ביל ראסל – הבדלי גרסאות

ביל ראסל
Bill Russell
לידה	12 בפברואר 1934; מונרו, לואיזיאנה
פטירה	31 ביולי 2022 (בגיל 88); מרסר איילנד, ארצות הברית
עמדה	סנטר
גובה	2.08 מטר
מספר	6
מכללה	אוניברסיטת סן פרנסיסקו
דראפט	בחירה שנייה, 1956; סנט לואיס הוקס
היכל התהילה	נבחר כשחקן בשנת 1975 נבחר כמאמן בשנת 2021
קבוצות כשחקן
1956 – 1969	בוסטון סלטיקס
הישגים כשחקן
	11 אליפויות NBA‏ (1957, 1959–1966, 1968–1969) ; MVP של העונה הסדירה (1958, 1961–1963, 1965) ; החמישייה הראשונה של העונה (1959, 1963, 1965) ; החמישייה השנייה של העונה (1958, 1960–1962, 1964, 1966–1968) ; חמישיית ההגנה הראשונה (1969) ; 12 הופעות במשחק האולסטאר (1958–1969) ; MVP של משחק האולסטאר (1963) ; אחד מ-50 השחקנים הגדולים בתולדות ה-NBA ; 2 זכיות באליפות ליגת המכללות (1955, 1956)
קבוצות כמאמן
1966–1969; 1973–1977; 1987–1988	בוסטון סלטיקס; סיאטל סופרסוניקס; סקרמנטו קינגס
הישגים כמאמן
	שתי אליפויות NBA ‏(1968, 1969)
קבוצות כג'נרל מנג'ר
1973–1977 ; 1988–1989	סיאטל סופרסוניקס ; סקרמנטו קינגס
	מאזן מדליות
מתחרה עבור ארצות הברית
המשחקים האולימפיים

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־21:48, 15 בספטמבר 2021

ויליאם פלטון "ביל" ראסל (באנגלית: William Felton "Bill" Russell; נולד ב-12 בפברואר 1934) הוא כדורסלן עבר אמריקאי ששיחק בעמדת הסנטר בקבוצת בוסטון סלטיקס, ונחשב עד היום לאחד מגדולי השחקנים בתולדות המשחק. היה השחקן המרכזי בשושלת הגדולה של בוסטון שזכתה ב-11 אליפויות ליגת ה-NBA במהלך 13 שנותיו בליגה. יחד עם שחקן ההוקי קרח הנרי רישר, ראסל מחזיק בשיא האליפויות לשחקן בודד בליגת ספורט כלשהי בצפון אמריקה. ראסל זכה גם בתארים אישיים רבים, ובהם חמישה תוארי ה-MVP של ה-NBA ו-12 הופעות במשחק האולסטאר. נבחר ב-2020 לשחקן הרביעי בטיבו בתולדות הליגה על ידי אתר ESPN.

ראסל, המתנשא לגובה של 2.08 מטרים, התאפיין ביכולת חסימת זריקות ובשמירה האישית שלו, שהיו מהסיבות העיקריות להצלחתה של בוסטון. הוא נודע גם בשל יכולת לקיחת הריבאונדים שלו: הוא זכה חמש פעמים בתואר מלך הריבאונדים של ה-NBA וקלט 21,620 ריבאונדים במהלך הקריירה, אשר מציבים אותו במקום השני ברשימת הריבאונדרים המובילים בתולדות ה-NBA. בנוסף הוא אחד משני שחקנים בלבד שקלטו יותר מחמישים ריבאונדים במשחק בודד. ראסל מעולם לא היה לשחקן ההתקפה המרכזי של בוסטון, אך תרם לקבוצה משמעותית גם בקליעת נקודות.

החל מ-1966 שימש ראסל בתפקיד מאמן-שחקן בבוסטון, ובכך הפך למאמן האמריקאי אפריקאי הראשון בתולדות ה-NBA. לאחר פרישתו ממשחק ב-1969 עבר לאמן את סיאטל סופרסוניקס למשך ארבע עונות, ועבד במשך עונה אחת גם בסקרמנטו קינגס. ראסל חבר בהיכל התהילה של הכדורסל מאז 1975.

נעוריו וראשית דרכו ככדורסלן

ביל ראסל נולד בווסט מונרו שבלואיזיאנה לצ'ארלס ולקייטי ראסל, ממוצא אמריקאי אפריקאי. משפחתו סבלה רבות מגזענות בווסט מונרו, ובעקבות כך הלכה בדרכם של שחורים רבים שניסו למצוא עבודה במהלך מלחמת העולם השנייה ועברה להתגורר באוקלנד שבקליפורניה, כאשר היה ראסל בן 8.‏^[1] המשפחה סבלה מעוני גם באוקלנד, וראסל בילה את מרבית ילדותו בשיכונים זמניים. אמו נפטרה כשהיה בן 12.

ראסל שיחק בנבחרת הכדורסל של בית ספר תיכון מקלימונס, אך בשנה השנייה כמעט והוצא מסגל הקבוצה. המאמן ג'ורג' פואלס הבחין בפוטנציאל האתלטי של ראסל ושכנע אותו לעבוד קשה על מנת להצליח. ראסל, שסבל מהתעללויות גזעניות, שמח בתמיכה שקיבל ממאמנו הלבן. לאחר סיום לימודיו בתיכון הצטרף לקבוצת הכדורסל של אוניברסיטת סן פרנסיסקו ב-1954.

