ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
Halfon3100 (שיחה | תרומות)
48 עריכות
מ היה כתוב שה F16 ישאר בשימוש עד 2025, אך זה תקף רק לגבי צבא ארצות. בצה"ל זה יהיה זמן ממושך יותר עקב ה F16 I שנחשב לאחד ממטוסי הקרב המתקדמים בעולם.
שורה 43: שורה 43:
ה-F-16 נכנס לשירות ב[[חיל האוויר הישראלי]] בשנת [[1980]] והוא מהווה כיום את עמוד השדרה שלו. ה-F-16 בחיל האוויר הישראלי קיבל את הכינויים "'''נץ'''" (דגמים A/B), "'''ברק'''" (דגמים C/D), "'''ברק 2'''" (דגמים CG/DG) ו"'''סופה'''" (דגם I).
ה-F-16 נכנס לשירות ב[[חיל האוויר הישראלי]] בשנת [[1980]] והוא מהווה כיום את עמוד השדרה שלו. ה-F-16 בחיל האוויר הישראלי קיבל את הכינויים "'''נץ'''" (דגמים A/B), "'''ברק'''" (דגמים C/D), "'''ברק 2'''" (דגמים CG/DG) ו"'''סופה'''" (דגם I).


ה-F-16 יישאר בשימוש עד 2025 ויוחלף במטוסי ה-[[F-35]].
ה-F-16 יישאר בשימוש צבא ארצות הברית עד 2025 ויוחלף במטוסי ה-[[F-35]].


==פיתוח==
==פיתוח==

גרסה מ־14:07, 27 בפברואר 2014


שגיאות פרמטריות בתבנית:מטוס
פרמטרים [ טווח קרבי, מכ"ם, כוח דחף ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ 1 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

'F-16 פייטינג פלקון'
מטוסי F-16C בתצורת עליונות אווירית
מטוסי F-16C בתצורת עליונות אווירית
מטוסי F-16C בתצורת עליונות אווירית
מאפיינים כלליים
סוג מטוס קרב רב-משימתי
ארץ ייצור ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
יצרן חברת ג'נרל דיינמיקס, אחר כך לוקהיד מרטין
טיסת בכורה 2 בפברואר 1974
תקופת שירות 17 באוגוסט 1978 – עדיין בשירות
צוות בכל הדגמים מלבד B, D F ו-I טייס אחד
יחידות שיוצרו יותר מ-4,500
משתמש ראשי
מחיר 15 מיליון דולר אמריקאי לדגם A
18 מיליון דולר אמריקאי לדגם C
70 מיליון דולר אמריקאי לדגם I
ממדים 
אורך 15 מטר
גובה 4.88 מטר
מוטת כנפיים 9.96 מטר
שטח כנפיים 27.28 מטר רבוע
משקל ריק 8,670 ק"ג
משקל המראה מרבי 16,057 ק"ג
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ביצועים 
מהירות מרבית מאך 1.2, בגובה פני הים; מאך 2+, בגובה רב (1,470 קמ"ש / 2,414 קמ"ש)
קצב נסיקה 254 מטר/שנייה
טווח טיסה מרבי 4,200 ק"מ עם מכלי דלק
סייג רום 18,000+ מטר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חימוש 
תותחים תותח 20 מ"מ M-61A1 וולקן פנימי עם 511 פגזים
טילים מגוון של טילי אוויר-אוויר, אוויר-קרקע מונחי לייזר, נגד-קורנים ונגד ספינות
פצצות מגוון של פצצות ש"כ וחכמות, פצצות מצרר ועוד, קונבציונאליות ולא קונבציונאליות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הנעה 
מנוע טורבו-מניפה בעל מבער אחורי מדגם F110-GE-100 מתוצרת ג'נרל אלקטריק בדגמי C ו-D.
מנוע טורבו-מניפה בעל מבער אחורי מדגם F100-PW-220 מתוצרת פראט אנד ויטני בדגמי A ו-B.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
F-16 של חיל האוויר האמריקני
מטוסי F-16I "סופה" של טייסת הנגב בדרך לתרגיל רד פלאג. המטוסים מצוידים במכלי דלק תצורתיים להרחבת טווח הטיסה.
F-16A
מטוס F-16A של חיל האוויר הנורבגי
תא הטייס במדמה הטיסה של מטוס הקרב F-16C
צוות "Thunderbirds" של חיל האוויר האמריקאי במצג אווירי מעל העיר ניו-יורק. ברקע ניתן לראות את גורד השחקים אמפייר סטייט.

F-16 פייטינג פלקון (Fighting Falcon; מאנגלית: "בז לוחם") הוא מטוס קרב סילוני רב-משימתי מודרני מהדור הרביעי שתוכנן על ידי ג'נרל דיינמיקס בארצות הברית. הוא נועד במקור להיות מטוס קרב קל, והתפתח למטוס רב-משימתי מוצלח. ב-1993 מכרה ג'נרל דיינמיקס את עסקי ייצור כלי הטיס ללוקהיד קורפוריישן, כיום חלק מלוקהיד מרטין. יכולותיו הרב-תכליתיות של ה-F-16 הן הסיבה העיקרית להצלחתו בשוק הייצוא, והוא נמצא כיום בשירותן של 25 מדינות. תוכנית ה-F-16 היא תוכנית מטוס הקרב המערבית הגדולה ביותר, וכנראה המשמעותית ביותר. מאז תחילת הייצור ב-1976 יוצרו למעלה מ-4,000 מטוסים. ייצור המטוס נמשך עד היום לייצוא, לאחר שחיל האוויר האמריקני הפסיק להצטייד בו והחל לרכוש מטוסים מתקדמים יותר.

ה-F-16 נחשב למטוס קרב מעולה לקרבות אוויר צמודים, הכולל חידושים כגון חופת בועה, מוט היגוי המותקן בצד, ומושב הנשען לאחור. זהו גם מטוס הקרב האמריקני הראשון המסוגל לבצע פניות ב-9 ג'י. למרות ששמו הרשמי של ה-F-16 הוא "פייטינג פלקון", הוא ידוע בקרב הטייסים האמריקניים בכינוי "וייפר" (Viper, צפע).

