חיים ורדי

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית

חיים יחיאל ורדי (רוזנפלד) (Chaim Y. Wardi, לעיתים נכתב Vardi;‏ 19 באפריל 1901 – 9 באוקטובר 1975) היה מומחה לתולדות המחשבה הנוצרית (בעיקר המזרחית), יועץ שר הדתות לענייני העדות הנוצריות ועורך כתב העת "חדשות נוצריות מישראל" מקום המדינה (1948) ועד 1969, פרופסור לתולדות הנצרות המזרחית באוניברסיטת תל אביב. תרגם ספרי הגות מאיטלקית, פרסם מחקרים ומאמרים בענייני נצרות והגות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ורדי נולד בשם חיים רוזנפלד[1] באפריל 1901 בעיירה רוּדה (Ruda) שבפולין הרוסית. עלה לארץ ישראל ב-1918 או 1919,[2] כשהיה כבן 17, עם סרטיפיקט זמני ללימודים.[3] לאחר שהשלים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה הרצליה בתל אביב ב-1920,[4] נסע ללמוד באיטליה: הוא למד פילוסופיה, שפות קלאסיות ומודרניות וספרות, משפטים ומדעי המדינה וכן תולדות המחשבה הנוצרית (בעיקר המזרחית), באוניברסיטאות רומא (שם למד אצל הפילוסוף האידיאליסטי ג'ובאני גֶ'נטילֶה[5]), פירנצה, פיזה וטורינו. בשנת 1926 קיבל באוניברסיטת פיזה תואר דוקטור,[6] על הדיסרטציה "הפילוסופיה של פ"ה יעקובי" (אנ').[7] בשבתו באיטליה ניסה להשיג לעצמו משרה בהסתדרות ציוני איטליה, אך ללא הצלחה.[8] בשנת 1930 עלה לארץ ישראל עם אשתו אילדָה ושני בניהם והתיישב ברחוב אלנבי בתל אביב.[4] החל בשנת הלימודים תרצ"ד-1933 ועד 1940[9] הורה איטלקית ותרבות איטלקית[10][3][11] בחוג ללימודים רומאניים באוניברסיטה העברית בירושלים, שהיה אז בחיתוליו.[6][12] (בין תלמידיו היה צבי אנקורי.[13]) ב-1939 נסע לאוסטרליה לגייס תמיכה כספית ומוראלית באוניברסיטה.[14] ב-1941, בעת מלחמת העולם השנייה, התנדב לשרת בצבא הבריטי[11][3] ושירת במזרח התיכון.[9]

בקיץ 1948,[15] לאחר קום מדינת ישראל, נוסדה במשרד הדתות המחלקה לעדות הנוצריות, שנועדה לטפל ביחסים שבין ממשלת ישראל לרשויותיהן הכנסייתיות של העדות הנוצריות במדינה וכן לרשויות המרכזיות של הנצרות העולמית. בראש המחלקה הועמד תחילה יעקב הרצוג (שכעבור זמן לא רב עבר למשרד החוץ, ותחתיו התמנה ד"ר שאול קולבי, מומחה למשפט כנסייתי[16]), ולצדו חיים ורדי, כיועץ מומחה (יועץ השר לענייני העדות הנוצריות", "לענייני נוצרים"). ב-1949 היה ורדי לעורך-המייסד של הרבעון "חדשות נוצריות מישראל" (Christian News from Israel;‏ Nouvelles chrétiennes d'Israel), שהתפרסם, בשלוש שפות (אנגלית, צרפתית וספרדית[17]) ובתפוצה עולמית, מטעם משרד הדתות, וערך אותו במשך עשרים שנה, עד 1969.[18] אנשי הכנסייה בישראל כיבדו אותו בזכות הגישה ההוגנת והלא-מתנשאת שנקט ביחסו לאינטרסים של הכנסיות השונות, שפעמים רבות היו מסוכסכות זו עם זו.[19] במסגרת תפקידו נכח בוועידות דתיות מרכזיות של זרמים נוצריים שונים ברחבי העולם,[20] לרבות ועידות אקומניות, בהן הוועידה הפּאן-אורתודוקסית הראשונה, שהתכנסה ברודוס בספטמבר 1961, וכינוס מועצת הכנסיות העולמית בניו דלהי בנובמבר אותה שנה.[21]