ראסל היה לסנטר הפותח של אוניברסיטת סן פרנסיסקו (University of San Francisco). לראשונה בהיסטוריה, פתחו בחמישיית קבוצת מכללות שלושה שחקנים שחורים: ראסל, קיי סי ג'ונס (חברו של ראסל לעתיד בבוסטון סלטיקס) והאל פרי.^[2] ראסל הוביל את הקבוצה לשתי זכיות בטורניר אליפות המכללות בשנים 1955 ו-1956, כאשר יכולתו ההגנתית החזקה תרמה לקבוצה במידה רבה. במקביל להשתתפותו בנבחרת הכדורסל, התחרה גם בתחרויות אתלטיקה במסגרת האוניברסיטה. לאחר סיום לימודיו קיבל ראסל הצעה להצטרף לקבוצת הראווה הארלם גלובטרוטרס, אך במקום זאת העדיף לגשת לדראפט ה-NBA, שם נבחר במקום השני על ידי בוסטון סלטיקס.

לפני שהתחיל לשחק ב-NBA, היה ראסל לקפטן נבחרת ארצות הברית שהשתתפה באולימפיאדת מלבורן ב-1956. באותה תקופה נאסר על מקצוענים להשתתף באולימפיאדה והוועד האולימפי הבינלאומי אסר בתחילה על ראסל להשתתף מאחר שכבר חתם על חוזה מקצועני בבוסטון, אך הוא העדיף לבסוף את ההשתתפות באולימפיאדה על פני חתימה לעונה ראשונה מלאה ב-NBA. ראסל הוביל את הנבחרת לזכייה במדליית הזהב לאחר ניצחון בגמר על נבחרת ברית המועצות. ארצות הברית שלטה בטורניר וניצחה בהפרש ממוצע של 53.5 נקודות לכל משחק.‏^[3]

קריירה ב-NBA

תחילת הקריירה

בשל השתתפותו במשחקים האולימפיים, ראסל לא יכול היה לשחק בעונת 1956/1957 מתחילתה והצטרף לבוסטון רק בדצמבר 1956. לאחר הצטרפותו לקבוצה הפך ראסל מיידית לסנטר המוביל שלה והשיג ממוצעים של 14.7 נקודות ו-19.6 ריבאונדים למשחק, שהקנו לו את תואר מלך הריבאונדים של ה-NBA. במהלך העונה שיחקו בבוסטון שישה חברים עתידיים בהיכל התהילה: ראסל, הפורוורדים טום היינסון, ג'ים לוסקוטוף ופרנק רמזי שעלה מהספסל, והגארדים ביל שרמן ובוב קוזי. בשנים שקדמו להגעתו של ראסל נחשבה בוסטון לקבוצת התקפה חזקה אך כזו שמשחק ההגנה היה לנקודת התורפה שלה. הצטרפותו הוסיפה יכולת הגנתית חזקה לקבוצה, שגרמה לקבוצות היריבות לאבד כדורים רבים. ראסל נודע גם ביכולתו לחסימת הזריקות.

בוסטון סיימה את העונה הסדירה עם 44 ניצחונות ו-28 הפסדים - המאזן השני בטיבו בתולדותיה עד אז - והעפילה למשחקי הפלייאוף כמדורגת ראשונה במזרח. במשחק הראשון של סדרת גמר המזרח, מול סירקיוז נאשיונלס, קלע ראסל 16 נקודות וקלט 31 ריבאונדים. בוסטון ניצחה בתוצאה 0–3 בסדרה והעפילה לראשונה בתולדותיה לסדרת הגמר של ה-NBA.‏^[4] בסדרת הגמר פגשה הקבוצה את סנט לואיס הוקס, שהובלה על ידי בוב פטיט ושחקן בוסטון לשעבר אד מקאולי. 40 שניות לסיום המשחק השביעי שהכריע את הסדרה, חסם ראסל ניסיון קליעה של ג'ק קולמן שהיה יכול להכריע את המשחק לזכות סנט לואיס.^[5] המשחק המשיך לשתי הארכות; בשנייה האחרונה של המשחק החטיא פטיט ניסיון קליעה אחרון, ובוסטון ניצחה בתוצאה 123–125 וזכתה באליפות הראשונה בתולדותיה.

בעונתו השנייה, 1957/1958, קלע ראסל 16.6 נקודות למשחק והוביל פעם נוספת את הליגה בריבאונדים, עם 22.7 בממוצע - שיא בתולדות הליגה עד אז. הוא זכה לראשונה בקריירה בתואר ה-MVP של העונה הסדירה ב-NBA, אך באופן ייחודי, נבחר רק לחמישייה השנייה של העונה. מצב זה קרה פעמיים נוספות במהלך הקריירה של ראסל. הנהלת ה-NBA הסבירה את הבחירות בטענה שסנטרים אחרים הפגינו יכולות משחק מגוונות יותר מראסל, אך ראסל היה חשוב מכולם עבור קבוצתו. באותה עונה השתתף ראסל לראשונה במשחק האולסטאר. בוסטון ניצחה ב-49 משחקים בעונה הסדירה והעפילה לסדרת הגמר, שם פגשה פעם נוספת את סנט לואיס. לאחר שני משחקים עמדה הסדרה בשוויון 1-1, אך במשחק השלישי נפצע ראסל ברגלו ולא יכול היה להמשיך להשתתף בסדרה. ללא ראסל ניצחה בוסטון במפתיע את המשחק הרביעי, אך הפסידה לסנט לואיס בשני המשחקים הבאים ולא הצליחה לזכות בסדרה.

