דבר שבעבר נחשב לבלתי אפשרי. הוא החל לבחון את ההעמדות של הדמויות בציורי אביו, ובציורי ציירים צרפתים אחרים, והאמין כי יש בהם ערך קולנועי רב.
בשנת 1924 ביים את הראשון מתשעת הסרטים האילמים שיצר, ברובם שיחקה אשתו. סרטים אלו היוו לרוב כישלון קופתי, ורנואר נאלץ למכור את ציורי אביו על מנת לממן את פעילותו. בין הסרטים היה ניסיון גרנדיוזי לעיבוד קולנועי של היצירה "ננה" מאת אמיל זולא, ניסיון שעלה לרנואר הצעיר מיליון פרנק.
בשנת 1930 לאחר ששיחקו יחדיו ככיפה אדומה והזאב, בסרטו של אלברטו קוואלקנטי "כיפה אדומה", נפרד רנואר מאשתו. עד מהרה החל במערכת יחסים עם מרגריט מתייה, עורכת סרטים צרפתית, אשר על אף שמעולם לא נישאה לרנואר, נשאה את השם "מרגריט רנואר".
סדרה קלאסית של סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנות השלושים כאשר החליף הקולנוע את הסרט האילם נהנה רנואר מתקופה של פריחה אמנותית והצלחה קופתית וביקורתית מרובה. בשנת 1931 החל לביים סרטים מדברים. סרטו "הכלבה" ("La Chienne") נחשב לסרטו הגדול הראשון. בשנת 1932 נוצר "בודו ניצל מן המים" ("Boudu sauvé des eaux"), המושפע בבירור מדמות הנווד הצ'פלינית. השחקן מישל סימון אשר שיתוף הפעולה האמנותי שלו עם רנואר נחשב להצלחה בסרטים רבים, נמשה מנהר הסן על ידי מוכר ספרים, וגישתו האנושית של הנווד מתעמתת עם האווירה הבורגנית והחומרנית של ביתו של מוכר הספרים. גישתו הפרועה והאנרכיסטית של הנווד, עומדת בניגוד לקיפאון והשמרנות של הסביבה הבורגנית, ומייצגת את האנושיות שבה דגל רנואר. סרטו "טוני" (1935) נחשב לאחד ממבשרי הנאו-ריאליזם האיטלקי.
עד אמצע שנות השלושים היה רנואר מזוהה עם "החזית העממית", ומספר מסרטיו כגון "פשעו של מסייה לאנג" (1936) ייצגו את ערכי הסוציאליזם המזוהים עמה. בשנת 1937 יצר את הסרט שנחשב לטוב שבסרטיו האשליה הגדולה, בכיכובו של אריך פון שטרוהיים, והשחקן הצעיר והפופולרי ז'אן גאבן. הסרט הוא סרט פציפיסטי על מחנה שבויים גרמני בימי מלחמת העולם הראשונה, ועל ניסיונות הבריחה שעושים ממנו הכלואים, הבאים ממדינות שונות – אנגלים, צרפתים, אמריקנים ורוסים. האחווה הבינלאומית הנוצרת כובשת לבסוף גם את לבם של שומרי המחנה הקשוחים. הסרט זכה להצלחה רבה בצרפת ובעולם, אך נאסר להקרנה בגרמניה. שר התעמולה הגרמני יוזף גבלס יצא כנגד הסרט וכינה אותו "סמל הרקבון שפשה בעם הצרפתי הנחות". באיטליה הוקרן הסרט, ואף זכה בפסטיבל הסרטים של ונציה, אך לאחר מכן אסר הרודן בניטו מוסוליני על הקרנתו. בראייה לאחור נראה הסרט כפנייה ישירה לעמי אירופה, ערב מלחמת העולם השנייה לשמור על השלום, ולהימנע מן המלחמה הקרבה.
סרטו הבא "החיה שבאדם", טרגדיה פילם נוארית על פי ספרו של אמיל זולא בכיכובם של ז'אן גאבן וסימון סימון, אשר הוקרן לראשונה בשנת 1938 שמר על הישגיו הקולנועיים של "האשליה הגדולה".