כבר עם קום המדינה, בספטמבר 1948, נסע ורדי לרומא ביחד עם יעקב הרצוג כמשלחת לא-רשמית בחסות ציר ארצות הברית בישראל, ג'יימס מקדונלד, ונציגו של נשיא ארצות הברית הארי טרומן בוותיקן, פרנקלין גוֹוֶן. שלושת השבועות שבמהלכם נועדו השניים עם בכירים בוותיקן נשאו פירות מבחינת ישראל: בין היתר עלה בידיהם לשכנע את הכס הקדוש כי הדיווחים על פגיעה בנוצרים ובמקומות הקדושים בארץ היו חסרי ביסוס או לכל הפחות מוגזמים; הוסכם על כינון יחסים קבועים עם נציג האפיפיור בישראל על מנת לדאוג לטיפול בבעיותיהן של הקהילות הנוצריות; ושלטונות הוותיקן הבהירו כי ידבקו בעמדתם הנייטרלית ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי. סדרת המפגשים ברומא היוותה אפוא בסיס למגעים בין ישראל לשלטונות הכנסייה.[22]
במחצית השנייה של שנת 1959, על רקע השינוי באווירה בוותיקן תחת האפיפיור החדש, יוחנן העשרים ושלושה, נדון במשרד החוץ הרעיון להקים ברומא נציגות ישראלית במסווה של "מכון לחקר יחסי היהודים והנוצרים". המכון, שמטרתו האמיתית תהיה לקשור קשרים בין ישראל והוותיקן, יישען על משרד החוץ, ולשם הסוואה, הוא יוצג כאילו הוא מסונף לקונגרס היהודי העולמי בראשות נחום גולדמן. משרד הדתות הסכים להשאיל את ורדי, כדי שיעמוד בראשו. בסופו של דבר גנזה השרה גולדה מאיר את תוכנית, אך היא הוסיפה לתמוך בשליחתו של ורדי לרומא. ניסיונותיה של ישראל לנהל פעילות מאחורי הקלעים לא עלו יפה, בשל השתדלויותיהם הפומביות של ארגונים יהודיים להשפיע על הוותיקן. בראשית שנות ה-60 ניסה גולדמן להחיות את התוכנית מ-1959, ובמשרד החוץ חששו שפרסום רב מדי עלול לחבל בקידום היחסים, אולם בסוף מאי 1962, לאחר שסוכם כי תפקידו של ורדי יהיה רק "להקשיב", אישרה מאיר את התוכנית.[23] ב-1962 שוחרר אפוא ורדי מתפקידו במשרד הדתות כדי שיישלח לוותיקן כנציגו של הקונגרס היהודי העולמי לקראת כינוס ועידת הוותיקן השנייה. המינוי המיועד – "משקיף ונציג לא רשמי" – שעליו סוכם בין נשיא הקונגרס נחום גולדמן והקרדינל הגרמני אוגוסטין ביאה (אנ'), הוכשל בשל ה-faux pas שנעשו מצד ישראל והקונגרס – הפרסום המוקדם והעובדה שנשיא הקונגרס גולדמן לא תיאם את המינוי תחילה עם שלטונות הוותיקן – ועל רקע היעדר ההכרה הרשמית בישראל מצד הוותיקן באותה תקופה.[24] הפרסום בישראל עורר גל מחאה כלפי הוותיקן במדינות ערב. על רקע זה, לא זו בלבד שבוטל מינויו של ורדי (שהושב לתפקידו במשרד הדתות, עד פרישתו ב-1969[9]); אלא בנוסף לכך, הדיונים בנוגע לרוויזיה במעמדם של היהודים בעיני הכנסייה הקתולית, ובמרכזם "המסמך בעניין היהודים" שניסח הקרדינל אוגוסטין ביאה – שממילא היו נתונים במחלוקת – הוקפאו, והמסמך לא הוצג במושב הראשון של הוועידה בסתיו 1962. עם זאת, האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה, ופאולוס השישי אחריו, תמכו בקידום הנושא, ובסופו של דבר אומצו חלקים מן המסמך והוטמעו ב"הצהרה בדבר יחס הכנסייה לדתות הלא־נוצריות" ("נוסטרה אטָאטֶה") שהוקראה על ידי פאולוס השישי בסיומה של ועידת הוותיקן השנייה באוקטובר 1965.[25]

