גולדן סטייט ווריורס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
גולדן סטייט ווריורס
Golden State Warriors
לוגו המועדון
מידע כללי
שנת ייסוד 1946
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
אולם ביתי אורקל ארנה (19,596 מושבים)
מיקום אוקלנד, קליפורניה, ארצות הברית
כינוי הלוחמים (בעברית)
ליגה ליגת ה-NBA
אזור האזור המערבי
בית הבית הפאסיפי
היסטוריה פילדלפיה ווריורס (1946-1962)
סן פרנסיסקו ווריורס (1962-1971)
גולדן סטייט ווריורס (הווה-1971)
בעלים ג'ו לייקוב, פיטר גובר
מנכ"ל בוב מאיירס
מאמן סטיב קר
צבעי תלבושת לבן, כחול, צהוב
תארים
אליפויות ליגה‏ 4
1947, 1956, 1975, 2015
אליפויות אזוריות‏ 8
1947, 1948, 1956, 1964, 1967, 1975, 2015, 2016
תלבושת
מדי בית וחוץ של גולדן סטייט ווריורס
Kit body yellowsides.png
תלבושת מדי בית
Kit shorts yellowsides.png
צבעי הקבוצה
מדי בית
Kit body whitesides.png
תלבושת מדי חוץ
Kit shorts whitesides.png
צבעי הקבוצה
מדי חוץ
אתר הקבוצה

גולדן סטייט ווריורסאנגלית: Golden State Warriors) היא קבוצת כדורסל מקצוענית המייצגת את אזור מפרץ סן פרנסיסקו שבקליפורניה.

אימוני הקבוצה ומשחקיה מתקיימים בעיר אוקלנד, קליפורניה שבארצות הברית. הקבוצה משחקת בבית הפאסיפי שבאזור המערבי בליגת ה-NBA. הווריורס הוקמו בשנת 1945, כפילדלפיה ווריורס, בעיר פילדלפיה, פנסילבניה, בה זכה המועדון באליפות הליגה כבר בשנת הבכורה שלו בליגת ה-BAA (התאחדות הכדורסל של אמריקה), הליגה שברבות השנים הפכה לליגת ה-NBA לאחר שהתמזגה עם ליגת ה-NBL (ליגת הכדורסל הלאומית). בשנת 1962, עבר המועדון לסן פרנסיסקו, קליפורניה, והפך לסן פרנסיסקו ווריורס עד שנת 1971, בה שינה את שמו לגולדן סטייט ווריורס. הקבוצה משחקת את משחקיה הביתיים מאז שנת 1966 באולם הידוע כיום כאורקל ארנה. החל משנת 1972 החלו הווריורס לשחק באולם באופן בלעדי, למעט עונה אחת בה שיחקו בסן חוזה, קליפורניה, כאשר האורקל ארינה היה בשיפוצים.

יחד עם האליפות בה זכו בעונת הבכורה שלהם בעונת 1946/1947, זכו הווריורס עוד שלוש פעמים באליפות, אחת בעונת 1955/1956 בעודם משחקים בפילדלפיה, שבה ניצחו בסדרת הגמר נגד פורט ויין פיסטונס, השנייה כגולדן סטייט ווריורס בעונת 1974/1975, לאחר סוויפ בארבעה משחקים נגד וושינגטון בולטס, והשלישית לאחר 40 שנה - בעונת 2014/2015, שבסיומה ניצחה בסדרת הגמר את קליבלנד קאבלירס. הישג זה, ארבע אליפויות, הציב את הקבוצה במקום החמישי במספר הזכיות באליפות ה-NBA.

את עונת 2015/2016 פתחה הקבוצה עם 24 ניצחונות רצופים, שיא NBA, וסיימה במאזן 9–73 – אף הוא שיא NBA, ששבר את השיא הקודם של שיקגו בולס 72-10 מעונת 1995/1996, באותה עונה העפילה הקבוצה בפעם השנייה ברציפות לגמר, אולם הפסידה בו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1946–1962: אליפות בפילדלפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הווריורס נוסדו בשנת 1946 כפילדלפיה ווריורס, חברה מייסדת של ליגת ה-BAA (התאחדות הכדורסל של אמריקה). המועדון היה בבעלותו של פיטר טיירל, שבבעלותו הייתה גם קבוצת ההוקי קרח פילדלפיה רוקטס, ששיחקה בליגת ה-AHL (ליגת ההוקי האמריקאית).[1] טיירל שכר את אדי גוטלייב, יזם כדורסל מאזור פילדלפיה, כמאמן הראשי והג'נרל מנג'ר.[2] הוא החליט לבחור בשם ווריורס למועדון החדש על שם קבוצת ספורט מקצוענית שהתקיימה בעבר בעיר.

בהובלתו של סנסציית הקליעה ג'ו פולקס, הם זכו באליפות הליגה כבר בעונת הבכורה של המועדון, 1946/1947, כשהם גוברים על שיקגו סטאגס, בחמישה משחקים, 4-1. ליגת ה-BAA הפכה לליגת ה-NBA בשנת 1949). גוטלייב קנה את המועדון בשנת 1951.