בעונת 1958/1959 המשיך ראסל את יכולתו הטובה עם ממוצעים של 16 נקודות ו-23 ריבאונדים למשחק. ראסל הוביל את בוסטון לקביעת שיא חדש בתולדות הליגה של 52 ניצחונות בעונה, ולהעפלה נוספת לסדרת הגמר. הוא זכה עם הקבוצה באליפות השנייה שלו, לאחר סוויפ של 0–4 על מיניאפוליס לייקרס. מאמן הלייקרס, ג'ון קונדלה, שיבח את ראסל באומרו: "אנחנו לא מפחדים מהסלטיקס ללא ביל ראסל. תוציאו אותו החוצה ואנחנו מסוגלים לנצח אותם... הוא אחד שהצליף בנו מבחינה פסיכולוגית".^[5]

תקופת השיא במדי בוסטון

בעונת 1959/1960 הצטרף ל-NBA הסנטר האגדי וילט צ'מברלין, שחקן פילדלפיה ווריורס. ב-7 בנובמבר 1959 שיחקו קבוצותיהם של השניים והפגישו לראשונה בין ראסל, שנחשב לסנטר ההגנתי הטוב ביותר, לצ'מברלין שנחשב לסנטר ההתקפי המצטיין. על אף שצ'מברלין קלע 30 נקודות לעומת 22 של ראסל, בוסטון ניצחה במשחק בתוצאה 106–115. בשנים הבאות היריבות בין השניים הפכה לאחת מהגדולות בתולדות ה-NBA.‏^[6] באותה עונה קבע ראסל עם בוסטון שיא של 59 ניצחונות בעונה, כולל רצף של 17 ניצחונות במהלכה, ופגשה את פילדלפיה של צ'מברלין בגמר האזור המזרחי. אף שצ'מברלין קלע מספר רב יותר של נקודות, ראסל ובוסטון ניצחו בסדרה בתוצאה 2–4. בסדרת הגמר הכללית ניצחה בוסטון בתוצאה 3–4 את סנט לואיס וזכתה באליפות שלישית בתוך ארבע שנים. במשחק השני בסדרה קלט ראסל 40 ריבאונדים - שיא כל הזמנים לסדרת גמר - ואילו במשחק השביעי והמכריע קלע 22 נקודות וקלט 35 ריבאונדים בדרך לניצחון קבוצתו.^[5]

בעונת 1960/1961 השיג ראסל ממוצעים של 16.9 נקודות ו-23.9 ריבאונדים למשחק, והוביל את בוסטון למאזן של 57 ניצחונות ו-22 הפסדים בעונה הסדירה. הוא זכה בפעם השנייה בתואר ה-MVP של העונה הסדירה. בוסטון העפילה פעם נוספת לסדרת הגמר של האזור המזרחי, שם ניצחה את סייקרוז נשיונלס בתוצאה 1–4. הקבוצה נהנתה מהעובדה שלוס אנג'לס לייקרס גברה על סנט לואיס בסדרת הגמר המקבילה במערב: בסדרת הגמר הכללית היא הביסה את הלייקרס, שנחשבה לקבוצה חזקה פחות, וזכתה באליפות בתום סדרה של חמישה משחקים.^[7]

בעונה העוקבת, 1961/1962, קלע ראסל 18.9 נקודות למשחק - שיא אישי בעבורו - ובנוסף קלט 23.9 ריבאונדים למשחק. בעוד שצ'מברלין הגיע לממוצע-שיא עונתי של 50.4 נקודות למשחק ואף קלע 100 נקודות במשחק אחד,^[8] ראסל זכה בתואר ה-MVP של העונה לאחר שהוביל את בוסטון לקביעת שיא חדש: הקבוצה הראשונה שמגיעה ל-60 ניצחונות בעונה אחת. במשחקי הפלייאוף פגשה בוסטון פעם נוספת את צ'מברלין ופילדלפיה ווריורס, וראסל עשה ככל יכולתו על מנת לעצור את הסנטר של היריבה. שתי שניות לסיום המשחק השביעי, כאשר התוצאה עמדה על שוויון, קלע סם ג'ונס סל ניצחון לזכות בוסטון. בסדרת הגמר פגשה הקבוצה פעם נוספת את לוס אנג'לס לייקרס, אשר כוכביה, אלג'ין ביילור וג'רי וסט, הגיעו לשיאם באותה תקופה. אחרי שישה משחקים עמדה הסדרה בשוויון 3-3, ובמשחק השביעי החמיץ שחקן הלייקרס, פרנק סלבי, זריקה שנייה לפני סיום הזמן החוקי שהייתה יכולה לנצח במשחק עבור קבוצתו. על אף שקיבל עזרה מועטה מצד חבריו לקבוצה - הפורוורדים לוסקוטוף, היינסון וטום סנדרס הוצאו מהמשחק בשל בעיית עבירות - הפגין ראסל הגנה חזקה במיוחד על ביילור, כוכבה של הקבוצה היריבה. בהארכה הורחק גם הפורוורד הרביעי של הקבוצה, פרנק רמזי, כך שראסל נאלץ לבצע לבדו באופן מוחלט את משימת השמירה אותה היו אמורים לבצע ארבעה שחקנים אחרים. אף על פי כן, ראסל והפורוורד שמיעט לשחק, גנה גווריליה, גרמו לביילור להחמיץ זריקות רבות.^[9] באותו משחק קלע ראסל 30 נקודות והשווה את השיא של עצמו לסדרת גמר עם 40 ריבאונדים, והוביל את קבוצתו לניצחון 107–110 ולזכייה באליפות נוספת.^[5]