בתקופה שבה הורה באוניברסיטה העברית החל ורדי להרצות על תולדות המחשבה הנוצרית. עם היווסדו של מכון האמריקאי ללימודי ארץ הצבי (American Institute of Holy Land Studies; כיום נקרא Jerusalem University College) (אנ') בירושלים ב-1957 לימד בו מדי שנה קורס על תולדות הנצרות בארץ ישראל.[7] החל ב-1961[7] או 1962[9] ועד מותו, לאורך שנות ה-60 וה-70, כיהן כמרצה בכיר לתולדות הנצרות במזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.[18] בשנים 1969 ו-1973-74 שהה פרופסור אורח באוניברסיטת המדינה של פנסילבניה (פֶּן סטייט).[7] ב-1971 הועלה לדרגת פרופסור חבר לנצרות אוריינטלית בתל אביב.[7]

תחום התמחותו האקדמית של ורדי היה תולדות הנצרות – בעיקר אבות הנצרות והנצרות המזרחית, וכן תולדות הנצרות בארץ ישראל. עיקר תרומתו המחקרית הייתה בשדה תולדות המחשבה הנוצרית המזרחית. פרסם מאמרים וכתב ערכים בנושאי נצרות באנציקלופדיות Encyclopedia of Zionism and Israel והאנציקלופדיה העברית (בה חיבר ביחד עם דוד פלוסר את הערך "נצרות"). במאמר ההספד שפורסם ב"חדשות נוצריות מישראל" הובאה אנקדוטה המדגימה את מומחיותו: באספה השלישית של מועצת הכנסיות העולמית בניו דלהי, שבה התכנסו מומחים לתאולוגיה ולנצרות מכל רחבי העולם, הובאה לדיון החלטה חשובה, אולם אנשי הכמורה שכחו כי מאות שנים לפני כן פסקו ראשי הכנסייה בסוגיה רלוונטית לנושא; עניין זה של תאולוגיה נוצרית נשכח מלב, עד שוורדי הזכיר זאת לאספה וקרא לה לתקן את הנוסח.[7]

כבר מצעירותו שקד ורדי על תרגום חיבורים הגותיים קלאסיים מאיטלקית לעברית.[26] הוא תרגם מאיטלקית לעברית את כרך א' של "קיצור תולדות הפילוסופיה" ליצחק שאקי (Sciaky)‏ (1946), את ספרו של ברונו צבי (Zevi) "בחללה של אדריכלות: בחינות ודרכי-הסתכלות" (תשי"ח 1957) ואת "תולדות אירופה במאה התשע-עשרה" לבנדטו קרוצ'ה (תשי"ג) (שני האחרונים בהוצאת מוסד ביאליק).

ורדי נפטר בירושלים[27][28] באוקטובר 1975, בגיל 74.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים ורדי היה נשוי פעמיים. באיטליה נישא לאילדה לבית אָמָאר סֶגרֶה (Ilda Amar Segre), וממנה היה אב לשניים. השניים התגרשו, ובהמשך נישא לחנה לבית בינג (שממנה התאלמן[7]), ומנישואים אלה היה אב לשני ילדים נוספים.