הווריורס זכו באליפות השנייה שלהם כפילדלפיה ווריורס בעונת 1955/1956, כשהם גוברים על פורט ויין פיסטונס בחמישה משחקים, 4-1. הכוכבים של תקופה זו היו חברי היכל התהילה לעתיד: פול אריזין, טום גולה וניל ג'ונסטון. בשנת 1959, החתימו הווריורס את בחירת הדראפט האזורית וילט צ'מברליין, צ'ימברליין היה שש פעמים הקלעי המוביל של ליגת ה-NBA בזמן ששיחק עם הווריורס, החל במהירות לנפץ את שיאי הנקודות של ה-NBA ולשנות את צורת המשחק לעד. ב-2 במרץ 1962, שיחקו הוויריורס משחק "ביתי" באולם הנייטראלי שבהרשי, פנסלבניה. במשחק זה קלע צ'מברליין 100 נקודות, נגד ניו יורק ניקס, שיא NBA ואחד מרגעי השיא של ליגת ה-NBA‏.[3]

1962–1971: סן פרנסיסקו ווריורס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1962, רכש פרנקלין מיאולי רוב במניות המועדון והעבירו לעיר סן פרנסיסקו, כשהוא משנה את שם המועדון לסן פרנסיסקו ווריורס. הווריורס שיחקו בין השנים 1962–1964 את רוב משחקיהם הביתיים באולם הקאו פאלאס הנמצא בדליי סיטי, הנמצאת דרומית לגבול העיר סן פרנסיסקו, ובין השנים 1964–1966 באולם סן פרנסיסקו סיביק אודטוריום, אף על פי שמדי פעם שיחקו את משחקיהם הביתיים בערים סמוכות כאוקלנד וכסן חוזה. הוויריורס זכו באליפות אזור המערב בעונת 1963/1964, כשהם מפסידים בגמר ה-NBA לבוסטון סלטיקס, 1-4.

בעונת 1964/1965, ביצעו הווריורס טרייד על וילט צ'מברליין שהעבירו לפילדלפיה 76', תמורת קוני דירקינג, לי שאפר, פול ניומן ו-150,000 דולר, הווריורס סיימו את העונה הסדירה במאזן 17–68, אחרונים באזור המערב. בדראפט 1965 בחרו הווריורס כבחירה השנייה את ריק בארי. בעונתו הראשונה נבחר בארי לרוקי השנה, ועונה לאחר מכן, 1966-67, הוביל את הווריורס לגמר ה-NBA, בו הפסידו הווריורס בשישה משחקים, 2-4, לקבוצה שהחליפה את הווריורס בפילדלפיה, פילדלפיה 76'. כשהוא זועם על הנהלת המועדון, שכשלה בתשלום תמריצים ומענקים מסוימים שהגיעו לו, לדעתו, החליט בארי לעזוב. הווריורס סירבו לשחררו ובארי ישב מחוץ לקווים למשך עונת 1967/1968, שלאחריה הצטרף לאוקלנד אוקס מליגת ה-ABA היריבה. לאחר ארבע עונות ב-ABA, הצטרף בארי חזרה לווריורס בשנת 1972. עם פתיחתו של אוקלנד קולסאום ארינה בשנת 1966 הווריורס החלו לקבוע מספר הולך וגדל של משחקי בית באולם החדש. עונת 1970/1971 הייתה האחרונה של המועדון בסן פרנסיסקו, כסן פרנסיסקו ווריורס.

1971–1977: גולדן סטייט ווריורס ואליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 1971/1972 שינו הווריורס את שמם לגולדן סטייט ווריורס, ושיחקו כמעט את כל משחקי הבית שלהם באוקלנד. שישה משחקי "בית" שוחקו באותה העונה בסן דייגו, אך משמעותית הייתה העובדה כי לא שיחקו מסן פרנסיסקו או בדליי סיטי. לאחר ששינו את שמם מסן פרנסיסקו ווריורס, הפכו הווריורס לקבוצה השנייה בארבע ליגות הספורט המקצועני הבכירות בארצות הברית, שאינן כוללות את שם המדינה או שם העיר בשמן הרשמי (אף על פי שהמונח "גולדן סטייט" הוא כינוי ידוע למדינת קליפורניה), המועדון השני הוא ניו אינגלנד פטריוטס מליגת ה-NFL.

הווריורס העפילו לפלייאוף בכל השנים בין 1971 ל-1977, למעט בשנת 1974, וזכו באליפות היחידה שלהם בחוף המערבי בעונת 1974/1975. במה שנחשב לאחת ההפתעות הגדולות בהיסטוריה של ה-NBA, גברו הווריורס על וושינגטון בולטס הפייבוריטים בסוויפ, 4-0. שחקן העבר של המועדון אל אטלס שימש כמאמן הראשי של המועדון, ועל המגרש הובילו את הווריורס ריק בארי, ג'מאל וילקס ופיל סמית'. הווריורס לא עוררו כל ציפייה שיצליחו להעפיל לשלבים הגבוהים של הפלייאוף, עד שהנהלת אולם הקולסאום קבעה אירועים אחרים לתאריכים בהם התקיימו משחקי גמר ה-NBA. כתוצאה מכך, לא שיחקו הווריורס את משחקי הבית במסדרת הגמר באוקלנד, אלא באולמם הביתי הישן, קאו סיטי, שנמצא בדליי סיטי.