לפני עונת 1962/1963 צירפה בוסטון לשורותיה את הקלעי המצטיין ג'ון האבליצ'ק, אשר עתיד למלא את מקומו של בוב קוזי הוותיק שיפרוש בסיום העונה. לאחר השינוי במבנה הקבוצתי המשיך ראסל להיות הכוח המוביל של הקבוצה מתחת לסלים, כאשר קלע 16.8 נקודות וקלט 23.6 ריבאונדים למשחק, וזכה בפעם הרביעית בקריירה בתואר ה-MVP של העונה הסדירה. בנוסף, הוא זכה לראשונה בתואר ה-MVP של משחק האולסטאר, לאחר שקלע 19 נקודות וקלט 24 ריבאונדים לזכות נבחרת המזרח. בוסטון העפילה לסדרת הגמר שם ניצחה פעם נוספת את לוס אנג'לס לייקרס, הפעם כבר בתום שישה משחקים.

בעונת 1963/1964 זכתה בוסטון פעם נוספת במאזן הטוב בעונה הסדירה עם 58 ניצחונות ו-22 הפסדים. ראסל השיג ממוצעים של 15 נקודות ו-24.3 ריבאונדים, שהקנו לו את תואר מלך הריבאונדים של ה-NBA לראשונה מאז הגעתו של צ'מברלין.^[10] בוסטון גברה על סינסינטי רויאלס בפלייאוף המזרחי והעפילה פעם נוספת לסדרת הגמר, שם ניצחה 1–4 את קבוצתו של צ'מברלין שעברה למיקום חדש, סן פרנסיסקו ווריורס. עבור ראסל הייתה זו אליפות שישית ברציפות ושביעית בתוך שמונה שנים - שיא שלא נשבר בכל ליגות הספורט המקצועניות בארצות הברית. מאוחר יותר תיאר ראסל את ההגנה של בוסטון כטובה בכל הזמנים.^[6]

ראסל המשיך להצטיין בעונת 1964/1965, כאשר הוביל את בוסטון לשיא חדש של 62 ניצחונות בעונה. הוא השיג ממוצעים של 14.1 נקודות ו-24.1 ריבאונדים למשחק, זכה בפעם החמישית בקריירה בתואר ה-MVP של העונה וכן השיג בפעם השנייה ברציפות את תואר מלך הריבאונדים. בסדרת גמר המזרח בפלייאוף פגשה בוסטון את פילדלפיה 76', אליה הצטרף צ'מברלין קודם לכן. במשחק השלישי בסדרה גרם ראסל לצ'מברלין לזרוק פעמיים בלבד מהשדה במהלך שלושת הרבעים הראשונים; ואילו במשחק החמישי, תרם לקבוצתו 28 ריבאונדים, עשר חסימות, שבעה אסיסטים ושש חטיפות.^[5] המשחק השביעי, שהכריע את הסדרה, היה דרמטי במיוחד. חמש שניות לסיום, כשקבוצתו ביתרון 109–110, איבד ראסל את הכדור, אך ג'ון האבליצ'ק חטף אותו מהאל גריר והוביל לניצחונה של בוסטון. בסדרת הגמר ניצחה הקבוצה בחמישה משחקים את הלייקרס.

בעונה שלאחר מכן, 1965/1966, זכתה בוסטון בתואר אליפות שמיני ברציפות. בסדרת גמר האזור המזרחי גבר ראסל עם קבוצתו פעם נוספת על קבוצתו של צ'מברלין, פילדלפיה, בתוצאה 1–4. בסדרת הגמר הכללית, שוב מול הלייקרס, ניצחה בוסטון בתום סדרה מרתקת במיוחד שארכה שבעה משחקים. ראסל תרם לקבוצתו ממוצעים של 12.9 נקודות ו-22.8 ריבאונדים במהלך העונה, אך בפעם הראשונה בשבע שנים ירד מ-23 ריבאונדים בממוצע עונתי.^[10]

כמאמן-שחקן בקבוצה

לפני עונת 1966/1967 פרש מאמנה של בוסטון, רד אאורבך, תחתיו זכתה הקבוצה בתשע האליפויות הקודמות. מספר שחקנים של בוסטון לשעבר שפרשו מספר שנים קודם לכן, היו מועמדים להחליפו. פרנק רמזי, האופציה המועדפת על אאורבך, היה עסוק בהפעלת בתי הבראה שהקים; בוב קוזי לא רצה לאמן את חבריו לקבוצה לשעבר; ואילו טום היינסון, האופציה השלישית, סבר שאינו מסוגל להחזיק בראסל, שנחשב לבעל מזג זועף. בעקבות כך פנה אאורבך לראסל בבקשה שישמש בתפקיד משולב של מאמן-שחקן, ונענה בחיוב. בכך הפך ראסל למאמן האמריקאי אפריקאי הראשון בתולדות ה-NBA.‏^[6] בעונתו הראשונה של ראסל בתפקיד הסתיים רצף שמונה האליפויות של בוסטון, כאשר הקבוצה הפסידה בתוצאה 1–4 לפילדלפיה 76', אותה הוביל צ'מברלין, בסדרת גמר המזרח. במשחק החמישי שהכריע את הסדרה לזכות פילדלפיה, ספגה ההגנה החזקה של בוסטון כמות גבוהה של 140 נקודות מיריבתה. אף שנחל את ההפסד הראשון באופן פעיל (הוא היה פצוע כאשר בוסטון לא זכתה באליפות ב-1958) מול יריבו הגדול, הוא ניגש לצ'מברלין בסיום המשחק ולחץ את ידו.