ילדיו מאשתו אילדה:

ילדיו מאשתו חנה:

תרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק שאקי (איט'), קצור תולדות הפילוסופיה, כרך א: הפילוסופיה היונית; עברית: חיים ורדי, בעריכת המחבר, תל אביב: משפט ומדינה, 1946.
  • ברונו צבי (אנ'), בחללה של אדריכלות: בחינות ודרכי-הסתכלות; תרגם מאיטלקית: חיים ורדי; פתח דבר מאת מ"מ בובר; 162 תצלומים, תשריטים ותוכניות, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ח 1957. (Saper vedere l'architettura)
  • בנדטו קרוצ'ה, תולדות אירופה במאה התשע-עשרה; תרגם וצירף הקדמה ביאוגראפית: חיים ורדי; מבוא מאת אפרים שמואלי; ערך: צבי וויסלבסקי, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ג.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורי ביאלר, צלב במגן דוד: העולם הנוצרי במדיניות החוץ של ישראל 1948–1967, ירושלים: יד יצחק בן-צבי; מכון בן-גוריון לחקר ישראל, קריית-שדה בוקר; הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ו 2006. (באנגלית: Uri Bialer, Cross on the Star of David: The Christian World in Israel's Foreign Policy, 1948-1967, Bloomington: Indiana University Press (Indiana series in Middle East studies), 2005)
  • 'Vardi, Chaim', in: The Near and Middle East Who's Who, vol. 1, 1945, p. 172.
  • 'Dr Chaim Wardi – In Memoriam,' Christian News from Israel 25 (1975), 235-236.
  • Neville Lamdan and Alberto Melloni (eds.), Nostra Aetate: Origins, Promulgation, Impact on Jewish-Catholic Relations: Proceedings of the international conference, Jerusalem, 30 October – 1 November 2005, Berlin: Lit (Christianity and History, 5), 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "ורדי" הוא עברות מילולי של שמו המקורי, "רוזנפלד", שפירושו 'שדה ורדים'.
  2. ^ ב-1918 (יצחק דיש, שיחה עם ד"ר חיים ורדי, חרות, 10 באוגוסט 1962; 'Dr Chaim Wardi – In Memoriam,' Christian News from Israel 25 (1975), 235.), או בסוף 1919 על סיפון האונייה "רוסלאן" (זאב ז'בוטינסקי, איגרות; העורך: דניאל קארפי, עורך משנה: משה הלוי, כרך ו, ירושלים: מכון ז'בוטינסקי בישראל, עמ' 254).
  3. ^ 1 2 3 'Vardi, Chaim', in: The Near and Middle East Who's Who, vol. 1, 1945, p. 172.
  4. ^ 1 2 תל אביב: פגישת חברים לביה"ס, דבר, 23 ביולי 1930; תל-אביב: חלוקת תעודות הבגרות בגימנסיה, דואר היום, 25 ביולי 1930.
  5. ^ Vincenzo Pinto, Stato e libertà: il carteggio Jabotinsky-Sciaky (1924-1939); postfazione di Sergio I. Minerbi, Soveria Mannelli: Rubbettino, 2002, p. 53.
  6. ^ 1 2 ‏The Hebrew University of Jerusalem, 1939, p. 131.
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 'Dr Chaim Wardi – In Memoriam,' Christian News from Israel 25 (1975), 235.
  8. ^ Vincenzo Pinto, Imparare a sparare: vita di Vladimir Ze’ev Jabotinsky padre del sionismo di destra, Torino: UTET libreria, 2007, p. 332.
  9. ^ 1 2 3 4 'Chaim Wardi', in: Muriel Emanuel (compiled snd ed.), Israel: A Survey and Bibliography, London: St. James Press, 1971, p. 308.
  10. ^ יצחק דיש, שיחה עם ד"ר חיים ורדי, חרות, 10 באוגוסט 1962.