1978–1987: תקופה של מאבקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הווריורס איבדו שחקני מפתח כמו בארי, וילקס ות'ורמונד, בכמה טריידים גרועים ופרישתם של כמה ותיקים, נאבקו הווריורס ולא הצליחו להעפיל למשחקי הפלייאוף בין השנים 1978–1987, זאת לאחר שבשנות ה-60 ורוב שנות ה-70 היו לאחת הקבוצות הדומיננטיות בליגה. אך דרך בחירות דראפט גבוהות רכשו כמה מהשחקנים הבולטים של אותה התקופה, הסנטר רוברט פאריש, הבחירה השמינית בדראפט 1976, בשנת 1980 הועבר פאריש לבוסטון סלטיקס יחד עם בחירת סיבוב ראשון בדראפט 1980 (אותה ניצלו הסלטיקס כדי לבחור את קווין מקהייל, כבחירה השלישית), בתמורה לבחירת סיבוב ראשון באותו הדראפט. הפורוורד פרוויס שורט, כבחירה החמישית בדראפט 1978. בוגר אוניברסיטת פרדו הסנטר ג'ו קארול, כבחירה הראשונה בדראפט 1980 (בחירה שהגיע בעקבות הטרייד על רוברט פאריש עם הבוסטון סלטיקס), שהקריירה המבטיחה שלו התקצרה עקב פציעה. הרכז מאוניברסיטת ג'ורג'טאון סליפי פלויד, כבחירה ה-13 בדראפט 1982, שלפני מעברו לפורטלנד טרייל בלייזרס יהפוך לשחקן אולסטאר.

עזיבתם של שחקנים אלה, מסיבות שונות סימלו את חוסר ההצלחה של המועדון במשך שנים אלה, כמאמן ראשי, אל אטלס, יתקדם בתפקידו ויהפוך לג'נרל מנג'ר של המועדון בשנת 1980, והקבוצה תחליף כמה מאמנים במשך תקופה זו. לעומת זאת, עם אטלס כג'נרל מנג'ר, יצליחו להעפיל מחדש למקום של כבוד בקרב קבוצות הליגה, וזאת לאחר מינויו של מאמן קליבלנד קאבלירס לשעבר, ג'ורג' קארל לתפקיד המאמן הראשי בשנת 1986. הווריורס גם יצליחו למצוא "יהלום גולמי", שישנה את כיוונו של המועדון, כשיבחרו את הסמול פורוורד והקלעי יוצא הדופן כריס מאלין בדראפט 1985, כבחירה השביעית.

1987–1999: תחייה והתמוטטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תקופה שהתפרשה מסוף שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-80, בהן חווה המועדון עונות שחונות בהן לא הצליח להעפיל למשחקי הפלייאוף, חווה המועדון תקופה קצרה של התעוררות תחת שרביט האימון של המאמן ג'ורג' קארל. התעוררות שהגיעה לשיאה בעונת 1986/1987, בסיומה של העונה הסדירה השיגו הווריורס מאזן של 40–42, שהציב אותם במקום החמישי בדרוג הפלייאוף במערב. בסיבוב הראשון של הפלייאוף פגשו הווריורס את המדורגת רביעית יוטה ג'אז, לאחר ארבעה משחקים הצליחה כל אחת מהקבוצות לשמור על הביתיות, במשחק החמישי והמכריע לנערך בסולט לייק סיטי הצליחו הווריורס לשבור את יתרון הביתיות של הג'אז ולנצח, 118-113 ולעלות לחצי גמר המערב מול לוס אנג'לס לייקרס שסיימה את העונה הסדירה עם המאזן הטוב בליגה, 65-17. הלייקרס השתלטו על הסדרה מתחילתה ובתום שלושת המשחקים הראשונים הובילו בצורה נחרצת, 0-3 לאחר שניצחו במשחק השלישי באוקלנד. המשחק הרביעי בסדרה היה סיפור אחר לגמרי, ועד היום נחשב לאחד ממשחקי הפלייאוף הטובים בהיסטוריה של ה-NBA, במשחק הצטיין סליפי פלויד. במהלך המחצית השנייה של המשחק קלע פלויד 39 נקודות (שיא NBA למשחק פלייאוף) ובמהלך הרבע הרביעי לקלוע 29 מתוכן (שיא NBA למשחק פלייאוף). פלויד קלע שישה סלי שדה רצופים במהלך הרבע הרביעי, כשהוא מסיים את המשחק עם 51 נקודות, ומוביל את הווריורס לניצחונם היחיד בסדרה, 129-121. אך הלייקרס התאוששו מההפסד המפתיע וגברו על ווריורס במשחק החמישי בסדרה, 118-106, בדרך לניצחון בסדרה כולה, 4-1.

"משחק הסליפי פלויד" היה סמן להתעניינות הגוברת במשחקי ה-NBA באזור המפרץ, התעניינות שקודמה עוד יותר בידי המאמן דון נלסון שהצליח לבנות קבוצה מצליחה בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 יחד עם טריו הקלעים טים הארדוויי, מיץ' ריצ'מונד וכריס מאלין. אך נלסון, שחיפש שחקן גבוה לקו הקדמי של הקבוצה, כדי שישלים את שיטת הראן אנד גאן, ביצע טרייד ששבר את שלישיית הבסיס של הקבוצה ושלח את ריצ'מונד לסקרמנטו קינגס תמורת הבחירה ה-3 בדראפט 1991, בילי אוונס. נלסון הובא למועדון בידי ג'ים פיצג'רלד, שהיה הבעלים של המועדון בין השנים 1986–1995. בעונת 1993/1994, עם בחירת הדראפט הראשונה כריס ובר שהשיג 17.5 נקודות ו-9.1 כדורים חוזרים בממוצע למשחק ולטרל ספריוול שנבחר עונה קודם לכן בדראפט 1992 כבחירה ה-24, סיימו הווריורס את העונה הסדירה במאזן 32–50 והגיעו למקום השישי במערב. בפלייאוף נוצחו הווריורס בסוויפ, 0-3, בידי פיניקס סאנס. אך עונה לאחר מכן חל קרע בין נלסון, ובר וספריוול, כל השלושה עזבו את המועדון, והווריורס נכנסו לסחרור. עונת 1994/1995, הייתה הראשונה תחת הבעלים הקודם של המועדון, כריס קוהאן. בעונת 1996/1997, בעוד אוקלנד קולסאום נתון בשיפוצים, שיחקו הווריורס את משחקי הבית שלהם בסן חוזה, כשהם משתרכים מאחור ומשיגים מאזן של 30–52. במהלך חודש דצמבר של עונת 1997/1998 הושעה לטרל ספירוול לשארית העונה לאחר שחנק את המאמן פי. ג'יי. קארלסימו במהלך אימון הקבוצה. ספריוול לא שיחק עד שהועבר בטרייד בחודש ינואר 1999 לניו יורק ניקס תמורת ג'ון סטארקס, כריס מילס וטרי קאמינגס.