ה-F-16 נכנס לשירות בחיל האוויר הישראלי בשנת 1980 והוא מהווה כיום את עמוד השדרה שלו. ה-F-16 בחיל האוויר הישראלי קיבל את הכינויים "נץ" (דגמים A/B), "ברק" (דגמים C/D), "ברק 2" (דגמים CG/DG) ו"סופה" (דגם I).

ה-F-16 יישאר בשימוש צבא ארצות הברית עד 2025 ויוחלף במטוסי ה-F-35.

פיתוח

ה-F-16 התחיל מסדרת דרישות של מחלקת ההגנה של ארצות הברית. המגרעות של ה-F-4 פנטום בקרבות אוויר במלחמת וייטנאם, במיוחד בטווחים קצרים, עיצבו את האפיון ל-F-15 איגל. קבוצה לא רשמית ובעלת השפעה שכונתה "מאפיית מטוס הקרב" ("Fighter Mafia"), ביניהם מנתח המערכות פייר ספריי, טייס הניסוי צ'ארלס מיירס, טייס הניסוי אוורסט ריצ'וני, ומדריך הטיס לשעבר ג'ון בויד, סברו שה-F-15 היה צעד בכיוון הלא נכון. הם טענו שה-F-15 היה גדול מדי ויקר. מאחר שהוא תוכנן כמיירט מהיר, היה בעל רדיוס פנייה רחב ולא התאים לקרבות אוויר צמודים. "מאפיית מטוסי הקרב" תמכה במטוס קרב קל יותר בעל כושר תמרון מעולה, שיהיה זול מספיק להפעלה בכמויות גדולות. אפיון זה הפך לתוכנית מטוס קרב קל משקל (LWF - Lightweight Fighter), שהחלה ב-1971.

תוכנית ה-LWF אפיינה את המטוס הדרוש במשקל 20,000 פאונד (9,000 ק"ג), מחצית ממשקלו של ה-F-15, בעל עלות נמוכה, גודל קטן, טווח, ויכולת תמרון - מהירות פנייה ותאוצה - על חשבון מהירות גבוהה. סביבת הפעולה האידאלית שלו נועדה להיות מתחת למאך 1.6 ו-40,000 רגל (12,000 מטר). שתי חברות נבחרו במהלך שלב הקונספט: ג'נרל דיינמיקס עם תכנון ה-YF-16 ונורת'רופ עם תכנון שכונה YF-17 קוברה.

תוכנית ה-LWF ניצבה בפני התנגדות משמעותית מצד חיל האוויר האמריקני כיוון שהיא נתפסה כמתחרה ל-F-15, תוכנית מטוס הקרב העיקרית של חיל האוויר. על מנת לשכך את ההתנגדות, המיזם כונה מחדש "מטוס קרב לקרבות אוויר" (ACF - Air Combat Fighter). בשלב זה, בלגיה, דנמרק, הולנד ונורבגיה חיפשו מחליף למטוסי ה-F-104 סטארפייטר שלהם, וייסדו את קבוצת תוכנית מטוס הקרב הרב לאומית (MFPG - Multinational Fighter Program Group) לבחירת מחליף. הן ה-F-15 והן ה-F-16 נשקלו, כמו גם המיראז' F1 מתוצרת דאסו והסאאב ויגן. בשלב זה גם הצי האמריקני חיפש אחר תחליף זול למטוס ה-F-14 טומקט, מיירט הדומה בגודלו ובמחירו ל-F-15, בתוכנית שנקראה VFAX. הקונגרס הנחה את הצי להשתמש במטוס שיזכה בתוכנית ה-ACF.

הטיסה הראשונה של האבטיפוס YF-16 נערכה ב-2 בפברואר 1974. האב טיפוס הראשון הונע על ידי מנוע טורבו-מניפה מדגם F100-PW-100 של פראט אנד ויטני ששימש גם כמנוע של גרסאות מוקדמות של ה-F-15 איגל של מקדונל דאגלס. ב-13 בינואר 1975 בחר חיל האוויר האמריקני ב-YF-16 כזוכה של תחרות ה-ACF בשל ביצועיו העדיפים ועלויות רכישה ותחזוקה זולות יותר. הוא השתמש במנוע זהה למנוע ה- F-15, עובדה שתומכי ה- F-15 סברו שתסייע לתוכניתם. הצי האמריקני בחר שתכנון ה-YF-17 יפותח ל-F/A-18 כיוון שהוא הציע אמינות של שני מנועים, שאז נראתה חיונית לפעולות מעל הים.

המטוס הוצע לחברות נאט"ו, והוצג ב-1975 בסלון האווירי בפריז. מדינות ה-MFPG הסכימו לרכוש 348 מטוסים, כשהרכבתם הסופית תעשה בבלגיה (SABCA), הולנד (פוקר) וחלקים שונים על ידי קבלני משנה במדינתם. האמריקנים מכרו את מטוסי ה-F-16 כמעט לכל מדינות ברית נאט"ו ואף מכרו אותו למדינות שיש להם איתן ברית כגון טורקיה, מצרים או איחוד האמירויות הערביות, כדי להבטיח שינקטו במדינות פרו-אמריקנית. גם ישראל זכתה לכמויות נכבדות של מטוסי F-16, חלקם היא רכשה וחלקם היא קיבלה במתנה מעודפי חיל האוויר האמריקאי.

מאפיינים תכנוניים

ה-F-16 הוא מטוס קרב טקטי רב-משימתי חד-מנועי. הוא מצויד בתותח M61 וולקן שש-קני המותקן בשורש הכנף השמאלית, וניתן לחמשו במגוון רחב של טילי אוויר-אוויר, כגון: AIM-120 אמראם, AIM-9 סיידווינדר, ובחיל האוויר הישראלי הוא נושא גם טילי פיתון 4 ופיתון 5 וגם טילי דרבי. ה-F16 מסוגל לשאת גם טילי אוויר-קרקע כגון: טילים נגד טנקים, מדגמי ההלפייר,AGM-65 מאבריק הארם, שרייק ועוד. בחיל האוויר הישראלי, הוא נושא גם טילי אוויר קרקע מדגם ספייס, ואפילו פצצות ליזארד משופר. המטוס מסוגל לשאת מגוון רחב של פצצות עליהן יפורט בהמשך. המטוס בעל יכולת נשיאה של טילים נגד ספינות כגון ההרפון והפינגווין. כבר מתחילת תכנון המטוס, נועד ה-F-16 להיות מטוס קרב חסכוני שיוכל לבצע משימות מגוונות ולשמור על מוכנות מסביב לשעון. הוא פשוט יותר וקל יותר מקודמיו, אך עושה שימוש באווירודינמיקה ואוויוניקה מתקדמת.