  11. ^ 1 2 זאב ז'בוטינסקי, איגרות; העורך: דניאל קארפי, עורך משנה: משה הלוי, כרך ו, ירושלים: מכון ז'בוטינסקי בישראל, עמ' 254.
  12. ^ נאום קנצלר האוניברסיטה לפתיחת שנת הלמודים, דבר, טור 2, 6 בנובמבר 1933.
  13. ^ צבי אנקורי, כדקל במדבר, ירושלים: כרמל, תשס"ח 2007, עמ' 341.
  14. ^ Max Freilich, Zion in Our Time: Memoirs of an Australian Zionist, Sydney: Morgan Publications, 1967, 68; Phylllis Mander-Jones (ed.), Manuscripts in the British Isles Relating to Australia, New Zealand and the Pacific, Canberra: Australian National University Press, 1972, p. 367.
  15. ^ Documents on the foreign policy of Israel 1 (1981), p. 213.
  16. ^ ד"ר שאול קולבי פרש לגימלאות, דבר, 2 בפברואר 1975.
  17. ^ "חדשות נוצריות" – בפורטוגזית, דבר, 5 ביולי 1960.
  18. ^ 1 2 Martin Buber, Briefwechsel aus sieben Jahrhzehnten; herausgegeben und eingeleitet von Grete Schaeder, in Beratung mit Ernst Simon und unter Mitwirkung von Rafael Buber, Margot Cohn und Gabriel Stern, vol. 3, Heidelberg: L. Schneider, 1975, p. 335. ב-1950 ערך את הקובץ "Christians in Israel: A survey", שהתפרסם בהוצאת המשרד.
  19. ^ Thomas Stransky, 'The Genesis of Nostra Aetate: An Insider's Story,' in: Neville Lamdan and Alberto Melloni (eds.), Nostra Aetate: Origins, Promulgation, Impact on Jewish-Catholic Relations: Proceedings of the international conference, Jerusalem, 30 October – 1 November 2005, Berlin: Lit (Christianity and History, 5), 2007, p. 41.
  20. ^ לדוגמה, סיור במדינות סקנדינביה ב-1956 (י. א., החוגים הנוצרים בסקנדינביה לצדה של ישראל, חרות, 20 בדצמבר 1956).
  21. ^ Annarita Caponera, 'Papers of the Secretariat for Christian Unity on Nostra Aetate,' in: Lamdan and Melloni (eds.), Nostra Aetate (Berlin 2007), p. 57; נציג משרד-הדתות – בועידת הכנסיה האורתודוכסית, מעריב, 24 בספטמבר 1961.
  22. ^ Uri Bialer, Cross on the Star of David: The Christian World in Israel's Foreign Policy, 1948-1967, Bloomington: Indiana University Press (Indiana series in Middle East studies), 2005, p. 12; Silvio Ferrari, Vaticano e Israele: dal secondo conflitto mondiale alla guerra del Golfo, Firenze: Sansoni, 1991, p. 76.
  23. ^ אורי ביאלר, צלב במגן דוד: העולם הנוצרי במדיניות החוץ של ישראל 1948–1967, ירושלים: יד יצחק בן-צבי; מכון בן-גוריון לחקר ישראל, קריית-שדה בוקר; הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ו 2006, עמ' 86 ואילך, 99–101 (Bialer, Cross on the Star of David (Bloomington 2005), p. 65 et seq., 77-79); Stransky, 'The Genesis of Nostra Aetate,' pp. 41–42.
  24. ^ על הפרשה, הידועה בשם "פרשת ורדי", ראו: ביאלר, צלב במגן דוד (ירושלים תשס"ו 2006); Neville Lamdan and Alberto Melloni (eds.), Nostra Aetate: Origins, Promulgation, Impact on Jewish-Catholic Relations: Proceedings of the international conference, Jerusalem, 30 October – 1 November 2005, Berlin: Lit (Christianity and History, 5), 2007, בפרט Stransky, 'The Genesis of Nostra Aetate,' pp. 41–42. ובעיתונות התקופה: עדה לוצ'יאני, "אינני