1997–2004: תקופת גארי סנט ג'ין[עריכת קוד מקור | עריכה]

גארי סנט ג'ין הפך לג'נרל מנג'ר החדש של הווריורס בחודש יולי 1997; הוא ודייב טווארדזיק קיבלו את מרבית הביקורת על חולשתם של הווריורס בתחילת תקופתו של קוהאן, כולל ביקורת מקוהאן עצמו.[4] סנט ג'ין הביא כמה שחקנים, כמו טרי קאמינגס, ג'ון סטארקס ומוקי בליילוק, שהיו הרבה מעבר לשיאם. כמה מבחירות הדראפט של טווארדזיק התבררו ככישלון, כמו טוד פולר (בשעה שקובי בראיינט עדיין היה פנוי), וסטיב לוגאן (שמעולם לא שיחק ב-NBA). בדראפט הבא בחרו הווריורס את אדונל פוייל בשעה שטרייסי מקגריידי עדיין היה פנוי. סנט ג'ין, לעומת זאת, בחר גם את מי שיהפוך לפעמיים זוכה תחרות ההטבעות במשחק האולסטאר, ג'ייסון ריצ'רדסון מאוניברסיטת המדינה של מישיגן כבחירה החמישית בדראפט 2001, שיהפוך לשחקן מפתח בקבוצה עד לעונת 2006/2007.

למשך כמה שנים, עם הכוכבים העולים, ג'ייסון ריצ'רדסון, אנטואן ג'יימיסון וגילברט ארינאס שהובילו את הקבוצה, הווריורס נראו לפתע כקבוצה במגמת עלייה. אך בסופו של דבר לווריורס הצעירים פשוט לא היה מספיק באזור המערב האולטרה תחרותי. לאחר עונת 2002/2003, הטעויות אותם ביצע גארי סנט ג'ין מוקדם יותר כאשר התחייב לחוזים כבדים לשחקנים כמו דני פורטסון, אדונל פוייל ואריק דמפיר, הורגשו היטב בידי אוהדי הווריורס כאשר המועדון לא יכול היה להחתים את הכוכב העולה ארינאס, למרות רצונו של איראנס להשאר באזור המפרץ.

2004–2007: בנייה מחדש (תקופת ה"אנחנו מאמינים")[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריס מאלין החליף את גארי סנט ג'ין, בשנת 2004, ולקח על עצמו את התואר סגן נשיא בכיר לפעולות הכדורסל. מאלין קיווה לבנות את הקבוצה סביב ג'ייסון ריצ'רדסון, מייק דאנליבי וטרוי מרפי. הקבוצה בחרה את אנדריס ביידרינש מלטביה כבחירה ה-11 בדראפט 2004. בשנת 2005 לקראת מועד סיום ההעברות הוסיף מאלין כוח לקבוצה כאשר רכש את בארון דייוויס, והביא לקבוצה את ה"סופרסטאר" הראשון מאז מאלין עצמו. את עונת 2005/2006 פתחו הווריורס בצורה מוצלחת, כשהם נכנסים לשנה החדשה במאזן חיובי לראשונה מאז שנת 1994. אך, עד לסוף חודש מרץ הצליחו הווריורס לנצח 13 משחקים בלבד. כוכב הקבוצה בארון דייוויס מצא את עצמו לעתים קרובות בסכסוך עם המאמן הראשי מייק מונטגומרי וכשל להשאר בריא לאורכה של העונה, כשהוא משחק רק 54 משחקים במהלכה. ב-5 באפריל 2006, איבדו הווריורס כל סיכוי להעפיל למשחקי הפלייאוף עם הפסד בהארכה לניו אורלינס הורנטס, 114-109, מאריכים את בצורת הפלייאוף של המועדון ל-12 שנה.

לעונת 2006/2007, נכנסו הווריורס עם רצף ההיעדרות מהפלייאוף הפעיל הארוך ביותר. במהלך פגרת 2006, הם רכשו את שתי העונות הנותרות בחוזהו של המאמן מייק מונטגומרי ושכרו את מאמנם לשעבר ומאמן דאלאס מאבריקס דון נלסון כדי שימלא את מקומו. במהלך מחנה האימונים, מאט בארנס ביסס את עצמו כאופציה ברוטציית השחקנים. ב-17 בינואר 2007, ביצעו הווריורס טרייד עם אינדיאנה פייסרס בו העבירו את טרוי מרפי, מייק דאנליבי, אייק דיוגו וקית' מקלאוד, ובתמורה קיבלו את הפורוורד אל הרינגטון, הגארד סטיבן ג'קסון, שארונאס יאסיקביצ'יוס, והפורוורד ג'וש פאוול.[5] טריידים אלה איפשרו לווריורס לבסס את שיטתו של נלסון, "רוץ וקלע", ולרוץ כל הדרך אל הפלייאוף עם סגל יותר כשרוני ואתלטי. ב-4 במרץ 2007, הפסידו הוריורס 106–107 לוושינגטון ויזארדס ונחלו הפסד שישי רצוף, כאשר גילברט ארינאס מקבל עבירה טכנית כשנותרה פחות משנייה לסיום המשחק. ההפסד העמיד את מאזנם של הווריורס על 26–35. ה-4 במרץ 2007 סימן נקודת מפנה בעונה של הווריורס. הווריורס סיימו את העונה הסדירה עם ריצה של 5–16, ריצה שהעניקה לקבוצה מאזן 40–42. המשפט "אנחנו מאמינים", הפך לססמה של הווריורס בחודשיים האחרונים של העונה ובמהלך הפלייאוף.[6]