בעונת 1967/1968, כאשר הוא בן 34, ירד ראסל ביכולתו, אך עדיין השיג ממוצעים של 12.5 נקודות ו-18.6 ריבאונדים - הנתון השלישי בגובהו בליגה.^[11] בוסטון החזיקה במאזן נחות מזה של יריבתה בגמר המזרח, פילדלפיה 76', אשר נחשבה במידת מה כמועמדת עדיפה לניצחון. עם זאת, טרגדיה לאומית ארעה כאשר מרטין לותר קינג נרצח ב-4 באפריל 1968. כאשר שמונה מעשרת השחקנים הפותחים של בוסטון ופילדלפיה היו ממוצא אמריקאי אפריקאי, שתי הקבוצות הוכו בתדהמה ונשמעו קולות מכל עבר לביטול הסדרה.

הסדרה התקיימה למרות המאורעות, ופילדלפיה ניצחה בשלושה מתוך ארבעת המשחקים הראשונים כאשר צ'מברלין נשמר על ידי הסנטר המחליף של בוסטון, ויין אמברי. עד לאותו זמן, אף קבוצה ב-NBA לא חזרה מפיגור 1–3 בסדרת פלייאוף, אך בוסטון חזרה מהפיגור וניצחה בשלושת המשחקים הבאים - בכך הפכה לקבוצה הראשונה שחוזרת מפיגור כזה. במשחק השביעי והמכריע גרם ראסל לצ'מברלין לזרוק פעמיים בלבד במהלך המחצית השנייה, ובדקות הסיום אף ביצע מהלכים חשובים רבים שהובילו לניצחון. ראסל זכה בתואר האליפות העשירי שלו לאחר שבוסטון ניצחה 2–4 את הלייקרס בסדרת הגמר. שחקן היריבה, ג'רי וסט, אמר עליו: "אם הייתה לי אפשרות לבחור כדורסלן כלשהו בליגה, הבחירה הראשונה שלי הייתה ביל ראסל. ביל ראסל מעולם לא הפסיק להדהים אותי."^[5] כהוקרה על פועלו זכה ראסל בפרס ספורטאי השנה של ספורטס אילוסטרייטד לשנת 1968.

במהלך עונת 1968/1969 איבד ראסל מוטיבציה למשחק בעקבות שרשרת אירועים אישיים ולאומיים, וסבל מעלייה במשקלו. הוא הצליח להתעלות והשיג ממוצעים של 9.9 נקודות ו-19.3 ריבאונדים למשחק, אך בוסטון כולה, שמרבית שחקניה הגיעו לגיל מבוגר, ירדה ביכולתה לאורך העונה הסדירה. הקבוצה סיימה עם מאזן של 48 ניצחונות ו-34 הפסדים - הגרוע ביותר בתקופתו של ראסל בקבוצה - והעפילה לפלייאוף כמדורגת רביעית בלבד במזרח.^[12] עם זאת, היא השיגה ניצחונות מפתיעים על פילדלפיה 76' ועל ניו יורק ניקס והעפילה פעם נוספת לסדרת הגמר מול הלייקרס. כעת הציגה הלייקרס בשורותיה גם את צ'מברלין, אשר הצטרף לווסט ולביילור בקבוצה שנחשבה כעת למועמדת עדיפה לניצחון במידה משמעותית. השמירה הכפולה שהנהיג ראסל על וסט סייעה לבוסטון להתמודד מול הלייקרס בצורה שווה, ואחרי שישה משחקים עמדה הסדרה בשוויון 3-3. במשחק השביעי והמכריע סייע ראסל לבוסטון לנצח 106–108 וזכה בתואר האליפות ה-11 שלו, על אף הצטיינותו הרבה של וסט (שזכה בתואר ה-MVP של הסדרה). לאחר הזכייה הודיע ראסל על פרישתו ממשחק, בגיל 35 שנים.