הנדסת אנוש וראות

הטייס יושב גבוה בגוף המטוס כשהקשת התומכת בחופה נמצאת מאחוריו, מחוץ לשדה הראייה שלו. חופת הבועה של המטוס מקנה לטייס שדה ראייה ללא הפרעות, תכונה חיונית בקרבות אוויר. המושב מוטה ב-30 מעלות (מושבים במטוסי קרב אחרים מוטים בדרך-כלל בכ-13 מעלות) כדי לסייע לטייס להתמודד טוב יותר עם ג'י גבוה. מוט ההיגוי מותקן לימינו של הטייס במקום בין רגליו כפי שנעשה באופן מסורתי, על מנת לסייע לטייס בתמרון במהלך פניות בג'י גבוה. בנוסף, תצוגה עילית (תע"ל) מציגה מידע חיוני בשדה הראייה של הטייס.

יציבות סטטית שלילית

ה-YF-16 הוא, במידת מה, מטוס בעל יציבות סטטית שלילית. ביציבות סטטית שלילית, יסטה המטוס, בהיעדר בקרה, מטיסה אופקית ומבוקרת. מרבית המטוסים מתוכננים כך שיהיו בעלי יציבות סטטית חיובית. מטוסים כאלו ייטו לשוב למסלולם המקורי לאחר סטייה או הפרעה. אולם, יציבות סטטית חיובית פוגעת בכושר התמרון של המטוס, משום שהנטייה להישאר בעמדה יציבה מתנגדת למאמצי התמרון של הטייס; לכן, מטוס בעל יציבות סטטית שלילית הוא בעל כושר תמרון גבוה יותר, ומסוגל לבצע סטיות חריפות הנדרשות בעת תמרון אווירי. בעזרת מערכת טוס-על-חוט, יכול מטוס כזה להישאר בטיסה יציבה, ואי-יציבותו מבוקרת ומפוצה על ידי מחשבי הטיסה.

ה-YF-16 היה המטוס הראשון בעולם שהיה במידת מה בעל תכנון לא יציב מבחינה אווירודינמית. תכונה זו מכונה רשמית "יציבות סטטית נינוחה" ("relaxed static stability"). במהירויות תת-קוליות, נמצא המטוס כל העת על סף יציאה משליטה. נטייה זו מתוקנת כל העת על ידי מחשב בקרת הטיסה (FLCC - Flight Control Computer) ובדגמים מאוחרים יותר על ידי מחשב בקרת הטיסה הדיגיטלי (DFLCC - Digital Flight Control Computer), דבר המאפשר טיסה יציבה. בטיסה על-קולית, מפגין המטוס יציבות סטטית חיובית עקב כוחות אווירודינמיים המוסטים לאחור בין טיסה תת-קולית לעל-קולית.

טוס-על-חוט

ה- F-16 עושה שימוש במערכת טוס-על-חוט (Fly by wire) ממוחשבת ואין לו חיבורים מכניים בין מוט ההיגוי למשטחי הניהוג. בקרת מחשב היא הכרחית לטיסה כפועל יוצא של יציבות שלילית אינהרנטית של המטוס, תכונה שמגבירה את יכולת התמרון על חשבון טיסה יציבה.

חסרונם של חיבורים מכניים בין מוט ההיגוי למשטחי הניהוג הוביל לתכונה לא רגילה בתכנון מוט ההיגוי: במקור, הוא קבוע במקומו ואינו נע. במקום זאת, מוט ההיגוי היה מזהה את הלחץ שמפעיל הטייס ומתרגם אותו לשליטה על המטוס. סידור זה התגלה כבלתי נוח וכקשה לתפעול לטייסים, לכן ניתן למוט ההיגוי חופש תנועה קטן (פחות מרבע אינץ' לכל כיוון).

המחשב המוטס מבצע אלפי חישובים ותיקונים בשנייה על מנת לשמור על המטוס בטיסה, ומאפשר לטייסים להתרכז במשימותיהם. בקרת המחשב המוגברת מאפשרת גם טיסה אוטומטית מתואמת, תוך ניצול כל משטחי הניהוג (לרבות הגה הכיוון) כדי למנוע מהמטוס מלהיכנס לביצועים מזיקים או אפילו למצבים שעלולים להיות מסוכנים, כגון מעידות (slips) או החלקות (skids). עובדה זו הובילה למימרת טייסי ה-F-16 שלפיה: "אינך מטיס את ה-F-16; הוא מטיס אותך". ניתן לעקוף את ההגבלות על ציר העלרוד בצורה ידנית, במקרה ויש צורך בביצוע תמרונים ליציאה מהזדקרות חזקה.

מערכת הטוס-על-חוט הייתה הגורם להמראה הראשונה של ה- F-16. ב-20 בינואר 1974, שבועיים בלבד לפני טיסת הבכורה המתוכננת, ביצע טייס הניסוי פיל אוסטריכר ריצות מסלול מהירות לבחינת המערכות השונות. באחת הריצות איבד המטוס את יציבותו במהירות גבוהה, עד כדי כך שקצוות הכנפיים שפשפו את המסלול. בשלב מסוים החליט הטייס שיהיה בטוח יותר להמריא מאשר להישאר על הקרקע. הוא המריא, עשה הקפה אחת ונחת. בבדיקות לאחר מכן התברר שמערכת הטוס-על-חוט הייתה רגישה מדי, והיא עברה סבב בדיקות וכיולים מדויקים[1].