פלייאוף 2007[עריכת קוד מקור | עריכה]

הווריורס נגד היוטה ג'אז במשחק מספר 3, באורקל ארינה

בהנהגתם של בארון דייוויס הבריא, ג'ייסון ריצ'רדסון המשתפר, והכוכב העולה מונטה אליס, ובגיבוי של אנדריס ביידרינש, העפילו הווריורס לפלייאוף לראשונה מאז שנת 1994. הציפיות היו כי ביקורם של הווריורס בפלייאוף יהיה קצר, אך אלה התנפצו כבר במשחק הראשון בסדרה מול דאלאס מאבריקס, כאשר הווריורס ניצחו בדאלאס, 85-97. המאבריקס התאוששו וגברו על ווריורס במשחק השני, 99-112. אך הווריורס ניצחו בשני המשחקים הבאים בסדרה, שהתקיימו בבית, עם תרומה אדירה של הקהל באורקל ארינה. עתה חזרה הסדרה לדאלאס, ובמשחק החמישי שהיה צמוד לכל אורכו הצליחו המאבריקס לסחוט ניצחון ולצמצם את הסדרה ל-2–3. המשחק השישי חזר לאוקלנד, והווריורס ניצלו ריצת 0–18 במהלך הרבע השלישי כדי לנצח במשחק 86–111, ואת הסדרה כולה 2–4, ולהפוך למדורגת שמינית הראשונה המנצחת את המדורגת ראשונה בסדרה של הטוב מ-7 משחקים. הווריורס המשיכו לסדרת חצי גמר המערב מול יוטה ג'אז, שני המשחקים הראשונים התקיימו בסולט לייק סיטי, והיו צמודים לכל אורכם, אך בסופם נוצחו הווריורס ונקלעו לפיגור, 2-0. הסדרה עברה לאחר מכן לאורקל ארינה באוקלנד, בו הצליחו הווריורס להתאושש ולגבור על הג'אז במשחק השלישי, 125-105, בסיוע 32 נקודות של בארון דייוויס, וקהל אוהדים צהוב ומחושמל. אך, הווריורס לא הצליחו לנצל את המומנטום ונוצחו במשחק הרביעי, באוקלנד, 115-101, ולאחר מכן גם במשחק החמישי, שהתקיים בסולט לייק סיטי, 100-87, ובסדרה כולה, 4-1.

2007–2010: ההתמוטטות השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 2007/2008, הווריורס סבלו מקשיים מוקדמים להישאר מועמדים לפלייאוף. הקלע ג'ייסון ריצ'רדסון הועבר בטרייד לשארלוט הורנטס תמורת הרוקי ברנדון רייט. כדי להפוך את הדרך לקשה יותר, סטיבן ג'קסון הושעה לשבעה משחקים לאחר תקרית בה היה מעורב נשק חם. הווריורס פתחו את העונה עם שישה הפסדים רצופים, אך התעלות של מונטה אליס, ועונה נטולת פציעות של בארון דייוויס (21.6 נקודות, 8 אסיסטים ו-4.6 כדורים חוזרים בממוצע למשחק), ושיפור כללי בכימיה בתוך הקבוצה, החזירה את הווריורס למרוץ לפלייאוף. למרות כל זאת, הווריורס לא הצליחו להעפיל אל משחקי הפלייאוף, אף על פי שסיימו את העונה הסדירה במאזן 34–48 (הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של ה-NBA שקבוצה עם 48 ניצחונות לא מצליחה להעפיל למשחקי הפלייאוף). הווריורס מכרו כמעט את כל הכרטיסים למשחקיהם הביתיים במהלך העונה כשממוצע הצופים למשחק מגיע ל-19,631, הגבוה בתולדות המועדון.

במהלך הפגרה, העדיף בארון דייוויס לחתום בלוס אנג'לס קליפרס. הווריורס בחרו בדראפט 2008 את אנתוני רנדולף, מאוניברסיטת המדינה של לואיזיאנה, כבחירה ה-14. כדי לפצות על אובדנו של דייוויס, החתימו הווריורס את קורי מגטי ורוני טוריאף, ואז החתימו חדש את מונטה אליס ואנדריס ביידרינש על חוזים ארוכי טווח.

עונת 2008/2009 הייתה מאכזבת עבור הווריורס, כשהם מסיימים את העונה הסדירה במאזן 29–53. מונטה אליס נפצע והושעה בעקבות תאונת אופנוע, שולל מהווריורס את השחקן הראשי שלהם. הווריורס העבירו את אל הרינגטון לניו יורק ניקס תמורת ג'מאל קרופורד, אך נפלו עקב מכת פציעות וחוסר ניסיונם של שחקניהם הצעירים, אנתוני מורו וברנדן רייט. המאמן הראשי של הווריורס, דון נלסון, נאלץ פעמים רבות לבצע שינויים בחמישייה הפותחת עקב הפציעות התדירות של החמישייה הפותחת המקורית של הקבוצה. למרות המאזן השלילי של הקבוצה, הצליחו הווריורס להראות כי הם יכולים להיות קבוצה קשוחה, כאשר הם עם סגל בריא וספסל חזק. הווריורס הראו כי עם מנהיגות ושיפור של שחקניהם הצעירים, הם מסוגלים לגבור גם על הקבוצות הגדולות של הליגה, ולראייה ניצחונם עם הבוסטון סלטיקס, 89-99, במהלך העונה הסדירה.