בעקבות פרישתו של ראסל, מפתיעה מאוד הייתה בחירתו של אאורבך, המנהל הכללי של בוסטון דאז, בגארד ג'ו ג'ו וייט בדראפט במקום בסנטר. על אף שוייט הפך ברבות השנים לאחד משחקני הקבוצה הבולטים, הקבוצה סבלה מהעדרו של סנטר דומיננטי וכשלה להעפיל לפלייאוף בעונה הראשונה לאחר פרישת ראסל.^[13]

לאחר הפרישה ממשחק

ב-1972 נתלה מספר חולצתו של ראסל (6) באולמה של בוסטון - הובטח שאף שחקן בקבוצה לא ילבש את החולצה עם מספר זה.^[14] ב-1975 הוא הוכנס להיכל התהילה של הכדורסל בקטגוריית השחקנים. לאחר שפרש ממשחק שימש ראסל כמאמן סיאטל סופרסוניקס בין השנים 1973 ו-1977 וכמאמן סקרמנטו קינגס בעונת 1987/1988. הקריירה שלו כמאמן הייתה לא מוצלחת: הוא אמנם הוביל את סיאטל להעפלה הראשונה בתולדותיה למשחקי הפלייאוף, אך שיטת המשחק ההגנתית עליה הושתתה בוסטון בתקופתו לא עבדה היטב בסיאטל. הוא עזב את הקבוצה עם מאזן כללי של 162 ניצחונות ו-166 הפסדים. עם זאת, כעבור שנתיים הצליח לני וילקינס להוביל את סיאטל לאליפות, עם שיטת משחק דומה לזו שהנהיג ראסל. כמאמן סקרמנטו נחל ראסל כישלון נוסף, ושוחרר מתפקידו כמאמן באמצע העונה כאשר הקבוצה החזיקה במאזן 17 ניצחונות ו-41 הפסדים.

ראסל השקיע כ-250,000 דולר בעסק שפתח בליבריה, אך לבסוף העסק פשט רגל. גורל דומה אירע למסעדה שפתח בבוסטון בשם "Slade's", ולאחריו נאלץ ראסל לקחת 90,000 דולר כהלוואה מדינית על מנת לכסות על חובותיו. שירות הכנסות הפנים הטיל עיקול על ביתו של ראסל כאשר גילה שהוא חייב 34,430 דולר מיסים. הוא עבד כירקן, כשחקן גולף וכשדר כדורסל, אך חש שלא בנוח כשדר. בנוסף כתב ראסל מספר ספרים - בדרך כלל הצטוות לסופר מקצועי בכתיבתו. בין ספריו נכללים "Second Wind" מ-1979 וכן "Russell's Rules" מ-2001. לאחר שהתבודד מספר שנים באי מרסר שליד סיאטל, חזר ראסל לתודעה הציבורית בינואר 2006 כאשר הציע לכוכב הכדורסל של אותה תקופה, שאקיל אוניל, לחדש את מערכת היחסים עם קובי בראיינט, לאחר שבין השניים שרר סכסוך תקשורתי מתמשך.^[15]

בנובמבר 2006 הוכנס ראסל להיכל התהילה של כדורסל המכללות. הוא היה אחד מחמישה שנכללו במחזור הראשון של היכל התהילה, יחד עם ג'ון וודן, אוסקר רוברטסון, דין סמית' וד"ר ג'יימס נייסמית'. במאי 2007 קיבל ראסל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סופולק, וביוני אותה שנה קיבל תואר דומה מאוניברסיטת הרווארד. הוא אף הוכנס להיכל התהילה של פיב"א באותה שנה. במהלך סוף-שבוע האולסטאר ב-NBA בפברואר 2009 הודיע נציב הליגה, דייוויד סטרן, כי פרס ה-MVP של סדרת הגמר ייקרא על שמו של ראסל. ראסל אף נבחר להעניק את הפרס לשחקנים הזוכים מנקודה זו והלאה.

בשנת 2011 הוענקה לראסל מדליית החירות הנשיאותית על ידי נשיא ארצות הברית ברק אובמה, וב-2017 היה לזוכה הראשון בפרס מפעל החיים של ה-NBA (אנ').

בשנת 2021 נכנס ראסל כמאמן להיכל התהילה של הכדורסל על היותו המאמן האפרו-אמריקאי הראשון אי פעם ב-NBA.

תארים

11 אליפות NBA עם בוסטון סלטיקס - מחזיק בשיא האליפויות לשחקן בודד בתולדות הליגה וכן בשיא האליפויות בכל ליגות הספורט בצפון אמריקה, בצוותא עם שחקן ההוקי קרח הנרי ריצ'רד.
חמש זכיות בתואר ה-MVP של העונה הסדירה ב-NBA‏ (1959, 1961–1963, 1965) - ממוקם שני בדירוג הזכיות בתואר, בצוותא עם מייקל ג'ורדן ואחרי כרים עבדול-ג'באר לו שש זכיות.
שלוש בחירות לחמישייה הראשונה של העונה (1959, 1963, 1965) ושמונה בחירות לחמישייה השנייה (1958, 1960–1962, 1964, 1966–1968).
בחירה אחת לחמישיית ההגנה הראשונה של העונה (1969) - התואר נוצר רק בעונתו האחרונה של ראסל בליגה.
12 הופעות במשחק האולסטאר של ה-NBA‏ (1958–1969).
- זכייה בתואר ה-MVP של משחק האולסטאר (1963).
ספורטאי השנה של ספורטס אילוסטרייטד (1968).
"ספורטאי העשור" מטעם ספורטינג ניוז (1970).
אחד מארבעה כדורסלנים שנבחרו הן לרשימת 25 השחקנים הגדולים בתולדות ה-NBA ב-1970, הן לרשימת 35 השחקנים הגדולים ב-1980 והן לרשימת 50 השחקנים הגדולים ב-1996.
דורג על ידי ESPN במקום ה-18 ברשימת "50 הספורטאים הגדולים של המאה ה-20" (1999).
דורג על ידי המגזין "SLAM" ככדורסלן השלישי בטיבו בהיסטוריה (2009).

