לדלג לתוכן

קארל וימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קארל וימן
Carl Wieman
לידה 26 במרץ 1951 (בן 73)
קורווליס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי פיזיקה, הוראת המדעים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מנחה לדוקטורט תאודור הנש עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
פרסים והוקרה
אתר רשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קארל אדווין וימןאנגלית: Carl Edwin Wieman; נולד ב-26 במרץ 1951) הוא פיזיקאי אמריקאי, שיחד עם וולפגנג קטרלה ואריק קורנל, זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 2001 על יצירת עיבוי בוז-איינשטיין בפעם הראשונה.[2]

חייו האישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וימן נולד לאורר ואליסון בקורווליס שבאורגון, ארצות הברית. לוימן ארבעה אחים ואחיות. אביו עבד במנסרה ואימו הייתה עובדת סוציאלית. בכיתה ז' למד בבית הספר בעיירה פלימות'. לפי וימן למורה שלו למדעים רון טוביאס, הייתה השפעה גדולה עליו והוא עדיין זוכר את השיעורים וההסברים שלו מבית הספר על מבנה האטומים והטבלה המחזורית. בהמשך נרשם לבית הספר התיכון שבקורווליס והשתתף בתחרויות שחמט ושיחק בנבחרת הטניס. אחד המורים שלו מהתיכון אמר עליו "ילד רציני שלעולם לא קיבל שום דבר רע".[4] בשנת 1984 נישא וימן לשרה גילברט (Sarah Gilbert). הוא הכיר אותה כאשר עבדה על הדוקטורט שלה. הם רצו להתחתן זמן קצר לאחר שהכירו אך לבסוף התחתנו רק אחרי ששרה סיימה את הדוקטורט שלה.

הקריירה האקדמית והמדעית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר ב-1969, סיים תואר ראשון באוניברסיטת MIT בשנת 1973 ותואר שלישי באוניברסיטת סטנפורד בשנת 1977.[5] תחילתה של הקריירה המדעית שלו הייתה בתור מתמחה אצל חוקר באוניברסיטת מישיגן. לאחר מכן וימן מונה לעוזר של פרופסור לפיזיקה. בשנת 1984 וימן עבר לאוניברסיטת קולורדו ולאחר שלימד שלוש שנים באוניברסיטה מונה לפרופסור.[3] וימן ואריק קורנל (מהמכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה) החלו במחקר בשנת 1990 שהוביל לכך שבשנת 2001 יזכו בפרס נובל לפיזיקה ביחד עם וולפנג קטרלה (מ-MIT). הם זכו בפרס על יצירת עיבוי בוז-איינשטיין לראשונה. עיבוי בוז איינשטיין היא תופעה שמתרחשת בבוזונים, בטמפרטורות של כמה עשרות ננו-קלווין מעל האפס המוחלט (‎-273.15 מעלות צלזיוס) שבה חלקיקים רבים נדחסים לרמת האנרגיה הנמוכה ביותר של מערכת קוונטית ובעצם משנים מצב צבירה לגז בוזונים מנוון. התופעה נחזתה על ידי אלברט איינשטיין וסאטינדרה נאת בוז בשנת 1924. אבל יצירת העיבוי נעשתה לראשונה על ידי הזוכים בפרס רק בשנת 1995.[3] משנת 1985 עד 2007 היה וימן עמית במכון JILA‏ (Joint Institute for Laboratory Astrophysics), ובין השנים 1993 ל-1995 שימש כיושב ראש המכון. וימן הקים את CWSEI‏ (The Carl Wieman Science Education Initiative) בשנת 2006. שנה לאחר מכן עזב וימן את אוניברסיטת קולורדו ועבר לאוניברסיטת קולומביה הבריטית שם היה פרופסור לפיזיקה ודירקטור ב-CWSEI. בין השנים 2010 ו-2012 וימן היה דירקטור חבר במשרד המדע והטכנולוגיה של הבית הלבן. בשנת 2013 וימן עבר למחלקת הפיזיקה ולבית הספר הגבוה לחינוך של אוניברסיטת סטנפורד.[7]

תארים ופרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • פרס לורנס לפיזיקה 1993[6]
  • פרס דייויסון-גרמר 1994[6]
  • מדליית איינשטיין לחקר הלייזר 1995[6]
  • נבחר לאקדמיה הלאומית למדעים 1995[6]
  • פרס Newcomb Cleveland 1996[6]
  • פרס פריץ לונדון לפיזיקה בטמפרטורות נמוכות 1996[6]
  • פרס בינלאומי למדע ע"ש המלך פייסל 1997[6]
  • מדליית לורנץ 1998[6]
  • נבחר לאקדמיה האמריקאית לאמנות ומדעים 1998[6]
  • פרס Schawlow למדעי הלייזר 1999[6]
  • מדליית בנג'מין פרנקלין לפיזיקה 2000[6]
  • פרס נובל לפיזיקה 2001[6]
  • פרס ה-NSF למורים מכובדים בתחום ה-SMET‏ 2001[6]
  • פרופסור השנה בארצות הברית 2004[6]
  • מדליית Oersted 2007[6]
  • נבחר לאקדמיה הלאומית לחינוך 2008[6]
  • פרס Vollum על הישג מכובד במדע ובטכנולוגיה 2009[6]
  • פרס על מחקר בתחום החינוך המדעי 2011[6]
  • פרס מפעל חיים על חינוך מדעי 2012[6]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קארל וימן בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]