במהלך פגרת 2009, החליטה הנהלת הווריורס לא לחדש את חוזהו של הג'נרל מנג'ר כריס מאלין. לארי ריליי תפס את מקומו כג'נרל מנג'ר החדש של המועדון, ובחר בדראפט 2009 את סטפן קרי כבחירה השביעית. בנוסף במהלך הפגרה, העבירו הווריורס בטרייד את ג'מאל קרופורד לאטלנטה הוקס תמורת אסי לאו וספידי קלקסטון.

עונת 2009/2010, שוב הייתה מרובת פציעות בעבור הווריורס, כאשר הם לא הצליחו לייצר המשכיות בחמישייה הפותחת של הקבוצה. בחודש נובמבר, סטיבן ג'קסון שלא היה שבע רצון מהקבוצה ואסיי לאו שלא זכה לדקות משחק משמעותיות הועברו בטרייד לשארלוט הורנטס תמורת ראג'ה בל ו-ולדימיר ראדמנוביץ'. ארבעה ימים לאחר מכן החתימו הווריורס את כריס האנטר. במהלך חודש ינואר, 2010, החתימו הווריורס כמה שחקנים על חוזים ל-10 ימים, וביניהם את אנתוני טוליבר מאיידהו סטאמפיד. עקב מספר רב של שחקנים פצועים, קיבלו הווריורס ב-2 במרץ 2010, אישור מיוחד מהנהלת ה-NBA להחתמת רג'י ויליאמס מקבוצת סו פולס סקייפורס לחוזה של 10 ימים, שהפך להחתמה החמישית של הקבוצה מליגת ה-NBDL (ליגת הפיתוח של ה-NBA) באותה עונה. הווריורס ניפו בסופו של דבר את ראג'ה בל כדי להחתים את ויליאמס על חוזה לשארית העונה. הווריורס סיימו את העונה הסדירה במאזן 26–56, ובמקום הרביעי בבית הפאסיפי.

2010–2012: בניה מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדראפט 2010, בחרו הווריורס את אפה יודו מאוניברסיטת ביילור, כבחירה השישית. הווריורס גם הציגו סמל מחודש שצללית העיר בתוכו עברה מודרניזציה, ומדים חדשים. הווריורס ביצעו טרייד ששלח את רוני טוריאף, קלנה אזובוקי ואנתוני רנדולף לניו יורק ניקס תמורת דייוויד לי בהסכם "החתם והעבר". לי הסכים לחוזה ל-6 שנים תמורת 80 מיליון דולר, החוזה נבנה בתבנית שהתאימה לאותה התקופה בה כמה קבוצות NBA המתינו להחלטתו של לברון ג'יימס בנוגע לקבוצה בה ישחק בעונה הקרבה.

לאחר עזיבתו של אנתוני מורו לאחר שחתם בניו ג'רזי נטס, החתימו הווריורס את דורל רייט, שחקנה לשעבר של מיאמי היט, על חוזה ל-3 שנים תמורת 11 מיליון דולר. ב-5 בינואר 2010, מכר הבעלים כריס קוהאן את אחזקותיו במועדון לפיטר גובר מחברת מאנדליי אינטרטיינמנט ושותפו ג'ו לאקוב תמורת 450 מיליון דולר.[7]

הווריורס המשיכו את מסע הקניות שלהם, כאשר החתימו את ג'רמי לין מאוניברסיטת הרווארד על חוזה מובטח חלקית לשנה אחת עם אופציה לעונה שנייה למועדון. באמצע ספטמבר צורף לואיס אמונדסון תמורת פחות מ-5 מיליון דולר. לפני תחילת מחנה האימונים התפטר דון נלסון ממשרתו ובמקומו מונה למאמן הראשי של המועדון קית' סמארט.

בחודש פברואר 2011, העבירו הווריורס את ברנדן רייט ודן גאדזוריק תמורת טרוי מרפי ובחירת סיבוב שני ב-2011. ב-27 בפברואר, הגיעו הווריורס ומרפי להסכם המשחרר את שני הצדדים מהחוזה.

בעוד הקבוצה העבירה עונה יציבה מבלי להתחרות על מקום לפלייאוף, שברו הווריורס שיא מועדון עם 21 סלי 3 נקודות במשחק מול אורלנדו מג'יק. בחודש אפריל 2011, קבע דוראל רייט שיא מועדון בקליעות ל-3 נקודות לעונה (184), רייט המשיך והיה לשחקן הראשון בהיסטוריה של ה-NBA הקולע בעונתו השביעית יותר נקודות מאשר בכל שש העונות הקודמות. הווריורס כשלו ולא הצליחו להעפיל למשחקי הפלייאוף, כאשר סיימו את העונה הסדירה במאזן 36–46. כתוצאה מכך, ב-27 באפריל 2011, שוחרר קית' סמארט מתפקידו ובמקומו מונה ב-6 ביוני 2011, מארק ג'קסון לתפקיד המאמן הראשי. בדראפט של אותה עונה בחרו את קליי תומפסון במקום ה-11.