סטטיסטיקות קריירה

**מקרא**
	= הוביל את ה-NBA בעונה זו
	= זכה באליפות ה-NBA בעונה זו
מודגש	= שיא קריירה

בעונה הסדירה ב-NBA

עונה	קבוצה	משחקים	דקות	אחוזים מהשדה	אחוזים מהקו	ריבאונדים	אסיסטים	נקודות
1956/1957	בוסטון	48	35.3	0.427	0.492	19.6	1.8	14.7
1957/1958	בוסטון	69	38.3	0.442	0.519	22.7	2.9	16.6
1958/1959	בוסטון	70	42.6	0.457	0.598	23.0	3.2	16.7
1959/1960	בוסטון	74	42.5	0.467	0.612	24.0	3.7	18.2
1960/1961	בוסטון	78	44.3	0.426	0.550	23.9	3.4	16.9
1961/1962	בוסטון	76	45.2	0.457	0.575	23.6	4.5	18.9
1962/1963	בוסטון	78	44.9	0.432	0.555	23.6	4.5	16.8
1963/1964	בוסטון	78	44.6	0.433	0.550	24.7	4.7	15.0
1964/1965	בוסטון	78	44.4	0.438	0.573	24.1	5.3	14.1
1965/1966	בוסטון	78	43.4	0.415	0.551	22.8	4.8	12.9
1966/1967	בוסטון	81	40.7	0.454	0.610	21.0	5.8	13.3
1967/1968	בוסטון	78	37.9	0.425	0.537	18.6	4.6	12.5
1968/1969	בוסטון	77	42.7	0.433	0.526	19.3	4.9	9.9
קריירה		963	42.3	0.440	0.561	22.5	4.3	15.1
אולסטאר		12	28.6	0.459	0.529	11.6	3.3	10.0

בפלייאוף ה-NBA

עונה	קבוצה	משחקים	דקות	אחוזים מהשדה	אחוזים מהקו	ריבאונדים	אסיסטים	נקודות
1956/1957	בוסטון	10	40.9	0.365	0.508	24.4	3.2	13.9
1957/1958	בוסטון	9	39.4	0.361	0.606	24.6	2.7	15.1
1958/1959	בוסטון	11	45.1	0.409	0.612	27.7	3.6	15.5
1959/1960	בוסטון	13	44.0	0.456	0.707	25.8	2.9	28.5
1960/1961	בוסטון	10	46.2	0.427	0.523	29.9	4.8	19.1
1961/1962	בוסטון	14	48.0	0.458	0.726	26.4	5.0	22.4
1962/1963	בוסטון	13	47.5	0.453	0.661	25.1	5.1	20.3
1963/1964	בוסטון	10	45.1	0.356	0.552	27.2	4.4	13.1
1964/1965	בוסטון	12	46.8	0.527	0.526	25.2	6.3	16.5
1965/1966	בוסטון	17	47.9	0.475	0.618	25.2	5.0	19.1
1966/1967	בוסטון	9	43.3	0.360	0.635	22.0	5.6	10.6
1967/1968	בוסטון	19	45.7	0.409	0.585	22.8	5.2	14.4
1968/1969	בוסטון	18	46.1	0.423	0.506	20.5	5.4	10.8
קריירה		165	45.4	0.430	0.603	24.9	4.7	16.2

קישורים חיצוניים

פרופיל, באתר Basketball-Reference
פרופיל, באתר Sports-Reference
פרופיל אולימפי, באתר olympedia.org
פרופיל, באתר פיב"א
פרופיל, באתר היכל התהילה של הכדורסל
פרופיל, באתר ליגת ה-NBA
ביל ראסל באתר היסטוריית ה-NBA
פרופיל באתר היכל התהילה של הכדורסל
ג'ורג' וסי, הניו יורק טיימס, ביל ראסל לחופש נולד, באתר הארץ, 18 בפברואר 2011
אסף רביץ‏, אות גבורה: ביל ראסל חוגג 80 שנה, באתר וואלה!‏, 8 בפברואר 2014
ביל ראסל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ thecurrentonline.com, "Bill Russell overcame long odds, dominated basketball", 19.02.2001
^ "1953–56 NCAA Championship Seasons: The Bill Russell Years"
^ usabasketball.com, "Games of the XVIth Olympiad–1956"
^ Basketball-Reference, "1957 NBA Playoffs"
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ NBA.com, "Timeless Excellence"
^ ¹ ² ³ NBA.com, "Bill Russell"
^ NBA.com, "Celtics Give Sharman Championship Sendoff"
^ NBA.com, "Wilt Chamberlain Bio"
^ Basketball-Reference, "1962 NBA Playoffs"
^ ¹ ² Basketball-Reference, "Bill Russell Statistics"
^ Basketball-Reference, "1968 NBA Season Summary"
^ Basketball-Reference, "1969 NBA Playoffs"
^ Basketball-Reference, "Boston Celtics"
^ NBA.com, "Retired Numbers"
^ espn.go.com, "Shaq heeds Russell’s call for peace; Lakers hold on for win"

[thecurrentonline.com-1] thecurrentonline.com, "Bill Russell overcame long odds, dominated basketball", 19.02.2001

[2] "1953–56 NCAA Championship Seasons: The Bill Russell Years"

[3] usabasketball.com, "Games of the XVIth Olympiad–1956"