ייצור

מטוס F-16CJ חמוש של חיל האוויר האמריקני ממריא מבסיסו

בתחילה, יוצרו שני דגמים של ה- F-16‏: "A" (גרסת קרב חד-מושבי) ו-"B" (מאמן דו-מושבי היכול לשמש גם למטרות קרב). טיסת הבכורה של ה- F-16A נערכה בדצמבר 1976 וראשון מסוגו נמסר לכנף הקרב הטקטית 388 של חיל האוויר האמריקני בינואר 1979. באותו החודש, נמסרו המטוסים לחיל האוויר הבלגי. ה- F-16 הוא מטוס הקרב האמריקני הראשון שנכנס לשירות בו זמנית בארצות הברית ומחוצה לה. דגם ה- B הוא גרסת מאמן דו-מושבית עם חופה מוארכת המתאימה לטייס שני, מה שמפחית מהמקום הזמין לדלק ואוויוניקה. בדרך-כלל, חניך הטייס יושב במושב הקדמי ומדריכו יושב במושב האחורי.

בשנות השמונים, הוכנסו לשירות דגמים מתקדמים יותר של ה- F-16: F-16C חד מושבי ו-F-16D דו-מושבי, בעלי אוויוניקה ומנוע משופרים. שדרוגים הדרגתיים נעשו ל- F-16 לאורך היסטוריית הייצור שלו; שדרוגים משמעותיים כונו "בלוקים". משקלו הריק של ה- F-16 גדל מ-15,600 פאונד (בלוק 10מ F-16A) ל- 19,200 (בלוק 50 F-16C).

חיל האוויר האמריקני מפעיל כיום בעיקר מטוסי F-16C בלוק 40/42 ובלוק 50/52 בשירות מבצעי, בעוד מרבית מטוסי הבלוק 25 ו-30/32 הועברו למשמר האווירי הלאומי ולמילואי חיל האוויר.

ה-F-35 מיועד להיות מחליפו של ה-F-16, הוא בעל ביצועים משופרים וכולל טכנולוגיית חמקנות, דבר שישפר את שרידותו בשדה הקרב המודרני.

גרסאות

דגמי F-16 מסומנים במספרי בלוק עוקבים לציון שדרוג משמעותי. מספרי הבלוקים מתייחסים לגרסאות החד- והדו-מושביות כאחד.

F-16A/B

ה- F-16A/B צויד בתחילה במכ"ם דפק-דופלר מדגם AN/APG-66 מתוצרת וסטינגהאוס, מנוע טורבו-מניפה מדגם F100-PW-200 פראט אנד ויטני, בעל דחף של 14,670 ליברות-כוח (64.9 קילו-ניוטון) ו-23,830 ליברות-כוח (106.0 קילו-ניוטון) עם מבער אחורי. חיל האוויר האמריקני רכש 275 F-16A ו-125 F-16B, כאשר מסירת המטוסים הסתיימה במרץ 1985.

מטוס F-16B נץ
בלוק 1
בלוק 1 היא הגרסה הראשונה של ה- F-16. ראדום האף שלו צבוע שחור. יוצרו 200 מטוסים מסוגו.
בלוק 5
בבלוק 5 שונה צבע הראדום לאפור לאחר שהתגלה כי ראדום האף השחור של בלוק 1 הפך לסימן היכר בולט שאיפשר להבחין בו ממרחק רב. בנוסף, נקדחו חורי ניקוז בחלק הקדמי של גוף המטוס ובסנפיר הזנב לאחר שהתגלה כי מי גשם יכולים להצטבר בחלקים מסוימים בגוף המטוס של בלוק 1. יוצרו 200 מטוסים מסוגו.
בלוק 10
השינוי העיקרי בבלוק 10 נעשה במבנה המטוס. יוצרו 315 מטוסים מסוגו.
בלוק 15
בלוק 15 היה השינוי המשמעותי הראשון ב- F-16. מטוסי הבלוק 15 כללו הוספת שתי נקודות נשיאה נוספות תחת צידי קדמת כונס האוויר, מכ"ם AN/APG-66 משופר, כושר נשיאה גבוה יותר תחת הכנפיים ומערכת קשר UHF מאובטחת מסוג הב קוויק 2. כדי לעמוד במשקל הנוסף שה- F-16 יאלץ לשאת עם הוספת שתי נקודות הנשיאה, הוגדלו הגאי הגובה ב- 30%. 1000 מטוסי F-16 מבלוק 15 יוצרו בסך הכל, הכמות הגדולה ביותר מבין שלל הגרסאות של ה- F-16. המטוס האחרון מבלוק 15 נמסר לתאילנד ב- 1996.
בלוק 15 OCU
החל מ-1985 נמסרו מטוסים מבלוק 15 לתוכנית ההשבחה Operational Capability Upgrade ‏(OCU), במסגרתה הותקנו במטוסים מנועי טורבו-מניפה משופרים מדגם F100-PW-220 בעלי ממשק בקרה ספרתי, נוספה היכולת לשגר את טילי ה- AGM-65 מאבריק, AIM-120 אמראם ו-AGM-119 פינגווין והוכנסו שיפורים בתא הטייס, במערכות הל"א, והאוויוניקה. משקל ההמראה המרבי שלו הוגדל ל- 37,500 ליברות (17,000 ק"ג). 214 מטוסי בלוק 15 עברו את ההשבחה הזאת, כמו גם מספר מטוסים מבלוק 10, רטרואקטיבית.
בלוק 20
בלוק 20 הם 150 מטוסים מבלוק 15 OCU שנמסרו לטייוואן לאחר ששודרגו ונוספו להם מרבית היכולות של מטוסי ה- F-16C/D בלוק 50/52: יכולת לשגר טילי AGM-45 שרייק, AGM-84 הארפון ו-AGM-88 הארם, וכן לשאת את פוד ה- LANTIRN. המחשבים בבלוק 20 שופרו משמעותית בהשוואה לגרסאות הקודמות.