מרוצה מהסכם גולדמן–שפירא", מעריב, טור 3, 4 במאי 1962; משקיף יהודי בוועידה הקאתולית, מעריב, טורים 1–2, 4 ביולי 1962; עדה לוצ'אני, "גולדמן גרם להרעת היחסים עם הוותיקן", מעריב, 1 באוגוסט 1962; עדה לוצ'יאני, אפילו לא משקיף, מעריב, 1 באוגוסט 1962; ד"ר ורדי: לא נתמניתי נציג הקונגרס היהודי בוותיקאן, דבר, 2 באוגוסט 1962; יוסף חריף, עיכוב יציאת ד"ר ורדי לרומא בהמלצת משרד החוץ, דבר, 2 באוגוסט 1962; שלמה נקדימון, סערה בוותיקן בשל "חריגה ממו"מ דיפלומטי" על-ידי ד"ר נחום גולדמן על מנוי נציג יהודי, חרות, 2 באוגוסט 1962; הכנסיה הקאתולית תפתח במסע נגד הגזענות והאנטישמיות, מעריב, טור 4, 10 באוגוסט 1962; הואתיקן על האנטישמיות, דבר, טור 2, 17 באוגוסט 1962; עדה לוצ'אני, "כל האנושות החוטאת אחראית למותו של ישו", מעריב, 10 בנובמבר 1963; הלל זיידמן, הגנת האפיפיור על פיוס ה-12 הכשירה את הקרקע לדחיית "ההכרזה היהודית" גם בשנה הבאה..., חרות, טור 1, 20 בינואר 1964; וכן ריאיון עם ורדי: יצחק דיש, שיחה עם ד"ר חיים ורדי: מה פשר ה"סערה הישראלית" סביב המועצה האקומנית בואתיקן, חרות, 10 באוגוסט 1962.
  25. ^ Dermot A. Lane, Stepping Stones to Other Religions: A Christian Theology of Inter-Religious Dialogue, Maryknoll, NY: Orbis Books, 2012, p. 64.
  26. ^ כך גם לדברי ההיסטוריון של האמנות מאייר שפירו, שפגש בו בקהיר בראשית שנת 1927. במכתב לאשתו תיאר שפירו את ורדי כ"יפה להפליא ואדם אצילי... בהיר, בעל מראה צפוני; הוא בקושי נראה יהודי; אולם נראה שאין דבר חשוב לו יותר מהיהדות שלו, שאותה הוא להוט לפתח, להעשיר ולפרוש לאחרים" (Meyer Schapiro Abroad: Letters to Lillian and Travel Notebooks; ed. by Daniel Esterman, New York: Columbia University Press, 2009. p. 71).
  27. ^ Misha Louvish, Israel: Personalia, American Jewish Year Book 77 (1977), p. 502.
  28. ^ הזמנות בית המשפט: בית המשפט המחוזי בירושלים: הזמנות בדבר קיום צוואות ומינוי מנהלי עזבון, ילקוט הפרסומים 2194 (י"א באדר א' תשל"ו, 12.2.1976), עמ' 1195.
  29. ^ שי חורב, ספינות בטרם שחר: סיפורן של ספינות המעפילים מ"וילוס" עד "קרב עמק איילון": לקסיקון ההעפלה 1934–1948, חיפה: פרדס, תשס"ד 2004, עמ' 185, 208; סיפור הפלגת 'האומות המאוחדות', באתר הפלי"ם וההעפלה.
  30. ^ עמנואל (מן) ורדי, באתר הפלמ"ח.
  31. ^ אריאל ורדי, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל; אריאל ורדי, באתר הפלמ"ח; ד. גלעדי, שלשה ציירים ישראליים בגלריה קרפנטייה בפאריס, מעריב, 24 באוקטובר 1962; אלי הכהן, תודות למחשב הפך הדפוס למקצוע "נקי", מעריב, 24 בנובמבר 1985; יהודית מליק-שירן, 'האיש שאוהב אותיות: על אמן ויצירותיו: שיחות עם אריאל ורדי', מבוע לב (1997/98), 20–26.
  32. ^ ורד לי, עדה ורדי מעצבת עטיפות ספרים וספרים, גרפיקאית, תל אביב, באתר הארץ, 10 ביוני 2008; מי זה הספר הזה בכלל? – ריאיון עם המעצבת עדה ורדי: עדה ורדי על עיצוב ספרים ותפקיד המעצבת ביחסי הגומלין בין טקסט ואיור, הפנקס (כתב עת מקוון לתרבות וספרות לילדים), 8 ביוני 2011.
  33. ^ יורי ורדי באתר בית הספר להנדסת חשמל ומחשבים, המכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה (באנגלית).
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חיים_ורדי&oldid=38321266"