[4] Basketball-Reference, "1957 NBA Playoffs"

[Timeless_Excellence-5] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ NBA.com, "Timeless Excellence"

[nbabio-6] ¹ ² ³ NBA.com, "Bill Russell"

[7] NBA.com, "Celtics Give Sharman Championship Sendoff"

[8] NBA.com, "Wilt Chamberlain Bio"

[9] Basketball-Reference, "1962 NBA Playoffs"

[stats-10] ¹ ² Basketball-Reference, "Bill Russell Statistics"

[11] Basketball-Reference, "1968 NBA Season Summary"

[12] Basketball-Reference, "1969 NBA Playoffs"

[13] Basketball-Reference, "Boston Celtics"

[14] NBA.com, "Retired Numbers"

[15] espn.go.com, "Shaq heeds Russell’s call for peace; Lakers hold on for win"

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

@@ שורה 30: / שורה 30: @@
 }}
-'''ויליאם פלטון "ביל" ראסל''' (ב[[אנגלית]]: '''William Felton "Bill" Russell'''; נולד ב-[[12 בפברואר]] [[1934]]) הוא [[כדורסלן]] עבר [[ארצות הברית|אמריקאי]] ששיחק בעמדת ה[[סנטר (כדורסל)|סנטר]] בקבוצת [[בוסטון סלטיקס]], ונחשב עד היום לאחד מגדולי השחקנים בתולדות המשחק. היה השחקן המרכזי בשושלת הגדולה של בוסטון שזכתה ב-11 אליפויות [[ליגת ה-NBA]] במהלך 13 שנותיו בליגה. יחד עם שחקן ה[[הוקי קרח]] [[הנרי רישר]], ראסל מחזיק בשיא האליפויות לשחקן בודד בליגת ספורט כלשהי ב[[צפון אמריקה]]. ראסל זכה גם בתארים אישיים רבים, ובהם חמישה תוארי ה-[[MVP של העונה הסדירה ב-NBA|MVP של ה-NBA]] ו-12 הופעות ב[[משחק האולסטאר של ה-NBA|משחק האולסטאר]]. נבחר ב-[[2020]] לשחקן הרביעי בטיבו בתולדות הליגה על ידי אתר [[ESPN]]
+'''ויליאם פלטון "ביל" ראסל''' (ב[[אנגלית]]: '''William Felton "Bill" Russell'''; נולד ב-[[12 בפברואר]] [[1934]]) הוא [[כדורסלן]] עבר [[ארצות הברית|אמריקאי]] ששיחק בעמדת ה[[סנטר (כדורסל)|סנטר]] בקבוצת [[בוסטון סלטיקס]], ונחשב עד היום לאחד מגדולי השחקנים בתולדות המשחק. היה השחקן המרכזי בשושלת הגדולה של בוסטון שזכתה ב-11 אליפויות [[ליגת ה-NBA]] במהלך 13 שנותיו בליגה. יחד עם שחקן ה[[הוקי קרח]] [[הנרי רישר]], ראסל מחזיק בשיא האליפויות לשחקן בודד בליגת ספורט כלשהי ב[[צפון אמריקה]]. ראסל זכה גם בתארים אישיים רבים, ובהם חמישה תוארי ה-[[MVP של העונה הסדירה ב-NBA|MVP של ה-NBA]] ו-12 הופעות ב[[משחק האולסטאר של ה-NBA|משחק האולסטאר]]. נבחר ב-[[2020]] לשחקן הרביעי בטיבו בתולדות הליגה על ידי אתר [[ESPN]].
 ראסל, המתנשא לגובה של 2.08 מטרים, התאפיין ביכולת [[חסימה (כדורסל)|חסימת]] זריקות וב[[כדורסל#שמירה אישית|שמירה האישית]] שלו, שהיו מהסיבות העיקריות להצלחתה של בוסטון. הוא נודע גם בשל יכולת לקיחת ה[[ריבאונד]]ים שלו: הוא זכה חמש פעמים בתואר [[מלך הריבאונדים של ה-NBA]] וקלט 21,620 ריבאונדים במהלך הקריירה, אשר מציבים אותו במקום השני ב[[רשימת הריבאונדרים המובילים בתולדות ה-NBA]]. בנוסף הוא אחד משני שחקנים בלבד שקלטו יותר מחמישים ריבאונדים במשחק בודד. ראסל מעולם לא היה לשחקן ה[[התקפה (כדורסל)|התקפה]] המרכזי של בוסטון, אך תרם לקבוצה משמעותית גם בקליעת נקודות.
@@ שורה 91: / שורה 91: @@
 בשנת [[2011]] הוענקה לראסל [[מדליית החירות הנשיאותית]] על ידי [[נשיא ארצות הברית]] [[ברק אובמה]], וב-[[2017]] היה לזוכה הראשון ב[[פרס מפעל החיים של ה-NBA]] {{אנ|NBA Lifetime Achievement Award}}.
-בשנת [[2021]] נכנס ראסל כמאמן ל[[היכל התהילה של הכדורסל]] על היותו המאמן האפרו-אמריקאי הראשון אי פעם ב-NBA
+בשנת [[2021]] נכנס ראסל כמאמן ל[[היכל התהילה של הכדורסל]] על היותו המאמן האפרו-אמריקאי הראשון אי פעם ב-NBA.
 ==תארים==