2012–הווה: עונות השיא עם סטפן קרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעונת 2012/2013 החלה הקבוצה להתייצב, תחת הנהגתם של סטפן קרי וקליי תומפסון הצליחה הקבוצה להגיע לפלייאוף, והודחה בסיבוב השני. בעונה זאת קבע קרי שיא NBA חדש 272 שלשות בעונה אחת. עונה לאחר מכן, מספר פציעות פגעו בקבוצה שהודחה בסיבוב הראשון על ידי הקליפרס. בעלי הקבוצה החליטו למרות זאת להפסיק את עבודתו של המאמן ג'קסון, ומינו במקומו את שחקן העבר סטיב קר שעד למינויו שימש כפרשן משחקים בטלוויזיה.

בעונת 2014/2015 הייתה הקבוצה ביכולת מצוינת וקבעה שיאים. תוך כדי שהם מנצחים 16 משחקים ברציפות, שיא מועדון (הרצף הקודם עמד על 12). ביכולת גבוהה של כל הקבוצה, בעיקר בלטו קרי ותומפסון. שיתוף הפעולה המצוין בין שני הגארדים הנמוכים והזריזים בעלי הקליעה האבסולוטית הוליד תגובות רבות והחלו לכנותם ה"ספלאש ברדרס" (האחים המהירים). את העונה הסדירה סיימו הווריורס במקום הראשון במערב כשהם מובילים את הליגה במאזן חיובי 15–67. בפלייאוף התמודדו מול ניו אורלינס פליקנס בהנהגת אנתוני דייוויס. הווריורס סיימו את הסדרה בניצחון בסוויפ 0–4, כאשר במשחק השלישי חזרו מפיגור 20 נקודות ברבע האחרון עם שלשת שוויון של סטפן קרי שלוש שניות לסיום הזמן החוקי, על מנת לכפות הארכה ולנצח במשחק. בחצי גמר המערב התמודדו הווריורס מול ממפיס גריזליס, אותם ניצחו 2–4 בסדרה. בגמר המערב ניצחו ועלו לגמר ה-NBA לאחר 1–4 מול יוסטון רוקטס.

בגמר ה-NBA התמודדה הקבוצה מול קליבלנד קאבלירס כאשר השחקן המוביל של הקאבלירס היה לברון ג'יימס. גולדן סטייט ווריורס ניצחו בגמר 2–4 כאשר המשחק האחרון נערך בקליבלנד וזכו באליפות אחרי 40 שנה.

את עונת 2015/2016 פתחה הקבוצה עם 24 ניצחונות רצופים, שיא NBA וסיימה במאזן 73-9[8] גם שיא NBA ששבר את השיא הקודם של שיקגו בולס 72-10 מעונת 1995/1996. את העונה סיימו הורייורס במקום הראשון במערב ועם המאזן הטוב בליגה.

בסיבוב הראשון גברה הקבוצה על קבוצת יוסטון רוקטס 4-1. במהלך הסדרה נפצע כוכב הקבוצה סטפן קרי פעמיים, ובסדרת חצי גמר המערב, למרות חסרונו של קרי, גברו הווריורס על קבוצת פורטלנד טרייל בלייזרס בתוצאה 1–4 והעפילו לגמר המערב מול אוקלהומה סיטי ת'אנדר. במשחק הרביעי של סדרת חצי גמר המערב בו נצחו הווריורס, קבע סטפן קרי שחזר באותו משחק מפציעה שיא חדש של 17 נקודות לשחקן יחיד במהלך הארכה.

במשחק הראשון של סדרת גמר המערב הדהימו הת'אנדר את הווריורס ונצחו את המשחק במגרש הביתי של הווריורס. לאחר ניצחון של גולדן סטייט במשחק השני הגיעו הקבוצות לשחק באוקלהומה סיטי במשחקים 3 ו-4. בשני המשחקים הבאים הביסו הת'אנדר את גולדן סטייט בתוצאות 105–133 ו-94–118 ועלו ליתרון 1–3 בסדרה. במשחק החמישי, אשר התרחש באוקלנד, ניצחה גולדן סטייט וצמצמה את התוצאה ל-2–3 לטובת הת'אנדר. במשחק השישי, שהתרחש באוקלהומה, ניצחו הווריורס וכפו משחק שביעי תוך כדי תצוגת שיא של קליי תומפסון שקלע 41 נקודות ושבר שיא פלייאוף ב-NBA בכך שקלע 11 שלשות. סטפן קרי בלט אף הוא במשחק וסיים עם 31 נקודות, והיה חסר אסיסט אחד כדי לסיים עם טריפל דאבל. למשחק השביעי והמכריע הגיעה גולדן סטייט בטוחה בעצמה ולעיני הקהל הביתי המשולהב שלה גברה בפעם השלישית ברציפות על אוקלהומה בתוצאה 88–96 כשהיא נעזרת ב-36 נקודות של כוכבה סטפן קרי. היה זה המקרה השני בהיסטוריה בו הצליחה קבוצה לחזור מפיגור 1–3 בסדרת גמר אזורית. בכך שוחזר הגמר מהשנה הקודמת בו התמודדה גולדן סטייט מול קבוצת קליבלנד, שעלתה היא לאחר שגברה בגמר המזרח 2–4 על טורונטו ראפטורס. ארבעת המשחקים הראשונים הסתיימו בתוצאה 1–3 לטובת הווריורס, אך בשלושת המשחקים הבאים ניצחו הקאבלירס, וזכו באליפות ה-NBA על חשבון גולדן סטייט. היה זה המקרה הראשון בהיסטוריה שבו קבוצה חוזרת בגמר ה-NBA מפיגור 1–3 ומנצחת.