F-16C/D

בלוק 25
ה-F-16C מבלוק 25 טס לראשונה ביוני 1984 ונכנס לשירות חיל האוויר האמריקני בספטמבר. המטוס מצויד במכ"ם AN/APG-68 מתוצרת וסטינגהאוס, בעל יכולת לביצוע תקיפות מדויקות בלילה, ומונע על ידי מנוע טורבו-מניפה מדגם F100-PW-220E מתוצרת פראט אנד ויטני, בעל ממשק בקרה ספרתי. המשמר הלאומי האווירי ופיקוד ההכשרות והאימונים האוויריים הם המפעילים היחידים של גרסה זאת, ש-509 מסוגה נמסרו.
מטוס F-16D של חיל האוויר האמריקאי
בלוק 30/32
הגרסה הראשונה שהייתה חלק ממיזם "מנוע מטוס הקרב החלופי" (Alternative Fighter Engine) שנועדה לאפשר להתקין במטוס את מנועי הפראט אנד ויטני המסורתיים או, לראשונה, את מנוע ה-F110 מתוצאת ג'נרל אלקטריק. בלוקים המסתיימים ב- '0' מונעים על ידי מנועי ג'נרל אלקטריק, ובלוקים המסתיימים ב- '2' מונעים על ידי מנועי פראט אנד ויטני.
מטוסי הבלוק 30 הראשונים נכנסו לשירות ב-1987. הבדלים עיקריים בהשוואה לבלוקים הקודמים כוללים את היכולת לשגר את הטילים נגד קרינה AGM-45 שרייק ו-AGM-88 הארם. החל מבלוק 30D צוידו המטוסים בכונס אוויר מוגדל עבור מנוע הג'נרל אלקטריק בעל הדחף המוגדל. מטוסי הבלוק 32 בהם הותקנו מנועי פראט אנד ויטני לא שונו באופן זה. 733 מטסים יוצרו ונמסרו לשש מדינות. מטוסי הבלוק 32H/J שנמסרו לטייסת האווירובטיקה ת'נדרבירדס של חיל האוויר האמריקני יוצרו ב-1986 ו-1987 והם ממטוסי ה-F-16 המבצעיים הוותיקים ביותר שבשירות חיל האוויר האמריקני. מטוסי הבלוק 30 שודרגו משמעותית עם הוספת היכולת להטלת פצצות JDAM וחימוש מונחה GPS אחר. גרסה משודרגת זו, במשולב עם פוד ציון המטרה LITENING מכונה על ידי הטייסים האמריקניים גרסת F-16C++.
בלוק 40/42 ‏(F-16CG/DG)
בלוק 40/42 היא גרסה משופרת למשימות תקיפה ביום, בלילה ובמזג אוויר גרוע, שנכנסה לשירות ב- 1988. מטוסי הבלוק 40/42 מצוידים בפודי LANTIRN הנישאים תחת מנשאים מחוזקים ומאורכים, מכ"ם משופר, ומקלט GPS. החל מ-2002 הוגדל מספר סוגי הנשק שהבלוק 40/42 יכול לשאת וכעת יכולים מטוסים אלו לשאת גם את ה-JDAM ,JSOW ,WCMD ואת ה- EGBU-27 המשופר. 615 מטוסים נמסרו לחמש מדינות.
בלוק 50/52 (F-16CJ/DJ)
בלוק 50/52 נמסר לראשונה בשלהי 1991; המטוס מצויד במערכת INS/GPS משופרת. הוא יכול לשאת נשק מתקדם הכולל את ה- AGM-88 הארם, JDAM, JSOW, ו-WCMD. מטוסי בלוק 50 מונעים על ידי מנוע F-110-GE-129 בעוד מטוסי בלוק 52 מונעים על ידי מנוע F100-PW-229.
בלוק 50/52 פלוס (F-16U)
ה-F-16U היא גרסה שהוזמנה על ידי חיל האוויר הפולני ותכונה שם "ג'סטרזב" (נץ). מטוסים אלו צוידו במערכות האוויוניקה המתקדמות ביותר (לרבות מערכת ההטעיה ALE-50) וניתן לצייד אותם במכלי דלק תצורתיים (CFT). המטוסים צפויים להיכנס לשירות ב- 2008 והמטוס האחרון צפוי להמסר עד 2012. חיל האוויר היווני הזמין גרסה זאת עם מכלי דלק תצורתיים. כל הגרסאות הדו-מושביות של בלוק זה כוללות דבשת לאכלוס מערכות אוויוניקה נוספות. חיל האוויר של הרפובליקה של סינגפור הזמין גרסאות דו-מושביות של הבלוק 52 פלוס. חיל האוויר של פקיסטן הזמין 18 מטוסי בלוק 52 פלוס.
מטוס F-16I סופה של טייסת 107, מוצג במוזיאון חיל האוויר בחצרים, כשעליו פצצות מונחות לייזר ופודי LANTIRN
F-16I
בלוק 50/52 פלוס דו-מושבי שיוצר עבור חיל האוויר הישראלי, שם הוא מכונה "סופה". כמחצית ממערכות האוויוניקה שלו הוחלפו במערכות מתוצרת ישראל והוא בעל מכלי דלק תצורתיים הניתנים לפירוק. המטוס מונע על ידי מנוע F-100-PW-229 הזהה למנועי ה- F-15I שברשות חיל האוויר הישראלי. ישראל הגישה בקשה להצעות בספטמבר 1997 והעדיפה את ה- F-16I על פני ה- F-15I שהתחרה מולו ביולי 1999. חוזה "Peace Marble V" נחתם ב- 14 בינואר 2000 וחוזה נוסף נחתם ב- 19 בדצמבר 2001 לאספקת 102 מטוסים. טיסת הבכורה של ה- F-16I נערכה ב- 23 בדצמבר 2003, והמטוסים הראשונים נמסרו לחיל האוויר הישראלי ב-19 בפברואר 2004.
F-16 CCIP
מטרתה של תוכנית "ישום תצורה משותפת" (CCIP - Common Configuration Implementation) היא להתאים את כל מטוסי הבלוק 40/42/50/52 של חיל האוויר האמריקני לתצורת 50/52 לשם אימון ואחזקה פשוטים יותר. התוכנית, שעלותה היא 2 מיליארד דולר, החלה בספטמבר 2001.