ממש ערב המלחמה הוקרן "חוקי המשחק" (1939) הנחשב על ידי המבקרים ליצירת המופת של רנואר. המדובר בסאטירה על החברה הצרפתית, בה שיחק רנואר עצמו את תפקיד אוקטאב, דוכס המארגן מסיבת סוף שבוע המלווה בתככי אהבה בין האדונים ובין המשרתים. הסרט היה סרט קודר, וכישלון קופתי נוראי. הוא הוסר מן האקרנים מיד לאחר ההקרנות הראשונות, ובמהלך השנים שלאחר מכן לא הוקרן, ואף נאסר להקרנה בצרפת של וישי שכן נחשב למבשר התבוסה הצרפתית המוחצת במלחמה, ולמתריע על הרקבון החברתי שפשה בחברה הצרפתית, בניגוד לערכים השמרניים שלהם הטיף המרשל פטן. במשך שנים רבות נחשב הסרט לאבוד, ורבים סברו כי העותק היחיד הושמד בהפצצה אווירית בימי המלחמה, אך לבסוף ניתן היה להרכיב גרסה מעותקים שונים ששרדו, במהלך שנות ה-50 ובסיועו של רנואר, אשר במהלך השנים ערך את הסרט שוב ושוב. הסרט נכלל בשפע רשימות של "הסרטים הדגולים שנוצרו".
גלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תחילת מלחמת העולם השנייה גויס רנואר לצבא הצרפתי ל"שירות הקולנוע הצבאי". רנואר היה אז בן 45. לאחר תקופה קצרה בשירות הצבא, הגיע לרומא על מנת לביים גרסה לאופרה טוסקה. כניסתה של איטליה למלחמה לצד גרמניה, עם פלישתה לצרפת, הביאה לשובו של רנואר לצרפת. עם התבוסה הצרפתית במלחמה, נמלט מצרפת, עם מאהבת בשם דידו, אשר לה נישא לאחר מכן, בשנת 1944. בתחילה נמלט רנואר לליסבון ולאחר מכן, לפי הזמנת הבמאי הדוקומנטרי הדגול רוברט פלאהרטי, הגיע להוליווד.
רנואר נתקל בקושי למצוא פרויקטים שיתאימו לו בקולנוע האמריקני. בשנת 1943 ביים את הסרט "ארץ זו היא שלי" בכיכוב מורין או'הרה וצ'ארלס לוטון, דרמה אנטי נאצית המתרחשת באירופה. בשנת 1945 ביים את "איש הדרום" סרט על פועלים חקלאים בטקסס הנחשב לעבודתו הטובה ביותר בתקופתו האמריקנית, ואף היה מועמד לפרס האוסקר. בשנת 1946 קיבל אזרחות אמריקנית. בשנה זו יצר את "יומנה של חדרנית", עיבוד לספרו של אוקטב מירבו בכיכוב פולט גודארד וברג'ס מרדית'. סרט זה נכשל בקופות, ונראה כי הקהל האמריקני לא קיבל היטב את הבמאי הצרפתי. יצירתו האחרונה ב"תקופה האמריקנית" היא "האישה על החוף" (1947) בכיכוב ג'ואן בנט ורוברט ריאן. הסרט, מלודרמה ייצרית, צולם ונערך מחדש לאחר שהקרנותיו המוקדמות נכשלו.
יצירה משני צידי האוקיינוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1949 נסע רנואר להודו ליצירת סרטו הצבעוני הראשון "הנהר". הסרט, המבוסס על ספר בשם זה מאת רומר גודן, הוא התבוננות עמוקה ביחסי אנוש עם הטבע, וסיפורן של שלוש נערות מתבגרות בהודו הקולוניאלית. הסרט זכה בפרס הבינלאומי בפסטיבל קאן בשנת 1951 וסימן את תחילת התקופה החשובה השנייה בחיי היצירה של רנואר. . בתחילת שנות ה-50 שב רנואר לאירופה, ויצר טרילוגיה של קומדיות מוזיקליות צבעוניות. "מרכבת הזהב" (1953) בכיכובה של האיטלקייה אנה מניאני, "קן קן צרפתי" (1954) בו שב לשתף פעולה עם ז'אן גאבן, ו"הלנה והגברים" (1956) בו שיחקה אינגריד ברגמן עסקו בנושאים של הקשר בין התיאטרון, הפוליטיקה והמסחר. בתקופה זו עסק אף בהפקת תיאטרון בפריז.
סרטיו הבאים של רנואר נוצרו בשנת 1959 תוך שימוש בטכניקות שנלקחו מן השידורים החיים בטלוויזיה. "הפיקניק על הדשא" ו"צוואתו של ד"ר קורדלייה" התרכזו בסכנה שצפה רנואר מפיתוח היתר של הרציונליות האנושית על חשבון החושים והרגשות.
בשנת 1962 יצר רנואר את "רב הטוראי החמקן" (Le Caporal épinglé), אשר נחשב בעיניו כסרטו העצוב ביותר. בסרט זה, בו כיכבו ז'אן פייר קאסל וקלוד בראסר שב רנואר למחנה השבויים הגרמני, זו הפעם במלחמת העולם השנייה. הסרט בוחן את הצורך האנושי בחירות מחד, ובביטחון רגשי וכלכלי מאידך.