אולמות ביתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פילדלפיה ארינה (1946–1962)
  • פילדלפיה קונבטיון האל (1952–1962)
  • קאו פאלאס (1962–1964, 1966-1971, ושני משחקים בגמר ה-NBA‏ 1975)
  • סן פרנסיסקו סיביק אודטוריום (1964–1966)
  • War Memorial Gymnasium‏ (1964-1966)
  • סן דייגו ספורט ארינה (1971–1972, 6 משחקים)
  • HP באביליון (1996–1997)
  • אורקל ארינה (1966–1967, 1971-1996, 1997-הווה)

מתקן אמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון להיום הגולדן סטייט ווריורס מתאמנים באוקלנד קונבשיון סנטר, אוקלנד, קליפורניה.

מאמני הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישגים ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאי קריירה בקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נתוני עונה רגילה בלבד. הנתונים מעודכנים לסוף עונת 2015/2016.[9]

נקודות:

ריבאונדים:

אסיסטים:

חטיפות:

חסימות:


פרסים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

MVP של העונה הסדירה

MVP של סדרת הגמר

MVP של משחק האולסטאר

רוקי השנה

השחקן המשתפר של העונה

מנהל השנה

מאמן השנה

מאמנים במשחק האולסטאר

חמישיית העונה הראשונה

חמישיית העונה השנייה

חמישיית העונה השלישית

חמישיית ההגנה הראשונה

חמישיית ההגנה השנייה

חמישיית הרוקיז הראשונה

חמישיית הרוקיז השנייה

שחקנים במשחק האולסטאר



מספרים שהוצאו לגמלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר שחקן תפקיד שנים בקבוצה
13 וילט צ'מברליין סנטר 1965-1959
14 טום משרי פאוור פורוורד 1971-1961
16 אל אטלס רכז 1971-1960
17 כריס מאלין סמול פורוורד, קלע 1997-1985, 2001-2000
24 ריק בארי סמול פורוורד 1967-1965, 1978-1972
42 נייט ת'ורמונד סנטר 1974-1963

סגל שחקנים בעונת 2016/2017[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגל גולדן סטייט ווריורס
שחקנים מידע נוסף
עמדה # ארץ שם גובה תאריך לידה אוניברסיטה/מדינת מוצא
PG/SG 21 ארצות הבריתארצות הברית איאן קלארק 1.91 מטרים 7 במרץ 1991 אוניברסיטת בלמונט
PG 30 ארצות הבריתארצות הברית סטפן קרי (ק) 1.91 מטרים 14 במרץ 1988 מכללת דוידסון
SF 35 ארצות הבריתארצות הברית קווין דוראנט (ק) 2.06 מטרים 29 בספטמבר 1988 אוניברסיטת טקסס
PF/C 23 ארצות הבריתארצות הברית דריימונד גרין 2.01 מטרים 4 במרץ 1990 אוניברסיטת המדינה של מישיגן
SG/SF 9 ארצות הבריתארצות הברית אנדרה איגודלה (ק) 1.98 מטרים 28 בינואר 1984 אוניברסיטת אריזונה
C 15 ארצות הבריתארצות הברית דמיאן ג'ונס 2.13 מטרים 30 ביוני 1995 אוניברסיטת ואנדרבילט
PG/SG 34 ארצות הבריתארצות הברית שון ליווינגסטון 2.01 מטרים 11 בספטמבר 1985 תיכון פאוריה*
PF 5 ארצות הבריתארצות הברית קוון לוני 2.06 מטרים 6 בפברואר 1996 UCLA
PF 20 ארצות הבריתארצות הברית ג'יימס מייקל מקאדו 2.06 מטרים 4 בינואר 1993 אוניברסיטת קרוליינה הצפונית
SG 0 ארצות הבריתארצות הברית פטריק מקו 1.98 מטרים 25 באוקטובר 1995 אוניברסיטת נבדה בלאס וגאס
C 1 ארצות הבריתארצות הברית ג'בייל מגי 2.13 מטרים 19 בינואר 1988 אוניברסיטת נבדה
C 27 גאורגיהגאורגיה זאזא פאצ'וליה 2.11 מטרים 10 בפברואר 1984 גאורגיה
SG/SF 11 ארצות הבריתארצות הברית קליי תומפסון 2.01 מטרים 8 בפברואר 1990 אוניברסיטת המדינה של וושינגטון
PF/C 18 ברזילברזיל אנדרסון ורז'או 2.11 מטרים 28 בספטמבר 1982 ברזיל
PF 3 ארצות הבריתארצות הברית דייוויד וסט 2.06 מטרים 29 באוגוסט 1980 אוניברסיטת זאבייר
מאמן:

ארצות הבריתארצות הברית סטיב קר


מקרא


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אנציקלופדיית ה-NBA הרשמית, הוצאת וילארד, 1994, עמ' 29
  2. ^ אנצקלופדיית ה-NBA הרשמית, הוצאת וילארד, 1994, עמ' 33
  3. ^ הרגעים הגדולים של ה-NBA, שנות ה-60
  4. ^ עונת הרוקי של הבעלי קוהאן
  5. ^ הפייסרס עורכים טרייד של 8 שחקנים עם הווריורס
  6. ^ אוהדי הווריורס מאחורי הקמפיים "אנחנו מאמינים"
  7. ^ קוהאן מוכר את הווריורס
  8. ^ שארלוט הורנטס הצטרפו לליגה אחרי העונה של שיקגו בולס
  9. ^ המובילים הסטטיסטיים של הקבוצה, באתר basketball-reference.com