F-16E/F

בלוק 60
בלוק 60 מבוסס על ה- F-16C/D, וכולל מכלי דלק תצורתיים ומכ"ם ואוויוניקה משופרים; נמכר רק לאיחוד האמירויות הערביות. מונע על ידי מנוע F110-132 מתוצרת ג'נרל אלקטריק, המשופר יותר מדגם ה- 129, ובעל דחף של 32,500 ליברות-כוח (144 קילו-ניוטון). ההבדל העיקרי בינו לבין בלוקים קודמים הוא מכ"ם ה- AESA APG-80 מתוצרת נורת'רופ גראמן שהותקן בו. הבלוק 60 יכול לשאת את כל מערכות הנשק שהבלוק 50/52 יכול לשאת, ובנוסף יכול לשאת את ה- AIM-132 אסראם ואת ה- AGM-84 SLAM.

גרסאות אחרות

אב הטיפוס של גרסת ה-XL
F-16/79
גרסת יצוא של ה-F-16A שנועדה להיות מונעת על ידי מנוע J79 מיושן. גרסה זאת תוכננה בעקבות הנחייתו של הנשיא ג'ימי קרטר להפחית את הפצת הנשק בעולם על ידי מכירה של נשק מופחת יכולות בלבד. ברם, היו מספר חריגות מקו זה, ולאחר שמדיניות זו מותנה בהמשך תחת ממשל קרטר ובוטלה תחת הנשיא רונלד רייגן, לא נמכרו לבסוף מטוסים אלו. הגרסה הזאת הוצעה לפקיסטן אך זו דחתה את ההצעה.
F/A-16
גרסה של ה-F-16 שיועדה למשימות סיוע אווירי קרוב. F-16 זה מצויד בתותח GAU-13/A בקוטר 30 מ"מ, שהוא נגזרת ארבע-קנית של תותח ה-GAU-8/A השבע-קני המותקן ב-A-10. עשרים וארבע F-16A/B צוידו בתותח זה. תכנון זה התגלה כבלתי מוצלח והתוכנית בוטלה.
F-16/101
F-16A שהותאם להיות מונע על ידי מנוע טורבו-מניפה מדגם F101 תוצרת ג'נרל אלקטריק, מתוכנית ה-B-1A. ג'נרל אלקטריק ניסתה להתאים את המנוע לשימוש במטוס קרב טקטי, אך הוא מעולם לא נכנס לשימוש ב-F-16. מידע מה- F-16/101 סייע בפיתוח מנוע ה-F110.
F-16ADF
בלוק 15 ששודרג עבור המשמר הלאומי האווירי למשימות ירוט מטוסי קרב (מכאן שמו ADF; מטוס קרב למשימות ירוט). תוכנית השדרוג החלה -1989, ובמסגרתה שודרגו 270 מטוסים. האוויוניקה שודרגה (לרבות הוספת מערכת לחקירת זע"ט עם אנטנה "חותכת ציפורים"), וזרקור הותקן מתחת לתא הטייס, לצורך זיהוי חזותי בשעות הלילה. זוהי הגרסה האמריקנית היחידה שחומשה בטילי AIM-7 ספארו. החל מ-1994 החלו להחליף מטוסים אלו במטוסי F-16C חדשים יותר. נכון לשנת 2005, רק המשמר האוויר הלאומי של דקוטה הצפונית מטיס את הגרסה הזאת.
F-16A(R)
מספר מטוסי F-16A של חיל האוויר המלכותי ההולנד צוידו בפודי צילום טקטיים. למטוסים אלו ניתן הכינוי F-16A(R).
F-2A/B(FS-X)
נגזרת יפנית של ה- F-16 המיוצרת על ידי מיצובישי, בשיתוף עם לוקהיד מרטין. הוא גדול יותר ומצויד באוויוניקה יפנית בעיקר.
F-16XL
גרסה בעלת כנף דלתא שהתחרתה בתחילה מול ה- F-15E סטרייק איגל של בואינג בתוכנית מטוס קרב טקטי משופר (Enhanced Tactical Fighter) והפסידה לו, ושימשה בהמשך את נאס"א למחקר אווירונאוטי. אם גרסה זאת הייתה נכנסת ליצור רחב היקף הייתה מכונה F-16E/F (חד/דו מושבי). שני מטוסים מגרסה זאת נבנו בסך הכל, אחד חד-מושבי והשני דו-מושבי.
RF-16C/F-16R
גרסה לצילום אוויר הנושאת את מערכת ה-ATARS.
F-16 MLU
(Mid Life Update, בתרגום חופשי מאנגלית: עדכון אמצע החיים) שדרוג למטוסי ה- F-16A/B לסטנדרד של בלוק 50 עבור חילות האוויר של הולנד, בלגיה, פקיסטן, דנמרק, נורבגיה ופורטוגל. כינויי המטוסים המשודרגים הם F-16AM ו-F-16BM בהתאמה.
F-16N
22 מטוסי בלוק 30 שנסרו לצי האמריקני לצורך משימות ביום אויב. טייסת VF-126 ובית הספר לנשק מטוסי קרב הידוע גם כטופגאן הפעילו אותן מ-NAS מירמר. טייסות החוף המזרחי היו VF-43 ב-NAS אוקיאנה ו-VF-45 ב-NAS קי ווסט. כל טייסת כללה מטוס TF-16N אחד ו-5 מטוסי F-16N, למעט טופגאן שכללה 7. עקב הלחצים הגבוהים שנגרמו למבנה המטוסים שהועסקו כל העת באימון בקרבות אוויר, כנפי המטוסים הללו החלו להסדק והצי הכריז על פרישתם ב-1994 ושלח אותם ל-AMARC עד 1995. ב-2002 קיבל החל הצי האמריקני לקבל 14 מטוסי F-16A/B מ-AMARC שיועדו בתחילה לפקיסטן לפני שהוטל עליה אמברגו. אלו הופעלו על ידי NSAWC N7 ככוח ביום אויב.
TF-16N
ארבעה מטוסים דו-מושביים שנמסרו לצי האמריקני לצורך משימות ביום אויב. מטוס אחד נמסר לכל אחת משלוש טייסות ביום האויב של הצי שצוידו ב-F-16 ולטופגאן.
KF-16
140 מטוסים שנבנו בשנות התשעים על ידי קוריאן איירוספייס אינדוסטריז ברישיון מלוקהיד מרטין. יש שתי גרסאות ל-KF-16; 12 מטוסי ה-KF-16 הראשונים נמסרו לחיל האוויר של הרפובליקה של קוריאה ב-1994, והיו מבוססים על ה- F-16C/D בלוק 32. הגרסה השנייה, שהוצגה ב- 1994, הייתה נגזרת מתקדמת של ה- F-16C/D בלוק 52. קרוב ל-2,500 חלקים של ה-F-16C/D המקורי הוחלפו בגרסה זאת. כל מטוסי ה-KF-16 מסוגלים לשגר טילים נגד ספינות מסוג הארפון.
F-16 VISTA / MATV / NF-16D
גרסה ניסיונית של ה-F-16 לצורכי ניסויים בניהוג וקטורי. תוכנית ה-VISTA נחשבת למוצלחת, אולם מערכת הניהוג הווקטורי לא שימשה מעולם בדגמי הייצור של ה-F-16.