בשנה זו פרסם רנואר ביוגרפיה של אביו, תחת הכותרת "רנואר, אבי", בה הוא תיאר את ההשפעה העצומה שהייתה לאביו עליו ועל עבודתו. מכיוון שרנואר נתקל בקשיי מימון לסרטיו המשיך לכתוב תסריטים לאחרים, ואף כתב ספר עלילתי בשם "מחברות הקפיטן ז'ורז'" אשר התפרסם בשנת 1966 והיה מסע נוסטלגי אל החינוך האריסטוקרטי שקיבל רנואר, וזכרונות אהבתו לנערה כפרית.
שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1969 ביים רנואר את סרטו האחרון "התיאטרון הקטן של ז'אן רנואר". הוא הביע סימפתיה למרד הסטודנטים של שנת 1968 והסרט נקרא בתחילה "זו מהפכה". הסרט הוא סדרה של ארבעה סרטים קצרים עשויים במגוון סגנונות. הסרט הוקרן רק בשנת 1971. בריאותו הרופפת, וקשיי מימון מנעו ממנו את המשך היצירה הקולנועית. הוא בילה את שנותיו האחרונות בביתו בבוורלי הילס בכתיבה של זכרונותיו שיצאו לאור בשם "חיי והסרטים".
בשנת 1973 היה מעורב בבימוי מחזה בשם "קרולה" בכיכוב לסלי קארון ומל פרר כאשר מחלה פתאומית מנעה ממנו את המשך הפרויקט. בשנת 1974 יצאו לאור זכרונותיו.
בשנת 1975 זכה בפרס אוסקר לשם כבוד על מפעל חייו הקולנועי. ובשנת 1977 קיבל דרגת מפקד בלגיון הכבוד הצרפתי ממשלת צרפת.
בשנת 1979 מת בביתו בבוורלי הילס. גופתו הוטסה לצרפת, ונטמנה בחלקת הקבר המשפחתית.
פילמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שנה | שם מקורי | שם | הערות |
|---|---|---|---|
| 1925 | La fille de l'eau(צר') | מערבולת הגורל | |
| 1926 | Nana (צר') | ננה | |
| 1927 | Sur un air de Charleston (צר') | ללחן של צ'ארלסטון | |
| Marquitta (צר') | מרקיטה | ||
| Catherine ou Une vie sans joie (צר') | קתרין או חיים ללא שמחה | בוים יחד עם אלברט דיודונה ב-2914, נערך מחדש ויצא לאור בשנת 1927 | |
| 1928 | La petite marchande d'allumettes (צר') | מוכר הגפרורים הקטן | |
| Tire-au-flanc(צר') | עקיפה | ||
| Le tournoi dans la cité (צר') | הטורניר בעיר | ||
| 1929 | Le bled | סרט הראינוע האחרון | |
| 1931 | On purge bébé (צר') | סרט הקולנוע הראשון | |
| La Chienne | The Bitch | ||
| 1932 | La nuit de carrefour | Night at the Crossroads | |
| Boudu sauvé des eaux | Boudu Saved from Drowning | ||
| 1933 | Chotard et cie | Chotard and Company | |
| 1934 | Madame Bovary | ||
| 1935 | Toni | ||
| 1936 | Le crime de Monsieur Lange | The Crime of Monsieur Lange | |
| Les Bas-fonds | The Lower Depths | ||
| 1937 | La grande illusion | Grand Illusion | |
| 1938 | La Marsaillaise | ||
| La bête humaine | |||
| 1939 | La règle du jeu | The Rules of the Game | |
| 1941 | Swamp Water | first American film | |
| 1943 | This Land Is Mine | ||
| 1945 | The Southerner | ||
| "Salute to France" | documentary | ||
| 1946 | The Diary of a Chambermaid | ||
| "Partie de campagne" | "A Day in the Country" | shot in 1936 | |
| 1947 | The Woman on the Beach | ||
| 1951 | The River | final American film | |
| 1952 | Le carrosse d'or | The Golden Coach | |
| 1955 | French Cancan | ||
| 1956 | Elena et les hommes | Elena and Her Men | |
| 1959 | Le Testament du docteur Cordelier | The Doctor's Horrible Experiment | |
| Le déjeuner sur l'herbe | Picnic on the Grass | ||
| 1962 | Le caporal épinglé | The Elusive Corporal | |
| 1970 | Le petit théâtre de Jean Renoir | The Little Theatre of Jean Renoir |
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ז'אן רנואר
ז'אן רנואר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ז'אן רנואר, באתר AllMovie (באנגלית)
ז'אן רנואר, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ז'אן רנואר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ז'אן רנואר, באתר Discogs (באנגלית)- ז'אן רנואר, דף שער בספרייה הלאומית
- ז'אן רנואר, באתר DNCI
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על ז'אן רנואר, 12 בפברואר 2012- ז'אן רנואר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ז'אן רנואר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=logo}