QF-16

גרסה משודרגת בה אין טייס בקוקפיט - הטייסים נמצאים על הקרקע בדומה למל"ט. טיסת הבכורה התקיימה ב-24 בספטמבר 2013. המטוס המריא מפלורידה, רום הטיסה המרבי היה 15 ק"מ, המהירות המרבית הייתה 1.47 מאך והנחיתה הושלמה בהצלחה. חברת בואינג מבצעת את ההסבות למטוסי F-16 אשר יצאו משרות פעיל והם מיועדים להחליף את מטוסי QF-4, אשר ירדו מהסד"כ עד 2015 וישמשו במקומם בתור מטרות אימונים אוויריות עבור ניסויי מערכות נשק מתקדמות שבפיתוח.

קיימים שישה דגמים כאלה לפי בואינג.

שירות מבצעי

מטוס F-16CJ של חיל האוויר האמריקאי יורה טיל אוויר-קרקע מדגם AGM-65 מאבריק

עקב תפוצתם הרבה, מטוסי F-16 השתתפו בעימותים רבים, בעיקר במזרח התיכון.

בשנת 1981, השתתפו 8 מטוסי F-16 של חיל האוויר הישראלי במבצע אופרה (תקיפת הכור בעיראק): מטוסי ה F-16 ביצעו את התקיפה עצמה, בליווי וחיפוי של מטוסי F-15. בהמשך אותה שנה, השיג חיל האוויר הישראלי את ההפלות הראשונות שביצע מטוס ה- F-16, כשהפיל מסוק מי-8 ומטוס מיג-21 סוריים. שנה לאחר מכן, בזמן מבצע שלום הגליל השתתפו מטוסי F-16 ישראלים בקרבות רבים עם מטוסים סורים, ובכולם הייתה ידם של מטוסי ה- F-16 הישראלים על העליונה. מטוסי F-16 השתתפו גם בתקיפות רבות בשטח לבנון.

במהלך מלחמת אפגניסטן, מטוסי F-16 של חיל האוויר הפקיסטני הפילו מספר מטוסי תקיפת קרקע ותובלה סובייטיים ואפגניים. בעימות בגבול זה גם הופל ה- F-16 הראשון, כאשר מטוס ידיד במבנה שלו הפילו בטעות עקב תקלה בטיל אוויר-אוויר.

במלחמת המפרץ בשנת 1991, ביצעו 249 מטוסי F-16 של חיל האוויר האמריקני מעל ל- 13,000 גיחות, יותר מכל מטוס אחר של כוחות הקואליציה, עם חמש אבדות בקרבות, שלוש על ידי טילי קרקע-אוויר (טק"א), אחד עקב פיצוץ טרם עת של פצצה, ואחד עקב אש במנוע. מטוסי ה- F-16 שבו לעיראק ב- 1998 כחלק ממבצע שועל במדבר ושוב במלחמת עיראק ב- 2003, במשימות סיוע לכוחות קרקע ודיכוי הגנה אווירית.

מטוסי F-16 הופעלו גם על ידי נאט"ו במהלך פעולות שמירת השלום בבוסניה ב- 1994-95 (אחד הופל על ידי טק"א), ב- 1999 במבצע כוח מאוחד ביוגוסלביה (במהלכו הופל אחד מאש נ"מ), ועל ידי ארצות הברית באפגניסטן מאז 2001. מטוסי F-16 השתתפו גם במלחמת עיראק ב- 2003.

שירות בחיל האוויר הישראלי

מטוס F-16A "נץ" מספר 107 עם 6.5 הפלות והפצצת הכור העיראקי
מטוס F-16I של טייסת 253 ממריא לאחר שנגע במסלול (ביצע Touch & Go) בעת טקס קבלת מטוסי ה"סופה" הראשונים בישראל. המטוס הוא מבלוק 50/52 המצויד ומשודרג במערכות ישראליות. בנוסף, ניתן להתקין על מטוס זה מכלי דלק תצורתיים
מטוס F-16A נץ מספר 107 עם 6.5 הפלות, שהפציץ את הכור בעיראק. זהו מטוס ה-F-16 עם המספר הרב ביותר של הפלות בעולם
מטוס F-16I של טייסת אבירי הזנב הכתום מתכונן להמראה כדי לתקוף מטרות במסגרת מבצע עופרת יצוקה

דגמים

  • נץ (F-16A/B)
  • ברק (F-16C/D) מטוסי הברק מבלוק 30 (המצויים בשלוש הטייסות בבסיס עזר ויצמן (לשעבר: רמת דוד) ) מכונים "ברק 1", ואילו מטוסי הברק מבלוק 40 (המצויים בשתי הטייסות בחצור) מכונים "ברק 2". על פי תוכניות חיל האוויר כל מטוסי הברק ישודרגו לדגם "ברק 2020" בו יותקנו המערכות האוויוניות של דגם הסופה (F-16I) המתקדם[2].
  • סופה (F-16I) - מטוס ה-F-16 המתקדם ביותר של חיל האוויר, מבלוק 52+, מציוד במערכות אוויוניקה ולוחמה אלקטרונית מתקדמות תוצרת ישראל וכן במכלי דלק תצורתיים המגדילים באופן ניכר את טווח הטיסה של המטוס.

רקורד מבצעי

למטוסי ה- F-16 יש רקורד מבצעי רחב בשורות חיל האוויר הישראלי. מטוסי F-16 ישראלים השתתפו בעשרות מבצעי תקיפה, הפצצה ויירוט.

מטוסי F-16 הגיעו לישראל ב- 1980 אחרי המהפכה האסלאמית באיראן והפלת משטר השאה הפרו-מערבי. בתגובה לכך מכרה ארצות הברית את מטוסי ה- F-16 שיועדו לאיראן לישראל.

ב- 1981 הפציצו שתי רביעיות מטוסי F-16 (המלוות במטוסי F-15) את הכור העיראקי והשמידו את המבנה, בכך מנעו ייצור נשק גרעיני בידי סדאם חוסיין.

באותה שנה רשמו מטוסי F-16 ישראלים את הפלות הבכורה העולמיות של המטוס:

שנה לאחר מכן, בזמן מלחמת לבנון השתתפו מטוסי F-16 ישראלים בקרבות רבים עם מטוסים סורים, ובכולם הייתה ידם של מטוסי ה- F-16 הישראלים על העליונה. בפרט, מטוסי F-16 נטלו חלק באחד מקרבות האוויר הגדולים שעירבו מטוסי סילון, הקרב החל ב- 9 ביוני 1982 ונמשך יומיים. מטוסי ה- F-16 של חיל האוויר הישראלי סיימו את הקרב בניצחון מוחץ אחרי שהפילו 44 מטוסי מיג 21 ומיג 23 סורים, ללא אבידות (וללא מטוסים שיורטו) לחיל האוויר הישראלי.[3] [4] מטוסי F-16 גם השתתפו בתקיפות רבות בשטח לבנון. מטוס F-16 "נץ" מספר 107 רשם לזכותו 6.5 הפלות[5], בנוסף להפצצת הכור בעיראק, ובכך הפך למטוס ה-F-16 עם מספר הפלות המטוסים הגבוה בעולם. בין טייסי ה-F-16 הבולטים בהיסטוריה של חיל האוויר הישראלי נמנים אמיר נחומי ואילן רמון.

מטוסי F-16 השתתפו גם בלחימה בטרור והפציצו מאות מטרות טרור של חזבאללה ואמל בלבנון ושל ארגוני טרור פלסטיניים בשטחי יהודה, שומרון ועזה (בעיקר ברצועת עזה). במלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה נטלו חלק גם מטוסי ה- F-16I החדישים והנ"ל השמידו מאות מטרות טרור והרגו מאות מחבלים. בסוף מלחמת לבנון השנייה הפילו מטוסי F-16 מזל"טים תוצרת איראן של חזבאללה באמצעות טילי פיתון 5. כמו כן ב-6 באוקטובר 2012 יירטו שני מטוסי F-16I ישראליים כלי טיס בלתי מאויש שחדר לתחומה לאחר שהייה של מעל 20 דקות בשטחה האווירי של ישראל. ב-25 באפריל 2013 יירטו מטוסי F-16 כלי טיס בלתי מאויש נוסף ליד מפרץ חיפה.

כיום, מהווה ה-F-16 על שלל דגמיו את עמוד השדרה של החיל, כאשר חיל האוויר הישראלי הוא כיום החיל השני בכמות מטוסי ה- F-16 אחרי חיל האוויר האמריקאי. מגמה זו התחזקה משמעותית בעקבות רכישתם של 102 מטוסי F-16I חדישים (נקראים בארץ "סופה") בעלי מערכות אוויוניקה מתקדמות תוצרת ישראל ומכלי דלק תצורתיים המגדילים את טווח הפעולה שלו באופן ניכר.

יצרנים

מפעילות

תפוצת מטוסי ה-F-16 בעולם:
  מדינות שייצרו מטוסי F-16
  מדינות המשתמשות ב-F-16
  מדינות שייצרו נגזרת של ה-F-16 (יפן)
טייס נוטש מטוס מדגם F-16C בעת הופעה אווירית ב- 2003

מאפיינים (F-16C בלוק 30)

תרשים של F-16

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: F-16 פייטינג פלקון

הערות שוליים

  1. ^ F-16 Origins
  2. ^ מאי אפרת, "ברק 2020" ממריא, אתר חיל האוויר, 23 בינואר 2011
  3. ^ Iskra, Alex. "GD/L-M F-16A/B Netz in Israeli Service." Air Combat Information Group (ACIG), 26 September 2003. Retrieved: 16 May 2008.
  4. ^ Schow, Jr., Kenneth C., Lt. Col., USAF. “Falcons Against the Jihad: Israeli Airpower and Coercive Diplomacy in Southern Lebanon”. Air University Press, November 1995. Retrieved: 16 May 2008.
  5. ^ המטוס הפיל 6 מטוסי אויב לבד ומטוס אויב נוסף ביחד עם מטוס אחר, ולכן הם התחלקו בהפלה חצי-חצי.


מטוסי ה-F האמריקניים
לפני שנת 1963 F-84 • ‏F-86 • ‏F-87 • ‏F-88 • ‏F-89 • ‏F-91 • ‏F-92 • ‏F-93 • ‏F-94 • ‏F-95 • ‏F-96 • ‏F-97 • ‏F-98 • ‏F-99 • ‏F-100 • ‏‏F-101 • ‏F-102 • ‏F-103 • ‏F-104 • ‏F-105 • ‏F-106 • ‏F-107 • ‏F-108 • ‏F-109 • ‏F-110 • ‏F-111
אחרי שנת 1963 F-1 • ‏F-2 • ‏F-3 • ‏F-4 • ‏F-5 • ‏F-6 • ‏F-7 • ‏F-8 • ‏F-9 • ‏F-10 • ‏F-11 • ‏‏YF-12 • ‏F-13 • ‏F-14 • ‏F-15 • ‏F-16 • ‏F-117 • ‏‏YF-17 • ‏F/A-18 • ‏ F-19 • ‏F-20 • ‏F-21 • ‏F-22 • ‏YF-23 • ‏F-35
שיטת ציון כלי טיס של שלושת הכוחות המזוינים של ארצות הברית (1962)

תבנית:Link FA תבנית:Link FA תבנית:Link FA תבנית:Link FA תבנית:Link GA תבנית:Link GA

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27נרל_דיינמיקס_F-16_פייטינג_פלקון&oldid=15180294"